חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א

ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר דהא שייר ליה בגט:    כלומר שאין זה כריתות שהרי אינו כורת לגמרי דלגבי האי אכתי אגידא ביה ואין זה כריתות, אבל בעל מנת מודו ליה מידי דהוה אכל תנאין דעלמא דאין פוסלין בגט, והאיעל מנת משמע אפילו דומיא דחוץ כגון דאמר לה על מנת שלא תנשאי לו ולא תבעלי לו דלא הותרה אצלו אפילו בזנות והיינו דאמרינן לקמן כל תנאין דעלמא לא שייר ליה בגט והכא שייר ליה בגט, והשתא הוה משמע ליה דאין זה שיור בגט דהא לא משייר בגט כלל שאינו אומר לה שלא תהיה מותרת לזה אלא הוה ליה כאלו מתירה לכל ואפילו לזה ומגורשת היא אצלו ומתנה עליה מצד אחר על מנת שלא תבעל לו לא בנשואין ולא בזנות, ולקמן הוה משמע ליה דמכל מקום כיון דלעולם אסורה לזה בין בזנות בין בנשואין שייר בגט דאכתי אסירא להאי מחמתן והלכך שיור בגט איכא ולא דמי לשאר תנאין דליכא שיורא בגט, ותדע לך דהכא על מנת דומיא דחוץ קאמר מדלא מפליג אלא בין על מנת לחוץ ואם איתא לפלוג וליתני בעל מנת גופיה [בנדפס: בין על מנת שלא תנשאי] בין על מנת שלא תנשאי לו ולא תבעלי לו, והא דאמרינן לקמן גבי נענה רבי יוסי הגלילי ואמר היכן מצינו אסורה לזה ומותרת לזה, במאי אילימא בעל מנת הרי הותרה אצלו בזנות אלא בחוץ, דאלמא בעל מנת לא משכחת לה שתהא אסורה לו בזנות דאם כן מאי קושיא אפילו בעל מנת משכחת לה לדרבי יוסי הגלילי כגון דאמר לה על מנת שלא תנשאי לו ולא תבעלי לו, אלא ודאי משמע דעל מנת כי האי הרי הוא כחוץ ומאן דפליג בעל מנת כי האי פליג נמי בחוץ ומאן דפליג בחוץ בהאי נמי פליג, יש לומר דסבירא ליה למקשה דאם איתא דרבי יוסי הגלילי כמאן דאמר בעל מנת פליגי מסתמא אעל מנת שלא תנשאי לפלוני גרידא השנוי בברייתא היה משיב תשובתו, כן תירצו בתוספות, ויש מפרשים דהא דקאמר הרי הותרה אצלו בזנות הוא הדין דהוה מצי למימר הרי הותרה אצלו בין בזנות בין בנישואין דמגורשת גמורה היא אצלו כשם שהיא מגורשת אצל כל אדם אלא שחזר ואסרה עליו בתנאי, וכיון אצלו בגט אף שנאסרה בתנאי המותר מותר לכל קרינן ביה, אלא שיש עליה תנאי שלא תבעל לזה כלל לא בזנות ולא בנישואין ומשום הא אף על פי שלא הותרה הותרה אצלו אפילו בזנות משום תנאי לא חשיבא אסורה לזה ומותרת לזה כמול שכתבתי אלא הואיל ומצא קושיא פשוטה בעל מנת שלא תנשאי גרידא המוזכר בברייתא נקט לה, אי נמי איכא למימר דדוקא הותרה אצלו בזנות קאמר וכגון שלא התנה עליה אלא על מנת שלא תנשאי לפלוני דהשתא הותרה אצלו בזנות, והוה ליה לשנויי בעל מנת שלא תנשאי ושלא תבעלי אלא לא ניחא ליה לאוקומה בתרי תנאי שלא תנשאי ושלא תבעלי וניחא ליה לאוקמה בחוץ משום דאידך תנא אמר נמי חוץ.

אלא לאו שמע מינה חוץ הוא שמע מינה:    כלומר ובחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת אפילו דומיא דחוץ מודו ליה רבנן דמגורשת דלאו שיורא בגט הוא כדפרישית והא דלא בעי הכא מאי טעמייהו דרבנן דמודי בעל מנת כדבעי לקמן לרבי אליעזר, משום דהכא מן ההוא טעמא סלקי דמעיקרא הכי איבעיא לן או דילמא בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודי ליה מידי דהוה אכל תנאין דעלמא, ולקמן נמי כי איבעיא לן מאי טעמא דרבי אליעזר עיקר בעיין לאו משום דרבי אליעזר היא דאדרבה טעמיה דרבי אליעזר מיפשט פשיטא לן מידי דהוה אתנאין דעלמא אלא משום דבעו לפרושי טעמייהו דרבנן הוא דמפרש תחלה טעמיה דרבי אליעזר כלומר כיון דטעמיה דרבי אליעזר מידי דהוה אכל תנאין דעלמא ולטעמא דמסתבר קאמר מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה ואיצטריך לפרושי דלדידהו איכא לאיפלוגי בין האי לשאר תנאין דעלמא, כך נראה לי.

דף פב עמוד ב

ולמאי דאוקימנא מתניתין בחוץ מאי טעמא דרבי אליעזר אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת:    ומהכא משמע דלרבי אליעזר אפילו אמר לה הרי זה גיטיך וכל איש את מותרת אלא לפלוני הרי זו מגורשת ובירושלמי גרסינן מאי טעמיה דרבי אליעזר דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר וכו' שמועתה רובה מן מתניתא אמרה בשהתירה לכל ואסרה לאדם אחד שמועתה אמרה בשאסרה לכל והתירה לאדם אחד מאי טעמיה דרבי אליעזר מיתה מתרת וגט מתיר מה מיתה מתרת וּמְחַצָּה אף גט מתיר ומחצה.

דבעי רבי אבא בקידושין מהו בין לרבנן בין לרבי אליעזר. ופשיטנא דאיתקש יציאה להויה ולרבי אליעזר מקודשת ולרבנן אינה מקודשת דאין שיורא בקידושין:    קשיא לן אמאי אינה מקודשת דהא תנן בקידושין פרק האומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ואיתמר עלה אמר עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסים בה, כלומר וצריכה גט מכולן, ומפרשינן טעמיה דרבי יוחנן התם משום דהוה להו כשרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק, לומר דהוה ליה כאילו אמר הרי את מקודשת לי חוץ מאותן שיקדשוך תוך שלשים יום וקיימא לן כרבי יוחנן וכן פסק שם רבינו חננאל ז"ל, ומצאתי בשם הר"א אב בית דין ז"ל דרבי יוחנן סבר לה כי הא דבעי רבי אבא עד כאן לא קאמרי רבנן הכא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהו בעינן כדחשו לה נמי בהאי סוגיא דאמר אביי אם תמצי לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן דכל שלשים יום קונה אף על פי שיש בו שיור בקנינו לעולם דכי באו מאה וקדשו נמצא לכל אחד ואחד שיש שיור בקנינו לעולם ואפילו הכי הוו קידושי אבל גיטא לא הוי דבעינן כריתות, ואף על גב דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא.

והא דאמרינן הכא: אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה:    [בנדפס: וכו' במילתיה דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה] נמי בדאורייתא כרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי, וקשיא לי דאם כן דהא דרבי יוחנן שייכא בהא דרבי אבא הוה ליה לתלמודא לאיתויי ההיא סוגיא דהתם הכא, ויש מי שתירץ ודאי קידושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לא קידושין נינהו אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים יום הלכך מעכשיו הם חלין וגומרין לאחר שלשים יום ואמרו בירושלמי כל שלשים יום קונה קנין גמור, ואם תאמר מגרש מהיום ולאחר מיתה ליהוי גט יש לומר כיון דלאחר מיתה לא זמן קדושין וגירושין הוא וכל זמן שהוא בחיים לא גרש גרושין גמורין שיור גמור הוא שהרי כל זמן שהוא חי שייר לאחר מיתה אינו גומר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין, ואכתי לא נתחוור לי ועוד היא צריכה תלמוד דמכל מקום כשבא אחר בתוך שלשים יום מקודשת היא אף לשני וצריכה גט משניהם אלמא צד משויר יש בה דאם לא אי אפשר לשני קידושין לחול באשה אחת והכי גרסינן התם בירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה אמר רבי אליעזר לכך צריכה אפילו קדשה השני קדושי גמורין רבי יצחק בר טבלי בעא קומי רבי אליעזר מה נפשך מה שיקנה בה הראשון קני והשני בא וגמר, אמר ליה יש נפשך בעריות מהו כדין כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קדושי מאה תופסין בה, וצריך עיון.

הא דאמרינן קידושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו, לאו למימרא דלא אהנו כלל דהא ודאי אהנו למיסרה בביאה אראובן דכיון דתפסי בה קידושי שמעון לגבי עלמא שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת קדושי שמעון, אם כן אפילו ראובן אסור לבא עליה משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והילכך אסורה היא לשניהם, אלא הכא הכי קאמר לא אהני דבורו למיסרה אראובן שהוא לא אסרה אראובן דחוץ מראובן קאמר והא דאסורה לראובן משום אריא דאיסורא דרביע עלה דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם אלא אם כן משתמש בצד אישות שבה לשני, אבל כי אמר לה סתם אהני קידושיו למיסרה בפי' [בפירוש] אראובן, כך נראה לי.

ואכתי קשיא לי כי לא קרינן לה אשת שני מתים מאי הוי והיכי מישתריא ללוי ובאידך נמי דבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דאסרינן לו ללוי משום אשת שני מתים, מאי שנא משום אשת שני מתים תיפוק לי משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם דהא כי מית ליה ראובן אכתי אסורה ללוי משום קדושי שמעון, ובכי הא ליכא מן דפליג דאפילו רב דפליג עליה דרבי יוחנן ביבמות בריש פרק ארבעה אחין (נז, ב) דלא אמרינן בה כל יבמה שאין אני קורא בה כי [בנדפס: בהכי] קיימינן באפיה זיקא דרבנן הכא דקאי באפיה ערוה דאורייתא מודה כדאיתא התם, ועוד קשיא לי דבר מן דין ובר מן דין אסורה ליה ללוי משום דכי מית ליה ראובן לא נפלה קמיה לוי אלא פלגא וכל יבמה שאינה כולה לפני יבם הצד שאינו זקוק לייבום הרי הוא הוא כערוה שאינה יכולה להתיבם והוה לה כצרה וערוה [בנדפס: כצרת ערוה] וערוה פוטרת צרתה, ואפילו מית ליה ראובן אסורה לשמעון מהאי טעמא וכדאיתא בירושלמי דקידושין פרק האומר גמרא המקדש את האשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, היו שני אחין וקדשוה שניהן ומת אחד מהן השני מהו שיהא מותר בה מה נפשך מה שקנה בה קנה והשאר נפלה מחמת אחיו, רבי יודן בן פזי אמר אסור בה אמר רבי יוסי טעמא דרבי יודן בר פזי כל יבמה שאינה כולה לפני צד הקנוי שבה נדון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר רבי חנינא יאות אמר רבי יודן בן פזי כלום באה לו אלא מחמת אחיו לאחיו אסורה לו מותרת, פירש רבי חנינא נסיב לה טעמא אחרינא משום דנאסרה לאחיו וקל וחומר ליבם ואף על גב דאיכא טובא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן כגון כהן גדול שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט וטובא אחריתי כדאיתא התם בפרק יש מותרות, הכא קל וחומר אמר אם נאסרה לאחיו המותר לה זה שאסור בה כלומר בצד מקודש שבה לאחיו לא כל שכן שנאסרה מה שאין כן בכהן גדול שקדש את האלמנה דליכא קל וחומר דאלמנה [בנדפס: אסירא] וקימא עליה, וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא כיצד מקנא לה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופרכינן אמאי תתיבם יבומי ואמר רבא קל וחומר אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן [בנדפס: אלא מעתה כהן גדול שקדש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתייבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן] נאסרה הא אסירא וקיימא מותר לה אסור לה הוא מכל מקום קשיא האי אמאי מותרת ללוי, ויש לומר דמיירי בשמתו שניהן בבת אחת וכדרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם וכדאמרינן ביבמות בריש פרק ארבעה אחין (כח, א), ואף על גב דליתא לדרבי יוסי הגלילי הכא לחידושו בא לאשמועינן דינא דאשת שני מתים [בנדפס: דאם תמצא לומר אפשר לצמצם אין אני קורא בה אשת שני מתים והילכך אי ליכא משום אשת שני מתים] שריא ללוי דהא נפלה כולה לפניו ליבום בבת אחת ומשעת נפילה אני קורא בה יבמה יבא עליה, ואם תאמר מכל מקום הא אסירא ליה מדרבי חנינא דאמר כלום נפלה לפניו אלא מחמת אחיו לאחיו אסורה לו מותרת, יש לומר דסוגיא זו אליבא דאביי היא ושמא אביי לית ליה כי האי סברא וכטעמא דמפרש רבי חנינא אלא כטעמיה דרבי יוסי, וכמאן דאקשה התם לרבא מכהן גדול שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט דאסורה לו ומותרת לאחיו והא קל וחומר במקום מצוה לית ליה, ובעיא היא בפרק קמא דיבמות ושמא אביי גופיה הוא דמקשה ליה לרבא התם בסוטה דבר פלוגתייהו הוא והוא ניהו דמקשה התם בכל ההיא שקלא וטריא דשקיל וטרי ביה רב יוסף, והלכך איכא למימר דאיהו נמי הוא דמקשה ליה לרבא דקל וחומר לית ליה, כך נראה לי. אי נמי איכא למימר דאביי דבר תורה קאמר ומשום דלא אשכחן ביבמות אשת שני מתים אלא מדבריהם כדאיתא בפרק קמא ובפרק ארבעה אחין קאמר [בכת"י: אשכחן ביבמות אשת שני מתים אלא מדבריהם] הכא לדרבי אחא משכחת לה דבר תורה וכדמפרש ואזיל, ובדאורייתא קל וחומר בהא לא אמרינן אלא חולצת או מתיבמת דרבנן הוא דאמור חולצת ולא מתיבמת, אלא שאין ענין הסוגיא שבכאן נראה כן.

בעי אביי אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה לראובן ושמעון מהו:    כלומר אפילו לרבנן מי אמרו מאי דאסר שרא והרי זו מגורשת או דילמא מאי דאסר שרי ומאי דשרי אסר ואינה מגורשת, ואם תמצא לומר מאי דאסר שרא ומגורשת לראובן מהו לראובן והוא הדין לשמעון או דילמא לראובן אבל שמעון כדקאי קאי בעי רב אשי אף לשמעון מהו וסלקא בתיקו. וכתב רבינו חננאל ז"ל דכיון דעלתה בתיקו קיימא לן דכל תיקו דאיסורא לחומרא, והרמב"ם ז"ל פסק דלראובן ושמעון הרי זו מגורשת הלך לשיטתו שפוסק בכל מקום כאם תמצא לומר, אבל לשמעון אי נמי אף לשמעון סלקא בתיקו והויא ספק מגורשת.

דף פג עמוד א

נמצא זה עוקר דבר מן התורה הא למדת שאין זה כריתות:    פירוש: אינו גט ולישנא דקרא נקט דכתיב ספר כריתות.

ועברה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובניה ממזרין הא למדת שאין זה כריתות:    כלומר דאפילו לעלמא אינו כורת דאכתי אגידא ביה דאי עברה על תנאו גט בטל ובניה מאותו שהותרה לו ממזרין אלמא אין זה כריתות לשום אדם, והיינו דפרכינן לקמן אם כן כולהו תנאי דעלמא לא תינסב דאפילו בעל מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני נמי לא ליהוי גט כלל דהא אכתי אגידא גביה דאלו עברה על תנאה אחר שנשאת גט בטל ובניה ממזרין אם כן אין זה כריתות כלל, ולפי פירוש זה רבי עקיבא נמי מכריתות יליף כרבי אלעזר בן עזריה אלא דלא ניחא ליה למילף מיניה בהאי אנפא דיליף מיניה רבי אלעזר בן עזריה, והא דאמרינן בשילהי שמעתין ורבנן אמאי לא ילפי מכריתות כרבי אלעזר בן עזריה רבנן דהיינו רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי קאמר אבל רבי עקיבא קושיא ראשונה מכריתות יליף לה נמי, אבל רש"י ז"ל פירש נמצא גט בטל ובניה ממזרין ואין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא ישראל לידי פסול.

מתנה מי קאמר לה לא סגיא דלא מינסבת ליה לאחוה:    וקשיא לי דמדקא מתמהינן מתנה מי קאמר לה וכו' משמע דאי אמר לה הכי הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה כגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ושלא תנשאי לשמעון אחיו ואי אמר לה הכי הוה לן פשיטא טפי דקשיא עליה דרבי אלעזר דאמר הרי זו מגורשת, ותמה על עצמך אי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אדרבה בין לרבי אליעזר בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל ומעשה קיים, יש לומר דאפילו היכי דהתנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ושלא תנשאי לשמעון אחיו אפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגיא דלא מינסבת לפלונילא תינסיב ולא תגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכל בשר חזיר, ואם היתה זרה על מנת שתאכלי בתרומה לא תיכול ולא תיגרש, אלא דאכתי קשיא לי דאם כן מאי קא קשיא ליה לרבי טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורשת וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא עוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות, וכל דכן הוא דמה התם דקא עקרה בידים על ידי תנאו קרית ליה כריתות כל שכן הכא דשב ואל תעשה הוא דהוי כריתות, ויש לומר דכל היכי דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ודוקא כי עבר איהו הוא דלא קריא ליה כריתות משום דאיהו כתיב ליה ובדידיה קפדינן שלא יתנה בו לעקור מה שכתוב בתורה, אבל כל היכא דאיהו לא עקר אלא דאיהי קא עקרה אף על גב דלקיומיה תנאיה ולמהוי גיטיה גט קא עקרה כריתות קריא ליה דהא איהו לא עקר מידי אלא איהי, וכיון שכן על מנת שתאכלי בשר חזיר כריתות קריא ליה דאיהו לא עקר מידי ואיהי היא דקא עקרה בידים דאי בעיא לא אכלה ולא מיגרשה, ואדרבה דילמא איהו ניחא ליה דלא תיכול כי היכי דלא תגרש אבל הכא דשב ואל תעשה הוא ומחמתו הוא דלא מציא להתיבם ולא מעשה בידים קא עבדה איהו הוא דחשבינן ליה כעוקר מצות יבמין ולא איהי דאי אמרת לא תינסב לקמא ולא תיגרש וכיון דמינסבא ליה הוה ליה כאלו עקרה בידים ליתא דהא בנישואין דקמא [בנדפס: דקאמר] ליכא איסור ולא עקירת דבר מן התורה והשתא דלא מיבמה לאו איהי קא עקרה דמאי אמרת תתיבם הא אסירה ליה מחמת תנאו דאסרה עליה, ועוד דהיאך אפשר להתיבם לו דאי מתיבמה נמצא גט בטל והוי לה אשת איש למפרע ובניה ממזרין הלכך הוה ליה כאלו איהו עקר ליה ואין זה כריתות, ושמא היינו דכולהו תנאי קא נסיב ליה תלמודא בקיום מעשה על מנת שתאכלי בשר חזיר על מנת שתאכלי בתרומה, ואם היתה נזירה על מנת שתשתי יין ולא נסיב ליה בביטול מצוה כגון על מנת שלא תאכלי מצה בלילי הפסח, דהתם אף על גב דמקיימה תנאיה ולא אכלה אין זו מגורשת דכיון דמחמת תנאו הוא דיו שבת ואינו עושה איהו הוא דקא עקר ליה דהא איהי לאו מידי קא עבדה ואין זה כריתות דאי אמרת הוי גיטא הא קא עקר דבר מן התורה דכיון דאמר לה על מנת שלא תאכלי הרי זו מותרת לינשא מיד ואי בתר דנשאת אמרינן לה קומי אכולי נמצא גט בטל ובניה ממזרין הלכך לאו איהי קא עקרה ליה אלא איהו דקא עקר ליה ואיהי קא אמרה אנא לאו מידי עבידנא ומחמתיה הוא דלא מצינא, ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא ביה מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל דהא אי בעיא לא מינסבא להאי ולא מיעקרא מצות יבמין, ואכלה מצה בלילי הפסח ולא תיגרש וצריך עיון.

ובתוספתא גרסינן היאך זו מתיבמת לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ובירושלמי נמי גרסינן השיב רבי טרפון וכו' היאך זו מתיבמת לא נמצא זה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל מעתה לא ישא את בת אחיו שלא יתנה על הכתוב בתורה אמר רבי יוסי בר בון כבר אתמר טעמא תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. עד כאן גירסא ירושלמית.

