חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מד עמוד א[עריכה]


מתני': אסימון קונה את המטבע. פרש"י ז"ל דבר שאין עליו צורה הוא קרוי אסימון והינו פולסא דפרישו בגמרא וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל ואיכא רקשיא ליה הא דאמרינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה אי משום צורתא לעביד ליה פולסא אלמא דדבר שיש עליו צורה הוא כבר פרש"י ז"ל שם ליעביד ליה פולסא ולעביד עליה צורתא.

ויש מי שפירש שהפולסא דבר שיש עליו צורה הוא אלא שאין צורתו שלמה והוא מלשון שבירה כמו ופלסיה לסלע וכיון שנשברה או נסדקה צורתו שוב אינה חשובה ואין יוצאה למקח ולממכר אלא כדשויה כלומר בשווי כסף שבו ומיהו אין המלך ולא בני המדינה מקפידין בהוצאתו במדינה שהרי הוא ממטבע שלהם ואינו פסול אלא שנשברה או נסדקה צורתו ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין עליה מעשר שני דבעינן דבר שיש עליו צורה כלומר שתהא צורתו חשובה ויוצאה למקח וממכר מפני צורת מטבע שבה. ופירש לשון אסימון כסף שאינו טבוע שכן בלשון יון קורין לכל כלי כסף אסימי.

וי"מ פולסא משקל על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף או מפני שדרך לשקול בה בסלע שנפגם כדאמרי' לקמן והוא מלשון ושקל בפלס הרים שהוא כלי משקל והמשקל קרוי פליס בלשון מקרא יבארמית עשרים שקל כסף עשרין פלס דכסף ויותר נכון מלשון שבירה:


דף מד עמוד ב[עריכה]


גמרא: כילדותיה מסתברא מדקתני הנחשת קונה את הכסף וכו' השתא לגבי דהבא דחשיבי מיניה וכו'. קשיא לי והא מתני' גופא קשיא דקתני סיפא מטלטלין קונין את המטבע והא תו למה לי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי מטלטלין דאיהו טביע וחריף ואינהו לא טביעי כלל מיבעי, ופירוקא דהאי מטבע דקתני לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא אפילו של נחשת ואפילו של זהב דאע"ג דלגבי שאר טבעי הוו פירא לגבי מטלטלין טבעא הוו ולשון מטבע הוא כל שטבוע ובכללו זהב ונחשת והכי גמי אמרי' בפרק שבועת הדיינין דפרוטה בכלל מטבע איתיה והכי אסכימו ר"ת ורבינו יצחק אלפסי ז"ל דדהבא לגבי מטלטלי ופירי טבעא הוי.

ובתוספתא (ג, ז) תנא כותיהו דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה פירש כל שהוא נקנה ואינו דמי' כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתן הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת.

ועוד ראיתי בירושלמי (ה"א) זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב אשי מאן תניתה ר"ש ברבי וכו' פי' דס"ל דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחושת קונה הזהב והכסף ואין א' מהם קונה אותו. וא"ת א"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכ"ש כסף דחריף דהוי טיבעא איכא למימר אי תנא הכי ה"א נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיני' ואע"ג דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים ה"ל זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אע"ג דלא עדיף כזהב ה"ל זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחושת קונה את הכסף וכ"ש הנחשת [והנחושת והכסף] והזהב כולן אין קונין את המטלטלין מדלא קתני [הזהב] קונה את המטלטלין וכ"ש כסף ונחשת ראיה לדבר כסף בילדותיה דר' שהוא פירא וקני זהב ואעפ"כ אינו קונה את המטלטלים שא"כ מצינו מעות קונות במטלטלים ומתני' קתני נתן לי מעות יכול לחזור בו אף הזהב בזקנותו דר' אע"פ שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים וכ"ת לא דמי כסף לזהב כדאמרי' לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלקת ולא אמרי' מידי דהוה אכסף לב"ה לאו מילתא היא דכיון דמתני' קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעי' ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנהו וחד דינא אית להו, ועוד דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות על דינרין וגמרינן מכסף לב"ה דאלמא דהבא לענין פירא טיבעא הוי כמו שכתוב בהלכות רבינו ז"ל.

ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן ר"ש אומר טלית קונה דינר זהב ומה שדחו דר"ש ס"ל כילדותי' דר' ליתא דא"ה דמהדרי' בתר דיוקי' לאשכוחי תנא דס"ל כילדותיה לימא ר"ש דאמר הכי מפורש ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מ"מ כך הלכה אלמא מילתא פשיטא הוא וליכא מאן דפליג עלה.

ותנ"ה בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו' עד טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית ר"ש אומר כשאמרו טלית קונה דינר זהב מ"מ וכו' וא"ת א"ה תיקשי למ"ד אף בפירות על דינרין מחלקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי איכא למימר טעמיה דמ"ד הכי משום דלא מחללינן אלא אטבעא גמור דומי' דוצרת הכסף והיינו דקס"ד לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרי' לקמן נתנה לספר מעל ואקשי' והא בעי ממשך תספורת וכו' אף הזהב אף ע"פ שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות כמו שהסכימו רבינו יצחק אלפסי ור"ח ז"ל ואין כאן בית מיחוש.

אלא שהגאון רבינו האיי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפי' כשת"ל פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכ"ש שאינו נעשה הליפין תדע דאמרי' לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פי' וש"מ מטבע נעשה חליפין ואי ס"ד לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין ש"מ נעשה חליפין לא שמעת מינה ומאי האי דאקשי' תרויהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין אלא ודאי אפילו לגבי למאי דהוי פירא ה"מ לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא.

ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ז"ל ליכא למיחש לגאון דאמר מטבע זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואע"ג דלענין מיקנא כפירא הוי ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף משום דכיון דטיבעא לענין פירי ומטלטלי חשיבא צורחת ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי בדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר.

ומסתברא שאין דינר זהב קונה דינר זהב דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וארשב"ל ואפילו כיס מלא מעות ואוקימנא בדינרא ניאקא ואניגרא ואלו דינר זהב בדינר זהב לא דלאו פירא הוא אלא לגבי כספא ולא מצינו מטבע קונה מטבע כמותו וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב אבל דינר זהב לחבירו לא.

ואי קשיא לך הא דאמרי' בגמרא אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור, ואמאי דילמא לעולם פירא הוי לגבי כספא ימיהו לגביה נפשיה טיבעא הוא ושרי לא קשיא שאינו מותר לעולם בהלואה אלא א"כ הוא טבעא לכל דבר כדאמרינן לקמן בשמעתין ואההיא מסקנא סמכינן תדע דאי לאו הכי הוה ליה למימר לעולם אימא לך פירא הוי לגבי כספא ומיהו כיון דלענין פירי וה"ה לנפשיה טבעא הוי מותר דהכי קס"ד למימר קמן אלא ש"מ אמסקנא דהכי סמכינן:

אלא אי אמרת פירא הוי משפר תנא במדי דיקיר וזול. ואע"ג דקא משער בכספא וקסבר פירא הוא כי קא משער ביה נחשא הוא דמשער ביה ונחשא לגבי כספא פירי הוי לכ"ע כדתנן הנחשת קונה את הכסף ונפקא מינה דכל היכא דקאי כספא בהדי דהבא בשיעוריה ולגבי נחשא יקיר וזיל תלינן בנחשא ובעינן לשעורי קדושין בכסף זה, אבל כספא אי ס"ד טבעא הוא לגבי דהבא היכי משער כספא דאיהו טבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה:

דב"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא. פי' למאי דקס"ד השתא ה"ה דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעים דברי ב"ה וב"ש מתירין אלא רבותא קמ"ל דאפילו למיחל סלעים על דינרין שרו ב"ה דטבעא הוי לגמרי וכח דהתירא עדיף ליה.

וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת פי' דכיון שא"א שלא נחלל עוד הזהב הזה בכסף שאין אדם מוציא ליקח צרכיו בזהב וגבי כסף איהו הוי פירא לא מחללינן ביה דרחמנא אמר וצרת הכסף ונתת הכסף מידי דלא מיתזל ולא מפסיד ביה מעשר ומשום הכי חשיב כפירא לגביה נפשיה מפני ששמין אותו בכסף ואזלי' ביה בתר בסוף אבל כסף לב"ה אין שמין אותו בזהב משום חורפיה שאינו צריך לפרטו בזהב לעולם ומעיקרא טיבעא והשתא טיבעא והיינו טעמא דפריטי לקמן, כנ"ל:


דף מה עמוד א[עריכה]


לא לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין. דלגבי פירי טיבעא הוי. וכן לענין מו"מ ושניא הלואה הואיל ולענין מו"מ שויוה רבנן כפירא פי' לגבי כספא אע"ג דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומר' דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה ע"כ שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסת ואע"ג דגבי חלול גופיה חשבי ליה ב"ש פירא לגבי כספא מיהו ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגביה נפשיה אלא משום מו"מ אסרי ליה וכ"פ ר"ח לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויא כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסור אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי וכו'.

והוי יודע דקס"ד השתא מתני' מני ב"ש היא משום דמתני' דמעשר שני בילדותיה דר' אתניא וכי אפכא ר' למתני' דהכא בזקנותיה איתה משנה לא זזה ממקומה והלכתה בה כב"ש דהוא ב"ה בזקנותו ומדקאמר ר' יוחנן אבל מחללין מעשר שני עליו שמעינן דדהבא טיבעא הוי לגבי פירי ומטלטלי דלהך לישנא מעשר שני ומקח וממכר שוין הן זו היא ראיה שכתב רבינו הגדול בהלכותיו.

אבל תמהני שכתב וכ"ש ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והא לאו משום האי טעמא פליגי ב"ה ועוד דהא על כרחין ללישנא קמא משנה היא ומתני' דר' בזקנותו כוותיהו שיכא דאלו לב"ה כיון שמחללין כסף על הזהב אלמא טבעא הוי וכדפרישו בגמרא, וכן היה לו לפרש טעמא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת משום דבעי מטבע גמור ולאו משום דהוי פירא לענין מקח לגבי פירא דלא תיקשי עליה דר"ש ות"ק דתוס' כדפרישית.

והא דס"ד למידק דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין משום דכיון דהוא פירי לגבי כסף שמין אותו בכסף ואמרי' מעיקרא זיל והשתא יקיר לגבי כסף ומשום הכי אמר ר' יוחנן שאסור ללות דינר בדינר דין הוא שלא לחלל עליו כלום ואפי' פירות דהא דהבא בגופיה פירא הוי בסוף וא"ת מחללין עשיתו מטבע גמור בעצמו לעולם ומותר ללות דינר בדינר, ולישנא בתרא דאמרי' משום שמא ישהא עליותיו דשמעי' מינה דאי לאו משום גזירה אף כסף על זהב מחללין לאו משום דכספא פירא הוא אלא משום דהכסף כסף ריבה ואפי' כםף שני אבל לענין מקח וממכר דהבא פירא לגבי כספא.

ומ"מ כיון דאתרבי זהב אפי' לגבי כסף מכסף הכסף שמעי' דטיבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי דאי ס"ד פירא הוא לכל מילי היכי אתרבי מכםף הכסף לא נקרא כסף כלל אלא ש"מ מטבע הוא לכל מילי בר מכספא למקח וממכר וישנו בכלל וצרת הכסף זהו שכתוב בהלכות וכ"ש דסוגיין בכולי תלמודא כלישנא בתרא וכו' ולאו לרמויי מקת וממכר אחלול ללישנא בתרא כמו שפירשתי פי' לפירושו:

בכל הסלע מעות. נראה שרש"י ז"ל מפרש אם ירצה לפורטן כולן הרשות בידו ואין זה נכון שא"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והוה למיתניא במס' עדיות דתננהו לכולהו, אלא ה"פ על כרחו יפרוט כל מעותיו ויקח סלע לפי שהפרוטות מתעפשות ומעלות חלודה ונפסדות וב"ה לא יפרוט כלן אלא בשקל כםף ובשקל מעות והא דקתני הפורט דאלמא אם רצה פורט ואם לא רצה אינו פורט, איכא למימר לאו דוקא אלא הפורט בעל כרחו קתני שעל כרחו פורט לב"ש כלן ולב"ה חציין, ולפרש"י ז"ל לב"ש או חציין או כלן, ולב"ה חציין ואיכא למימר שאם רצה שלא לפרוט כלל לא הטריחו עליו לפרוט אבל מכיון שבא לפרוט יפרוט כדין וכן עיקר, שאם אי אתה אומר כן למה מחללין אפריטי חוץ לירושלים שהרי יש לו לפורטן בעל כרחו פעם אחרת אלא ודאי אם לא ירצה לפרוט כלל לא יפרוט:


דף מה עמוד ב[עריכה]


אמר רב פפא מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין וכו'. פרש"י ז"ל דליכא למימר משום דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי וכו' בדכתיב בפירושיו דסבירא ליה דמטבע פירא נינהו לענין חליפין ולא דאיק לן, חדא דליכא למימר דרב ולוי סבירא להו דלא כרב נחמן, ועוד דכי אקשינן ממתני' הזהב א"כ אדרב נחמן נמי קשיא, וכן נמי הא דאותביה ר' אבא לעולא לרב נחמן קשיא אלא מדלא אותבינן מינייהו לרב נחמן ש"מ מטבע לענין חליפין כלי הוא.

תו קשיא לי הא דאמרי' לקמן (בבא מציעא מ"ז ע"א) במנא לאפוקי מרב ששת דאמר קונין בפירות ביה למעוטי מטבע ואי ס"ד פירא הוא ממנא אמעיט ליה ואמאי כתבינן ביה למעוטי מטבע ותו דאמרי' לקמן ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה ומאי קאמר הא קס"ד דכל הנעשה דמים באחר הינו מטבע ושמעי' מינה דפירי עבדי חליפין ולמאי איצטריך תנא תו למיהדר ומיתני ופירי נמי עבדי חליפין הא רישא נמי פירות קאמר דעבדי חליפין ודעדיף מינה דהיינו מטבע.

ורש"י ז"ל כתב בה דהכי קתני כל הנעשה דמים באחר דהינו מטבע אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וכיצד מחליפין ואין זו מוציאו מידי הקושיא דהא בהדיא מפורש בגמרא ופירי נמי עבדי חליפין אלמא רישא לא תנא פירות, ועוד היאך מפרש כיצד מחליפין כבר תנא תנא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, ועוד הוה ליה למיתני החליף מטבע במטבע אלא ש"מ מטבע כלי הוא לענין חליפין, ועוד קשיא עליה הא דאמרי' לקמן אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קני וכו' והיכי איסתפקא ליה הא מילתא והא ארשב"ל ואפי' כיס מלא מעות ולדברי רש"י ז"ל פירי נינהו ולא עבדי חליפין אלא ש"מ דכל מטבע כלי הוא לענין חליפין דאתרבי מלקיים כל דבר ולא הוציאו אלא פירות שעומדין לאכילה ומרקיבין וחסרין והולכין ואין דעתו של אדם עליהם אלא על הכלים שאין ההפסד מצוי בהם ומשום הכי בעי' טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין וכן דעת רבינו הגדול ז"ל כדבעינן למיכתב קמן:

משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידי דבטלה. פרש"י והוה ליה כדבר שאינו מסוים, ולפי זה לא טבע מה טעם אין נקנה בחליפין דדבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין ורב פפא לטעמיה דפריש האי טעמא וקסבר מעיקרא נקנה בחליפין. ויש לפרש צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומה לאותיות ולהאי טעמא אין נעשה חליפין ואין נקנה נמי בחליפין והאי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא איתמר:

אא"א בחליפין תרויהו ליקני אהדדי. איכא למידק ולמאי דקס"ד מעיקרא דרישא בחליפין היכי מתרצי' לה ואיכא למימר קס"ד דמטבע דחריף דעתיה אצורת' ומ"ה הכסף אינו קונ' את הזהב ומטבע דלא חריף לאו דעתיה אצורת' וכלי הוא וקני והשת' קאמרי' דמסתברא דכל מטבעות שוין דדעתיה אצורתא שהרי כל מטבע שוה יותר מדמי זהב שבו.

