חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק י

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף צ עמוד א[עריכה]

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה:    קשה, דהא משמע דטעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה לאו משום דסבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא, דהא שמואל סבירא ליה כמאן דאמר מה שגבה לא גבה, מדמוקמינן לקמן (צד, א) פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתניתין דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה, ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים, ואיהו גופיה אמר (קדושין יג, ב) דמלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות, דשעבודא לאו דאורייתא, אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר מה שגבה גבה, סבירא ליה דשעבודא דאורייתא, אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני ומאן דסבירא ליה לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת, דניחא ליה למלוה בהא. ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר (תלמידי הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).


דף צ עמוד ב[עריכה]

ושמע מינה כתובה של שניה שהיא בעלת חוב הויא מותר לבני הראשונה:    ואף על גב דלא תקון כתובת בנין דכרין אלא אם כן יש שם מותר דינר על שתי הכתובות כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא, כדתנן בפרק נערה (לעיל נב, ב) הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרווייהו אתו בתורת כתובת בנין דכרין, אבל אחת בחייו ואחת במותו ושהשנייה נגבית בתורת חוב, דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהוה אבונא משעבד, ועלה דידן ועלייכו רמיא לפרוע חובת אבינו מירושה שנפלה לפני כולנו, והשתא גביתו לה מאמצע הירושה ולא מיעקרא הכא נחלה דאורייתא, הילכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה, ושקלין בני הראשונה כתובת בנין ואף על גב דליכא שם מותר דינר לנחלה, דההוא חוב דפרע הוו להו נחלה דאורייתא, עד כאן.

ומסקנא: דכתובה נעשה מותר לחברתה, כלומר, ולעולם יש להן לבני ראשונה כתובת בנין דכרין, בין שיש בנכסים שיעור שתי כתובות בין שאינן מספיקין, מדאמרינן שמע מינה כתובה נעשה מותר וכו', ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר, ואי סלקא דעתך דעד שיהא בהן שיעור שתי כתובות לא שקלי ואף על גב דלא תני הכי בהדיא, מנא לך דלא בעינן מותר, דילמא לעולם אימא לך דבעינן, אלא דלא תני לה בהדיא כי היכי דלא תני דבעינן שיעור שתי כתובות, ואם איתא לא הוה שתיק גמרא מינה לפרש דבדאיכא שיעור שתי כתובות היא, כיון דהאי דינא כשיעור מצומצם איתיה דליכא יותר דינר ולא חסר, אלא ודאי משמע, דבין כך ובין כך נוטלין׀ (תלמידי הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).

ושמע מינה דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי סלקא דעתך טרפא ממשעבדי ליתו בני ראשונה וניטרפינהו לבני שניה:    [כתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעינן שכל מי שאינו טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדין למלוה בשטר, ונפקא מינה למלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, דלמלוה בשטר יהבינן, למלוה ע"פ לא ונראה שאין זו שבכאן ראיה, ומדקיימא לן שעבודא דאורייתא מלוה על פה הקודמת נפרעת תחלה שהרי מן הדין טורפת, אלא דמשום דלית לה קלא חשו לפסידת לקוחות, שאין לומר כן במלוה בשטר, וזו שבכאן מקל וחומר הוא מביאה, דכיון דממשעבדי במלוה בשטר קתני מתניתין דלא טרפא כל שכן ואם תאמר מאי שנא כתובת בנין דכרין דלא טרפא ממשעבדי דמלוה בשטר טפי ממלוה על פה, איפשר משום דכתובת בנין דכרין אינה נגבית בתורת חוב אלא בתורת ירושה, וירושה אינה נוהגת אלא בנכסים בני חורין, ופירוש הדברים שמע מינה כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן, דאי סלקא דעתך דיסבון תנן הא מלקוחות טרפא, מבני שניה לא כל שכן, הא מכל מקום מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפשר דמלוה על פה קודמת בגובינא (מאירי בשם גדולי הדור).

ועוד סמכו דין זה מדאבעיא לן בר"פ אלמנה (צז, א) מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה, ואם איתא דמלוה על פה יש לה קדימה על מלוה בשטר וה"ה למזונות, א"כ לענין זה כתובה ומזונות כי הדדי נינהו והיכי סליק אדעתין דטורפת לכתובתה, וכי מי שיש לו על חבירו שני חובות היוצאים ביום אחד ומכר בית דין קרקע להגבות אחד מהם כלום יכול לטרפו בשביל האחר, והא אמרינן בפרקין (צא, ב) דאילו אמרו ליה דמי קטינא סלוקי סלקוה וכ"ש זו שמכרה לעצמה אלא ודאי הא דאיבעיא לן היינו משום דכיון דלמזונות מכרה הרי היא כאילו מכרה בשביל חוב מאוחר, ומשום הכי [איכא למימר] שטורפת אותו בשביל כתובתה שהיא כחוב מוקדם. ואף על גב דאסיקנא התם דלא דמ"מ אחריות דנפשה קבילה עילוה, אפילו הכי ממאי דאיבעיא לן למדנו דין זה. והרשב"א ז"ל דוחה ואומר דבמזונות הקלו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא, אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום, ולפיכך מלוה בשטר שקדמה קודם הגעת זמן המזונות היא קודמת בגוביינא, מה שאין כן במלוה בעלמא (ר"ן על הרי"ף).

וכתב הרשב"א נ"ר דדוקא במקרקעי דאיכא דין קדימה, אבל במטלטלי אפילו מלוה בשטר, קודמת ומלוה על פה מאוחרת אם באו ליטרוף כאחד (לוקחין) [חולקין] בשוה, ואם קדם וגבה מלוה על פה מה שגבתא גבתא (שיטה להר"ן).


