חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ (ג) מְבָאֵר בְּעֵת הַסִפּוּר אֶת הָאִישׁ שֶׁהוּא מְּדַבֵּר עָלָיו, רַק הוּא מְסַפֵּר סְתָם, וּמִתּוֹךְ עִנְיַן הַסִפּוּר נִשְׁמָע לְהַשּׁוֹמֵעַ עַל אֵיזֶה אִישׁ כִּוֵּן המְסַפֵּר הזֶּה, בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם בְּדִבְרֵי סִפּוּרוֹ לֹא הָיָה (ד) שׁוּם עִנְיַן גְּנַאי כְּלָל, רַק שֶׁעַל יְדֵי דְּבָרָיו נִסְבַּב רָעָה אוֹ גְּנוּת לַחֲבֵרוֹ, וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה נִתְכַּוֵּן לָזֶה בְּרַמָּאוּתוֹ, גַּם זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא, וְדָבָר זֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּשֵׁם לָשׁוֹן הָרָע בְּצִּנְעָא.

(ג) אינו מבאר. זה נלמד ממעשה שהובא בירושלמי פרק א' דפאה הלכה א' כי חבורה אחת היה להן יום אחד לילך לקיבוץ אנגריא, והיה שם אחד נקרא בר חובץ, ונשתמט ולא עלה עמהם לאנגריא, ואמרו זה לזה מה נאכל היום, והשיב אחד, חובצא, הוא מין ממיני עדשים שהיה אז נקרא כך, ומתוך כך נזכרו הנוגשים ואמרו ייתי בר חובץ גם הוא לעבודת האנגריא, ואמר ר' יוחנן זה אמר לה"ר בצינעא, הרי דאף שלא זכר שמו בפירוש, וגם לא דיבר עליו את עצם הענין שהיה במחשבתו עליו מה שהוא נשתמט מזה, רק זכר שם המאכל וממילא נזכר שמו, ועל אחת כמה וכמה בענינינו שמספר את עצם המעשה עליו שבכלל לשון הרע הוא. ואין לומר דהתם משום שנסבב לו היזק בממון כי שם מלשין אין להטיל עליו עבור זה דאין זה בכלל אחוי אתיבנא דחבריה וכדמוכח בירושלמי דלא אמר עליו ר' יוחנן רק דהוא בכלל לשון הרע, ולענין לשון הרע הלא כבר ידוע הוא מה שכתב הרמב"ם דלשון הרע נקרא דבר שגורם היזק להנידון בגוף או בממון או להצר לו, וזהו מה שכתבנו בפנים רעה או גנות לחבירו.

(ד) שום ענין גנאי. כההיא מעשה גופא דירושלמי הנ"ל בבר חובץ. (באר מים חיים)