הרי שעשו לזה כמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל הפך מה שפירשתי וצריך דקדוק אם כן מאי קושיא לדברי רבי אליעזר כל שכן דהויא מגורשת, ובין לרבנן ובין לרבי אליעזר קשיא אמאי אינו גט גמור אפילו לגבי ראובן זה שהתנה עליו, ונראה דלאו מתנה ממש קאמר שלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר כמבטל וכל מעשה שהוא מבטל מה שכתוב בתורה מעשהו בטל שאי אפשר לומר כאן שיהא תנאו בטל ומעשה קיים דהא לא אמר לה לא סגיא דלא מינסבת להאי כמו שכתבתי, אי נמי דהא דירושלמי בחוץ וכן מפורש שם הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ובחוץ ודאי לאו תנאה הוא ואי אפשר לבטלו ולומר שתהא מותרת לו, וכל זה ראיה לדברי דלא מתנה ממש קאמר, וכיון שהתנאי כלומר שיורו אי אפשר לו להתבטל מעשהו בטל דלהיות מעשהו קיים ומה שכתוב בתורה בטל על ידי מעשהו אי אפשר, יבטלהוא ומעשהו ואל יבטל מה שכתוב בתורה, והילכך לרבי אליעזר קשיא אבל לרבנן ניחא דהא אמרי אינה מגורשת כלל וגיטו בטל, ופריך מעתה לא ישא אדם את בת אחיו שלא יתנה על הכתוב בתורה כלומר שלא יעשה מעשה לבטל הכתוב בתורה ואף על גב דאיהו לא אתני כלל וממילא הוא דמתבטל הא פרישנא דכמתנה קאמר ולומר דכיון שאי אפשר שלא יבטל מה שכתוב בתורה על ידי מעשה זה אם מת בלא בנים מעתה נאמר שיתבטל מעשהו לומר שיהא אסור בנשואיה, ומשני דאינו דומה דהתם בנשואין אלו אין בהם שום איסור בשעת הנישואין מאי קאמרת שאם ימות בלא בנים נמצאת זו אסורה להתיבם לאביה איסור זה אינו בא מחמתו אלא התורה הוא שאסרה עליו, אבל כאן מותרת היתה אלא שאסרה הוא עליו, ומיהו בגמרא דילן אקשינן לה ולא אשכחינן בה פירוקא והיינו פירכא דאמר רבא דאית בה, כך נראה לי פרושא דגמרא דבני מערבא.

ירושלמי: רבי חנינא בשם רבי פנחס נתנו שש עשרה נשים כרבי אליעזר כלומר נתני במשנת פרק קמא דיבמות שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כרבי אליעזר אמר ליה רבי מנא כבר אתמר טעמא תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו.

במאי אילימא בחוץ משרא שרי רבי אליעזר:    כלומר לפי שכשנשאה מי שהותרה אצלו פקע אישות [בנדפס: איסור] קמא לגמרי דתניא מודה רבי אליעזר במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני וכו', צריך עיון למאן מודה דהא איהו מיקל טפי מרבנן, ויש לפרש שאינו מודה לבעל מחלוקתו אלא מודה ומוציא מכלל מה שאמר, ויש לנו כיוצא בזה במציעא בפרק הזהב (מט, א) בפלוגתא דרב ורבי יוחנן בדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה דאתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן האומר לחברו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יכול פשיטא אלא אימא רשאי ופרקינן מודה רבי יוחנן במתנה מועטת כלומר שאינו רשאי ולמאן מודה דהא רב בין כך ובין כך אמר דרשאי לחזור אלא מודה ומוציא מתנה מועטת מכלל מה שאמר שרשאי לחזור בו, ועוד אחרת בשמעתא קמייתא בפרק קמא דיבמות (מ, א) מי לא מודה עולא במצורע שאם ראה קרי בליל שמיני שאינו מכניס ידו לבהונות, ועוד אחרת במציעא פרק אלו מציאות (כד, א) מודה רבי שמעון בכלים חדשים שלא שבעתן העין.

אלא בעל מנת:    ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם על מנת שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות מהאי טעמא נמי דילמא מאית האי דנשאת לו תוך אותו שלשים ונאסרה על יבם זה, ואף על פי שהיא מותרת לו לאחר שלשים אין זה כריתות דדילמא מאית איהו תוך שלשים ונמצא שעל ידי תנאו מתבטל תורת יבמין, ודכותה אמרינן ביבמות (כו, א) גבי ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואיכא מאן דמפרש התם טעמא משום דחיישינן למיתה ודלמא אדמיבם האי חדא מאית אידך ונמצאת מצות יבמין מתבטלת מזו השניה, ואף על גב דהכא בלאו תנאו אסורה לינשא עד שלשה חדשים, ואי נמי אסורה ליבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים וכדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים ושאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו וכו', ואם כן נמצא שאין תנאו מבטל כלום, מכל מקום דבר תורה מותרת לינשא מיד וכדתניא בתוספתא יבמות פרק ששי יפת תואר התורה נתנה לה שלשים יום אבל אמרו חכמים צריכה להמתין שלשה חדשים מפני תיקון הולד, ובריש פרק החולץ (לו, ב) אמרינן דלא ישא אדם מעוברת חברו מדרבנן היא, אלא דהתם איכא למימר דכבר הוכר עובר ואין בו ספק אם מן הראשון אם מן האחרון, ולהתיבם מיד וכיון שכן אין זה כריתות האמור בתורה, כן נראה מדלא מפליג רבי טרפון בין על מנת לעל מנת דאם כן הוה ליה לפרושי בהדיא הרי שאמר לה וכו' על מנת שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שנים עשר חדש וכו' אלמא משמע דאפילו בעל מנת שלא תנשאי מכאן עוד שלשים יום איכא למיפרך וכל שכן בשאמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שנים עשר חודש דאינו דומה לזה גיטך לאחר שנים עשר חדש דהתם לא חל הגט ולא כורת כלל עד שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש הרי זה כורת לגמרי אצל כל אדם ואין שיור בגט זה כלל אבל כאן שחל הגט וכרת מקצת לגמרי אצל השאר ולזה לא כרת הרי זה שיור בגט ואין זה כריתות, ואי נמי למאן דאמר בעל מנת לא פליגי בחוץ נמי דכותה היא כגון דאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שלא תנשאי לו מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות לפי שבשעה שחל הגט להיות כורת אינו כורת לגמרי אצל הכל ואין זה כריתות.

אלא בעל מנת:    אפשר לפרש אלא בעל מנת כלומר דרבי טרפון סבירא ליה כתנא דברייתא דלעיל דאמר דבעל מנת פליגי אבל בחוץ מודה להו רבי אליעזר לחכמים דאינה מגורשת ודלא כמתניתין ודלא נמי כתנא דברייתא דבסמוך דקתני מודה רבי אליעזר במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ועמדה ונשאת לאחד מן השוק ונתאלמנה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו דהאי תנא ודאי סבירא ליה דבחוץ פליגי, ואם תאמר אם כן סבירא ליה לרבי טרפון דלא אמרה רבי אליעזר מעולם וכיון שכן מאי קושיא אילימא בחוץ משרא שרי רבי אליעזר דתניא וכו', לימא ליה לעולם בחוץ וקסבר רבי טרפון דאפילו בחוץ לא מודה רבי אליעזר שתהא מותרת לזה. יש לומר דסברא [בנדפס: דסבר] הוא דאי אמר לה חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתאלמנה שתהא מותרת לזה מפני שכיון שנשאת נתרוקנה רשות הבעל הראשון אצל השני וכיון שמת הוא ונתבטל רשותו שתהא מותרת לזה ולאו דוקא מברייתא קא מותיב עליה דבלא [בנדפס: דאף על גב דלא] תניא הוה מותבינן ליה נמי מסברא אלא דאכתי קשיא דהא לקמן מותבינן עלה דההיא דרבי אליעזר דלא מצינו שזה מתיר וזה אוסר ולא קמה לן [בנדפס: קשה לו] הא דרבי אליעזר וכל שכן דלא מותבינן מינה מסברא, אלא יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה הכין דרבי טרפון לית ליה כי האי תנא דאמר משמיה דרבי אליעזר כך אלא דלרוחא דמילתא הוא דבעי לתרוצי ליה, וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל כאן ובשל רבי יוסי הגלילי דבסמוך שפירש במאי מוקי לה רבי טרפון לפלוגתא דרבי אלעזר וכו' אלא בעל מנת מוקי לה, ובדרבי יוסי נמי כתב כלשון הזה, וכן נראה מפירוש רבנו חננאל ז"ל, ויש לפרש דרבי טרפון סבר דבין בחוץ בין בעל מנת פליגי ורבי אליעזר שרי אפילו בחוץ ורבנן אסרי אפילו בעל מנת אלא דרבי טרפון לא אשכח פירכא אלא בעל מנת, ולית ליה לרבי טרפון כתנא דברייתא דלעיל דאמר לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים במגרש את אשתו ואמר לה חוץ מפלוני שאינה מגורשת, אלא מיהו אפשר דסבירא ליה כתנא דמתניתין דמוקי פלוגתייהו בחוץ ודלא כסוגין דלעיל דמשמע מינה דלתנא דמתניתין בחוץ דוקא פליגי אבל בעל מנת מודו ליה וכדכתבינן לעיל, ואפשר דתנא דברייתא דהכא דאמר מודה רבי אליעזר במגרש את אשתו וכו' סבירא ליה נמי כרבי טרפון דבהכי ובהכי פליגי והיינו דמותבינן מינה לרבי טרפון דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי, ודרבי יוסי הגלילי דמוקמינן בחוץ איכא למימר נמי דלדידיה בתרוייהו פליגי אלא דלא אשכח פירכא בעל מנת ואשכח לה בחוץ, והאי דקאמר אילימא בעל מנת הרי הותרה אצלו בזנות למאי דפרישנא לעיל דהאי על מנת אפילו על מנת שלא תבעלי לי הוא הכא הכי קאמר אם איתא דרבי אליעזר בעל מנת פליג ולומר דהוי כשאר תנאין דעלמא הרי הותרה אצלו מחמת גט זה אלא שנאסרה עליו מחמת תנאי והותרה אצלו ואצל כל אדם קרינן לה כמו שכתבתי למעלה ומשום הכי [בנדפס: ומן התורה] לא אשכח לה לקושיא אלא בחוץ אבל אפשר דבעל מנת נמי פליגי, והראשון נראה עיקר דאם כן על מנת דאינו גט לרבי יוסי מנא ליה כיון דבשאר תנאין דעלמא מגורשת על כרחין מכריתות דלא בעינן דליהוי שיורא בגט והיינו משום כריתות דכתיב ביה וכיון שכן אמאי לא פריך ליה כרבי אלעזר בן עזריה כריתות דבר הכורת בינו לבינה וכו', ולקמן נמי כדפרכינן ורבנן האי כריתות מאי עבדי ליה לאוקמיה רבי יוסי לעל מנת תנשאי לפלוני מכאן ועד שנים עשר חדש דהוי חידושא טפי, כן נראה לי.

בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תינסיב דדלמא לא מקיימא ליה לתנאיה:    פירוש כולהו תנאי דבשב ואל תעשה כזה לא תינסוב דדילמא לא מקיימא ליה לתנאיה לישב וליבטל ממנו כגון דאמר לה על מנת שלא תשתי יין לא תינסיב דדילמא שתיא, ואנן קיימא לן דמותרת לינשא מיד, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות דמשמע טעמא דאין זה כריתות ואגידא ביה לעולם הא לאו הכי הרי זה גט ולמאי אי לאינסובי הא כל ימי חייה משום חשש תנאיה אסירא ולאחר מיתה אין נשואין לאחר מיתה, ולמאי קא הוי גיטא, ומיהו איכא למימר דנפקא מינה דאי קבלה קידושין מאחר תפסי בה קדושין ואם נשאת לא תצא וכדאמרינן לקמן משום גזרה לא מפקינן והשתא דאמרינן אין זה כריתות הרי זו אשת איש גמורה ולא תפסי בה קדושין ויש להביא ראיה מתשובתו של רבי טרפון דאמר הרי שהלכה זאת ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה וכו' ואם איתא שאסורה היא לינשא עד שימות אותו שנאסרה עליו היאך זה עוקר דבר מן התורה, וגם זה אפשר לדחות כגון שעברה ונשאת לו דממדאורייתא ודאי בין בקיום מעשה בין בביטול מעשה מתירין אותה מיד אלא מדרבנן אסורה, והלכך כשעברה ונשאת נמצאת זקוקתו של זה וראויה להתיבם ואינה יכולה, ומיהא [ומהא] נמי דאמר רבי עקיבא הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והוו להו בנים וכו' ועברה ונשאת לזה דמשמע דבנשואי שני איכא עבירה אבל בנשואי ראשון ליכא עבירה ליכא למשמע מינה דדלמא הכא עברה על תנאה קאמר אבל בנישואי קמא לא עברה על תנאה כלל אבל על דת עברה שהרי אסורה היא לינשא עד שעה שאי אפשר שתעבור על תנאה דהיינו לאחר שימות זה שנאסרה עליו, ומיהו שמעינן לה מדלא נסיב תלמודא ולאחר לא תנשא אלא בקיום מעשה כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז דאמרינן ולאחר לא תנשא עד שתתן ולקמן נמי אמרינן על מנת שתאכלי בשר חזיר נתקיים התנאי הרי זה גט על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט וכן כולן אבל בשב ואל תעשה לא אמרו כלל ולאחר לא תנשא שמא תעשה ונמצא גט בטל, וכן שנו בתוספתא על מנת שלא תלכי לבית אביך ושלא תשתי יין מכאן ועד שלשים יום הרי זה גט ואין חושש שמא תלך ושמא תשתה וטעמא דמסתבר הוא דכשהתנאי בקיום מעשה חוששין שמא תאנס ולא תקיים ונמצא גט בטל ובניה ממזרים אבל בשב ואל תעשה אין חוששין שמא תזיד לעבור ואינה חשודה לקלקל את עצמה והלכך כשהתנאי ברשות אחרים בין שהוא בקיום מעשה בין שהוא בביטול מעשה חוששין לו שמא יתקיים ונמצא גט בטל כגון הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש דחוששין שמא יבא ואין מתירין אותה לינשא עד לאחר שנים עשר חדש וגדולה מזו דאפילו מת בתוך שנים עשר חדש דתו לא אתי לא מינסבינן לה עד לאחר שנים עשר חדש דאיקיים תנאיה אבל בתוך שנים עשר חדש לא דגזרינן אטו לא מת זה דעת רבינו שמואל ז"ל וכזה הורו מקצת הגאונים ז"ל, ואי קשיא לך הא דתניא לקמן הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני הרי זה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר רב נחמן הכי קאמר הרי זו לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהם נותנין במתנה וכו' ואמר ליה רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא הא בעיא קיומי לתנאיה וכי תימא אפשר דמיגרשה למחר ומקיימה לתנאה אטו בדידה קיימא לאיגרושי, דאלמא משמע דאפילו ביום מעשה כל שבידה לקיומיה מתירין אותה לינשא מיד, איכא למימר דהתם לרווחא דמילתא קאמר ודעדיפא קא מקשי ליה לומר דאף כשתמצא לומר דבקיום מעשה מתירין אותה לינשא מיד הכא אי אפשר משום דאין בידה לגרש את עצמה וכל שכן כשתמצא לומר דבקיום מעשה אין מתירין אותה עד שיתקיים התנאי, אבל במסקנא ודאי אפילו בשבידה לקיימו אין מתירין אותה עד שיתקיים, ואם תאמר והא משמע דרב יהודה סבר דאפילו לביטול תנאי שבשב ואל תעשה חיישינן מדקאמר באל אישן היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא יישן למחר ואף על גב דפליג עליה רב נחמן ואמר יישן שאין חוששין לשמא יישן למחר דמיזהר זהיר בתנאיה מסתמא כרב יהודה סבירא לן ולחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר, הכא נמי אף בשב ואל תעשה אל תנשא לאחר חוששין שמא לא תזהר בתנאה, איכא למימר דאיסור אשת איש שאני דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם עברה ונשאת לזה שנאסרה עליו גט בטל ובניה ממזרין מיזדהרא טפי ולא עברה אתנאה שאינה עשויה לקלקל עצמה ולעשות בניה ממזרים, ומיהו בתנאי שבקום עשה חיישינן דילמא תאנס ולא מקיימה ליה לתנאיה, ותדע לך דהתם נמי אמרינן בנדרים בפרק אלו נדרים (יד, ב) ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שיישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר דכי לא זהיר בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר, ולפי שיטה זו הא דתניא לקמן על מנת שלא תבעל לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להן פירוש שמא תבעל להן, הוא הדין דלאחר נמי אין חוששין שמא תבעל לו דבשב ואל תעשה לא חשידא לקלקולי נפשה כדאמרן, ועוד דאחר נמי לא חשיד בהא משום שאם בא עליה נמצא גט בטל והויא לה אשת איש והוה ליה כאבא ואביך, והאי דנקט אבא ואביך קא משמע לן דעל מנת שתבעלי לאבא ולאביך אינו אלא כמפליגה בדברים ודדייקינן עלה ואלו על מנת שתבעל לאבא ולאביך נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט לא קתני.

ויש מקילין ואומרין דכל תנאי שבידה לקיימו אפילו בקיום מעשה תנשא מיד, וכדאמרינן לקמן וכי תימא אפשר דמיגרשא למחר ומקיימה לתנאיה אטו בידה קאי לאיגרושי דאלמא כל שבידה אין חוששין לביטולו ומתירין אותה מיד, ואמרינן נמי התם דדידיה קיימא דאי בעי מבריז נפשיה, וההיא דעל מנת שתתני לי מאתים זוז דאמרינן לאחר לא תינשא עד שתתן התם לאו בידה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה ואפילו התנה בפירוש שתתן לו ואפילו בעל כרחו דלמא אזיל לעלמא ולא מצי יהיב ליה והוא הדין בשאמר לה על מנת שתתן לפלוני או שתבעל לו שחוששין הואיל וברשות אחרים הדבר תלוי, והא דאמרינן לקמן אטו בדידה קיימא לאיגרושי הוא הדין דאפילו קיימה בידה לאיגרושי אכתי איכא למיחש דילמא אידך לא נסיב לה אלא דעדיפא מינה אקשי לה דהא אפילו גירושין של זה לא קיימין בידה ומשום הכי איכא למיחש ואפילו לא תחוש לנשואי שני כל שכן דאפילו לאחר שנתגרשה איכא למיחש שמא לא ישאנה שני, ובאם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש נמי איכא למיחש דכיון דמעיקרא לא תלי תנאה בדידה כלל אלא בדידיה ואיהו בעי לקיומי תנאיה חזקה מקיים ליה וחיישינן ליה ואפילו מת גזרינן.

ויש מחמירין לומר שבכל התנאים אסורה לינשא עד שתקיים התנאי ואפילו בשב ואל תעשה ואפילו בידה כגון על מנת שלא תשתי יין עד שלשים יום שאין מתירין אותה לינשא עד שלשים יום ואם נשאת לא תצא, וכן נראה מדברי רבנו חננאל ז"ל שכתב לקמן אבל על מנת תנאה הוי ולכשימות זה שנאסרה עליו הרי היא מותרת לכל אדם שהרי נתקיים התנאי, אלמא עד שימות מי שנאסרה עליו אינה מותרת אף על פי שהוא בשב ואל תעשה, והא דאמרינן אי הכי בכל התנאין דעלמא לא תינסוב אפילו בשנתקיים התנאי קאמר לומר שאינה ראויה לינשא כלל שאינו כריתות משום דשמא לא יתקיים התנאי בין שהוא תנאי שראוי לחוש לביטולו בין שאינו ראוי לחוש לביטולו כגון שלא תבעלי לאבא ולאביך דמכל מקום לאו כרות גיטא הוא דומיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דאמרת אינו גט וכמו שכתבתי למעלה, והא דאמרינן הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק ונתאלמנה וכו' ועברה ונשאת לזה שנאשסרה עליו [בנדפס: לאו משום דבנשואי שני זה שאסרה [שנאסרה] עליו] איכא עבירה אבל בנישואי קמא ליכא עבירה אלא הכי קאמר ועברה על תנאה ונשאת לזה שנאסרה עליו אבל בנשואי ראשון עברה על דת כמו שכתבתי למעלה, ודעת רש"י ז"ל נראה כן דכתב לקמן דעל מנת שלא תבעלי לאיש פלוני אינו גט שמא תבעל לו כלומר שאין מתירין אותה לינשא עד שיתקיים התנאי כלומר לאחר שימות אותו שנאסרה עליו שאי אפשר עוד שיתבטל, אבל בפרק קמא דקידושין בתחלתו כתב רש"י ז"ל מכאן ועד שלשים יום הרי זה כריתות, ואפילו מיד והיא תקיים תנאו ותלך שאפשר לדברים הללו לבא לידי הבדלה, עד כאן. ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל שנחלקו שתי ישיבות גאוני מתא מחסיא וגאוני פומבדיתא שבשב ואל תעשה ורבו המתירין, וכן עיקר ודברי התוספתא מוכיחין כן כמו שכתבנו.

ובמאי אילימא בחוץ מישרא שרי רבי אליעזר:    הא דקא פריך הכי סירכא נקט משום דפריך לה לרבי טרפון אבל לרבי עקיבא בלאו הכי אי אפשר להעמידה בחוץ דאם כן גיטה אינו בטל ובניה מראשון אינן ממזרין דלגבי ראשון מגורשת גמורה היא דלא שייר ליה אלא לגבי האי, אלא ודאי בעל מנת הוא דתלי ליה בתנאי שלא תנשא לזה ואם נשאת לו עברה על תנאה ונמצא גט בטל.