ויש מפרש דהכי קס"ד דהזהב קונה את הכסף בין בחליפין בין בדמים משום דקתני קונה דמשמע חליפין ואע"ג דקתני דמים לישנא דשוי לתרוייהו נקט דגבי חליפין הוא קונה ממש וגבי דמים הואיל ומחייב גברא שייך ביה לשון קונה וסיפא בדמים לחודייהו ואיידי דתנא רישא קונה תנא סיפא קונה, ומפרקי' לא בדמים לחודייהו ותנא מחייב ואמרי' הכי נמי מסתברא דמחייב קתני ודמים לחודייהו קתני דקתני סיפא וכו' ועל כרחך בדמים לחודייהו ומאי קונה מחייב. ומקשה אמר לך הכי קתני הזהב קונה את הכסף בין בדמים בין בחליפין אבל הכסף אינו קונה את הזהב בדמים אלא בחליפין וכדפרישית, ואוקי למתני' ובריתא כולהו בדמי ומאי בכל מקום שהוא כמות שהוא דאי א"ל מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה משום דא"ל לישנן בעי' להו פי' וקמ"ל דהאי טענה דלישנן בעינא להו טענה היא שאע"פ שאין החדשים שוין יותר יכול לעכב עליו ליתן לו מהם ור"ח אומר שהישנים טובים יותר דאי לא תימא הכי פשיטא:


דף מו עמוד א[עריכה]


רב אשי אמר לעולם אין מטבע נעשה חליפין וכיון שיש לו וכו'. פי' לעולם יפה דינר וטריסות קתני ולא דינר ממש ומיהו חנוני נותן לו מעות טבועין ולא כדאמרי' אידי ואידי בפרוטטות ואפי' הכי לא תיפשוט מינה מטבע נעשה חליפין דכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני דינר עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואתן לך בו מפירות שיש לי יפה דינר וטריסית. דהא ודאי שרי כדאמרי' בפרק איזהו נשך והאי נמי כיון שאין עליו צורה פירא הוא ופוסק על הפירות הוי, אבל אם היה דינרו של בעל הבית טבוע אסור דהא רבית קצוצה היא ואפי' יש לו אסור ולא אמרו יש לו מותר אלא באבק רבית שהוא מדבריהם ואין צריך לפנים:

ה"ק כל הנשום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. פרש"י ז"ל כל שרגילין לשום אותן כשנותנין אותו דמים באחר דהיינו כל המטלטלין, ומדברי ר"ח ז"ל לראה שהוא מפרש כל המטלטלין ששמו אותן בדמים והחליפו זה בזה כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו אבל אם לא שמו אותן לא קנה, וכן פסק הלכה כל המטלטלין קונין זה את זה והוא ששמו כל אחד מהם בפני עצמו בשומא ברורה ובדמים ידועים שאם לא יעמידו כל אחד מהם בדמים ידועים לא סמכי ולא מקנו אהדדי אלו דברי הרב ז"ל וא"ת היינו חליפין ומקפיד עליהן לא היא דחליפין ומקפיד עליהן היינו ששמו שזה שוה מנה וזה מקפיד שיהיה זה שוה מנה אחר אבל כאן לא שיהא מקפיד אלא שיהא נשום כמה שוה.

ותמהני דהא אסיקנא (קדושין ט.) בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואע"ג דאשה לא בקיאה בשומ' ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוט' מקודש' דהא גמרא ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאו' לא סמכ' דעתייהו אבל עדיין לא נתבר' לי דין זה ולא ידעתי מנין לו שאם ממשנתינו יש לפרשה כמו שפירשה רש"י ז"ל.

ומצאתי בירושלמי במס' קידושין (א, ו) דמתני' כל הנעש' דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה ר' בא בר הונא בשם רב ואפי' צבור בצבור א"ל ר' אלעז' לא שנינו אלא כל הנעש' דמי' באח' ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כר' יוחנן ור' אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורי' ממעש' בהמה א"ר אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישי' כנגד גדיים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הן חלקו משעה ראשונה א"ר יוחנן ואפי' חלקו גדיי' כנג' גדיים תיישים כנגד תיישים כלקוחות הן ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא ר' אבא בר הונא ופי' שאפי' צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות' דמים ולשומם ואם לאו לא קנה ור' אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומ' שאינו נעש' דמי' ואתיא דרב הונא כר' יוחנן דאמ' גבי אחין אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ור' אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא, ומכאן סיוע לדברי ר"ח ז"ל:


דף מו עמוד ב[עריכה]


אלא לרב נחמן דאמר פירא לא עבדי חליפין מאי. פרש"י ז"ל דאמאי דקס"ד השתא נמי קשיא ליה סיפא דקתני החליף שור בפרה דאלמא פירא עבדי ונא בעינן כלי.

ותמהני דהכא לאו אעיקר מימרא דר"נ קימי' כי היכי דנקשי ממתני' לר"נ אטו משום דמייתי לה הכא למיקשי מינ' לרב ולוי איכפל גמ' למקשי מינה לכ"ע וא"ת משו' דסוגיין איתא בקידושין אעיקרא נקט לה הכא אגרר' אכתי קשיא כיון דמתני' גופה קתני שור ופרה עבדי חליפין דהיינו פירי היכי אמרי' בגמ' הניח' לרב ששת אלא לר"נ וכו' הל"ל נימא תהוי תיובתי' דלא אמרי' בגמ' הניחא אלא בפירוקי דאמוראי שאם היו רוצים להקשות על אותו פירוק מדברי ר"נ היו אומרים הניחא וכו' אלא לר"נ מאי א"ל כלו' אין פירוק זה כלום אבל מאחר שמשנתינו גופא קשי' עליה דר"נ לא הוה לן למימר הניחא לרב ששת אלא לרב נחמן מאי איכא למימר וזו הדרך פשוטה בתלמוד וקאמרי מאי כיצד והל"ל היאך שור ופרה עושין חליפין אלא ודאי משמע דל"ק ליה אלא לשון כיצד ותו קשיא עליה הא דתניא לקמן היה תפוס פרה ועומד ובא חבירו וכו' ודייקי ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה ומאי קושי' שאני התם משום דפירי נינהו ופירי לא קני ורבא נמי דפדקה משום דלא הוי משיכה מעלייתא למה ליה למימר הכי לימא משום דס"ל כרביה דהוא ר"נ בר יעקב וליכא לאוקמא לכולהו אמוראי קמאי כגון רב ולוי ורב אסי ועולא ורבה בר בר חנא ור' יוחנן ובתראי כגון רב אדא ורבא דלא כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין וקיימ"ל כוותיה.

ומאן דפריק דרב' נמי סבר פירי לא עבדי חליפין אלא הכא היינו טעמא דאוקמה כגון דלא הוי משיכה מעלייתא משו' דכיון דאמר פרתך בכמה בכך וכך הוו להו דמי' שהן כחליפין וקנו טעה דהא אמרי' השת' דחליפין ומקפיד עליהן חליפי נינהו דאטו חליפי דקר' בשופט' עסקי' דלא קפדי וכ"ת מאי חליפין ומקפיד עליהן דאמר אם שוה זה כזה אבל לא אמר בכך וכך לא ס"ד דהא מייתי עלה ת"ש מבריתא דקתני בכך וכך.

ובר מינה דההיא דמעיקר' הכי איבעי' לן אי נימא חליפין ומקפיד עליהן חליפי נינהו וקנו או דילמא הואיל והקפיד עליהן הוו להו מעות ואינן קונית עד שימשוך גם השני וכך פרש"י ז"ל. ושמעת מינה דאי שוינהו דמים מטבע הוא ואינו קונה דהא מילתא שכיחא היא וגזור בה רבנן ועוד דגרסי' במס' כתובות אמר ר' יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, וש"מ דעבדי חליפין ולאו פירי נינהו וליכא לאוקמי כולי תלמודא דלא כרב נחמן.

ועוד מצאתי בירוש' (ה"א) מפורש תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. א"ר יוחנן לא שנינו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור לא קנה רב ירמיה בשם רב אמ' אפי' צבור בצבור קנה פי' צבור פירות וש"מ דשור ופרה וכל בע"ח לענין חליפין מטלטלי נינהו וקנו הילכך מחוורת' דשמעתא דאמאי דקס"ד מעיקרא רהטא כולה שמעתא דקאמרי' הכי נמי מסתברא דכל הנשום קתני דהיינו מטלטלי דקתני החליף שור בפרה או חמור בשור והיינו מטלטלי דכל בעלי חיים מטלטלי נינהו שהרי עומדין למלאכה ואינן דומין לפירות שההפסד מצוי בהן, ואקשי' ומאי דקס"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד, פי' קושיא היא היכי קס"ד למימר הכי כיון דקתני סיפא בהדיא כיצד החליף שור בפרה ומפרקי' ה"ק ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה פי' בשר שור בפרה או חמור בבשר שור אבל מחיים ודאי מטלטלי נינהו.