דף צא עמוד א[עריכה]

מרובין ונתמעטו וכו':    פי' כגון שהוזלו או נשדפו אבל נמצאת שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון (מ"מ אישות פי"ט ה"ד.

פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין, מועטין ונתרבו מאי:    וא"ת מאי שנא מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן, ומאי שנא מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. ויש לומר דכיון דתקנת חכמים דכתובת בנין דכרין היא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו (לעיל נב, ב), פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה, דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו, אבל במועטין ונתרבו אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו, דאזלינן בתר מעיקרא דמעיקרא נחלה דאורייתא, שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו. או דילמא במקום שלא מיעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם, וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה גם כן תקנתם נתקיים הכל, ואסיקנא, דבתר בתחילה אזלינןֿ (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).


דף צא עמוד ב[עריכה]

מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן:    משלהן אפילו לא הניח להם אביהם כלום, והך מצוה בלא כפייה היא והיינו שמעתין. וזהו שלא הזכירו כאן דשבק להן אבוהון מידי אלא קטינא דארעא, אבל אם הניח להם אביהם מטלטלין, בכי האי גוונא מצוה עליהם לפרוע חובתו וכופין אותן והיינו ההיא דפרק מי שמת (ב"ב קנז, א) דמיירי מדיני כפיה ואוקימנא לה משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אבוהון׀ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא דאמרינן: אבל אמרו ליה הנך חמישים דמי קטינא סלוקי סלקוה:    פירוש ואף על פי שלא הגבוה אצלו ממש אלא שנתפשרו עמו, דכיון שאמרו לו דמי קטינא הרי הוא כאלו הגבוה אצלו ממש וחזרו וקנו אותו מידו, דהוה ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, והוא הדין נמי שאם בא בעל חוב מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף דכמו שקנו ממנו דמי. והכי איתא בירושלמי דגרסינן בסוף פרקין (וי"ו) אמר ר' יוסה הדה אמרה הדין דיזיף מן תרי בר נש,אתא תנינא אמר ליה קום פשר, פירוש: התפשר עמי, אמר ליה ולית סופא דקדמאי שמע ואתי ומטריף, יכול הוא למימר קום פשר ואין טרף טרף. פשר מן השני מ... שהראשון בא וטורף, פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ואמר אין פשר פשר. כלומר, אם התפשר עם הראשון התפשר, ואין בע"ח מאוחר גובה ממנוֿ (שיטה להר"ן, ר"ן על הרי"ף ומ"מ הל' מלוה ולוה פי"ח ה"י).


דף צב עמוד א[עריכה]

[אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף ליה משמעון ופייסוה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנא מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי:    תמיהה מלתא למה לי דנקט ופייסוה בזוזי, דאפילו לא פייסוה בזוזי אלא דטריף לארעא, דינא נמי הכי דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא ויש לומר דאי לא פייסיה בזוזי מצי למיפטר נפשיה מיתמי, משום דאמר להו אנא כי היכי דמשעבדנא [לכו משעבדנא] לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן, ומהאי טעמא אי מגבינא להו ארעא מחמת חוב זה, דין הוא דבעל חוב דאבוכון טריף לה וכדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, והא דרב נחמן מטעמא דר' נתן הוא וכדמוכח בפרק כל שעה (פסחים ל, ב) בפלוגתא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון דאלו מגבינא לכו ארעא דינא דבעל חוב דאבוכון עלה, הכי נמי מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאביכם, דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה, דכי היכי דמשתעבדא לכו משתעבדנא ולא תימה דהא לאו בדידיה תליא מילתא אי אית ליה זוזי למיגבי ארעא ליתומים וכדמוכח לעיל בפרק הכותב (פו, א), דהיינו בעלמא, אבל במקום פסידא דידיה תקינו שיהא יכול לפרעו בקרקע וכדאמר רבא בסמוך ואי פקח שמעון מגביה ליה ארעא ניהלייהו, אלמא דברשותיה הוא, ואלו אגבי להו ארעא הדר בעל חוב דאבוהון עלה, הכי נמי אפשר ליה לאגבויי לבעל חוב דאבוהון מחמת חוב אבוהון מדרבי נתן, ונמצא פוטר עצמו בהכי מן היתומים, אבל השתא דפייסיה בזוזי לא עבד ולא כלום דהא אפילו מטלטלי דידהו לבעל חוב לא משתעבדי, וכענין זה מצאתיה לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' וידל קרשקש).


דף צד עמוד ב[עריכה]

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא וכו':    וכתב הרשב"א יש מי שאומר דמי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא, אין בעל חוב יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ואינו דאם כן כל אדם יהו עושין כן ויערימו להפסיד מבעל חוב בכענין זה, אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי. וטעמא דמלתא משום דשדות דשניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, אם כן עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה, הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ"ל (ר"ן על הרי"ף מ"מ הל' מלוה ולוה פ"כ ה"ה).


דף צה עמוד ב[עריכה]

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום:    ואם תאמר במקום פסידא דאחרים למה לא עשאוהו כיורש, כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה כדאיתא בסוף פרק יש נוחלין (קלט, ב). ויש לומר דכיון דאשה לאינסובי קיימא, והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח, ואפילו הכי לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני, שמע מינה דאחריך שלא במקום בעל קאמר, הא במקום בעל לא ליקניֿ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/כתובות/פרק_י&oldid=1052371"