אלא בעל מנת:    כלומר בעל מנת שלא תנשאי לפלוני, וקשיא לן אם כן אפילו כי הלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו היאך גיטה בטל דהא נישואיה לאו נישואין דאי נישואין נינהו גיטה בטל ואשת איש גמורה היא ולא בת נישואין היא אם כן אי אפשר לה לינשא ואין גיטה בטל ובעילתה מן השני בעילת זנות ובזנות לא אסרה, ויש מי שתירץ דכל שנשאת לו דרך נישואין בטל הגט דכיון דאי אפשר לה לינשא לו נשואין גמורין הכי אתני [בנדפס: אהני] עלה מעיקרא שלא תנשא לו דרך נישואין, ותדע לך דאי לא אמאי אסרינן לה עליה דהאי טפי משאר אינשי דכשנשאת לו אי אפשר לה לעבור על תנאו דנשואין גמורין לית לה דאם כן גיטה בטל ולא תפשי בה קדושי ולא בת נשואין היא לו ואי לאו נישואין גמורין ונמצאת בעילתה בעילת זנות אם כן הגט אינו בטל ומגורשת גמורה היא אף לזה, אלא ודאי הכי קאמר על מנת שלא תהיי [בנדפס: תהיה] לו דרך נשואין ואף על פי שאינן נשואין גמורין דרך נישואין נשאת לו וזהו שאסר עליה, ולפי תירוץ זה למדנו שהאומר לחברו שדי נתונה לך על מנת שלא תתנהו לפלוני ונתן לו בדרך קניה אף על פי שקנינו אינו קנין דהא על מנת שלא תתנהו לפלוני קאמר ליה ואם כן נמצא מקנה דבר שאינו שלו אפילו הכי הכי קאמר ליה על מנת שלא תתנהו לו דרך קנין וכיון שנתן לו בדרך קנין מתנתו בטלה ושדה חוזרת לבעלים הראשונים, ובתוספות הקשו על זה דאי אפשר לומר דעל מנת שלא תנשאי דרך נישואין קאמר מדתניא בתוספתא על מנת שלא תנשאי לאבא ולאביך הרי זה גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אינו גט חוששין שמא תבעל להן, ובודאי האי אינו גט דקאמר הכא אינו גט גמור קאמר ולומר שאפשר לו להתבטל שאם נבעלה להן הרי זה גט בטל אבל לחוש לו לכתחלה שמא תבעל להן אי אפשר דהא תניא לקמן בגמרא דאין חוששין שמא נבעלה להן כלומר שמא תבעל להן, אלא ודאי אינו גט גמור קאמר לפי שאפשר לו להתבטל שאם אירע כך שנבעלה להן הרי זה גט בטל מה שאין כן בעל מנת שלא תנשאי לאבא ולאביך שאי אפשר שתנשא לו לפי שאין להן בה נישואין כלל, ואם איתא דשלא תנשא בדרך נשואין קאמר אף על פי שאינן נשואין אפילו באבא ואביך אינו גט גמור דהא אם נבעלה להן דרך נשואין הרי זה גט בטל, ותירצו הם ז"ל בשנשאת לאותו שנאסרה עליו לאחר מיתת המגרש דנישואון נישואין גמורין ונמצא גט בטל למפרע ובניה מראשון ממזרין, ולפי דבריהם ז"ל הא דאמר ועברה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא בנישואין דבתרא הוא דעברה מחמת נשואיו אלא עברה מחמת שמבטלת תנאה ועל ידי ביטולו נמצאת [בנדפס: שעברה בנשואי ראשון דאשת איש היתה דאף על גב דמית ליה בעל תנאיה לא בטיל] ומיהו פלוגתא היא ביני רבוותא ז"ל וכן כתב הרב רבי שמעון קאירא ז"ל ודאי אמר לה כל ימי חיי פלוני ואינסיבא לה לאלתר והוו לה בני בחיי בעל ראשון ומית ליה בעל ראשון בחיי בעל שני והרי הוו ליה בני לאחר מיתתו ועדיין ההוא פלוני דתלייה לתנאיה בגויה קיים ושתת היין בחייו לאחר מיתתו דבעל בטל גיטא למפרע ובני קמאי ממזרי בתראי לאו ממזרי ואסירא לשני והוו פליגי רבנן כיון דבחייו דבעל לא עברה עלויי תנאיה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דבעל מנת [בנדפס: מית] בטיל ליה תנאיה ולא בטיל גט למפרע עד כאן.

[בנדפס: והראשון נראה לי עיקר וכדברי התוספות משום דקשיא לי שאם כן דבטל תנאו משעה שמת אם כן מה הפרש יש בין כל ימי חייו ובין כל ימי חייכי דכי היכי דלכי מאית איהו נתקיים תנאו באומר כל ימי חיי אף באומר כל ימי חייכי אפשר דמאית איהו בחיי [בחייה] ונתקיים תנאו והרי היא מותרת בשתיהם כשימות הוא].

דף פג עמוד ב

ורבי עקיבא אי חוץ סבירא ליה לותיב ליה חוץ אי על מנת סבירא ליה לותיב ליה על מנת. ומשני רבי עקיבא שמע ליה דאיכא מאן דאמר חוץ ופריך ליה האי פירכא ואיכא דאמר בעל מנת ופריך ליה האי פירכא:    מהכא משמע כאידך פירושא דפרישית לעיל דרבי טרפון סבירא ליה דבעל מנת בלחוד פליגי אבל בחוץ אפילו רבי אליעזר מודה ורבי יוסי סבר דבחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן,וכמו שפירש רש"י ז"ל, וליכא מאן דאמר דבתרתי פליגי וכדמשמע בריש פירקין דאמרינן דילמא בהא פליגי אבל בהא מודו, דאם איתא דאיכא מאן דאמר דבתרתי פליגי מאי קא קשיא ליה לרבי עקיבא אי חוץ סבירא ליה לותיב חוץ ואי על מנת סבירא ליה לותיב על מנת דילמא רבי עקיבא סבירא ליה דבתרתי פליגי ומותיב לחוץ ומותיב לעל מנת, ועוד דלישנא דקאמרינן רבי עקיבא שמע ליה דאיכא דאמר חוץ ואיכא דאמר על מנת משמע נמי דליכא מאן דאמר דבתרתי פליגי דאם איתא הוה ליה למימר רבי עקיבא שמע דפליגי בין בחוץ בין בעל מנת ופריך לחוץ האי פירכא ולעל מנת האי פירכא.

ולענין פסק הלכה. כתב רבנו אלפאסי ז"ל בהלכות דבחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן וכן פסק רבנו חננאל ז"ל וזהו לשונו: ואסיקנא בחוץ פליגי והלכה כחכמים אבל על מנת תנאה הוי ולכשימות זה שנאסרה עליו הרי היא מותרת לכל אדם שהרי נתקיים התנאי, והכי ודאי משמע דהא בעיין מעיקרא הכי הות האי אלא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן דהא שייר ליה בגט אבל בעל מנת מודו ליה [בנדפס: אלמא כי אסקה רבינא דחוץ הוא בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה] והכי משמע לקמן גמרא כתבו בתוכו וכו' ומתניתין דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל אלמא אפילו על מנת שלא תנשאי דהוי דומיא דחוץ לא פסיל דלא הוי שיורא הואיל ומשייר לה בתנאי אלא הוה ליה כשאר תנאין דעלמא, וקתני נמי בברייתא חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב, והכי נמי משמע מדפרכינן לרבי עקיבא אי חוץ סבירא ליה לותיב חוץ ואי על מנת סבירא ליה לותיב על מנת ומשני רבי עקיבא שמע מאן דאמר חוץ ושמע מאן דאמר על מנת אלמא ליכא מאן דאמר דבתרתי פליגי, וארבעה זקנים שנכנסו להשיב על דברי רבי אליעזר האי שמע דבהכי פליגי ומותיב והאי שמע דבהכי פליגי ומותיב כמו שכתבנו למעלה.

והרמב"ן נ"ר כתב דלא מסתברא לאחזוקי פלוגתא בתנאי בכדי ולמדחיא לדרבי עקיבא ורבי טרפון דפסלי בעל מנת ורבי אלעזר בן עזריה דלית ליה פירכא נטיא לדידהו ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר כשר כלל, ועוד אם כן זקנים הללו מאן דמותיב על מנת לרבי אליעזר לותיב לחבריה דמכשר ולא ישיב את הארי לאחר מיתה והיכי דחינן דאשלי רברבא בלא כלום, והא דאמרינן לקמן ומתניתין דאוקימנא בחוץ אבל בעל מנת לא פסיל אפשר לומר דלאו על מנת שלא תנשאי קאמר אלא על מנת דשאר תנאין כגון על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד שלשים יום ועל מנת שתתן לי מאתים זוז דליכא שיורא בגט, והכין איתא בירושלמי בריש פרק כל הגט וחכמים אומרים את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הואיל והוא פוסל בפה פוסל בכתב, הרי גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב, והא דאמר רבינא אלא לאו שמע מינה האי אלא חוץ הוא, לאו למימרא דבעל מנת מודו ליה אלא פירושא דמתניתין הוא דמפרש לומר דתנא דמתניתין איירי בחוץ להודיעך כחו דרבי אליעזר דאפילו בחוץ מכשר, ומיהו רבנן בתרתי פליגי עליה מדלא סיים בה רבינא שמע מינה האי אלא חוץ הוא אבל בעל מנת מודו ליה שמע מינה, אלא שיש לומר שהגאונים ז"ל שפסקו כן משום דסוגיין כפשטה הכי מכרעא ואמוראי בתראי הוא דסברי דעל מנת כשר והם תולין סברא זו במשנתינו וסברי דרבי יוסי הגלילי הוא דמכשר בה ומסברא דנפשייהו אמרי הכי, ומסתברא לי דרבי יוסי הגלילי על כרחין הכין סבירא ליה כמו שכתבתי למעלה ובסוף שמועתנו [בנדפס: ועוד נראה לי דעל כרחין הא דאמרינן לקמן כי פסיל בכתב אבל בעל מנת לא פסיל בעל מנת דומיא דחוץ קאמר מדאמרינן אמר רבי זירא מחלוקת לפני התורף דרבי סבר גזרינן על מנת אטו חוץ ואם איתא טפי הוה עדיף למימר דרבי סבר גזרינן על מנת שתתני לי אטו על מנת שלא תנשאי דהיא גזרה קרובה יותר על מנת אטו על מנת מלמגזר על מנת אטו חוץ].

רבי עקיבא שמע ליה דאיכא דאמר חוץ ואיכא דאמרי על מנת מאן דאמר חוץ האי פירכא ומאן דאמר על מנת האי פירכא:    וקשיא לי אם כן אמאי לא פריך נמי לרבנן למאן דאמר חוץ כלומר אבל בעל מנת מודו ליה, ויש לומר דמשום דלרבי אליעזר איכא למיפרך בין בחוץ בין בעל מנת משום הכי פריך ליה לרבי אליעזר וממילא שמעינן דלמאן דאמר בחוץ אבל בעל מנת מודו דתיקשי בין לרבנן בין לרבי אליעזר, ולישנא קלילא נקט.

הא דפריך: רבי יהושע מקיש קודמי הויא שניה לקודמי הויא ראשונה מה קודמי הויא ראשונה דלא אגידא באינש אחרינא וכו':    קשיא לי דהא הויא ראשונה נמי אפשר דאגידא באיניש אחרינא לרבי אליעזר וכדאמרינן לעיל כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה שהיא מקודשת לשניהם ואהנו קדושי ראובן למיסרא אעלמא ואהנו קדושי שמעון למיסר אראובן, ויש לומר דההיא גופא לא רבי אליעזר אמר לה ואנן הא דאמרינן דכיון דאמר רבי אליעזר בגט חוץ מפלוני מגורשת בקידושין הרי זו מקודשת דאיתקש הויה ליציאה, ואי ליתא לדרבי אליעזר בגירושין ממילא אף בקידושין ליתא.

אלא דאכתי קשיא לי דאפילו לרבנן משכחת לה דאגידא באינש אחרינא וכאותה ששנינו בקדושין פרק האומר הרי את מקודשת ואינה מקודשת [בנדפס: מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת] ואיתמר עלה אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט וכו' עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה וכן אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין ואמר ליה רב משרשיא דבי רב אמי לרבי אסי אסברא לך טעמיה דרבי יוחנן שוו נפשייהו כשרגא דליבני וכל חד וחד רוחא לחבריה שבק, וקיימא לן כרבי יוחנן וכן פסק שם רבנו חננאל ז"ל, אלמא אף קידושי הויא ראשונה כלומר קודם שנתגרשה משכחת לה דאגידא באינש אחרינא וכל שכן לדברי הרב אב בית דין ז"ל שכתב דרבי יוחנן אית ליה כי האי דבעי רבי אבא עד כאן לא קאמרו רבנן אלא הכא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהוא, דאלמא אף לרבנן משכחת לה להויא ראשונה דאגידא באינש אחרינא, ואם תאמר דרבי שמעון לא סבירא ליה כסברתיה דרבי יוחנן אלא או כרב או כשמואל אם כן הוה ליה למיפרך לרבי יוחנן מהא דרב יהושע, ויש לומר דקודמי הויא ראשונה ממש קאמר וראשונה ממש לא אגידא באינש אחרינא, ולא מיחוור וצריך עיון.

כריתות דבר הכורת בינו לבינה:    כלומר כורת לגמרי דלא ליהוי שיורא בגט כלל, ומסתברא מדלא בעיא הכא במאי אילימא בעל מנת אילימא בחוץ כדבעיא בכולהו אינך שמע מינה דרבי אלעזר בן עזריה בין בחוץ בין בעל מנת שייכא, ואפילו אמר לה על מנת שלא תנשאי לו מכאן ועד שנים עשר חדש משום דהויא שיורא בגט ואין זה כריתות ולא דמי לזה גיטך לאחר שנים עשר חדש דהתם בשעה שהוא כורת כורת לגמרי אבל הכא כורת מקצת ומשייר מקצת הלכך אין זה גט כמו שכתבתי למעלה.

ורבנן האי כריתות מאי עבדי ליה מיבעי להו כדתניא וכו':    ואם תאמר לרבי טרפון לוקמיה לחוץ מפלוני דלא הוי גט, יש לומר דהשתא אפילו בעל מנת דאיכא למימר דהוי כריתות מידי דהוה אשאר תנאין דעלמא ילפינן מדינא דלא הוי גט משום דגורם לעקור דבר מן התורה כל שכן בחוץ אם כן כריתות מאי עביד ליה, ורבי יוסי הגלילי נמי לא מצי לאוקומיה לעל מנת שלא תנשאי לפלוני משום דלא משמע לאיפלוגי ביניה לשאר תנאין דעלמא, אבל לאידך סברא דכתבינן לעיל דכולהו ארבעה זקנים סבירא להו דבין בחוץ בין בעל מנת פליגי קשיא אמאי לא מוקי לה רבי יוסי בעל מנת דהוי חידושא טפי דאף על גב דבשאר תנאים הוי גט הכא לאו משום דהוה ליה שיורא בגט וליפרך מינה נמי לרבי אליעזר כדפריך מינה רבי אלעזר בן עזריה כמו שכתבתי למעלה, והלכך מסתבר טפי כדאידך פירושא [בנדפס: פירושו] למעלה.

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות:    משום דלעולם היא אסורה מחמתיה שלא תלך לבית אביה, וקשיא לן דהא מכרו האב או שמת הרי זו מותרת לילך שם וכדאיתא בנדרים (מו, א) קונם לביתך שאיני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר וכבר הארכתי בזה בפרק שני דמכלתין, והרמב"ם ז"ל כתב דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אין זה כריתות דמה שנאסר לה לא הותר לה דאם מכרו האב או שמת אף על פי שהיא מותרת ליכנס בו אין זה בית אביה שנאסר בו ואנן כל שלא הותרה במה שנאסרה לא קרינן ביה כריתות, ודכותה אמר לה על מנת שלא תשתי יין זה לעולם ונשפך היין אין זה כריתות משום דלא הותר במה שנאסר וכן על מנת שלא תנשאי לפלוני שלא הותרה בו לעולם, ואינו מחוור לי חדא דבתוספתא קתני על מנת שלא תעלי באילן זה ועל מנת שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וזה הפך ממה שכתב הרב ז"ל, ועוד מדאמרינן בריש פירקין בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה משמע דעל מנת דומיא דחוץ שהיא אסורה לו לעולם קתני וכגון דאמר לה על מנת שלא תינשאי לפלוני לעולם ואפילו הכי קאמר דמגורשת, ואפילו למאן דאמר דבעל מנת פליגי משום דהוי שיורא בגט מכל מקום בשאר תנאין דכותה כולי עלמא מודו דמגורשת וכדאמרינן עלה מידי דהוה אשאר תנאין דעלמא, והכא לא פליגי רבנן אלא משום דהוי שיורא בגט אבל בשאר תנאין דלא הוי שיורא בגט הרי זו מגורשת, ועוד דאמרינן לקמן (עד, א) על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך הרי זה גט אף על פי שאסרה עליו לעולם, ומיהו יש לפרש בזו דאמר לה על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך מכאן ועד שלשים יום, אי נמי משום דבלאו הכי [בנדפס: תנאו] אסורה עליהן לעולם, ומסתבר דלישנא לא דוקא ולא בלשון זה אמר לה אלא על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך קאמר דלעולם אסורה בו וכדתנן התם לבית זה איני נכנס מכרו או שמת הרי זה אסור, ותרי גוני תנאין קתני תנאי בדבר סתם כגון שלא תשתי יין ותנאי בדבר זה כגון שלא תלכי לבית זה, ומשום הכי נסיב זה בבית ולא נסיב ליה ביין דפתח ביה לומר דבדבר זה דוקא דבר שאינו עתיד לישרף וליאבד הוא דאמרינן דאין זה כריתות דאף על גב דאפשר דנפל הבית או נשרף דהוה ליה כריתות מכל מקום כיון שעכשיו בשעת תנאו אינו מצוי לינפל ולישרף לא קרינן ביה כריתות ואפילו נפל אינה מגורשת דלא דמי למיתה דמיתה שכיחא וכיון שכן אף על פי שאמר לה כל ימי חיי פלוני הרי זו מגורשת, וכן נמי ביין זה כיון שהוא מצוי ליאבד הרי זו מגורשת, והיינו נמי דבתוספתא לא קתני על מנת שלא תכנסי לבית זה נפל הבית הרי זו מגורשת אבל כותל כיון שהוא מצוי ליפול ואילן ליקצץ קתני שאם נפל הכותל או נקצץ האילן הרי זה גט.

ואידך כרת כריתות לא דרשי:    פירוש איכא מינייהו דלא דרשי ליה כלל, מיהו צריך עיון לרבי יוסי דהא איהו דריש ליה להכי בפרק שני גבי אין כותבין לה על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין.

כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות כל ימי חייכי אין זה כריתות:    והא דאמרינן בפרק קמא דיומא (יג, ב) אלא דאמר הרי זה גיטיך על מנת שתמות אחת מכם ופריך והא אמר רבא כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות, לא חשש התלמוד להביא שם המימרא כפי המסקנא וכלל חיי עם חייכי דאין הצורך שם אלא משום חייכי והביאה כפי שנאמרה כאן תחלה.

כל ימי חיי:    אף על פי שלכאורה היה נראה כיון דכל ימי חייו אגידא ביה אין זה כריתות כמו בכל ימי חייכי אפילו כן לא היתה כן סברת התלמוד אלא מכיון שאפר לה לקיים תנאו הרי זה כריתות.

כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות:    ואף על פי שהוא ילד והיא זקנה, ואפילו היא זקנה ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד חמשים שנה הרי זה כריתות דכיון דאפשר שתחיה היא יותר מכן כריתות קרינן ביה.

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא דלמאן דקא שרי שרי לעולם אבל הכא לא:    כלומר וכיון שכן אין זה גט כלל.

תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם:    דאינו גט אלא משום דלא פסקה מיניה לגמרי לא יום אחד ולא יומים, אבל הכא דפסקה ממנו יום אחד לגמרי הרי זה גט והרי זו מגורשת לעולם, וקשיא לי מאי טעמא בעי אליבא דרבי אליעזר אי הוי גט ליום אחד בלבד כדקא מתני או לא הוי גיטא כלל ואליבא דרבנן בעי אי הוי גט גמור ופסקה מיניה לגמרי דלא כתנאיה, ויש לומר דמשום דשמע ליה לרבי אליעזר דשרי לחד ואסר לחד בעא אליביה דכותה דהיינו אי שריא חד יומא ואסירה חד יומא אבל לרבנן דלית להו גט לחצאין הכא נמי פשיטא ליה אליבייהו דאי אפשר כדקאמר שתהא מותרת יום אחד ותחזור לאיסורה מחרתו, אלא דילמא כיון דפסקה ממנו לגמרי יום אחד בגט זה הותרה בו לעולם דאין גט לחצאין, ואהדר ליה דאפילו לרבי אליעזר כיון דפסקה פסקה דכיון שאמר לה היום אי את אשתי הרי הותרה היום ולאחר שהותרה ופסקה ממנו אי אפשר שתחזור לו אלא בליקוחין שניים, ולא דמיא לחוץ מפלוני ואליבא דרבי אליעזר דהתם למאן דשריא שריא לעולם ולמאן דאסורה אסורה לעולם אבל הכא למיסר מאי דשרי אי אפשר, ואפשר לפרש נמי דהא דאמרדינן לקמן בפירקין (עה, ב) גבי אתקין רב בגיטין מיומא דנן ולעלם, ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן, כלומר לכך הוצרך לתקן כך כדי שלא יוציאו לעז על הגט לומר שאינה מגורשת אלא ליום אחד, ומיהו קיימא לן כרב נחמן דכיון דפסקה פסק ובמקום יבם חולצת ולא מתיבמת, ואפשר נמי דאפילו נשאת לא תצא דמשום גזרה לא מפקינן כדאמרינן בסמוך, והרמב"ם ז"ל שכתב דאינה מגורשת כלל, לא נראו דבריו.