ואל תתמה היכי אפשר דמעיקרא קאמר שור בפרה סתם ופירושו מחיים מטלטלי נינהו, והשתא אמרי' סתם שור בפרה סתם ופרושו לאחר שחיטה ופירי נינהו וכל כי האי גונא היכי משתמיט גמרא לפרושה לא תיקשי לך דטובא איכא בתלמודא כי האי גוונא חדא מינייהו במס' בבא בתרא בפ' המוכר את הבית גבי הא דתנא סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור דמפרקי' סתם מי סברת ר' יהודא כרשב"ג סבי' ליה וכו' ופרושו דמעיקרא כרבנן קס"ד דבניחותא קאמר, ובסוף מפרקי' דבתמיה קאמר ומפרקי' לה סתם, ובנוסחת רבינו חננאל ז"ל במס' קידושין כתוב בפירוש הכי ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה, ואף רש"י ז"ל גריס כן במס' קדושין.

ואקשי' תו למאי דקס"ד מעיקרא לרב נחמן מאי איכא למימר, כלומ' והיכי מצינן לאוקומי מתני' דלאו כהילכת' ולמקשי מינה לרב וללוי לדידן נמי קשי' ועוד תיפשוט דר"נ סבר מטבע לא עביד חליפין דאי כל הנשום קתני מטלטלי בכלל ולא מטבע ומפרקי הוה קס"ד לאוקמי בדמים שהן כחליפין ובדברי ר' יוחנן. ואקשו תו ולר"ל אי סבר לה כר"נ קשי' מתני' והיכי לא אחשי' מינה לר"ל דאיהו ודאי כר"נ ס"ל ומפרקינן קס"ד דכרב ששת סבירי ליה וכל הני שקלא וטריא אמאי דקס"ד מעיקרא רהטא, וכן פירשה רבינו הגדול, וכן כתב ר"ח ז"ל.

ולהאי פירושא מטבע כלי הוא לענין חליפין ולא פירות דהא אמרי' למאי דקס"ד מעיקרא לרב נחמן מאי כיצד אלמא מטלטלי נינהו, ובפירוש פסק רבינו הנדול ז"ל כרשב"ל דאמר אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ואי קשי' לך למה ליה לאוקמ' לר"ל כרב ששת לימא כל הנישו' נמי עבדי חליפין כיצ' החליף שור בפר' דהיינו מטלטלי לאו מילת' היא דהשת' מטב' קתני רישא ולא אמרי' דעתיה אצורת' כ"ש שאר מטלטלי ובע"ח דקנו.

ויש מקש' היכי קס"ד לרב ששת דבש' עבי' חליפין הח לאו דבר מסויי' היא. ולאו קושי' היא דכל שהו' בשלמותו דבר המסוי' מקרי ולא אימעי' אלא חצי דבר א"נ קס"ד דרב ששת לא ממעט דבר שאינו מסויים דהא לא שמעי' ליה דאמר הכי. וי"ל דה"ק לרב ששת ופירי נמי עבדי חליפין דב"ח פירי נינהו ואקשינן לר"נ מאי איכ' למימ' הא ע"כ לדידי' ליכא למימר דקס"ד דבע"ח הוו פירי דע"כ לא קנו וכאן יש מקו' להקשו' ולימ' דהכי קתני וב"ח נמי עבדי חליפין כיצד וכו' וקמ"ל דלאו פירי נינהו א"ל תנא לא מספקא לי' מאי ניהו פירי ומאי ניהו מטלטלי ולא איצטרי' לאשמעועי' הכי ועוד דה"ל למתני מקמי הכי דפירי לא עבדי חליפין:

ויש דמים שהן כחליפין כיצד וכו'. פירשו הראשונים ז"ל כגון שמכ' לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות וא"ל לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי וכ"כ ר"ח בפירוש ורבי' בהלכות וקשיא לן עלה הא דגרסי' בקידושין והמקדש במלוה אינה מקודשת ושוין במכר שזה קנאן ואקשינן ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. אלמא לא מקניא ארעא במלוה וכ"ש מטלטלי וכ"ש דהכא לא בעינ' היא דלא קנה כלל שאין כאן דמים.

ויכולני לפר' דמי' שהן כחליפין, כגון שמכר לו פרה בדמים וזקפן עניו במלוה ולא משך את הפרה ואחר כך אמר תן לי מעותי ומשוך פרתך שאני רוצ' ליקח בהן חמור אמר לו חמור יש לי שאני נותן לך בדמי הפרה משוך את הפרה וא"ל קנה חמור בכל מקום שהוא בדמי פרה זו קנה דהשתא פרה גופא דיהיב ליה דמים נינהו ולאו מלוה היא.

ורש"י כתב כלשון הזה שם לו השור בדעים ע"מ שיתן לו זה פרה באותן מעו' וכו' פי' לפירושו מתחלה שם לו שור בדמים ממש ואחר כך נמלך ליתן לו פרה באותן מעות ואינו נכון. ואף כלשון רבותי' המפרשים שכבר משך ונתחייב בדמים כתב.

וכן ראיתי בנוסחא ראשונה בהלכות שהיה רבינו מפרש דמים שהן כחליפין כגון ששמו השור במאה זוז וא"ל משוך אתה את השור במאה זוז ואמשוך אני את הפרה כיון שמשך בעל הפרה את השור נתחייב בעל השור בפרה וכו' הרי נתברר לך דפירי בפירי לא מיקנו אלא אם ישמו בכסף דלאו בתורת חליפין קנו להדדי אנא בתורת דמים כטעמא דר' יוחנן וכו' כל זה היה כתוב תחלה בהלכות וחזר הרב ומחקו וחזר לדרך הפי' שכתבנו למעל' וכן בדין שזה הענין אינו דמים שהן כחליפין אלא חליפין גמורין ומקפיד עליהן הוא והרי מ"מ עדיין לא נתחוורה שמועתינו.

וראינו לכתוב בכאן מה שמצינו בירושלמי בענין זה בקידושין (א, ו) ובפרקי' דהזהב (ה"א) איתי' אבל משובש הוא. ר' בא ר' המנונא רב אדא בר אהבה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אילין פריטי א"ל ומאי את בעי מנהון. א"ל ליקח לי בהם חמור א"ל הרי חמור לפניך משך בעל הפרה את החמור לא נקנה הפרה. פי' בשלא משך בעל החמור את הפרה שאין כאן חליפין שהרי מתחל' לדמים נתכוונו ודמים קבל עליו ליתן ע"כ. חמור מהו שתקנה ר' בא אמר נקנית ר' יוסי אמר אינה נקני'. סבר ר' בא דאינון חליפין וליתנון חליפין. ר' מנא בשם ר' יוסי פעמי' שתחלת מקח לזה ותחלת מקח לזה היך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה גבי טרפזיטא למחר אתא אשכחיה קיים תמן א"ל מאי את עבד הכא א"ל בעי אינון פריטי א"ל ומה את בעי מזבון מנהון א"ל ליקח לי בהו חמור א"ל הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו. נוסחא אחרינא: כל אחד ואחד נקנה בגופו. פי' סמכיה גבי טרפוזיטא המחהו אצל השולחני.

ובב"ר פרש' י"א: פעם אחת זמנני בדלוסקיא והביא לפנינו טרפיזין טעון בי"ו מוטות. ופי' רב נתן בעל הערוך ז"ל שולחן, כך נקרא השלחני טרפזיטא ושוב מצאתי במדבר סיני רבה בפרשת ד' שקורא השולחני טרפזיט' כפי' ומכיון שסמכו אצל השולחני נתחייב לו באותן דמים מעת' ונעשת מלוה ואין זה חליפין ולא דמים שהן כחליפין אלא כ"א ואחד נקנה במשיכתו.

נראה עכשו מן הענין הזה שאם לא סמכו אצל השלחני אלא שזקפן על עצמו במלוה לא קנה לעולם אלא א"כ משך את הפרה ואף בעל הפרה שמשך החמור לא קנה החמור שלא הקנהלו חמורו אלא ע"ד שיקנה לו הפרה שהוא סבור שהן חליפין ואינן חליפין וכשסמכו כל א' וא' נקנ' במשיכת גופו אבל שיקנה באותן דמים של הלואה לא ואף עפ"כ לא נתברר דיננו שאין זו דומה לזו דהתם בירושל' כיון שלא משך ממנו כלום אין כאן דמים אלא הלואה גרידא הוא ואפי' קנו מידו וכ"ש כשלא קנו שאין כאן לא הלואה ולא דמים וכשיסמכו אצל שלחני אין אלו דמים אלא הלואה. לפיכך הוא תחלת מקח לכל א'.

ומ"מ אנו יכולין לקיים שיטה דגמ' דילן בדמים שהן כחליפין במושך פרה והסמיכו אצל שלחני בדמי' ולאחר זמן מכר לו חמורו באותן דמים וקבלן מיד השלחני דהוו בעין וזה שלא האריכו בגמ' לפרש כן משום דמלוה להוצא' ניתנה פלוגתא היא ומיפרשא בדוכתה להכי אמרי' סתם דקני בדמים דלא שכיחי כדקני כסף בקרקעו' ולפי מה שפירשו רש"י ורבינו יצחק ז"ל בקדשה בהנא' מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסנו על כך וכך הוא עיקר הפי' בלא ספק אף כאן אפשר לאוקמי באומר לו בהנאת אותה מלוה שיש לי עליך מדמי השור שאני מוחל לך תהא חמורך קנויה לי מעכשיו:


דף מז עמוד א[עריכה]


חליפין ומקפיד עליהן מאי. אע"ג דאסיקנא דחליפי נינהו נראה לי שיש לו אונאה הואיל והקפיד עליהן וכי אמרי' דאין אונאה לחליפין שאינו מקפיד עליהן אבל במקפיד יש לו אנאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש לו אונאה ולא אמרו אין לי אלא במי שאינו מקפיד כגון מכור לו באלו אבל בכל חליפין דעלמא יש לו אונאה ויש מי שחולק ואומר לעולם אין אונאה לחליפין:

גאולה זו מכירה וכן הוא אומר לא יגאל. פי' דכתי' גבי מעשר בהמה לא יגאל ולא ימכר ובמס' ערכין נמי דרש' מניה שאינו נמכר באיטלז וכן פי' ר"ת ז"ל ומאן דגריס אם לא יגאל ונמכר בערכך איני יודע מה הוא שח דההוא ודאי גאולה ממש היא:


דף מז עמוד ב[עריכה]


דבר תורה מעות קונות. כתב רבינו בהלכות גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, וכן כתב ר"ח ז"ל. וק"ו זה מפורש הוא בגמרא במס' בכורות בפ"ב אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהו המטלטלים נקנים בשטר מק"ו וי"ל מטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אע"פ שסיים לא קנה ומיהו איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכםף וממונו במשיכה דלר' יוחנן משיכה בגוי קונה ולא מעות ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא ק"ו דגופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש בכי האי גונא ורש"י ז"ל פירש כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו ואינו מחוור דמהקדש לא גמרי' הדיוט ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה אלא עיקר משמעותא דקרא בכסף הוא דכתיב או קנה ודרך קניה בכסף, והיינו דלא אמרינן הכא מ"ט דר' יוחנן כדאמרי מ"ט דר"ל משום דר' יוחנן לא ק"ו ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר.

ופי' מעות קונות ולא משיכה כדמוכח התם בבכורות, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה, כלומר אי אמרת מעות קונות פעמים שיאמר לו נשרפו חטיך בעליה, וכן אתה אומר שמפני כך אמרו חכמים שמשיכה קונה בלא מעות שאם אתה אומר לא יקנה אלא במשיכה ומעות זימנין דמשיך ולא יהיב זוזיה ואתי לוקח למימר נשרפו חטיך בעליה ואם לא מפני כך הוה להו לתקוני שלא יקנה אלא במשיכה ומעות שלא לעקור דבר תורה כ"כ שאין משיכה לבדה קונה, ואפשר שזה נכלל בכלל דברי ר' יוחנן וה"ק דבר תורה מעות קונות, כלומר קנין תורה במעות ולא במשיכה ומה טעם תקנו שיהא קנין במשיכה כלומר במשיכה ולא במעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחבירו נשרפו חטיך.

ואי קשיא סודר היכי קני פירות ומטלטלין ליחוש דילמא א"ל נשרפו חטיך בעליה, איכא למימר לא פליג רבנן בחליפין הואיל ובחליפין השווין קנה שאם אתה אומר לא יקנה עד שימשכו שניהם אף הוא אומר לו נשרפו חטיך שמשכת בעליה אף בקנין סודר נמי קנה דהא אחשביה לסודר בפירותיו ואע"פ שהוא מתנה ע"מ להחזיר, ויש לומר מוכר לא אמר ללוקח נשרפו חטיך דאכתי זוזי גבי לוקח נינהו ועדף ליה למיטרח ואצולי דלא לידחייה ושכירות מקום שקונה אפי' בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פליג רבנן בחצירו, וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר נשרפו חטיך:

בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין לר"ש לרבנן. פי' בטעמייהו, דר"ש סבר מן התורה מעו' קונות ומפני שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דאמור רבנן דלא ליקנו הילכך ללוקח קנו ואינו יכול לחזור בו אבל מוכר יכול לחזור בו וכיון שיכול לחזור בו ודאי טרח ומציל שאם יתייקרו יחזור בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. ורבנן סברי מעות מן התורה אינן קונות הילכך שניהם יכולין לחזור בהם אלא לר' יוחנן מאי איכ' בין ר"ש לרבנן כלו' במאי פליגי ומה טעם נותנים חכמים לדבריהם.

ומפרקי' איכא ביניהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלו' שאף ר"ש מודה שמוכרים יכולים לחזור בהם כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כך תקנו משיכה בלקוחות כלו' שהשוו חכמים מדותיהם שלא תהא יד א' מהן על העליונה וכ"ש דכי אמרת דלוקח יכול לחזו' בו דמסר מוכ' נפשי' וטרח ומציל כדי שלא יחזו' בו אם נשרפו ומי ששאל למה לא אמרו חכמים שיהא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אין מקו' לשאלתו יציבא בארע' וגיורא בשמי שמיא. שהמוכר שהכסף ופירו' בידו אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אלא אדרבה עיקר חזר' במוכ' נתקנה ולוקח אינו יכול לחזור בו אלא מפני שרצו חכמים להשוות מדותיהם וזו היא השאלה ששאלו בגמ' וזו היא טענת ר"ש על חביריו כמו שפירשתי.

ויש לפרש כשם שתקנו משיכה לצורך תקנת המוכרים כלו' שאם משך אינו יכול לחזור בו כדי שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' לוקח ליהד' ביה ולא מוכר ותו לא א"ל נשרפו חטיך בעלייה אלא שניהם יכולין לחזו' בהם ואין יד אחד מהם על העליונה כך תקנו משיכה בלקוחו' כלו' לצורך תקנת לקוחות שכל זמן שלא משך יכול לחזור בו כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' מוכר יהא יכול לחזור בו ולא לוקח ובכה"ג אמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים פי' תקנו שכיון שמשך אינו יכול לחזור בו ואף כאן זו היא עיקר התקנה.

ומצאתי בשם בעל מתיבו' הכי פירש רב מתתיה גאון ז"ל. ראובן משך זבינתא משמעון ולא יהיב ליה זוזי ואיקר זבינתא לא יכיל שמעון למהדר ביה הם הכי ומי כדיהיב זוזי ולא משך זבינתא וזל זבינתא לא יכיל מצאתי אבל ט"ס הוא ופי' רב מתתיה עולה לדברי אבל לא בדקדוק [דצ"ל] יכול ראובן למהדר ביה. ורב עמרם גאון פליג עליה ופי' הכי כשם שהמוכר בדשקיל זוזי ולא משך לוקח ואיקר זבינתא יכול מוכר למהדר ביה הכי נמי כדזל זבינת' לוקח יכול למיהד' ביה ותרויהו אמרין דהילכת' כרב חסדא וזה שמצאתי בשם רב מתתיה עולה כפ' האחרון שכתבתי ואינו נכון.