דף פד עמוד א

אטו [הכא] בדידה קיימא לאיגרושי:    ואם תאמר דילמא בשנתקדשה על תנאי שיגרשנה לזמן ידוע דהשתא קיימא בדידה לאיגרושי, יש לומר דאפילו כי מיגרשא אכתי איכא למיפרך אטו בדידה קיימא לאינסובי להאי והאי דאמרינן לקמן פלוני אפשר דמשחדא ליה בממונא לא דמיא להאי דהכא אין לה לסמוך על זה לעבור ולינשא דשמא לא מקבל מינה, והכא דעדיפא מינה נקט משום דהיא חששא קמייתא לומר דאפילו גירושין של זה אין בידה ואיכא תרתי דגירושיה ונישואיה אין בידה.

תניא כותיה דרבא הרי זו לא תנשא לא לו ולא לאחר ואם נשאת לו לא תצא לאחר תצא:    כתב הרמב"ם ז"ל ואם נשאת לאחר קודם שתנשא לו בטל הגט ותנשא לו ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני, ואינו מחוור למה הגט בטל דהא אפשר שיגרש זה וישא אותה בעל התנאי וזו מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ותדע לך דהא רבא לא קשיא ליה אלא לכתחלה אמאי תנשא לאחר וכיון דאין בידה לאיגרושי ולקיומי תנאה, אבל קיימתו מקויים ומגורשת למפרע בניה מראשון כשרין ואם נתאלמנה או נתגרשה מן השני הזה שהוא בעל התנאי אסורה לחזור לזה שנשאה ראשון משום מחזיר גרושתו מן הנשואין, ומסתברא דבעל מנת שתתני לי מאתים זוז דאמרינן ולאחר לא תנשא עד שתתן אם עברה ונשאת קודם שתתן לא תצא דהכא לא אמרו תצא אלא משום דאיכא למימר דאי אפשר לה לקיים תנאה ולינשא לזה בעל התנאי אלא אם יוציא הראשון בגט וכדמשמע מדאמרינן והא בעיא לקיומי תנאה וכי תימא אפשר דמיגרשא למחר ומקיימה לתנאה דאלמא בלא גירושין של זה אי אפשר לה לקיים תנאה דאשת הראשון היא, והילכך על כרחין תצא מזה ולא סגיא בלאו הכי, אבל התם אפשר דמקיימא תנאה תותי [בנדפס: גברא] גברה ואמאי תיפוק, ואפילו תמצא לומר דהכא בלא גירושי ראשון יכולה לקיים תנאה ולהנשא לזה בעל התנאי וכן דעת רבנו יצחק הזקן זצ"ל לפי שאין קידושי ראשון חלין עד שיתקיים התנאי ושתנשא לזה כיון שאלו לא חלו קדושי שני נמצא שהגט בטל אם כן לא חלו קידושי ראשון עד שיחולו קידושי שני, והא דפריך רבא הא בעיא לקיומי תנאה ולאו בידה לאיגרושי משום שאינה יכולה לקיים תנאה בלא גט מראשון אלא אם כן עמדה אצל הראשון בזנות ובאיסור פנויה אבל אם נתגרשה מראשון בגט ונשאת לשני נמצאת קידושיה מראשון קידושין גמורין למפרע ובהיתר עמדה אצלו וזה אינו בידה אבל בלא גט נצרך לומר שחלו קדושי שני והופקעו קידושי ראשון והילכך לא תנשא לראשון. ומיהו מכל מקום הכא לא מפקינן לה אלא מהאי טעמא אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז יכולה לקיים תנאה בהיתר והילכך לא תצא, ואפשר דאסורה בביאה מדרבנן עד שתתן דהא מעיקרא גזרינן בה שמא לא תתן והשתא נמי אף על פי שאין מחמירין עליה להוציאה אין מקילין בה להתירה עד שיתקיים התנאי.

על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט:    מיהו לכתחלה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו נמצא תחלת ביאה באיסור דעודה אשת איש, והכי איתא בירושלמי על מנת שתתבעלי מפלוני בתחלה הוא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע, והא דאמרינן לעיל על מנת שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא לו ופרישנא טעמא כדי שלא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה הא לאו הכי מותרת לינשא לו [בנדפס: היינו משום דהתם על מנת שתנשאי לו קאמר וכיון שנכנסה לחופה נתקיים התנאי דחופה עושה נישואין ובחופה ליכא איסורא והילכך טעמא דשלא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה הא לאו הכי מותרת לינשא לו].

ומיהו איכא למידק דהא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואם נקרע הגט או נאבד מקיימת תנאה ומגורשת אם כן כשבועל פנויה הוא בועל דכל שמקיימת תנא הרי זו מגורשת למפרע, ושמא הא דירושלמי כמאן דאמר האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו והוה ליה כמאן דאמר הרי זה גיטיך לכשתבעלי לפלוני דאסור לבעול ואם עבר ובעל הותר הגט אלא דקשיא דהותר הגט למפרע קאמר, ואי אפשר לומר דלכתחלה הוא אסור לבעול משום פנויה קאמר דעל הא דרבי אליעזר גרסינן לה התם והכי גרסינן אמר רבי שמיי מצינו אשה בתחלה אין חייבין עליה משום ערוה ובסוף חייבין עליה משום ערוה אמר ליה רבי מנא למה לא למה זה דומה לאחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתבעלי מפלוני בתחלה הוא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע, אלמא משום ערוה קאמר, וצריך עיון. [בנדפס: ועוד דקשיא לי דאם כן מאי שנא על מנת שתבעלי לפלוני מעל מנת שתבעלי לאבא ולאביך דכאן וכאן לכתחלה איסור ערות אשת איש איכא, ומיהו בזה אפשר לקיומי תנאה באחר בלא איסור וכגון שתבעל לו דרך נישואין בין שלא בנשואין נתקיים התנאי והרי זו מגורשת].

הא דקתני: על מנת שתבעלי לפלוני:    מסתברא אפילו נבעלת לו דרך נישואין הרי זו מגורשת דלאו דוקא שתבעלי לו בזנות קאמר אלא כל שנבעלת לו בין בהיתר בין באיסור נתקיים התנאי, והא דקאמר על מנת שתבעלי ולא קאמר על מנת שתנשאי לאו למעוטי בעילה נישואים אלא לרבות לה אפילו בעילת זנות, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן גבי אפשר דמשחדא ליה בממונא אפשר דמשחדא ליה ותנשא לו בלא איסור, ואחרים פירשו שם אפשר דמשחדא ליה ויבא עליה דליכא איסור חמור אלא איסור פנויה דאינו חמור עליו כל כך אבל אבא ואביך דאיסור חמור הוא ולאו בדידה [בכת"י: בדידיה] קיימא אינהו לא עבדי ואף על גב דמשחדא להו בממונא, ונראה שהם פירשו שתבעלי דוקא בזנות מדלא קאמר על מנת שתשאי, ובאמת שיש לו קצת ראייה [בנדפס: סעד] לדבריהם מדקאמר לאביי כלל לאתויי בשר חזיר ואבא ואביך זה למעוטי פלוני, ואי בנישואין פשיטא דבנישואין מאי הפלגת דברים שייך בהא, ודוחק הוא לומר דלא קאי אפלוני שהזכירו כאן דהיינו שאמר לה סתם על מנת שתבעלי לפלוני אלא בעלמא קאי ובשאמר לה על מנת שתבעלי לפלוני בזנות, דהא ודאי אינו נראה דאפלוני שהזכירו כאן קאי מן הסתם [בנדפס: וליתא שהרי הוא לא התנה אלא בבעילה ולא שתהא הבעילה דוקא בהיתר ועל זה הוצרך זה למעוטי שאינו כבשר חזיר ממש שאי אפשר בלא עקירת מצוה שהרי זו יכולה לשחדו בממונא ותבעל לו דרך נישואין].

על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה לכהן:    כלומר שמא תבעל להן, כך פירש רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל, והרמב"ן נ"ר ליישב הלשון מדלא קאמר אין חוששין שמא תבעל פירש הלשון כפשוטו על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי כלומר אם יש עדים שראוה שנבעלה הרי זה גט ואם לאו אף על פי שנתיחדה עמו אינו גט דלא אמרינן בכי הא הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אף על פי שנתיחדה עמהן אין חוששין שמא נבעלה להן עד שנדע בבירור שעברה על תנאה, ואפילו בא הבעל וערער וטען בריא שנבעלה להן אין חוששין, והוא הדין לכל תנאי שבשב ואל תעשה אין חוששין שבטלה תנאה בידים עד שיתברר ביטולו בעדים ואינו דומה לעל מנת שאעבור מנגד פניך שלשים יום דאמרינן לעיל דחוששין שמא פייס עד שיאמר לה תהא נאמנת לומר שלא פיסתי, ואי נמי באם לא באתי שהדבר תלוי בידו ומעיקרא מגלה הוא בדעתו שחפץ לבטל תנאו כדי לבטל הגט, אבל כאן שהדבר תלוי בידה אינו מצוי שתקלקל עצמה והלכך מסתמא לא חיישינן לה ואפילו בא הבעל וערער, והא דנקט הכא לאבא ולאביך הוא הדין לעל מנת שלא תבעלי לפלוני אלא לאשמועינן דעל מנת שתבעלי לאבא ולאביך אינו אלא כמפליגה בדברים, וגם זה לא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש דדוקא אבא ואביך אבל פלוני חוששין שמא תבעל לו והוה ליה כעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם דחוששין שמא תלך, ואינו מחוור דעל מנת שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כעל מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני דהכא והכא בתנאה קיימא כל ימי חיי אותו פלוני ומשעה שמת נתקיים תנאה הכא והכא, ועוד דמה הפרש יש בין אבא ואביך ובין פלוני דאי משום דבאבא ואביך איכא איסורא באחר נמי איכא איסורא דכל שנבעלה לו הגט בטל ובתנאה קיימא ונמצא בא על אשת איש, ומיהו בהא איכא למימר דבאחר איכא למיחש שמא תבעל לו אחר מיתת המגרש דאיהו לאו איסורא קא עביד הילכך חוששין שמא תבעל לו אבל באבא ובאביך דבכל שעתא באיסור קיימא להו לא חיישינן שמא תבעל להן וכן פירשו בתוספות דבהכי איכא לאיפלוגי בין פלוני לאבא ואביך.

דף פד עמוד ב

כיצד יעשה יטלנו ממנה דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו:    כלומר הכא היינו טעמא דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה משום דקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה הילכך אי לאו הדר ושקל ליה מינה לא מהניא אמירה שכבר זכתה בו על תנאי הראשון, אבל ההיא דהזורק לא זכתה בו כלום כך פירש רש"י ז"ל, ואינו מחוור דאם כן דמחמת שנפסלה בו לכהונה חשבינן ליה דקנאתו כי הדר שקיל ליה מינה היאך היא מתגרשת בו דגט זה כבר חל מקצתו וגרש ליפסל בו לכהונה וכיון שקנאתו היא הורע כחו והיאך חוזר הוא ומגרש בו והא אין אשה מתגרשת שני פעמים בגט אחד, ושמא נאמר דמכיון שנתנו לה על תנאי שתהא מותרת בו לכל אדם חוץ מזה והוא אינו מתיר כמו שהוא מתנה אף על פי שקנאתו ליפסל בו לכהונה אין בו קנייה גמורה שיהא מורע כחו של גט בכך שלא יתיר כלל דאפילו מה שהוא פוסל אינה תורה אלא של דבריהם הוא, [בנדפס: ואינו מחוור בעיני דהא מדמייתינן טעמא לעיל לרבי אליעזר מאשה גרושה מאישה שמע מינה דאורייתא קאמר ועלה קאמרינן לרבנן איסור כהונה שאני שמע מינה דלרבנן נמי דאורייתא קאמר שהיא נפסלת מן הכהונה דאי לא לימא ורבנן התם מדרבנן ומשום איסור כהונה].

ורבנו חננאל [בנדפס: ורבנו תם] ז"ל גורס שאני התם הואיל וקנאתו וכו', ופירש כיון דקיימא לן מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא דלא בעינן דעתה של אשה כאשר הוא מפורש בפרק הניזקין גט הוא וקנאתו לפיכך סגי ליה בהא גיטיך, אבל הכא דאמר לה חוץ דליתנהו גירושין כלל אפילו רבי מודה, עד כאן.

ותמיהא לי דהא אי לרבי יוחנן בן גודגדא מדמית לה לההיא אפילו הא גיטיך אינו צריך דמשנתנו לה נתגרשה אלא ודאי לא דמיא לדרבי יוחנן בן גודגדא דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות בעינן כלומר כשינתן בידה שיהא ניתן לדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים כמו שכתבנו למעלה אבל האי אפילו ריח הגט אין בו, ועוד דמהכא [בנדפס: דהכא] ודאי קנאתו ליפסל בו וכדאמרינן בריש פירקין (פב, ב) מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו אינה גרושה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה ורבנן איסור כהונה שאני אלמא אפילו בחוץ מודו רבנן דאית ביה ריח הגט, ועוד דבהדיא אמרינן ביבמות פרק שלישי (צד, א) בעא מיניה אביי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מותרת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו וכו' מתקיף לה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה יהב לה ניירא בעלמא הכי נמי דמפסלה אמר ליה התם לא פסיל בכהונה הכא פסיל בכהונה דתניא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה, אלמא אפילו בחוץ פסלה מן הכהונה דלא גרע חוץ מפלוני מן אי את מותרת לכל אדם, ומיהו בירושלמי גרסינן עלה דהא רבי יעקב בר אחא בשם רבי ינאי אפילו ריח פסול אין בה, וצריך עיון.

וקיימא לן כי הא דרבי יוחנן דאמר דמתניתין אפילו רבי היא ואינה מגורשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ואף על גב דחזקיה פליג עליה ואמר דרבי שמעון בן אלעזר היא דלית הילכתא כותיה האי חזקיה לאו רביה דרבי יוחנן הוא אלא חזקיה בריה דרבי חייא בריה דרב דההוא בבלי, וכן כתב רבנו חננאל ז"ל. וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל דפירש דרבי יוחנן לחזקיה הוא דאמר דילכון אמר ואי חזקיה רביה הוא היכי אמר ליה דילכון דהוא מארץ ישראל הוה, ועוד דכי אתא רב כהנא לגבי דרבי יוחנן כבר נח נפשיה דחזקיה רביה דלעת זקנתו של רבי יוחנן הוה וכהו עיניו מלראות כדאיתא התם בהגוזל, אלא דחזקיה בר בריה דרב הוא דהוא בבלי, ורבנו אלפאסי ז"ל שלא הביא הא דרבי יוחנן שמא סמך על שהביא משנתינו כצורתה לומר דהלכה כן כמנהגו לקצר ולסמוך דבריו על הרמזין, והא דתניא בפרק קמא דמכילתין גבי נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ההיא נמי הילכתא היא דהתם גט גמור מן התורה אלא שחכמים תיקנו שלא להאמין השליח אלא בשעת נתינתו דההיא שעתא מידק דייק טפי בעדותו לכך צריך ליטלו ממנה כדי להעיד עליו בשעת נתינה.

ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול:    פירוש דמשעת כתיבתו נפסל הגט והוה ליה כמי שנכתב שלא לשמה, מכאן דקדקו בתוספות שיכולים לעשות קיום מוחקין בגט דהא בשאר תנאין דלאו בחוץ מישרא שרי ואף על פי כן הזהירו שלא לעשות כן משום חשש שיטה אחרונה דשמא אין למדין משיטה אחרונה אף על פי שכתב שריר וקיים, ובתשובה לרבנו נסים ז"ל אי איכא בגט זכירות זמן שני פעמים או [בכת"י: שני] טעות ונקד אחד מהן או שעבר עליו קולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש לכך אלא במקומות ידועין כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שום שיש לה בגט ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר זה, וכן אם כתוב בגט תנאי על מנת כך וכך ונקד עליו סתם וכן תיבות שיש בהם חיסור כגון ודין ודן ונקד על ודין [בנדפס: ודן] וכן כולן יש לחוש שיבוא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לאו כל כמיניה, ורבנו סעדיה ז"ל והגאונים אמרו מחק שמו ושמה פסול אף על פי שמקוים ושאר מחקין אם נתקיים כשר דיעבד אבל לכתחלה לא, והרב בעל העיטור ז"ל אפילו בשמו ושמה כשר לכתחלה [בנדפס: ומיסתבר לי כדברי הגאונים ז"ל דכל שנמחק שמו ושמה נודע בבירור שלא תורפו של גט לשמו ולשמה והרי זה הגט שמצאו באשפה דפסול לרבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה].

תוספתא, גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר אם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר, ואיתא נמי בירושלמי.

אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן:    כלומר אבל על פה כגון שאמרו לעדים ולסופר לכתוב ולחתום על דעת שיתנו לה שתהא מותרת בו חוץ מפלוני כשר והוא שלא יזכר התנאי בשעת נתינה, פשיטא כתבו בתוכו תנן דאי אמרת אפילו על פה ליתני אמר לסופר וכל שכן כתבו, מהו דתימא כי בעינן כתבו הני מילי כשהזכיר הבעל תנאי זה לאחר התורף דתו לא מפסיל גיטא אבל אמרו קודם שנכתב התורף שהוא עיקרו של גט אפילו על פה נמי פסול, ואף על פי שנתנו לה בלא תנאי משום דהוה ליה כאלו נכתב שלא לשם כריתות קא משמע לן דוקא כתבו וטעמא דמילתא משום שאין העדים והסופר כותבין אלא על דעת מה שירצה בעל לעשות בו לבסוף.

ומיהו כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף פסול דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ותדע לך דהא כתבו סתם שנינו באיזה מקום שכתבו, ועוד מדאמרינן מהו דתימא הני מילי לאחר התורף כלומר לאחר התורף דוקא אבל לפני התורף אפילו על פה קא משמע לן, דמתניתין סתמא קתני בין לפני התורף בין לאחר התורף כתבו דוקא דאלמא מתניתין בין מלפני בין מלאחר מיירי ואי לא דאשמעינן רב ספרא הוה אמינא דדוקא בלאחר כיון דקתני ביה כתבו ודי לו לרב ספרא למימר דאפילו הכי לאו דוקא בלאחר אלא בין בלפני בין בלאחר, ועוד מדאמר רבי זירא לקמן ואיבעית אימא מתניתין לאחר התורף ודברי הכל ומשמע דרבי זירא כרב ספרא סבירא ליה, וטעמא כדכתבינן דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף דכיון שהוא כתוב בתוכו לא דייקא אינשי בין לפני בין לאחר וטעו, אבל בין חוץ דעל פה דלפני התורף לחוץ בכתב לא טעו אינשי, וכן בעל מנת דכתב דלפני התורף לחוץ לא טעו אינשי דהתם ליכא שיורא בגט והכא איכא שיורא בגט וכולי בקיאי בהכי ולא טעו.

ורבא אמר לא שנו דבעינן כתבו אבל על פה לא פסיל אלא לאחר התורף אבל לפני התורף כגון שאמר לסופר לכותבו על דעת כן אפילו על פה פסול ולא בו אפילו סתם כיון שאינו כורת בשעת כתיבה, וכתבו בתוספות דכל האי סוגיא אזלא כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ובעי כתיבה לשמה דאילו לרבי מאיר לא גרע בשנכתב הגט על דעת חוץ מפלוני ממצאו באשפה וחתמו ונתנו לה דכשר לרבי מאיר, וזה ראיה דהילכתא כרבי אליעזר, ואיכא לפרושי דרבא מדינא קאמר דלפני התורף כיון שנכתב על דעת כן הרי זה כנכתב שלא לשם כריתות דשוב אין לו תקנה. ומיהו לא גזרינן בחוץ דעל פה דלאחר התורף אטו דלפני התורף דבעל פה וכדקתני מתניתין כתבו דוקא ואוקימנא בחוץ אלמא בלאחר התורף דוקא כתבו וטעמא משום דבין מקום למקום בעל פה לא גזרינן, אבל בכתיבה גזרינן חוץ דלאחר אטו דלפני והילכך כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף אפילו חזר ומחקו פסול דגזרינן כתב דלאחר התורף אטו כתב דלפני התורף דכתב מילתא אלימתא היא איכא למיגזר דילמא טעו.