והסכימו כל בעלי הוראה שכל זמן שלא משך לוקח למקחו ונאנס שנאנס למוכר והנה שנינו משנ' שלימ' במסכת חולין בד' פרקי' משחיטין את הטבח בעל כרחו לפיכך אם מת מת ללוקח ואקשי' והא לא משך ומפרקי' כדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה וקתני סיפא נמי אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ושמעינן מינה דכל כמה דלא משכח לוקח לזביניה ואיתנים דלמוכר איתנים. ואל תטעה במה שתראה בפרש"י שהוא אומר תקינו רבנן דליהדר כי היכי דליטרח וליציל משום דאם הוקרו ברשותו הוקרו שהוא לא אמר כן אלא מפני שעיקר החזר' למוכר תקנוה ובהכי סני' לן אלא שאגב מוכר תקנו ללוקח אבל באמת שאם נאנס למוכר נאנס וכן כתב מפורש במס' קדושין ואף כאן כתבה ואין ספק בדבר.

ואי קשיא לך הא דאמרי' פ' הנזקין יהבי זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי א"ל רב אשי הא בישא הוא לדידהו דאתי למימ' להו נשרפו חטיך בעלייה ולא מצי יתמי למימ' לדידך נשרפו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משום דכיון דאוקמינהו רבנן ברשותייהו לענין חזרה אף אם נשרפו ודאי ברשותייהו נשרפו וכך פירש"י התם וכן עיק' דכל אימת דלא הדרי בהו קונים הם בכסף.

ור"ח ז"ל פי' דבין לר"ש בין לרבנן היכ' דאתניסו למוכר איתניסו אלא בהא פליגי ר"ש סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכיל למימר הואיל ואי מתנסי פירי לדידי מיתנסי אכתי דידי אינון ולא זכה לוקח אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא דמאי אית למימר הא קנו לו מעותיו ומשו' תקנת' דיליה הוא דאוקמינהו רבנן ברשות מוכר דליחייב ביה באונסין עד שעת משיכה ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהיו יכולי' לחזור בהן משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחו' שכל שלא משך יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו אבל נאנסו ודאי לכ"ע לוקח חוזר דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ויפה פי'.

וראיתי בספר מקח וממכר בשער י"ג שאם נאנס ורצה הלוקח לחזור בו חוזר ואינו מקבל עליו מי שפרע שהרי אינו נותן לוכלום ולא תקנו מי שפרע אלא לחוזר ואינו רוצה ליטול מקחו.

ובשם ר"ת ז"ל אמרו אף החוזר בו מחמת פחד אונס אינו מקבל עליו מי שפרע שלא תקנו אלא לחוזר משום יוקרא וזולא והיינו דלא א"ל רב חסדא לההוא גברא דזבן חמרא ובעי למינסביה בי פרזק רופילא דלקבל עליה מי שפרע וכן מצינו להראב"ד ז"ל והא דאמרי' לקמן אמרי ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע ואע"ג דאיתנוס שאני התם משום דברשותיה אתנוס ואם אין חזרתו קודם שיאבדו חזרה אף חזרה שלאחר מכאן אינה כלום שברשותו נאנסו.

אבל מצינו לר"ח ז"ל שכתב א"ל רב חסדא ללוקח אי תהדר בך קביל עליך מי שפרע דהא לא משכת. והר' יצחק אלברגלוני ז"ל כתב כלשון הזה אם תחזור בך קביל עליך מי שפרע ועל זו הדרך ראינוה שפירשוה רבותינו הגאונים ז"ל לרבינו האי ולר"ח ז"ל ואין ראוי לחלוק על הגאונים ז"ל:


דף מח עמוד א[עריכה]


כגון שיחד לו כלי להלואתו או לעשקו. רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר בלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה, וק"ל הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פ תיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו אלמא אע"ג דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה, וגרסי' נמי בפ' נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דלמא קנסא הוי וא"ל ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכלה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אע"פ שאינו בעין דומי' דפקדון וי"ל אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל.

עוד נ"ל לפרש דקרבן שבועה נטולם חייב והכא להכי אוקמה כרב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתי ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע דהדר בעיניה ואילו משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק אלא דמים משלם לו והיינו דקאמרי' ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שיחד לד להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו' וזו מדברי ר"ח ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעשק והפקדון שנא' והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנה לאהדורה ש"מ דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרי' ולא לאשם.

והא דמוכח מהכא דמעות אינן קונות קשיא לן דלמא שאני הלואה דליתה דתיקני כדאמרי' לעיל ואיכא למימר מאי ייחד לו כלי בשעת הלואתו קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לעשקו שקודם שתגמר מלאכתו ייחד לו כלי לשכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף א"נ ה"ק רב פפא ודלמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשק וא"א לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחוייב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין וא"ל כלן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו.

והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף ובמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקדושין ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה נתנה במאי קנה, וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קדושין שאין הניקנין בכסף נקנין במלוה ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו ואין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה:

דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב וכו'. ומתני' היא במס' מעילה והיינו טעמא דלא מוקים לה בבלן גוי משום דרישא דמתני' בישראל דקתני נתנה לחבירו הוא מעל והיינו סיעתיה דריש לקיש דמשמע ליה מתני' בלן דוקא וכדרב, ומיהו ר' יוחנן סבר לאו דוקא.

והא דאקשי' ספר ומוקי לה בגוי. תירוצה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש, ור' יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי והא דאמרי' בדקה לוי למתניתיה נתנה לסיטון מעל כר' יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא בישראל תני לה וה"ק דלוי בדק ברייתות שלו למידע הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר ש"מ כר' יוחנן ש"מ כנ"ל.

ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני ר"ש היא, וליתא בנוסחי דוקאני.

ובתוספות מתרצין משום דסיטון מוכר בלח הוא ואין לוקחין יין מן הגוי, וכן שמן היה אסור ואינו כן אלא (סיטון הוא) חנוני גדול מוכר הכל המשפיע במדה גדולה הוא וטל שם תבואה נקרא סיטון שהחטים בלשון יון נקראים סיטון והה יא דתנן בזרעים במס' דמאי הסיטונות ומוכרי תבואה הסיטונות ובעלי בתים המוכרין תבואה קתני ומ"מ יש להם לומר דמדנקט סיטון ולא נקט בעל אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל ומה שפירשתי עיקר:

והא בעי ממשך תספורת. מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שהסופר או מלמד תינוקות משמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמסו וכלי תשמישו קנו ואינן יכולים לחזור בהם דומויא דספר שמשכו ממנו תספורת, ונראה לפרש שאינו אלא שכירות תספורת שהוא נקנה במשיכה למ"ד קנין גמור במשיכה כדאמרי' לענין הקרקע כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף ומכיון שקנה תספורת לשכירות מעל:


דף מח עמוד ב[עריכה]


נתקיימו התנאים. תמהני אפילו אמר מעכשיו נמי במה קנה לוקח שיכפיל לו ונראה שלא אמרו כן אלא בשקנו מידו ובתוספתא קתני והלה כותב וכו' עוד יש לפרש אכפל לך ערבוני שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך והיינו ערבון.

ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד מעותיו, פרש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול אלא יקנה כנגד מעותיו וחוזרין על השאר ויש מי שחולק ואומר שמי שמחל מחילתו מחילה כיון דמתפיס ליה ערבון קני מעכשיו דכמ"ד ליה מעכשיו דמי ולשון דיו שיקנה כנגד מעותיו הזקיקו לומר כן כלומר לא יכפול לו אלא שיקנה כנגד מעותיו ואי קשיא לך הא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך הרי היא שלו ואוקי' בגמרא בדא"ל מעכשיו אלמא אי לא אמר מעכשיו לא קנה לא מילתא היא חדא דהתם מוכר אוכל פירות ועוד דשאני ארעא דבחזקת מרה קיימי ואינו נראה כמזכה מעכשיו אלא במטלטלים.

ומצאתי בתוספתא (א, ט) שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך תבע פירש הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי ד"ר יוסי ור' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שלא בא לידו אלא ינתחנו משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו וכו' עד הנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך הריני כופל לך ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו קתני הגיע זמן ולא נתן שהלוקח שאמר אם לא נתתי לך לא השלים תנאו וקאמר ר' יהודה שאינו מכור אלא נותן לו ערבון שלו וקתני נמי האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלמא אינו זוכה בערבון שתחת ידו שאלו למוכר שחזר היל"ל היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו כדקתני רישא אלא ש"מ שלא זה ימחול ולא זה יכפול.

וזו הבריתא היא השנויה בכאן בגמרא אלא ששינו את לשונם במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הבריתות כדי להוסיף בהן פי' או לקצר ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן.

וכמדומה לו ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלים לקרקעות וזה הוא ששנו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין פה ולא חלק בה ר' יהודה ונראה מפני שב"ח קונה משכון מטלטליין מעכשיו כדר' יצחק כל תנאים שהתנה עליו קיימין שהרי קנה מעכשיו ובהכי שייכא שמעתא דפסחים פ' כל שעה דמשמע התם דאי זבין מלוה ואקדיש משכון שבידו ולא פדאו והוחלט למלוה קנה לוקח דלמפרע הוא שלו מדברי ר' יצחק דאמר מהשתא יש לו בגוי' ומיהו קשיא למאן דסבר דהא דר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני המלוה ש"מ משכנו בשעת הלואתו הוא אלא הטעם מפני שהוא כמוכרו לו מעכשיו וזה הדין אינו בקרקעות שאינו כמוכר שאדם עשוי שלא למכור קרקעותיו ולפיכך אינו נראה כמזכה מעכשיו וכדתני' משכן לו בית וכו' ותנן נמי הלוהו על שדהו וזהו החילוק ששמע השומע בין מטלטלין לקרקעות.

והוי יודע דה"מ כשאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך ולא לך עלי אבל א"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי משכוני שלך ואני אשלם מעותיך והם עלי כמלוה שלויתי ממך אפילו משכון לא קנה דהיכי ששעבוד המלוה על המשכון אינו אלא כמוכרן לו מעכשיו אם לא נתן לאותו היום אבל הכא כיון שעדין חיוב ההלואה עליו לא קנה משכון שהרי סלק שעבוד המלוה מן המשכון והטילה על הלוה וכיון שלא מחמת מעותיו הללו קנאו ה"ל כאומר ערבוני מחול לך שאינו מחול והיינו דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה כלומר שאם רע הוא אבד מעותיו ואם יפה הוא זכה במשכונו.

כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו וגמר לה מדאמרי' במסכת קידושין פ"ק בני רב הונא זבון ההוא אמתא בפריטי וכו' עד אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואין ראיה זו ברורה דהתם לענין מיקנא ממש הוא שעבד כנעני נקנה בכסף, ואם נאמר דמשום דלא אמר להו לקבולי עליה מי שפרע למד הרב ז"ל דבר זה אין זו ראיה שהרי רב חסדא לא א"ל לההוא גברא לקבולי עליה מי שפרע ואמרו הגאונים ז"ל שמקבל, ועוד שלא מצינו מי שפרע בקרקעות לפי שקנין גמור שלהם בכסף לא תקנו, ואע"פ שלא קנה בכסף כגון במקום שכותבין את השטר או בדבר אחר גורם אין מוסרין אותו למי שפרע לפי דעתו נ"ע.

ויש לסמוך דברי רבינו הגדול ז"ל מיהא דאמרי' לעיל ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אמרו אלמא לר' יוחנן היינו טעמא דקאי באבל אמרו משום דמעות קונות הילכך משכון דלא קני כלל לא קאי באבל אמרו, ואע"ג דמפרקינן משום דברים ומעות לריש לקיש הוא דאית ליה הכי ואנן מיהא כרבי יוחנן קי"ל ואיהו סבר טעמא משום דאוריתא קנו מעות אבל קשה לנו שהרי אפי' נתן לו מעות ואין לזה פירות קאי עליה באבל אמרו כדאמרי' בפרק איזהו נשך בההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבח מוה כלומר שנתן מעות לאחר ליקח לו נדוניא ולקח בו וחזר בו החתן ואמרי' עלה דמקבל מי שפרע ואע"פ שלא היה לו לשליח נדוניא אלא מאחר שלקחה וכמו שאפרש לדעת רבינו הגדול ז"ל בס"ד.

ובירושלמי (ד, ב) א"ר יוסה ש"מ בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וא"ל ע"מ תקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהם צריך להעמיד לו מקחו, פי' אע"פ שאין לו ואם אינו מעמיד לו מקבל עליו מי שפרע ועוד דהא סיתומתא מדאוריתא לאו כלום הוא, ואפ"ה קאי עליה באבל אמרו כדאיתא בפרק איזהו נשך, וטעמא משום דסמכא דעתייהו.

ומיהו יש סיוע לדברי רבינו הגדול ז"ל ממקום אחר דגרסי' בירושלמי במסכת קידושין פרק האיש מקדש קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע בקש להעמידו מקח, נשמעיניה מן הדא והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו, פי' ואין בו משום רבית שכיון שרצו להעמיד מקחן מקח הוא ואינה הלואה גרידא אע"פ שיכולים לחזור בהם שמעינן השתא שאין מי שפרע במלוה כשם שאינה בקרקעות מעולם, מעתה יש לומר כן במשכון במטלטלין שאין בו מי שפרע.

ושוב נמצא מפורש בירושלמי במסכת שביעית ר' זעירא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחבירו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב א"ל טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת א"ל זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינא הוא פירש שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון כיון שדרכו להשתנות ולתת בתורת דמים קנה דכמעות דמי אבל משכון מטלטלי לא וה"ה לנסכא ולכל מילי דלא טבעא דלא קאי באבל אמרו, וזו ראיה מפורשת כדברי רבינו ז"ל:


דף מט עמוד א[עריכה]


לר' יוחנן ודאי תנאי היא. פי' דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר ת"ק כלל כלל וכדר' יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפי' כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפוס ליה וכדאמרי' לרב דכיון דקאמר ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפא דמ"ש דבפלגא בעי משכון ופלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בענמא תפוס ליה:

ההוא גברא דיהב זוזי השומשמי וכו' אמרו ליה תא שקיל זוזך וכו', אסיקנא דהאי מעשה לא הוה מעולם ולא אתברר בגמרא למסקנא מאי דיניה ואסכימו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו הגדול ר' יצחק בן אלפאסי ז"ל דרב פפא ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבכי ההוא מעשה מוכר מחייב באחריותן דכהלואה נינהו גביה דהא להכי יהבינהו ניהליה וכל אימת דלא קביל עליה מי שפרע לאו כל כמיניה דלימא ליה שקול זוזך דלא בעינא לאתחיובי בהו ומקבילנא עלי מי שפרע דעד דקביל עליה ברשותיה קימי הילכך אי איתניסו משלם ואע"ג דמשלם כיון דאינו מעמיד לו מקח מקבל עליה מי שפרע.

ובתוספות ראיתי במס' עירובין שהם סבורין להוכיח דמעות ביד מוכר קודם משיכה לא הוו הלואה גביה ולא שואל נמי הוי עלייהו מדאמרי' לעיל נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת וכולא סוגיא ואי ס"ד מותר מוכר להשתמש בהן ולהוצאה יהבינהו נהליה והוה שואל עלייהו או לוה כי לא הוציא נמי מעל כדאמרן לעיל בפ' המפקיד ואי אמרת אפי' נאנתו מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי והם ז"ל סבורין דמותר הוא ודאי להשתמש בהם והוי שומר שכר עלייהו אבל נאנסו לא דקי"ל כרב נחמן דאמר נאנסו לא ואליבא דידיה הוא דמסיעי' הכא לריש לקיש ממתניתא ואמרי' דלא מעל עד דמשיך.

ולי נראה כדברי הגאונים דודאי בתורת דמים הן בידו ומותר להשתמש בהם וכיון דשניהם על דעת כן עשו חייב באונסין הוא מעתה. ולא דמי למפקיד מעות לשולחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתיה ויצטרך לאלו.

ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למ"ד משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת מקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפ' השואל [דאמרינן] ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבו אבל מפקיד מעות מותרין לשולחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה וה"ה לאונסין כדפרישית בפ' המפקיד ומ"מ נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אע"פ שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו.

עוד יש לומר דלר' יוחנן כיון דמעות קונות אע"פ שאמרו יכול לחזור בו עד שימשוך משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לענין אונסין דמעות אדינא דאורייתא מוקמינן להו וחייב בהן המוכר כדין תורה והיינו דאמרי דלר' יוחנן מעל משעת נתינת מעות ואמאי והא בטלוה רבנן לקנית מעות וקיי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא ש"מ לא תקנו אלא שיחזור בו ומחזרה ואילך מתבטל מקח, ומ"מ נראין דברי רבינו באומר תא שקיל זוזך דלא מיפטר בהו מפני שיש עליו לקבל מי שפרע, אבל אי קביל עליה אע"ג דאנפקינהו להנהו זוזי והשתא א"ל שקול זוזך ויהבינהו ליה פטור.