וכן על פה דלפני התורף גזרינן שאר תנאין אטו חוץ דכיון דלפני התורף קא מתני טעו אינשי בין תנאי לתנאי, והיינו דאמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתקוה שתוקי לבעל עד דכתביתו ליה תורפיה דגיטא דמשמע דשתקוה לגמרי קאמר דלא לידכר שום תנאי וכן פירש רש"י ז"ל, וכל שכן דשאר תנאים לפני התורף בכתב גזרינן אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתיבה לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני, ויש לפרש דהא דאמר רבא אבל לפני התורף אפילו על פה נמי לאו מדינא קאמר דכיון שנתרצה הבעל לבסוף ליתנו לה בלא תנאי כשר דעל דעת כן כתבוהו, אלא דלפני התורף גזר בחוץ על פה אטו כתיבה כיון דליכא אלא חדא גזירה על פה אטו כתב, אבל שאר תנאין דאפילו לפני התורף לא פסלי מדינא על פה לא פסלי כלל דאטו חוץ דבכתב לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ועל פה אטו כתב, וכי אמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר.

ובלאחר התורף חוץ נמי פסול אטו לפני התורף דחדא גזירה היא אבל שאר תנאין לא פסלי כלל דתרתי לא גזרינן על מנת אטו חוץ וחוץ דלאחר אטו דלפני, [בנדפס: לפי מה שכתבתי למעלה לדעת הגאונים ז"ל לאו דוקא בעל מנת דשאר תנאין אלא אפילו בעל מנת שלא תנשאי דבהאי נמי לא הוי שיורא בגט מידי דהוה אשאר תנאין דעלמא וכמו שכתבתי למעלה וכן נראה לי עיקר].

כל התנאין פוסלין בגט:    יש מי שפירש בשעת כתיבה, וחכמים אומרים כל שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם הזכירו הבעל בשעת כתיבה, ואינו מחוור חדא דאם כן לכולי עלמא חוץ פוסל בעל פה בשעת כתיבה ואם כן ניתביה לרב ספרא מהא, ועוד דהא מתניתין דקתני כתבו בתוכו אבל על פה לא פסול ואוקמה רבי זירא בלפני התורף ורבנן דאלמא אפילו לפני התורף על פה לא פסול וברייתא קתני דחוץ פוסל על פה, והפירוש הנכון כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו קאמר ואפילו נתקיים התנאי או שבטלו וכדמפרש ואזיל דגזר על מנת אטו חוץ, וחכמים אומרים חוץ שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם נכתב בתוכו בין שנתקיים בין שחזר ובטלו, כל שאינו פסול על פה בשעת נתינה כגון על מנת אינו פוסל בכתב אף על פי שנכתב בתוכו והוא שנתקיים או שבטלו דלא גזרינן על מנת אטו חוץ, ואוקי רבי זירא פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר כיון שנכתב בתוכו גזרינן על מנת אטו חוץ אבל בעל פה אפילו חוץ לא פסיל ואפילו לפני התורף דעל פה אטו בכתב לא גזר והכי משמע מדאמר רבי זירא ומתניתין דאוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל איבעית אימא לפני התורף ורבנן דאלמא אפילו מוקמינן לה בפני התורף לא מפקינן לה מדרבי אלא משום דאמרינן דבעל מנת לא פסול ואילו לרבי אפילו על מנת פסול בלפני התורף אבל משום דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ לומר דבחוץ לא פסיל אלא בשכתבו לא תיקשי לרבי דאפילו רבי מודה בה, ורבנן סברי לא גזרינן על מנת אטו חוץ דבין חוץ לעל מנת לא טעו אינשי דבחוץ דאיכא שיורא ובעל מנת ליכא שיורא, אבל בלאחר התורף דברי הכל כשר בעל מנת אבל בחוץ פוסל דאחר התורף אטו לפני התורף טעו אינשי ופסול לכולי עלמא וכדאמרינן איבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל נמצא דרבי זירא ורב ספרא קיימיי בחדא שיטתא לגמרי, ורבא אוקי פלוגתייהו בלאחר התורף דרבי פסיל על מנת בכתב אפילו לאחר התורף משום דאית ליה תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף, ורבנן סברי חדא גזרינן תרתי לא גזרינן וחוץ שפוסל לפני התורף פוסל בכתב לאחר התורף דליכא אלא חדא גזירה אבל על מנת דלאחר התורף דאיכא תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף כולי האי לא גזרינן, אבל לפני התורף דברי הכל פסול דליכא אלא חדא דהיינו על מנת אטו חוץ, ואפילו על מנת בעל פה לפני התורף פוסל דליכא אלא חדא על מנת אטו חוץ דחוץ על פה מדינא פוסל וכיון שכן ליכא אלא חדא ורבא לטעמיה דאמר שתקוה וזה לפי פירוש הראשון שכתבתי למעלה וכמו שפירש רש"י ז"ל שתקוה שתוקו שלא יזכיר שום תנאי וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דרבא דאמר אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פוסל לאו מדינא קאמר אלא גזירה גזר על פה אטו כתב הכא נמי על מנת דלפני התורף לרבנן כשר דגזרה לגזרה היא גזרה על מנת אטו חוץ וגזרה על פה אטו כתב ותרתי לא גזרינן, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר דעל מנת לא מצינו שיהא פסול על פה ואפילו לפני התורף והא דאמר רבא שתקוה שתוקי כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, ובספר המאור כדי שלא יזכיר שאר תנאין ויכתבם בגט.

והרב בעל המאור ז"ל פירש שמועה זו בדרך אחרת ואמר דהא דאמר רבי כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו הני מילי בשלא נתקיים התנאי כלומר שחזר ומחקו מכתב הגט דהיינו דומיא דמתניתין אם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול אבל אם נתקיים אין על מנת דשאר תנאין פוסלין בכתיבת הגט, והביא ראיה מהא דגרסינן בירושלמי פרק כל הגט גבי מתניתין דאיזה שארצה לגרש בו אגרש אמר רבי יודן בשביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה, ואינו מחוור דהתם בירושלמי מפרש טעמא דרבי משום דאין ברירה וגמרא דילן מפרש טעמא דרבי משום דגזר על מנת אטו חוץ וכיון דמשום גזרת חוץ הוא על כרחין כי היכי דבחוץ בזמן שכתבו בתוכו פסול בין בטלו בין מחקו בין נתקיים התנאי אף על מנת דמחמתיה פסלינן ליה לא שנא בטלו לא שנא נתקיים הרי זה פסול, ועוד דההיא דירושלמי לא הויא סיעתיה כדמוכח בדוכתיה.

ולענין פסק הלכה, פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבא בתרוייהו בין בחוץ שפוסל על פה לפני התורף ודלא כרב ספרא, בין על מנת בכתב לפני התורף, ואף על גב דרב ספרא ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא אפילו הכי קיימא לן כרבא דבתרא הוא ולחומרא, וברייתא דתני אבוה דרבי אבין כפשטה מסייעא ליה לרבא ואף על גב דשני לה רבי זירא לטעמיה אנן אשנויי לא סמכינן, והילכך חוץ פוסל לפני התורף בין בכתב בין בעל פה ואף על פי שחזר ומחקו או שבטלו לאחר התורף בכתב פוסל אף על פי שחזר ומחקו גזירה אטו לפני התורף בעל פה אינו פוסל אם חזר ובטלו ונתנו לה בלא תנאי, דעל פה לא גזרינן לאחר אטו לפני, ואף כשתמצא לומר דחוץ פוסל לפני התורף מדינא, וכל שכן אם אינו פוסל אלא אטו בכתב.

ועל מנת לפני התורף פוסל כחוץ וכאוקמתא דרבא דאמר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פוסל גזרה על מנת אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתב אינו פוסל דהוה ליה גזרה לגזרה והוא שנתקיים או שחזר ומחקו, על פה לפני התורף לפי מה שכתבתי למעלה דחוץ מדינא פסול לרבא על מנת נמי פסול דגזרינן על מנת אטו חוץ דליכא אלא חדא גזרה ובלפני התורף גזרינן, והא דאמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר שום תנאי קאמר, וכן פירש רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין, אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דחוץ בעל פה אינו פוסל לפני התורף מדינא אלא גזרה על פה אטו בכתב והלכך על מנת דעל פה הוה ליה גזרה לגזרה וכולי האי לא גזרינן, וכן דעת הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר, והראב"ד ז"ל הביא ראיה להכשיר מדתנן בפרק מי שאחזו (עז, ב) כתבו ותנו גט לאשתי אם באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו גט רבי יוסי אומר זה גט, ומפרש התם טעמא דרבי יוסי משום דהכי אמר להו כתבו מעכשיו ותנו לאחר שנים עשר חדש, אלמא אי אמר להו הכי כשר ואף על פי שנכתב על תנאי ליתנו לה לאחר שנים עשר חדש, וזו אינו ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחים להולכה אלא לאחר שנים עשר חדש אבל לא על מנת נכתב כלל, כך השיב עליו הרמב"ן נ"ר [בנדפס: ואני יש לי ראיה מדגרסינן בתוספתא אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים והרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן אלמא אפילו באומר לשנים תנו דהוא כאומר כתבו ותנו על תנאי כן והוא לפני התורף וקודם כלל אינו פוסל].

וחוץ או על מנת שאמרנו שפוסלין בגט, דוקא בשאמר חוץ מן הכשרין לה או שיש להם קדושין בה אבל חוץ מאבא ואביך וכל מי שאין עליה קידושין אינו שיור ואף על פי שלא מחקו כמו שהן מפורשין במשנתינו ובגמרא שעליה.

וכן אם התנה עליה בין בכתב בין בעל פה ואפילו לפני התורף בתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו אינו פוסל דתנאי זה כמי שאינו לפי שאינו אלא כמפליגה בדברים וכדתניא בתוספתא על מנת שתעלי לרקיע וכו', כלל אמר רבי יהודא בן תימא כל תנאי שאי אפשר להעשות והתנה עליה לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כללו של דבר כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר וכל תנאי שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר, כלומר אף על פי שכתבו על מנת שתעלי לרקיע בגט אינו אלא כמפליגה בדברים ואפילו לפני התורף כשר דלאו תנאי הוא כלל וליכא למיגזר אטו חוץ.

דף פה עמוד א

מתני': הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט:    לא הוה ליה למיתני הכא אלא הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט הכא משום גרושין האלו עצמן היא אסורה לכל כהן, אלא הכא משום סירכיה נקט ליה משום דבכולי תלמודא נקט להו הכין.

גמרא: בעא מיניה רבא מרב נחמן חוץ מקדושי קטן מהו וכו' אמר ליה תניתוה מתגרשת בקדושי אביה אמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הויה הכא נמי אתיא לכלל הויה:    כך היא גירסת הספרים, ולפי גירסא זו איפשיטא לה בעיין וחוץ מקדושי קטן הרי זה פסול ובמקום יבם הרי זו מתיבמת וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ואינו דומה לחוץ מן הנולדים דלא איפשיטא דהתם מחוסר לידה וגופא ליתא בעולם כלל אבל הכא גופא מיהא איתיה בעולם, ועוד דנולדים מחוסרים שתים לידה וגדלות, אבל רבנו חננאל ז"ל נראה דלא גריס בהא תניתוה דהאי נמי סלקא בתיקו, וחוץ מקדושי קטן וחוץ מן הנולדים וחוץ מבעל אחותיך בכולן הויא ספק מגורשת.

גירות לא שכיחא מיתה שכיחא:    פירוש שכיחא טפי מגירות.

דף פה עמוד ב

פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה לשפחה הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום, אמר לה לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר או למלאכה קאמר:    ופשט רבינא דמגורשת קל וחומר מעבד דגופו קנוי קני גופיה בהכי אשה שאין גופה קנוי לבעלה לא כל שכן, וקיימא לן כותיה וכן פסק רבנו חננאל ז"ל, והרב אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום מפני שאינן דברים הרגילין ואין דרכו לכתוב מה שאינו רגיל כמו שלא הזכיר כל אותן הבעיות של מעלה חוץ מקידושי קטן והנולדים ותזנותיך וכולהו אינך לפי שאינו מצוי.

וכן כתב לעבד אין לי עסק בך קנה עצמו בן חורין דהכי אמר ליה אין לי עסק בך אלא הוה את לעצמך וכיון שיש לו יד לזכות בעצמו קנה עצמו בן חורין מה שאין כן בהאומר לחברו שדה זו אין לי עסק בה דהכי קאמר אין לי עסק בה אלא תהא לעצמה והיא אינה זוכה בעצמה ולשון מתנה לאחרים אין כאן והיינו דבעבד יצא לחרות ובקרקע לא אמר ולא כלום.

אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין:    כלומר ביוד דמשמע אם דין הוא שאגרשיך ואם אינו דין איני מגרשיך, ולא לכתוב איגרת ביו"ד דמשמע לשון גג, ויש לפרש משום דנראה כשתי תיבות כלומר אי גרת כלומר אם זנית ואם לא זנית איני מגרשיך, וכן פירש הרמב"ם ז"ל, וכתב הרמב"ם ז"ל שאם כתב כן או שלא כתב תצביין בשלשה יודי"ן הרי זה גט פסול, ובספר העיטור כתוב משמא דרבוותא ז"ל דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתיב ליה בעל גופיה אי נמי דכתיב ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה איכוונית, אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה, וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל אי יהיב בעל רשותא לסופר למיכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין ליה ואי לא ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה, ודאי אי אתיא לאינסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי אי נמי למחך אחוכא איכוונית ולא מנסבינן לה, אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמר רב [בנדפס: קאמרינן] ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין רבי מאיר היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לרבי מאיר וכל שכן לענין טעות סופר, ורבנו נסים ז"ל השיב כן בקבלה מפי הגאונים ז"ל היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור בעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלמה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור בעל כלום, וכן דעת הגאונים ז"ל.

ובתשובה לרבנו חננאל ז"ל כגון אלו הדברים שאינן מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמנים, וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאי כתיב ביה דתיהוי את רשאה למהך לכל גבר דתצביין עדיף מלישנא דתהויין.

הא דאמרינן: ולורכיה לו"ו דתירוכין ולו"ו דשבוקין ולו"ו דוכדו:    לאו לאורכיה משאר ווין קאמר אלא כשאר ווין כדי שלא יראו יודין דהא אין הטעם אלא כדי שלא יערער בעל לומר תריכין אמרית וכדי אמרית, וכן כתוב בתוספות, והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קיצור.

והא דאיבעיא לן מי בעינן ודן או לא בעינן לא איפשיטא, ומכל מקום קיימא לן בהא כרבי יהודה ובעינן ודן דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשמואל אית ליה הכי בפרק קמא דקידושין(ה, ב) דאמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ואסקה רב פפא והוא דאמר לה לי הא לא אמר לה לי אינה מקודשת דשמואל מיסבר סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' כדאיתא התם, ואיתא נמי בפרק קמא דנדרים בראשו, ועוד דמחלוקת אביי ורבא הוא בריש פרק קמא דנדרים (ה, א) אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא, ואף על גב דאמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא מי שמעת להון, אפילו הכי לא סמכינן עלה דההיא, לפי שאין אותה סוגיא שוה לזו דהתם קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דאין מוכיח מתוכו אם מגרש אשתו או אשת חברו, והכא קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דלא מוכח דבגט זה מגרש לה אלא כיון דלא כתב לה ודן אמרי בדבור מגרש לה ושטרא ראיה בעלמא, ואף על גב דאמר רבא התם דמוכחא מילתא דאין אדם מגרש אשת חברו אכתי איכא משום דלא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אלא בדיבורא בעלמא כטעמא דהכא וסוגיין דהכא טפי עדיפא משום דהויא במקומה, וכיון שפירשו כאן דטעמייהו דרבנן משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים על כרחין רבא כרבי יהודה סבירא ליה והלכתא כותיה, ואי קשיא לך היכי אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן דאלמא סבירא ליה לאביי דבעינן ודן והא איהו סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים כדאיתא התם בנדרים, ויש מתרצים דנהי שאין זה גופו של גט ואינו צריך אלא מאן דכתיב ליה ליזהר דלא ליכתוב ביה יו"ד דלא ליתי לאיפסולי גיטא דאתי בעל ומערער ולא תנשא לכתחלה, ואי נמי יש לומר דאביי בגיטין כרבי יהודה סבירא ליה משום דבעינן כריתות וליכא וכטעמיה דאמר התם בנדרים אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא, ואף על גב דלא קם ליה התם אביי כרבי יהודה ואסיקנא דאביי לית ליה דרבי יהודה לאו למימרא דבגט לית ליה כרבי יהודה אלא לומר דבעלמא לית ליה כותיה משום דרבי יהודה אית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפילו בעלמא ואביי לית ליה אלא כרבנן, כך נראה לי. אי נמי יש לומר דאביי הכא משום חומר בעריות חאיש לרבי יהודה.

ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן:    פירוש דהא [בנדפס: דהכא] איכא הרי את מותרת לכל אדם דצריך לכולי עלמא. והיכי דכתב למהך להתנסבא איצטריך למיכתב נמי והרי את מותרת לכל אדם, בהא מילתא איפליגו רבוותא ז"ל איכא מאן דמצריך כי היכי דלישרי לה בזנות דלהתנסבא משמע דלא שרי לה אלא לינשא אבל בזנות תיתסר וחוץ מזנותיך בעיא ולא איפשיטא והוה ליה גט פסול, ויש אומרים דאינו צריך דלא אמרו חוץ מזנותיך פסול אלא במשייר בפירוש חוץ מזנותיך אבל מסתמא כי שרי לה בין לנשואין בין לזנות שרי לה, והביאו ראיה מדתנן ביבמות פרק האשה רבה הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא, ואמרינן עלה מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול לומר שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל בנישואי איסור לא, אבל זינתה לא, אלמא זנות בכלל היתר נישואין הוא, אבל נישואי איסור לא, ולהתירה לכהן גדול נמי בכלל דלכל גבר דתצביין הוא אבל התם דבית דין שרו לה מסתמא בי דינא לא רמו אנפשייהו נישואי איסור אלא פנויה גמורה כאלו היא אלמנה כדברי העד הוא דמשוי לה, אבל בעל מהכל מסלק רשותו ממנה ומתירה כאלו לא נתקדשה והיא תחוש לעצמה, ועוד דאם איתא דבלישנא דאיתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט רבי יהודה כהאי לישנא לינקוט לישנא רויחא דכולה ביה ולימא דתיהוי את רשאה ושלטאה בנפשיכי ותישתרי לכל גבר דתצביין, אלא דבהא איכא לדחויי דאדרבה היא הנותנת דמשום דצריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם לא איצטריך רבי יהודה עוד לתקוני אלא למהך לאיתנסבא לכל גבר דתצביין, אבל אי לא הוה צריך הוה נסיב רבי יהודה לאישתרויי לכל גבר דתצביין, ועוד ראיה דאינו צריך הרי את מותרת דהא כתיב ביה ודן דהוו ליכי מינאי גט פיטורין וספר תירוכין ואגרת שקוקין והוה ליה כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין (ה, ב) הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, ובסידור הגט של רש"י ז"ל וכן בנוסח הגט שכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל אינו כלל, והרמב"ן נ"ר מן המחמירין עד שכתב קרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט, והרמב"ם ז"ל כתבו בנוסח הגט שלו, ובודאי כך היו רגילין לכתוב בגיטין וכדאמרינן בפרק כל הגט (כו,א) וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן לקמן בפירקין כגון דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה.

וזהו נוסח הגט שכתב רש"י ז"ל פטרית יתיכי ליכי את פלוניתא בת פלונית דהוית איתתי מקדמת דנא וכדו פטירית ותריכי [בנדפס: ותריכית] יתיכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל מאן דתצביין ואיניש לא ימחי בידיכי מן יומן דנן ולעלם ודין דיהוי [בנדפס: דתהוי] ליכי מינאי גט פיטורין [בנדפס: פיטרין] וספר תירוכין [בנדפס: תריכין] ואגרת שיבוקין [בנדפס: שבוקין] כדת משה וישראל.

מיומא דנן ולעלם מיומא לאפוקי מדרבי יוסי:    כתב רבנו חננאל ז"ל ולא שדחה דברי רבי יוסי לגמרי דהא איהו דאמר הילכתא כרבי יוסי בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובפרק מי שאחזו קורדיקוס, וכבר הארכתי בזה בשילהי מי שאחזו גבי כשתצא חמה מנרתיקה בסיעתא דשמיא.

והא דאמרינן: ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן:    לשופרא דגיטא נמי תקין כדי שלא יוציאו לעז על הגט וכן פירש רש"י ז"ל אבל אם נשאת לא תצא, וכבר כתבתיה לעיל גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי.

דף פו עמוד א

דנפיק עד טצהר:    כלומר שיצא בפניו מכאן ועד שתי שנים. ופירש רש"י ז"ל: דהא דאמרינן סמפון בעבדים ליכא היינו היכי דזבין סתמא אבל הכא כיון דאתני מקחו בטל, הלכך זה עכשיו אין בו ודרך שחין ישן שהלך לו לחזור על שתי שנים, ובתוספות אמרו דאפילו בלא תנאי מקחו בטל דאין לך מקחו בטל ממנוול ומוכה שחין דלא חזי למיקם קמיה כיון דליכא למימר סבר וקביל כגון הכא דלא חזי ליה שאין השחין עליו עכשיו ועתיד לבא במשפטו, אלא הכא [הכי] אתקין רב לשופרא דשטרא וכדאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר את הבית (סט, ב) צריך למכתב קני לך דיקלין ותאלין [בנדפס: ותאנין] ואף על גב דאי לא כתב ליה קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא, אי נמי כדי שלא ירגילו עצמן להטעות זה את זה דלא כולי עלמא דינאה [בנדפס: דינא] גמירי.

מתני': שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר:    ואיכא דמוקי לה בגמרא כרבי מאיר, ואי קשיא לך והא אית ליה לרבי מאיר עידי חתימה כרתי ואם כן כתב בכתב ידו ואין עליו עדים היאך הולד כשר דהא גיטא כמאן דליתי, כבר כתב רש"י ז"ל בפירושיו דמאן דמוקי לה כרבי מאיר סבירא ליה דכתב ידו כמאה עדים דמי, וכדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין דאלמא שטרא מעליא הוי והא דתנן ואינו גובה מנכסים משועבדים ההוא משום דלית ליה קלא הוא ותקנה התקינו משום פסידא דלקוחות.

ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד:    נמי מוקי לה כרב דאמר כתב ידו ועד ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דאיכא תרתי כתב ידו ועד אפילו הכי לכתחלה לא תנשא עד דאיכא תרי סהדי, ולשמואל דאמר כתב סופר ועד נמי סבירא ליה דכתב סופר כעד אחד, וכדהוה סלקא דעתין לקמן לאכשורא לכתובת חתנים בטופסא דספרא וחד סהדא.

ובתשובת שאלה שלו כתב דאף על גב דסבירא ליה לרבי מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, הכא מודה שאין הולד ממזר כיון דאיכא כתב ידו דהוי במקום עדים כיון דבעלמא הוי שטרא מעליא, ואין בו זמן נמי בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום בת אחותו להכי אהני תקנתא דרבנן דלכתחלה לא תנשא כדמוקמינן לה בפרק שני אבל לשוויי ולד ממזר לא תקינו רבנן, עד כאן. ומשום שלום מלכות ליכא כיון שאין שם שום זמן שאין המלכיות מקפידות אלא בשמונין למלכות אחרת אבל במי שאינו מונה כלל אין קפידתן בכך כלל, והדין נותן כמו שכתב רש"י ז"ל [בנדפס: דכיון דמטבע דשאר שטרות כך הוא לגבות בכתבי דו מבני חרי ושלא לכתוב זמן בכתב ידו] דכיון שאינו גובה אלא מבני חרי זמן מאי עבידתיה אלמא מטבען של שאר שטרות הוא וכיון שכן דין הוא דבגיטין בדיעבד שיהא הולד כשר.

גמרא: והא איכא גט קרח וכו' הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן:    כלומר דאית להו התם נמי הולד כשר מאי איכא למימר התם תצא הכא לא תצא, וכתב הרמב"ן נ"ר דמהא דאמרינן דגט קרח לרבנן תצא אף על פי שהולד כשר שמעינן מינה דכל פסולי הגט שאמרנו במסכת גיטין פסול סתם אף על פי שאינו פסול אלא מדבריהם אם נשאת תצא אלא שאין הולד ממזר לרבנן וקיימא לן כותייהו, דהא גט קרח לא שנינו בו אלא שהוא פסול סתם ואפילו הכי אמרינן הכא דלרבנן תצא ואף על גב דליתיה אלא משום גזרה, והלכך כתבו על עלה של עציץ שאינו נקוב דפסליה רבא גזרה שמא יקטום, והכותב טופסי גיטין לרבי אליעזר דפסיל לה גזרה אטו תורף כדאיתא בפרק כל הגט (צו, ב), וכתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה לפי מה שפירש בו רבנו תם ז"ל בפרק כל הגט וכן כל כיוצא בהן בכולן לכתחלה לא תנשא ואם נשאת תצא, אלא שאם היו לה בנים מן השני לא תצא שאם אתה אומר תצא נמצא אתה מוציא לעז על בניה כדאמרינן בשילהי הזורק, ועוד ראיה מדאמרינן בשמעתין הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר התם תצא הכא לא תצא, ואקשינן הניחא למאן דאמר הכא לא תצא אלא למאן דאמר תצא מאי איכא למימר, ומאן שמעית דאמר תצא רב כדאיתא בסמוך ואיהו הוא דאמר אין לה בנים תצא יש לה בנים לא תצא, ואי סלקא דעתך בשאר גיטין פסולין אף על פי שיש לה בנים תצא, לימא ליה התם אפילו יש לה בנים תצא הכא יש לה בנים לא תצא אלא שמע מינה כל שהולד כשר יש לה בנים לא תצא שלא תוציא לעז על בניה, אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובה לענין היה במזרח וכתב במערב לא תנשא ואם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים וכדאמר רבי יוחנן הכא גבי מתניתין דשלשה גיטין פסולין דמשום דקתני בה הולד כשר אם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים עכשיו.

והא דאמרינן בגמרא הכא גבי גט קרח ושלום מלכיות תצא מיקמי דתיקום מתניתין כרבי מאיר הוא ולתרוצי אמאי לא חשיב להו במתניתין בהדי שלשה גיטין פסולין אבל לבתר דאוקימנא מתניתין בשלשה גיטין כרבי מאיר [בנדפס: כרבנן] כולהו גיטין דפסולין משום תקנתא דרבנן וגזרה דידהו כך דינן ואף על גב דלא אוקי מתניתין כרבי מאיר אלא מאן דאמר [בנדפס: דאמר הכא] תצא ולית הילכתא כותיה, ואשכחן בריש פרק קמא דמכילתין לרבה לאחר שלמדו פסול משום שמא יחזור דבר לקלקלו ואם נשאת לא תצא אלא דהתם פרישו טעמא משום דהשתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערעער, וכן כתב הרמב"ם ז"ל כדבריו.

ורבנו אלפאסי ז"ל כתב בתשובה והנך פסולי דקתני בהו פסול כגון ההוא דריש פירקא קמא אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ואסור בממזרת ואסור בבת ישראל, וליכא גט פסול והולד כשר בר מאלין דמנינן גבי גיטין פסולין ואקשינן ותו ליכא והא איכא גט ישן התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד שמע מינה דליכא גט פסול והולד כשר אלא הני דמנינן ושמע מינה תו דכל דתני פסול אם נשאת תצא בר מהני לאו למימרא דהנך דקתני בהו פסול כולהו ממזרין נינהו אלא דלא הוי כשרים ואיכא מינייהו ממזרין ואיכא מנייהו ספק ממזרין, עד כאן.

ונמוקי הרמב"ן נ"ר כתב על תשובה זו אין דברי תשובה זו מכוונין ושמא סופרים שבשוה ולא אמר רבנו כן אלא כגון אותו שבריש פרק קמא שיש לחוש לזיוף ולא נתקיים אבל שאר הפסולין משום גזרת חכמים דמי להני דשלום מלכות וחביריו והכא אמרו הולד כשר וכן כל כיוצא בהן דהא תלמוד כל שהזכירו חכמים בפסולי גיטין של דבריהם בכולן הכשירו הולד ובקלין שבהן לא תצא, ושמא רבנו ז"ל סובר דדוקא הקשו ותירצו שלום מלכות וחביריו מפני שפירש רב בכל אותה משנה אבל חכמים אומרים הולד כשר אבל בשאר מקומות שלא נתפרש לא, אף על פי כן אינו נכון מן הטעם שאמרתי שהרי מכל מקום כל הנזכרין בתלמוד הולד כשר להם והיאך נניח מפורשין ונלמוד מן התסומין ואדרבה רב בההיא משנה פריש משום דידע דכל פסולי גיטין לחכמים ולד כשר והתם לא איתמר מנינא למעוטי כלום כי הכא, עד כאן.

והא איכא שלום מלכות:    כבר הארכתי בו בפרק הזורק בסיעתא דשמיא.

דף פו עמוד ב

ורב מי דמי התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד:    כלומר ואי סיפא כתב כתב סופר ממש הוא כדקא סלקא דעתין תיקשי רישא אסיפא דהכא לא מכשר אלא בדיעבד ובסיפא מכשר אפילו לכתחלה אלא ודאי כתב סופר דסיפא חתם סופר קאמר וכדאמרינן לקמן עלה דההיא (פח, ב) אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו ורבי ירמיה דאמר כרב, להאי פירושא אתי שפיר גירסת הספרים דגרסי דוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד לא כלומר לעולם לא מכשרינן ליה ואפילו בספרא דמובהק, ושמואל אמר לא קשיא רישא דלא מכשרי אלא בדיעבד בספרא דלא מובהק וסיפא דמכשר אפילו לכתחלה בספרא דמובהק כלומר בקי שלא יכתבנו אלא אם כן שמע מפי הבעל שיכתבנו וכן אמר רבי יוחנן כתב ידו שנינו וכן הלכה.

ולענין פסק הלכה, בחתם סופר ועד אם כשר אם לאו כבר כתבתיו בסוף פרק התקבל בסיעתא דשמיא.

כיצד ספק קדושין זרק לה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קדושין כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו':    והוא הדין בזרק לה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק גירושין כדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחים כל שיש בקדושין יש בגירושין, וזהו דגירושין לאו דוקא אלא משום דתנא זהו בקדושין תנא זהו בגירושין וזה דקידושין למעוטי זמן דליכא בקדושין כדאיתא התם בשלהי ארבעה אחים.

ירושלמי תני שלשה שטרות הללו גובה מבני חורין ואינו גובה מן המשועבדין אמר רבי בא הדה דתימר בשלא הוחזק שטר ביד המלוה אבל אם הוחזק שטר ביד המלוה גובה, רבי יוסי בעי אם בשלא הוחזק שטר ביד המלוה אפילו מבני חורין אינו גובה אלא אם כן [בנדפס: אנן] קיימין בשהוחזק שטר ביד המלוה ולמה אינו גובה רבי ביסנה אמר מפני קינוניא רבי אבינא אמר מפני שהוא פסול עד כדון בשל זה הזקן ושעבד הזקן לזה הזקן ושעבד הבן אית לך למימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול והכא מפני שהוא פסול, עד כאן. ופסול דקאמר לא פסול ממש קאמר שאם כן אפילו מבני חרי לא ליגבי אלא אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי קאמר לפי שאין לו קול כיון שאין בו זמן ומשום פסידא דלקוחות וכתוב אצל בני חרי ואינו כתוב אצל משעבדי.

רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אלעזר בגיטין:    וכתב רבנו אלפאסי ז"ל דכי אמר רבי אלעזר עידי מסירה כרתי אף עידי מסירה קאמר והוא הדין לעידי חתימה והביא ראיה מדקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר דזימנין דמייתי עידי מסירה ומכשרינן ליה בעידי חתימה, ועוד מדפסל רב כתב סופר ועד על כרחין בלא עידי מסירה קאמר דאי בעידי מסירה משום עד אחד דחתם ביה מי גרע דהא רב פסק כרבי אלעזר בגיטין, אלמא בעד אחד דפסול בשאין בו עידי מסירה קאמר, וטעמא דעד אחד הא שנים כשר, ומיהו לכתחלה עידי מסירה בעינן וכולה כדכתיב בהלכות, והרב רבי אפרים תלמידו ז"ל השיב אם כן אף עידי מסירה כרתי הוה ליה למימר, אלא דלעולם לא סגיא ליה לרבי אלעזר בלא עידי מסירה ומפני תיקון העולם דקתני דאי מייתי להו סהדי מקיימינן ליה בעידי חתימה ונפקי ליה ממזויף מימר אמרינן כיון דמעיקרא עידי מסירה צריך ודאי בעידי מסירה איתיהיב לה וזהו תיקון העולם דאי ליכא עידי חתימה חיישינן דלמא זייפתיה, והא דאמר רב כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד פסול אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה אלא כיון שנתנו לה בפני עידי מסירה קאמר [בנדפס: כשר] וכן דחה הראב"ד ז"ל ראיה זו כדברי הרב רבי אפרים ז"ל, ואי קשיא מדאמר רב עלה זימנין אמר רב תצא וזימנין אמר רב לא תצא, איכא למימר דקאי אאין בו זמן דמדלא פליג רבי אלעזר אלא באין עליו עדים שמעינן דלא פליג אאין בו זמן אלא לדברי הכל פסול ואפילו נתנו לה בפני עדים לא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא כך תירץ הרב רבי אפרים ז"ל, אבל רבנו תם ז"ל פירש דהא דאמר רב תצא אליבא דרבנן קאמר אבל לרבי אלעזר לא תצא והיינו דאיצטריך רב למימר והלכתא כרבי אלעזר בגיטין כלומר דאפילו באין לה בנים לא תצא, ורבותינו הצרפתים ז"ל יש להן כסברא זו והביאו ראיה מדתנן הכא ששנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר רבי ירמיה דלא כרביאלעזר דאי רבי אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא אלמא דמשמע דלרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי שפיר מיגרשא ביה, ואם איתא אפילו לרבי אלעזר נמי תיגרש דהא רבי אלעזר אית ליה דרבי מאיר ולוקמה בעידי חתימה ודברי הכל.

והר"ז הלוי זצ"ל הביא עוד ראיה מההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד איפליגו בה רב ושמואל בכתובות פרק מי שהיה (צד, א) רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדיייני ואוקימנא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי אלעזר ואם איתא דרבי אלעזר סבירא ליה עידי חתימה נמי כרתי על מה פליג שמואל עליה דרב ומאי טעמיה, והרמב"ן נ"ר השיב עליהם להעמיד דברי הרב אלפאסי ז"ל אם כן שאין העדים חותמין על הגט אלא לברר שנמסר לה בעידי מסירה מעיקרא אם בא הבעל וערער למה אין משגיחין בו והא אפילו משום לשמה דסתם ספרי דדייני בגמרי חשבי' [בנדפס: גמורי חיישינן] הכא בשאין הדבר מסור אלא לבעל לא כל שכן, ועוד דאם כן [בנדפס: אפילו] כתבו בפנינו ונתנו לבעל ויוצא מתחת ידה כשר בלא עידי מסירה ובלא עדי חתימה דליכא למימר איהו זייפתיה וכל שכן כתב בכתב ידו, ועוד דאם כן היכי לא משתמט תנא ותני יש עליו עדים ולא נתנו לה בפני עדים רבי אלעזר [בנדפס: פוסלו] מכשיר וחכמים פוסלין [בנדפס: מכשירין], ועוד מגופה דמתניתין משמע דמודה רבי אלעזר בשלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר אם לא נתנו לה בפני עדים ולדברי הרב ז"ל הוה ליה לאיפלוגי נמי ארישא וליתני הכי רבי אלעזר אומר אם נתנו לה בפני עדים כשר ואם לאו פסול ואם נשאת הולד ממזר, ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא לשמואל עדיו בחתומיו זכין לו והיינו ודאי משום דעדי חתימה כרתי ושמעינן לה בשמעתין דאמר הילכתא כרבי אלעזר אף בשטרות דעידי מסירה כרתי אלא שמע מינה מודה רבי אלעזר בעדי חתימה כדברי הרב אלפאסי ז"ל, ומה שהקשה אמאי לא אמרינן אף עדי מסירה כרתי משום דהוה משמע שיהו צריכין כולן עדי חתימה ועדי מסירה,ועוד שהן עיקר לכתחלה כמו שאמר הרב אלפאסי ז"ל, והא דלא מוקמינן מתניתין דשנים ששלחו שני גיטין שוין לכולי עלמא ובעדי חתימה משום דרבי ירמיה הוה סלקא דעתיה דכי היכי דרבי מאיר בעי חתימה לשמה משום דעדי חתימה כרתי הכי נמי בעי רבי אלעזר נתינה לשמה מפני שעדי מסירה כרתי הלכך לדידיה הא דכתב רחמנא לה לשמה לאו אוכתב בלחוד קאי דהוא כתיבת הגט שהרי אין כריתות הגט בכתיבה בלבד אלא אף בעדי מסירה אלא אוכתב ונתן לה קאי וכשם שצריך כתיבה לשמה לרבי אלעזר אפילו בשיש שם עדי חתימה משום דוכתב לאו אחתימת עדים בלחוד דאם כן מצינו חתימת עדים כורתת מן התורה אלא רחמנא אמר כל כתיבתו לשמה תהא כך צריך נתינה לשמה מפני שפעמים שהוא נמסר בעידי מסירה וצריך שתהא כריתות לשמה הילכך אפילו יש שם עידי חתימה נמי דהאי לה לשמה אוכתב ונתן קאי, ואמר ליה אביי דנתינה לשמה לא בעינן לעולם דכי כתב לה לשמה אוכתב קאי ולא אונתן ומתשובתו של אביי אתה למד דאמר לו אפילו תימא רבי אלעזר אימר דבעי רבי אלעזר כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי, והא דקשיא להרב ר"ז הלוי זצ"ל אם איתא דרבי אלעזר סבירא ליה דעדי חתימה נמי כרתי מאי טעמיה דשמואל דפליג עליה דרב בההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד, אינה קושיא דרב סבר לה כרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ואלו שניהן נחתמו ביום אחד דשניהן זוכין כאחד דבמקום שאין כותבין שעות מדגלו בדעתייהו הא דאין מקפידין על הקודם לחברו ואפילו זה נכתב שחרית וזה נכתב מנחה אין זה זוכה מזה שאם תאמר כתב ומסר לראשון ושוב אינו יכול לחזור בו ולא לכתוב דינא דחלוקה שכיחא טפי לרבי מאיר דלא עביד איניש למיעבד הכי כלל דכיון שכתב ומסר הלה מפרסם זכותו והיאך חוזר וכותב לשני הלכך ליכא למעבד שודא לרבי מאיר ושמואל כרבי אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, והכא יש לומר האחד חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו והשני הטעה הא למדת שאין [בנדפס: שאם] עדי חתימה כורתין בו באותו היום אינן כורתין אלא מסוף היום ואילך שהן מקפידין לכתוב שהוא המוכרח בחתימה והוא הכורת בו בלא מסירה ולפיכך צריכין לעדי מסירה להיות כורתין בו ביום שבמסירה אדם קונה לשעות והוה ליה כאלו נכתב זה בסוף היום וזה נמסר תחלה לכתיבה שלו הלכך דינא דשודא שכיחא טפי ועוד ראיה לרבנו הרב אלפאסי ז"ל מהא דתנן בפירקין (כז, ב) חמשה שכתבו טופס לכל אחד ושני גיטין וכתבו העדים בראש הדף דקתני בהו דפסילי ואם איתא דרבי אלעזר לא מכשר בעדי חתימה כלל אם כן הא מתניתין דלא כרבי אלעזר דאילו כרבי אלעזר כיון דמסר ליה [לה] באפי תרי כשר דעדי חתימה לא מעלין ולא מורידין ולא מזויף מתוכו הוא זה כיון שפסולו ניכר מתוכו שאין לחוש שמא אתי למסרך עליהם [בנדפס: למסמך עליה] וכדאיתא בפרק קמא (יא, א) גבי שמות מוהבקין דנכרים והכא נמי לא שנא וכן כתב הרמב"ם ז"ל דכולן בעידי מסירה כשרין אלא מתניתין דלא כרבי אלעזר ואם רבי ירמיה דמהדר אסתמא דמתניתין הי ניהו דלא כרבי אלעזר נימא מהני [בנדפס: מהכי], ועוד הדבר קשה דאם כן הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם, אלא ודאי מתניתין בעדי חתימה ודברי הכל ואם רצה ומסר בפני עדים כבר שנו שרבי אלעזר מכשיר ושמע מינה דעדי חתימה אפילו לרבי אלעזר כרתי, והראב"ד ז"ל פסק גם כן דאף עדי חתימה כרתי לרבי אלעזר.

וכן כי אתא רבין אמר רבי אלעזר אמר רבי הלכה כרבי אלעזר בגיטין:    סוגיא דשמעתין דרבי אלעזר בין בגיטין בין בשטרות אמר מדקתני וגובה מנכסים משועבדים ואיכא דקשיא ליה הא אמרינן בבבא בתרא שילהי גט פשוט (קעו,א) בעא מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו אמר ליה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ואתקיף עליה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ופריק שאני כתובה דשעביד נפשיה, ויש נוסחאות שאני התם דכיון דאיכא שטר כתובה שעבודי משעבד נפשיה, דאלמא לא איירי רבי אלעזר בשאר שטרות כלל, ורבינו שמואל זצ"ל מחק שם אותה גירסא מחמת קושיא זו ותקן שאני התם דמשעת כתובה שעביד נפשיה כלומר דהתם משעת כתיבה היה בדעתו למוסרו לה בפני עדים ועל דעת כן למסרו בפני שנים כתבו כדי שיגבה בו ממשעבדי, אבל הכא שמסרו לו בינו לבין עצמו ולא נתכוון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה והלכך אף על פי שהחזיקו המלוה בבית דין לא עבין בעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם, והרב רבי יוסף אבן מאגש [מיגאש] ז"ל כך הוא גורס שם, ויש לי בו פירוש אחר לפי גירסת הספרים וכבר הארכתי בו בריש פרק קמא דמכלתין בסיעתא דשמיא.

ולענין פסק הלכה. רבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דהלכה כרבי אלעזר בין בגיטין בין בשטרות, והביאו ראיה מההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (כח, ב) דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה זיל מסריה ניהליה בעדי מסירה ואתקף עלה אביי והא אמר רב אבא מודה רבי אלעזר במזייף מתוכו שהוא פסול ואמר ליה זיל שבקו לי, דאלמא רב יוסף ואביי תרוייהו כרבי אלעזר סבירא להו אף בשטרות, ועוד הביאו ראיה מדרבא דהוה מגבי בשטרא פרסאה דמסריה באפי סהדי ישראל מבני חרי כדאיתא לעיל בפרק קמא (ט, ב) ומשמע נמי התם דאי לאו משום דלית ליה קלא משום דשטרא פרסאה היא הוה מגבי ביה אפילו ממשעבדי דאלמא כתביה ישראל ומסריה באפי תרי סהדי מגבינן ביה אפילו ממשעבדי, ואף על גב דאמרינן בריש מכלתין מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כותיה בגיטין לאו למעוטי שטרות אלא משום דהתם לא איצטריך אלא לגיטין, ועוד משום דמחלוקת רב ושמואל היא הכא לא מעייל נפשיה התם בפלוגתא, ורבנו אלפאסי ז"ל כתב כאן והלכתא כרבי אלעזר בגיטין ומשמע דבגיטין ולא בשטרות קאמר כמסקנא דשמעתין, ולדבריו ההיא מתנתא דבסנהדרין פרק זה בורר איכא למימר דרב יוסף בלחוד הוא דסבר הכין ולא עדיף מרבותינו הבקיאין בדבר הלכה, ואביי דאהדר ליה דילמא לטעמיה קאמר ליה, ועוד דמסקנא דשמעתין דאיתמר במקומה וגבי הלכתא דהאי דינא טפי עדיפא, ועוד דאיכא למימר דהתם משום דסבר רב יוסף דהלכה כרבי יוסי דברייתא דמכשר בגיטין ואביי פליג, אמר בההוא עובדא למיסמך אעדי מסירה כרבי אלעזר דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. ואנן לא גמרינן מינה ולא סמכינן עלה, ומה שכתבה רבנו אלפאסי ז"ל בפרק קמא דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף מתוכו דגיטין.

ויש לי בזו ובההיא דשטרא פרסאה ענין אחד [בנדפס: אחר] בריש מכלתין, ואכתי קשיא לן הא דגרסי בכתובות בפרק מי שהיה (נד, א) שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואוקימנא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי אלעזר והתם עבד רב נחמן עובדא כשמואל וקיימא לן כותיה וכן פסקו כל הגאונים ז"ל התם כשמואל דאמר שודא והכא פסיק כרבי מאיר בשטרות, ואיכא למימר דבשטרי הודאות והלואות ואי נמי שטרי מכר דאית בהו אחריות וצריכי לקלא לא קיימא לן כשמואל אלא כרב וכרבותינו הבקיאין בדבר הלכה דאמרי דבשאר שטרות לא, אבל בשטרי מתנה דלמיקנא בעלמא אי נמי בשטרי מכר כגון שדי מכורה לך בעדי מסירה סגי ליה כרבי אלעזר וכדפסק רב נחמן כשמואל ועבד עובדא כותיה וזו תשובה מספקת לזו ולההיא דסנהדרין פרק זה בורר, והרמב"ן נ"ר תירץ לזו דכשאמרנו בגמרא דלרבי מאיר חולקין וליכא שודא אלא לרבי אלעזר לא נאמרה שיטה זו אלא לדברי האומר עדיו בחתומיו זכין לו והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה אחת אפילו מסר וחזר ומסר שניהן קונין משעת חתימה שהיא [בנדפס: שהיה] לשניהן כאחד הילכך [בנדפס: אין] אם אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה ומאי שודא איכא למימר, אבל אנן כיון דקיימא לן דלא קני בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה אפילו לרבי מאיר איכא למעבד שודא שהרי בשעה שכתב להן לא קנו כלום משעה שמסר להם הוא שקונין הילכך אם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה וזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה ואפילו נפסוק כרבי אלעזר בשטרות שהרי על כרחינו אפילו לדברי רבי מאיר הכותב שטר מתנה לחברו ביום פלוני ומסר בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול לחזור בו כל אותו היום אף על פי שלא כתב שעות ואפילו כתב שבוע או שנה וכיון שהוא קונה מיד היאך אפשר לדון בכותב שני שטרות ומסר לראשון בשחרית וחזר ומסר לשני ערבית שקנה שני כלים ואפילו קדמה כתיבת שטר לשל ראשון והלא כתיבה אינה זוכה לו כלל ומסירה זוכה לזה בשעתה אלא ודאי זה שמסר לו קנה והילכך אפילו לרבי מאיר איכא למעבד שודא וכדפירש רש"י, עד כאן.

ולפי פסק זה קשיא לן דאם כן היכי פרכינן התם בבבא בתרא שילהי גט פשוט לרבי יוחנן מהא דרבי אלעזר דאמר מסרו לו בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים אלמא מדפרכינן מינה שמע מינה כותיה קיימא לן, ומפירוקא דפרקינן שאני התם נמי שמעינן דהילכתא היא דאי לא לימר ליה בר מינה דההיא דלית הילכתא כרבי אלעזר בשאר שטרות, והרמב"ן נ"ר דהתם לא משום דהילכתא כותיה אלא על דרך עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר אלא משום דליכא שטר בחתימה אבל הכא דאיכא שטר בחתימה אפילו לרבנן גובה דהא אית להו קלא דפריך [בנדפס: ופריק] שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, פירוש דמתניתין לענין גט חוב כיון שכתב לו הריני חייב לך מנה שלויתי ממך בשטר זה והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהיו עדים שלוה ממנו שעבודי שעביד נפשיה למלוה בשטר ועדים אבל הוחזק כתב ידו בבית דין לא העיד על עצמו בית דין שלוה שלא על מנת שבשטר הן מעידין עד כאן, וקרובים דבריו לדברי רבנו שמואל ז"ל שפירש שם בשילהי גט פשוט [בנדפס: וכמו] שכתבנו בריש מכלתין, ואינו מחוור דאי מדרבנן קא מקשה על דרך עד כאן לא פליגי לא הוה ליה לאהדורי אמילתיה דרבי אלעזר [בנדפס: ולמימר שאני התם כאלו בעי לפרוקי הא דרבי אלעזר] בהא, אלא הוה ליה למימר דאשרתא דדייני לאו כחתם עדים ולימא שאני הכא דלאו אמנה שבשטר הן מעידין דהיא היא עיקר כונתו בתשובה זו כדברי רבינו נ"ר וצריך עיון.

מאן תנא אמר רבי ירמיה דלא כרבי אלעזר:    כלומר אלא כרבי מאיר, ואף על גב דרבי מאיר בעי מוכיח מתוך הכתב כדמשמע בריש פרק כל הגט דהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוין לרבי מאיר לא יגרש בו לא גדולה ולא קטנה כמו שכתבתי שם, הכא מיירי במשולשת בגט אלא שאין השליח מכיר בשלוש ושני גיטין דקתני שוין בשמותיהן של נשים ולא בשמותיהם של אבות וכבר הארכתי בזה בריש פרק קמא דמכלתין גבי סתם ספרי דייני מגמר גמירי.

היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמר רבי יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס:    ואפילו כתוב בו בחד בשבא בחד בשבא, ורבי שמעון בן לקיש אמר אפילו זמן אחד לכולן זהו טופס ואלא היכי דמי כלל דכתבי הכי אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו פלונית ופלונית פלוני גרש פלונית ופלוני גרש פלונית אבל אם לא חזר ופרט פלוני גרש פלונית ופלוני פלונית הרי זה פסול לפי שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דהתורה אמרה וכתב לה ולא לה וחברתה, ותניא כותיה דרבי יוחנן ותניא כותיה דרבי שמעון בן לקיש, והילכתא כרבי יוחנן, ורבנו אלפס ז"ל לא פסק בהלכותיו כן [בנדפס: כריש לקיש] משמע דרבי יוחנן נמי פליג אדריש לקיש משום דהוו להו שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואף על גב דהדר פסיק להו דאמר פלוני גרש פלונית ופלוני פלונית גט אחד הוו מדכללינהו בחד מעיקרא סבירא ליה לרבי יוחנן דחד הוא, ותניא כותיה, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשניהם לומר דריש לקיש פליג אדרבי יוחנן אבל רבי יוחנן כל שכן דמודה לריש לקיש דזהו הכלל וכי הדר פסיק להו שני גיטין מיקרו ודוקא בשזמנן אחד אבל זמן לכל אחד ואחד אף על גב דערבינהו מעיקרא כיון דפליג להו בזמנן זמן מפסיקן ומה שהעדים נקרין עמו כשר.

דף פז עמוד א

וליתכשר האי בראובן בן וליתכשר האי ביעקב עד:    ואף על פי שלא מצינו בשום מקום שמכשיר בראובן לבדו אלא אם כן חתם עד הכא שאני דראובן בן רצה לומר בן ראובן כחתימת היונים שחתמו שם ומהם ראו וכן עשו כך פירש רש"י ז"ל, ומכל מקום תימה דלא מצינו שהכשירו בבן יעקב בלא עד, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו שהראשון כשר שלא חשש להזכיר שם אביו מאחר ששם אביו חתום תחת השני והוא נקרא היטיב ראובן בן יעקב עם מה שחתום תחת השני והשני כשר ביעקב עד.

דידעינן ביה דהאי חתימות לא דיעקב היא:    ולא אמרינן בלא ידעינן דחתימות דהאי הוא משמע דמסתמא הוה מכשרינן ליה ולא בעי קיום ואיכא למימר דמיירי בארץ ישראל דלא בעי קיום ולא בפני נכתב ובפני נחתם כל זמן שאין עליו עוררין.

דף פז עמוד ב

ודילמא בשמא דאבוה חתם:    כלומר כולה דראובן זהו ובראשון חתום בשמו ובשני חתם בשם אביו, וכל זה יש לנו לתלות כדי שלא נאמר שעל חנם כתב בגט השני אלא כדי שתעלה חתימתו לשניהן חתם בשני בשם אביו כדי להעיד עליו בכך.

וכי תימא כיון דמפליג בשני שיטין לא:    ירושלמי אמר רב מונא התחיל בסוף שתים וגמר בסוף ארבע כשר.

עד אחד עברי ועד אחד יוני שניהן פסולין, וליתכשר האי בעד אחד עברי ואחד יוני וכו' דילמא גונדלית חתים:    כך גריס רש"י ז"ל ופירש [בנדפס: לפי] שהן חתומין נמצא שעל גט הראשון חתום ראובן עברי ובן שמעון יוני שהוא שם העד שהיונים כך חותמין שם אביהם ואחר כך שמם יוסף יוני בנו שמעון וכאילו חתם שמעון בן יוסף, הלכך הימני כשר דעד אחד עברי ובעד אחד יוני והשמאלי כשר בלוי עברי שהוא נקרא עם בן יעקב החתום תחת השני כמו שכתבנו למעלה וכבן יחצאל יוני שהוא שם העד כדרך היונים. ופריך דילמא שאני גונדלית חתם כלומר בהפך שאר היונים וכאן חתם הראשון כדרך הישראל הקודם נמצא שאין על הימני אלא עד אחד עברי ושלשה על השני או שמא השנים חתם גונדלית ונמצאו שלשה על הימני ואחד על השמאלי הילכך שניהם פסולים, ויש מקשין לפירושו לפי שאין דרך החותמין כך בשטות מפוזרות אלא בחתומין בשיטות סמוכות דומיא דרישא כדרכן של חותמין, ולא גרסינן הכא וליתכשר האי וליתכשר האי אלא הכי גרסינן וליתכשר האי בעד אחד עברי ועד אחד יוני ותו לא, ולהכשיר האחד לבדו הוא בא וכגון שחתומין כדרכן, וכך פירושה ליתכשר האי דימין ממה נפשך דנהי דתנא דידן חאיש לגונדלית ושלשה האחרונים חתמו גונדלית מכל מקום הימני כשר בראובן עברי שחתם כדרכו שאין הראשון חותם גונדלית לעולם אלא כדרכו דעל מה יהפך חתימתו אבל היוני שבא אחריו של ישראל יש לחוש שמא רצה לחתום כמותו או שמא ישראל שבא אחר היוני רצה לחתום בהפך כחתימת היוני שלפניו וכיון שכן הימני על כרחין כשר דאי גונדלית חתמו הרי יש בו שלשה עדים ראובן העברי ויוסף ונפתלי יונים ואי לאו גונדלית חתמו שניהם כשרים ימני בשני עברים ושמאלי בשני יונים, אלא משום דתנא הוה חאיש לגונדלית פריך ליה לטעמיה, ופריך [ופריק] דילמא גונדלית חתם כלומר העברי האחרון אבל היונים חתמו כדרכן ונמצא שאין על הימני אלא ראובן לבדו ושלשתן על השמאלי הלכך אף בימני יש לספק ושניהם פסולים כך פירש רבינו תם [בנדפס: רבנו חננאל] ז"ל, וגם זה דחוק מעט דכיון שאף המקשה כך היה סבור שגונדלית חתמו לא היה לו לומר כאן אלא דילמא עברי בתרא בלחוד גונדלית חתם.

מתני': עד אחד עברי ועד אחד יוני:    ירושלמי אמר רב הדיינין חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות ואין העדים חותמין אלא אם כן יודעין לקרות יבא עלי אם עשיתיה מימי אמר רבי חגי רבי יוסי הכין לא אתיא כתב יוני מיומוי וקיימי בחתמוי, מתניתא פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו', פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעים את שניהם וחתמו באיזה מהם שרצו.

גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר:    תוספתא, גט שכתבו בחמשה לשונות וחתמו עליו חמשה עדים בחמשה לשונות כשר, כך היא הגירסא בספרים שלנו, אבל הרמב"ם ז"ל כתב גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו חותמין בכתב אחר כשר והוא שיהיו מכירין לשון הכתב, אחד מן העדים בכתב והעד השני לשון אחרת, כשר. אבל היה מקצת הגט כתוב בלשון הקדש ומקצתו בלשון אחרת פסול, נראה שיש בספרו גירסא אחרת וכך הוא גורס כתוב בחמשה לשונות וחמשה עדים חתומים בו פסול, וכן כתובה בהגהות הראב"ד ז"ל, אלא שהגיה על הרב שלא שמענו פסול אלא בכתוב בשני לשונות וחתומין עליו שני עדים בשתי לשונות אבל חתמו עליו באחד מן הלשונות לא שמענו, ולדידי נמי קשיא לי למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד השני בלשון אחרת ופסל בשהגט כתוב בשתי לשונות אם דעת הרב ז"ל דברייתא או או קתני אף עדים בשתי לשונות פסול ואם דוקא קתני כתוב בשתי לשונות נמי ליתכשר.

דף פח עמוד א

ודלמא אימלוכי אימליך:    פירש רש"י ז"ל: אחר שכתב מקצתו נמלך שלא לגרשה ואחר כך נמלך לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל, ובתוספות הקשו דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, ופירשו הם ז"ל דילמא אדם אחד ששמו כשמו הכתיבו ונמלך בו שלא לגומרו ואחר כך כשצוה זה לכתוב גט לאשתו גמרו והוה ליה גט שנכתב לשם אחרת ואין זו כריתות לשם אשה זו, והרמב"ן נ"ר יישב פירוש רש"י ז"ל דכיון שנמלך בנתים ובטלו קודם שיגמור כשחזר וצוהו לגמרו נמצא שלא עשאו שליח אלא לחצי גט ואפילו לרב נחמן [בנדפס: כענין זה, וצריך עיון כיון שמתחלתו ועד סופה נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו לרב נחמן] דאית ליה חוזר ומגרש בו.

כתב חניכתו וחניכתה כשר:    כלומר שכתב שם לווי ממשפחה כולה וכדמשמע בברייתא דקתני חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות, ורבינו תם ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה וכן פירש רבנו חננאל ז"ל, ואחר זו גורס רבנו תם ז"ל וכן היו נקיי הדעת שבירושלם עושין שלא היו חוששין לכתוב עיקר השם, ובפרק השולח הארכתי בזה במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה בסיעתא דשמיא, וחניכת אבות דברייתא היא חניכה אחרת שנקראין על שם ראש המשפחה ולא מיירי בשם לווי דגופיה.

דף פח עמוד ב

מתני': גט מעושה בישראל כשר ובנכרים פסול ובנכרים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך:    פירוש ובנכרים פעמים שהוא כשר אם אומר לו עשה מה שחכמי ישראל אומרים לך דעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לבית דין של ישראל ושלוחו של בית דין ואין מדקדקין בשליח שהוא חובט אם ישראל אם לאו וכן פירש בהלכות גדולות, ותדע לך דאטו לאביי שלא היה סבור דשליחותייהו קא עבדינן וכי היה סבור שבארץ ישראל המומחה בעצמו היה מכה וחובט אלא מומחה מצוה והדיוט חובט על פיו ולא קרינא ביה לפניהם ולא לפני הדיוטות והכא נמי לא שנא, ורבנו תם ז"ל לא פירש כן אבל בתשובת שאלה חזר בו והכשיר, ובירושלמי גרסינן תני רבי חייא ונכרים שעשו כמעשה ישראל כשר ואפילו אמר איני זן ומפרנס, אמר רבי יוסה מתניתא אמרה כן ובנכרים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך לא מה שאנו אומרים לך.

גמרא: והא דדרשינן הכא: לפניהם ולא לפני הדיוטות:    קשיא לן דבפרק קמא דסנהדרין (ב, ב) משמע דמשום דסבירא לן עירוב פרשיות כתיב כאן בעינן מומחין הא לאו הכי אפילו הדיוטות כשרין והכא ממעטין הדיוטות מלפניהם, ועוד קשה למאי איצטריך לפניהם למעוטי הדיוטות דהא אלקים כתיב בפרשה דמשמע מומחין ותרי מיעוטי להדיוטות למה לן. ויש לומר דאי לא אלהים ועירוב פרשיות מלפניהם לא ממעטינן הדיוטות [בנדפס: דהיכי משמע מיעוט הדיוטות מלפניהם, אבל השתא דכתיב אלהים ממעטין שפיר הדיוטות מלפניהם כלומר לפני אלי"ם ולא לפני הדיוטות, ומאלי"ם נמי בלא לפניהם לא ממעטין הדיוטות] אלא במאי דכתיב בפרשה אבל גיטין אפילו בהדיוטות נמי, השתא דכתיב לפניהם דמשתעי במשפטים כלומר שכולל כל המשפטים ואפילו גיטין שמע מינה דבכולהו בעינן מומחין, וזהו שלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו שכתובים בסוף ואלה המפשטים כדכתיב ואל משה אמר עלה וגו' ושבעים מזקני ישראל ואין מוקדם ומאוחר בתורה שאותו מעשה קודם מתן תורה היה ואותן שבעים זקנים מומחין היו ולפי פירוש זה הדרא קושיין לדוכתה האלי"ם למאי איצטריך ועירוב פרשיות למאי איצטריך, והראשון עיקר וכן פירשו בתוספות.

כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא:    ועיקר טעמא דעבדינן שליחותייהו משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ג, אד) וגיטין נמי דומיא דהודאות והלואות נינהו דאי לא לא מינסבן לגברא והוו להון בנות ישראל עגונות.

במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:    ואם תאמר היאך מקבלים גרים בזמן הזה דהא בעי שלשה וכדאיתא ביבמות פרק החולץ (מו,ב) דמשפט כתיב ביה, והא נמי מילתא דלא שכיחא היא וכדאמרינן לעיל גרות לא שכיחא, יש לומר דהא נמי תקנה היא כתקנת הודאות והלואות, ומצינו האמוראים בפרק החולץ שהיו מקבלים גרים ואף אנו שלוחי הראשונים אנו.

מגורשת ואסרינן לה אגברא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה:    איכדא דקשיא להו ודילמא הכי קאמר שאם היתה בחזקת אלמנה מותרת לכהן ויצא עליה קול שהיא גרושה ואוסרים אותה לינשא, ולאו מילתא היא דאם כן היינו רישא אלא הא קא משמע לן דאפילו על בעלה אוסרין אותה וקשיא לרב אשי, ותירץ אביי דהכי קאמר מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת ואסורה לכהן ומותרת לעלמא וקא משמע לן דסמכינן אקלא אפילו להתירה הואיל ולא נאסרה אלא משום קול דטוט אסור וטוט שרי ואפילו יצא קול שני של גירושין מכאן ועד עשרה ימים וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו אלא בשיצאו שני הקולות יחד שיצא הקול ושוברו עמו, והרמב"ן נ"ר הסכים לדעתו של הרמב"ם ז"ל, ולא הבנתי טעמם דהא משמע דרבה בר רב הונא הוא דקאמר הכי ודחאה רבי יוחנן וכדאמרינן בסמוך לאפוקי מדרבה בר רב הונא דאמר אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים קא משמע לן ולא אמרו הוא דהויא אמתלא הא אמרו לא הויא אמתלא ופירש רש"י ז"ל לא גמרו את הדבר להוציא קול מקויים אלא הוציא שובר עם הקול כגון נתקדשה פלונית בספק הוא דהויא אמתלא, אבל אם גמרו את הדבר ואמרו מקודשת היא ומאחר שיצא הקול הוסיפו אמתלא אינה כלום, ועוד דאמרינן תו (פט, א) גבי ההיא דנפיק עלה קלא דאיקדשה לבר בי רב אתא רב חמא לאביה אמר ליה אימא לי היכי הוה עובדא אמר ליה על תנאי קדיש אדעתא דלא אזיל לבי חוזאי ואזל אמר ליה כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינה דמחזקת אמתלא, ואפשר לומר דהיינו דוקא באמתלא כגון באומר נתקדשה אלא שעל תנאי היה בכי הא הוא דבעינן שיצא שוברו עמו אבל ביצא עליה קול שנתגרשה דעכשיו אין קול זה מבטל הקול הראשון ואיתיה להאי ואיתיה להאי דלבתר שנתקדשה קדושין גמורין אומר שנתגרשה גירושין גמורין בכי האי אפילו מכאן ועד עשרה ימים.

הא דקתני במתניתין ובלבד שלא תהא שם אמתלא, לאוקימתיה דרב אשי איכא למימר דלא קאי ארישא דקא תני מקודשת ומגורשת [בנדפס: הרי זו מגורשת דאם יצא שמה בעיר מקודשת ומגורשת] דאפילו על תנאי ודאי מבטלינן ליה לקלא דקול ושוברו הוא [בנדפס: ומי] ומימר אמרינן נתקיים התנאי והרי היא מגורשת וכדאמרינן לקמן (פט, ב) עייני בהו רבנן בקידושי ולא הוה בהו שוה פרוטה, מימר אמרי עייני רבנן בקידושי וקדושי קטן הוו אלמא לא חשו חכמים לקלא אלא לקול שאין שובר כלל עמו ומשום לעז משפחות אבל כל היכא דאיכא למימר דלא טעו ביה אינשי ותלו דבדינא שרו לה רבנן אין חוששין לאותו כלל, אלא מתניתין הכי קתני מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת ואסורה לכהן ואימתי חשו לקול במקום שאין שם אמתלא אבל במקום שיש שם אמתלא כגון שהוציאו קול על האשה שנתגרשה על תנאי ואחר כך מת בעלה או בקדושין אין חוששין לאותו קול, אבל הראב"ד ז"ל פירש ארישא קאי שאם אמרו מקודשת חוששין לה ואפילו יצא קול עמו שנתגרשה על תנאי אין כאן שובר כיון שאמרו שהיא גרושה על תנאי, ולדבריו הוא דתלו [בנדפס: דתנו] לקמן בקטן ובפחות משוה פרוטה היינו כשנמצא הדבר כן אין חוששין לקול וסומכין על אמתת הענין אבל מן הסתם אין מבטלין את הקול אלא בקול שאין שם אמתלא.

דף פט עמוד א

אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין:    פירוש לאוסרה אכהן, ופירש רש"י ז"ל: כגון שיצא לה שם מזנה עם נכרי ועבד שפוסלין לכהונה, והוא הדין לחייבי כריתות כדאיתא ביבמות דכיון שנבעלה לפסול לה בחיוב כרת פסלה מן הכהונה, ור"י ז"ל פירש דאפילו יצא לה שם מזנה סתם דכל מזנה אסורה לכהונה עד שיודע לך דכשר לה הואי דמסתמא מחזקינן לה שנבעלה לאחד מן הפסולין לנכרי או עבד ונתין או ממזר כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (טו, ב) דאין אשה מזנה בודקת ומזנה ותנן נמי התם (ג, א) ראוה מדברת עם אחד אמרו לה מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה, ואפילו רבן גמליאל ורבי אליעזר לא אמרו אלא בשאמרה לכשר נבעלתי משום נאמנות שהאמינוה אבל לא אמרה לכשר נבעלתי לא דאין יודעת מה טיבו או שלא אמרה כלום הרי זו בחזקת בעולה לפסול לה עד שיודע לך דכשר הוה. והא דאמרינן נמי לקמן בעולה אין חוששין לה בעולה סתם קאמר ולאוסרה אפילו לכהן הדיוט דסתם בעולה חוששין לה, שלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לקמן דלאוסרה לכהן גדול קאמר ואין צורך לזה כמו שכתבנו.

והא דאמרינן: בכולן רבי מאיר אומר תצא ורבי עקיבא אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה:    לאו למימרא דסבירא להו דקלא דבתר נישואין חוששין לה, אלא לומר שאם נשאת לכהן אחר שיצא הקול תצא, והאי דקאמר להו רבי יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, הכי קאמר פעמים שטוות ללבנה נושאות ונותנות בהרבה נשים וכל כהן אינו יכול ליזהר בכל עת בכל נשים שנושאות ונותנות בהן ונמצאת מוציאן מתחת בעליהן.

מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור:    הקשה הראב"ד ז"ל לרבי יוחנן בן נורי לית ליה הא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיכא למימר שאף על פי שיוצאות בלא כתובה לפי שלא נהגו כמנהג הצנועות מכל מקום אם רצה הבעל לקיים יקיים אלא שמצוה עליו לגרשה כדאמרינן לקמן, וצריכה התראה להפסידה כתובתה כדאיתא בסוטה פרק ארוסה (כא, א) ואם רצה לקיים יקיים אפילו אחר התראה חוץ ממי שקנא לה כדינו ונסתרה דקיימא לן אף על פי שמחל על קנויו אין קנויו מחול אחר סתירה כדאיתא התם בסוטה בריש פרק ארוסה ושומרת יבם,.

נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה:    פירש רש"י ז"ל: אם היא מוחזקת ימים רבים אצלנו שהיא פנויה ועכשיו יצא עליה קול שהיא נשואה זה כמה ימים אין חוששין לה להוציאה מן החזקה שהיתה אצלנו עד עכשיו דמתניתין דקתני יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקדושת בשאומר עכשיו נתקדשה היא, ארוסה כלומר אפילו אמרו עכשיו נתקדשה אלא שאמרו סתם ולא אמרו לפלוני אין חוששין לה עד שיאמרו נתקדשה עכשיו לפלוני, ונראה שדחקו לפרש כן משום דכבר תני נשואה אין חוששין לה ושוב לא היה צריך לומר ארוסה אין חוששין לה.

וקשיא לי דאם כן כל הני אמוראי דבסמוך דאמרי לא שישמעו קול הברה וכו' אלא כדי שיהו נרות דולקות ואומרין פלונית נתקדשה היום הוה להו לסיומי נתקדשה היום לפלוני דהא עיקרא דקלא כדאמרי לפלוני היא, אלא ודאי משמע דלא קפדינן בין היכא דאמרי סתם להיכא דאמרי לפלוני, ועוד דהא קא תני בהדיא בברייתא של פלוני אין חוששין לה, כלומר דאפילו אמרו ארוסה של פלוני אין חוששין לה ואפילו לספרים דגרסי שלא לפלוני כלומר אם אמרו נתקדשה סתם ולא אמרו לפלוני אין חוששין לה . מכל מקום ארוסה שאמרו אי אפשר כפירושו של רש"י ז"ל דאם כן [בנדפס: דאכתי] תרתי למה לי היינו ארוסה היינו שלא לפלוני, אלא שהגירסא הזו אינה מחוורת מן הטעם שכתבתי דאם כן הוה להו לאמוראי לסיומי ולמימר [בנדפס: ואומרין] פלונית נתקדשה היום לפלוני, והפירוש הנכון דנשואה וארוסה דאין חוששין לה מפני שאין שם אלא קול הברה בעלמא, ואין חוששין לה עד שיהיו שם נרות דולקות ומטות מוצעות כדאמרי אמוראי בסמוך, וארוסה לרבותא נקטה כלומר אין צריך לומר דנשואה אין חוששין לה לפי שקול גדול יש לנשואה ורבים מרגישין בדבר וכדאמרינן בעלמא כל הנשאת יש לה קול וזו הואיל ולא ראינו נרות דולקות חזקה קלא דשיקרא הוא, אבל ארוסה שאין לה קול כל כך הוה אמינא דחוששין לה קא משמע לן דלא, וגרסינן בירושלמי ביבמות פרק בית שמאי קול יוצא לנשואה ואין קול יוצא לארוסה יכולה היא אשה להטמין עצמה ולומר לא נתארסתי ואינה יכולה להטמין עצמה ולומר לא נשאתי, ולא תימא בדאמרי נתקדשה סתם אלא אפילו אמרי נתקדשה לפלוני דהשתא מיחזי כקושטא טפי קא משמע לן דאין חוששין לה עד שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות דאיכא רגלים לדבר, וכן פירשו בתוספות.

אמר עולא לא שישמעו קול הברה אלא שיהיו נרות דולקות וכו':    ויש להקשות ובנתגרשה יש לומר נרות דולקות ומטות מוצעות, ויש לומר דהא דעולא בנתקדשה ובנתגרשה דליכא למימר הכי הולכין עד שמגיעין לדבר ברור, והיינו דאמר רבי אבא אמר רב הונא לקמן לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ולא פליגא אדעולא דסגי ליה בנרות דולקות דהא תני לוי כותיה דעולא אלא דעולא שייכא בנתקדשה ורבי אבא שייכא בנתגרשה, ובירושלמי מותיב לה דגרסינן התם רבי יוסה בשם רבי יוחנן נרות דולקות ושיחת בני אדם משיחין התיב רבי זעירא קומי רבי יוסה והא תנינן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת אית לך למימר נרות דולקות לא שיחות בני אדם משיחין, והכא שיחות בני אדם משיחין, עד כאן בירושלמי, ומשמע דסלקא להו בקושיא ומשום הכי דחו דאפילו בנתקדשה לא בעינן נרות דולקות אלא שיחות בני אדם משיחין והא דלא כגמרא דילן, ואפשר עוד דבנתקדשה דוקא הוא דבעינן נרות דולקות דאי לאו הכי מבטלינן ליה לקלא אבל בנשנתגרשה אמתלא היא ולא בעינן אלא שיחת בני אדם שמשיחין שנתגרשה דהא כל היכא דאיכא לבטוליה מבטלינן ליה וכדאמרינן לקמן מימר אמרינן עיינו ביה רבנן וקדושי קטן הוה ופחות משוה פרוטה הוה, וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה דלדידיה לא מבטלינן קלא אלא בדאשתכח קושטא דדייקינן עלה ואישתכח דקידושי קטן הוה אי נמי דאישתכח דהוה פחות משוה פרוטה הא מסתמא לא, והכא נמי לא מחזקינן לה בגרושה אלא אי אישתכח קושטא, אבל לפי הסברא השניה שכתבנו יש לפרש כן והא דרבי אבא דלקמן לאו מיפלג פליגא אדעולא, אבל דתרי גווני קלא נינהו דלעיל כיון דאיכא נרות דולקות ומטות מוצעות רגלים לדבר ובלא הגעה לדבר ברור חיישינן לה אבל לקמן דליכא רגלים לדבר לא חיישינן עד דאיכא הגעה לדבר ברור ומפי כשרין, וכן נמי איכא בספרים דגרסי הכא ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית, דמשמע דאפילו על ידי נשים הוי קול ומהאי טעמא נמי הוא משום דאיכא רגלים לדבר אבל בדרבי אבא דליכא רגלים לדבר בעינן מפי כשרין, ומיהו איכא ספרים דגרסי בהא ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרין נתקדשה פלונית היום.

הא דאמרינן: פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני:    פירוש בדאיכא קמן ראובן ושמעון ואומר האחד אני שמעתי מלוי והאחר אומר אני שמעתי מיהודה דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרין אחריני והלכו הני קמאי למדינת הים, ורבותא קא משמע לן דאף על גב דכל חד וחד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרין דמסהדי משום תרי ביחד כדבר ברור חשבינן ליה, אבל ליכא לפרושיה בדליכא קמן אלא חד דשמע מפום חד ואומר פלוני זה מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר ברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד, אלא כדפרשינן ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד, וגרסינן בירושלמי בשם רבי יוחנן נבדק השם ונמצא מפי נשים ומפי קטנים בטל השם, רב אמר לא התירו בה אלא עד מפי עד בלבד.

דף פט עמוד ב

הא דאמרינן: רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא:    לא פליגא אדרבה בר רב הונא ולא שייכא בה כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, דרבה בר רב הונא איירי בזמן שחוששין לאמתלא כלומר דאפילו יצתה לאחר שנים עשר [בנדפס: עשרה] ימים חוששין לה ורב זביד איירי באמתלא גופה באיזו אמתלא חיישינן, ואמר רב זביד דאפילו ליכא אמתלא גמורה אלא שיש מקום ופתח שנוכל לומר שם אמתלא חוששין שמא אמתלא פלונית יש וכי האי דאמר ליה רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברה הכין והתנן נתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו אף על פי שאין שם אמתלא גמורה אלא מקום ופתח שנוכל לומר דאמתלא פלונית היתה שם דעל תנאי קדיש כן פירוש רש"י ז"ל, וקרוב לענין פירש רבנו חננאל ז"ל דכל דבר שיש שם אמתלא שיצא הקול בעבורו כמעשה דאשה שהיתה נאה ביותר וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה אשת איש אני ולבסוף עמדה וקדשה עצמה ונתנה אמתלא לדבריה שמתחלה מפני שיצאו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה אמרה כן והשתא אותו קול שיצא עליה בשביל דבריה היא והיא נותנת אמתלא זו לדבריה עכשיו אף על פי שלא נשמעה האי אמתלא בהדיא אמתלא היא, אבל מדברי רבנו אלפאסי ז"ל נראה דרב זביד מיפלג פליג אדרבה בר רב הונא שכך כתוב ומסתברא כותיה דהא דרבה כבר דחאה רבי יוחנן לעולא [בנדפס: לעיל].

אמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה הא לבתר אירוסין חיישינן לה:    ואם תאמר אם כן כי אקשינן בריש שמעתין ואסרינן לה אגברא והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה ופרקה רב אשי דהכי קאמר מקודשת מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת אמאי לא מפרק לה במגורשת מן האירוסין וקלא דבתר אירוסין חוששין לו כדאית ליה הכא. יש לומר דניחא ליה לפרוקה אפילו אליבא דרב חביבא דאמר אפילו דבתר אירוסין נמי לא חיישינן ליה, ועוד דמתניתין לכאורה בנשואה קא מיירי, ועוד דהלכתא הכין דאפילו בתר אירוסין לא חיישינן ליה.

ואמר רב אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא:    כלומר כל שלא בדקו בית דין אחריו אם הוא קול גמור כשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם למדינת הים או בנרות דולקות עד שבאו אותן עדים והעידו בביטול שלו דכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו, וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו כך פירש רש"י ז"ל ועיקר הוא.

ואם תאמר כל שלא הוחזק ממנו יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו, ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין והטעם לכל אלו שהרבה אומרים פלוני שמע מפלוני ומהן אומרים אנו שמענו מפלוני ופלוני שהלכו למדינת הים ואלו באין לבית דין ויחקרו יאמרו לא שמענו ולא ראינו בפירושי הרמב"ן נ"ר.

ופליגא דרב הונא דאמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת:    כלומר ואפילו שלא בפניו, שלא להתירה לשני קאמר דמתניתין היא אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת אלא להצריכה גט משני ולאוסרה לראשון קאמר, וליתא לדרב הונא וכן כתב רש"י ז"ל כאן, ויש אומרים דחוששין לה דהא רבי הושעיא נמי סבירא ליה דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו נמי היא כדאיתא בכתובות פרק האשה (נג, א) גמרא אם משנשאת באו עדים וכמו שכתבתי שם, ולעיל בפרק התקבל בסיעתא דשמיא.

ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו:    כבר כתבתי למעלה בפרק התקבל דהא דרב המנונא אפילו להתירה לינשא היא וקיימא לן כותיה, וכתבו בתוספות דמהך שמעתא פסק רבנו תם ז"ל על אחד שהיה מוציא לעז באשה נשואה לאחר לומר שהוא קדשה תחלה והלכה היא ונשאת לזה בלא גט דאין בדבריו כלום, חדא דלאו כל כמיניה לאסור נשי בני אדם ולומר שקדשם תחלה ואפילו בקול אמרינן דקלא דבתר נשואין לא חיישינן, ועוד שאפילו יש עדים שקדשה תחלה אם היה זה בחופה [בנדפס: קודם לחופה] של שני אין יכול לאוסרה דהא פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה אמרינן הכא מקודשת לשני ובפני בעלה אמרינן דנאמנת לגמרי לצאת מבעלה.

לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא:    דקיימא לן דאסורה לו דלית הלכתא כרבי יוסי בן כיפר דהתיר מן האירוסין כדאיתא ביבמות פרק קמא (יא, ב) ובפרק האשה רבה (פח, א) ואם תאמר לרב הונא מאי איריא כי לא מצאו דבר על בוריו מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דהא סבירא ליה לרב הונא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה מקודשת לשני ואם כן לגרש שני ולישא ראשון אי אפשר דדילמא חלו קדושי שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן האירוסין, יש לומר דלא מצאו דבר על בוריו איצטריכא ליה סלקא דעתא אמינא כיון דלא מצאו דבר על בוריו מותרת לשניהם כרב שישא בריה דרב אידי דאיכא למימר דקדושי קמא קידושי טעות הוה ואין זה מחזיר גרושתו, ועוד דספק ספיקא היא דשמא לא קדשה ראשון ואין זה מחזיר גרושתו, ואם תמצא לומר קדשה ראשון שמא לא גרשה ולא חלו קדושי שני כלל ומשום הכי תהא מותרת אף לראשון קא משמע לן דלא, אבל מצאו דבר על בריו לא צריכא למימר דודאי מגרש ראשון ונושא שני אבל איפכא לא.

מימר אמרי עיינו רבנן בקידושי וקדושי טעות הוה:    פירש רש"י ז"ל קדושי שני קדושי טעות הוה, וכתבו בתוספות פירוש לפירושו דאי קדושי ראשון בטעות יתירוה אפילו לשוק אבל כיון שאין מתירין אותה אלא לראשון לא מצו אמרי דקדושי ראשון בטעות הוה אלא קדושי שני קאמר, ואף על פי שהצריכוה גט משני מימר אמרי דלבתר גירושין נבדק הדבר ונמצאו [בנדפס: ונמצא] קדושי שני בטעות ואפילו גט לא היתה צריכה.

יצא עליה קול מזה ומזה:    כלומר שלא קדשה שני בפנינו קידושי תורה אלא שיצא קול שקדשה זה ויצא קול גם כן שקדשה שני אחר כך, אמר רב פפא אף זו מגרש ראשון ונושא שני, כתב רבנו אלפאסי ז"ל דמדאמר רב פפא אף זו מגרש ראשון ונושא שני שמעינן מינה דהם קמייתא נמי הכי הוא ולאו כדקאמר רב שישא בריה דרב אידי, ואפשר שאין זו ראיה דרב פפא לטעמיה דרב הונא קאמר וכן פירש רש"י ז"ל, ובתוספות הביאו ראיה דהלכתא כרב הונא מדאיצטריך תלמודא בהא למימר והלכתא מותרת לשניהם, אלמא בראשונה אינה מותרת לשניהם.

דף צ עמוד א

והלכתא מותרת לשניהם:    דכיון דליכא אלא קול בעלמא לא החמירו בו כל כך דילמא אתו למימר מחזיר מן האירוסין הוא, ומכאן הביא רבנו תם ז"ל ראיה בגט שיש עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל ביטול קול ולעז לא החמירו כל כך כדהכא, ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכי דליכא אלא קול אחד יש להחמיר, ותדע מדאמרינן לעיל בלא מצאו דבר על בוריו דאין מגרש שני ונושא ראשון אף על גב דבקדושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא.

מתני': בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר:    ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשי על דבית שמאי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אם כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה, ולפום מאי דאסיקנא דגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכינן לאוקמה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבהאי לא משתעי קרא.

ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם רבי עקיבא משם ראיה אם אומרת את כן אף היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא יתן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כבית שמאי ודרבי עקיבא כבית הלל, ותימא הוא דלמה הוצרך לומר ודרבי עקיבא כבית הלל אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי בית הלל עד שימצא בה ערות דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא, וצריכא עיונא.

דף צ עמוד ב

דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו וגו' והיא חברתך ואשת נעוריך:    ואשת נעורים משמע אשתו ראשונה והכי נמי אמרינן ביבמות (סג, ב) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך.

סליק.

סליק פרק המגרש בסיעתא דשמיא וסליקא לה מסכתא בסייעתא דשמיא

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען ברוך ה' לעולם אמן ואמן

נשלם זה ספר חידושי גיטין בי"ד ימים לחדש אדר שנת שמנים ותשע לפרט היצירה הנה באלבלאד דסינסקה יע"א

נאם הכותב משה בר חיים אבן שבוקה ישמרהו אל