ושוב זכיתי בהלכה זו לנוסחא מוגהת בכתב ידו של רבינו בהלכות שלו ז"ל, והוסיף כ"ש אי הנפקינהו בצרכיה אע"ג דהוו פקדון גביה קמו להו ברשותיה והוו להו כהלואה ומשמע האי לישנא דבהלואה פשיטא דלדידיה אתנוס ואע"ג הוו פקדון מעיקרא וליכא עליה מי שפרע אלא מיהו איכא למימר דהאי גברא לא רמנהו ליה אלא א"ל הרי מעותיך מזומנין לך אינם שלי מעתה ובחוב אע"פ שאמר לו כך ודאי חייב דלא מפטר אלא בנתינה כדמוכח בריש פרק הזורק גט אבל נתנו בידיו או זרק לו ולא קבל ודאי פטור הוא.

וגרסינן בהאי ענינא בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"א) אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד הרי זה גטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוא נתינה דתנן בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללישכה וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו נתינה בעל כרחו הויא נתינה ואתקיף עלה רב ואיתימא רב שימי דילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין שלא מדעתו לא ומשמע דהלכה כרבא, ולא מידחייא משום ההיא אתקפתא, והכי כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. ושמעינן מינה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו ופטור.

ושמעתי שאפי' תמצא לומר דהא דרבא דחוייה היא משום אתקפתא דרב פפא ואיתימא רב שימי גבי מלוה לעולם פטור שלא נחלקו אלא בנתינה כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז אבל בפריעה דכ"ע פריעה הוא וגבי ערי חומה נמי מתנה הוא דהא ממכר הוא אלא דרחמנא אמר שיתן לו דמיה ותחזור לו.

ואי קשיא לך הא דגרסי' במס' קידושין גבי פקדון מי דמי התם בתורת פקדון אתא לידיה סברא אי שדינא להו איחייבנא בהו אבל הכא אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, פריך רב אחאי אתו כולהו נשי דינא גמירי משמע דגבי פקדון מדינא אי שדיא להו מחייבא בהו דהא קס"ד דדינא גמירן ולאו מילתא הוא דודאי בפקדון אפי' לא זרקו לתוך חיקו מכיון שאמר לו הרי פקדון שלך לפניך איני שומרם פטור והתם סברי קאמרי' משום דמיחזי להו אינשי ולנשי הכי דגבי פקדון מחייבא אבל בקידושין אי לא בעייא להו תשרינהו דהא פשיטא להו לאינשי ואפי' לנשי דפטורין, ופריך רב אחאי הא נמי איכא נשי דלא גמירן שדעתן קלה וסברן לעולם שחייבות.

ואיכא מרבנן מאן דאוקמא לההיא בשהפקידו אצלה לזמן קצוב שבתוך זמן אין חזרתה חזרה. וזה שבוש סוגיא, ולי נראה דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דא"ל תא שקיל פקדונך מיד ליד ואמר לה לא מקבלינא דבתר הכי מיפטרא והתם לא בעיא למיקם בעענות דאי הוה לה למיטען בהדיא הוה ניחא לה למימר ליה לא בעינא בקדושיך אלא משום שתיקה דשתקה וקבלה דמעות דמעכבא להו בידה אתינן עלה ולאו משום טענות.

ועוד מצאתי ראיה לשומר הרוצה להוציא פקדון מידו מיהא דאמרי' בפרק השוכר את האומנין טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם נמי לא הוי כלומר דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמ"ל דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה וכדמפר' וש"מ שאילו פירש לו איני שומר מעתה טול את שלך והלה לא רצה פטור ומיהו גבי פריעת בעל חוב כיון דמעות דלוה נינהו צריך נתינה ואי נתינה דבעל כרחו הויא נתינה בפניו זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצירו בפניו פטור כדכתיבנא.

ומצאתי בתוס' פרק הגוזל מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו אמר לו בא וטול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב משמע דאי לאו משום אונסא דאנס מקבל עליו על כרחו ואומר טול את אלו ואתיא כפשטיה דרבא:


דף נ עמוד ב[עריכה]


אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח. לאלתר ממעשה דורשכי וכיפי שתות קנה ומחזיר אונאה, על כרחו קנה ומחזיר אונאה, ורבא סבירא ליה כאוקימתא דר' אבא דאוקמא למתני' בדר' יהודא הנשיא וכדדיק רב אשי ואע"ג דסתם מתני' כר' יהודה הנשיא איהו סבר לה כר' נתן דמסתבר ליה טעמיה בהא, ועוד משום דדינא הוא ונחית לעומקא דדינא כרבה רש"י ז"ל.

וה"ג לקמן רבה אמר לעולם ר' נתן דהוא רבה בר נחמני והכא גרסי' רבא דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתיה דאביי וזה דעת הגאונים ז"ל. ומי שפי' דרבא רצה קנה קאמר וכדר' נתן משום דגריס לקמן רבא אמר לעולם ר' נתן היא לא אמר כלום דהא אברייתא גופא קשיא לן כי קתני קנה ומחזיר אונאה ולא משמע לן רצה וכי מפרקי' לה נמי חסורי מחסרינן לה ואמרי' תני רצה ולא אמרי' מאי קנה רצה קנה כ"ש בלישנא דאמורא דמאי קנה על כרחו ולא רצה קאמר ועוד דהא דאיק רב אשי דמתני' רבי יהודא הנשיא ואשתכח דמאי קנה דקתני בבריתא קנה ממש קאמר ולא רצה ואף רבא נמי קנה על כרחו קאמר ולא רצה ואין צורך לכתוב זה שקבלת הגאונים ז"ל תכריע:

וזה וזה בכדי שיראה ומוכר לעולם חוזר. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דאי אתברר לן בסהדי דאתרמו ליה זבונא בזביניה ולא חזר בו שאינו יכול לחזור בו אחר זמן שהרי מחל, ורש"י ז"ל כתב לעולם חוזר אם לא נתיקרו טליתות בנתים, ונראה שר"ל שאם נתיקרו עכשיו טליתות יותר משעת המכר שאינו יבול לחזור בו שא"א לומר עד עכשיו לא הכיר בהונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר בהונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל.

והר' משה הספרדי ז"ל כתב לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שנוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד וגם זה אמת, ובלוקח מן בעל הבית אין לו אונאה ולא ביטול מקח וכן כתב גאון ז"ל וה"מ ללוקח אבל בעל הבית מוכר שנתאנה יש לו אונאה ובטול מקח.

קשיא לן האי דאקשי' ממתניתן דקתני כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר מאן הדיוט לאו בעל הבית דילמא בבעל הבית שלקחו, וי"ל א"כ היכי תלי תגר בהדיוט והלא תגר בין מוכר בין לוקח יש לו אונאה ובעל הבית אין לו ועוד ארישא קאי דקתני אחד הלוקח ואחד המוכר וכו' ואוקים בצררותא וה"ה לכל סחורה בר ממאני תשמישתיה דיקירי ליה:


דף נא עמוד א[עריכה]


אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה. וקשיא לן הכא ולמאי דקס"ד דהשתא דתגרי לוד נמי שכיח בהו טעותא מאי שמחה דמעיקרא ומאי חזרה [וי"ל דסבר דפחות משליש לר"ט כפחות משתות] לרבנן ובכדי שיראה, ושמחו תגרי לוד משום דמכרן קיים ואין יכולים [הלוקחים] לחזור:


דף נא עמוד ב[עריכה]


ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. הוא דומה למה שאמרו ע"מ שלא תשמטנו שביעית, שביעית משמטתו, ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו אף כשאומר לו ע"מ שאיך לך עלי אונאה הוא מתנה עמו שלא יתבע ממנו אונאה אבל כשאומר ע"מ שאין בו אונאה כלומר שלא יהא במקח זה דין אונאה על כרחו יהיה בו דין אונאה שהרי התורה חייבתו וזה בא לעקור דבר תורה ולא כל הימנו והכי מוכח פ"ק דמכות בהדיא וכך פי' שם רש"י ז"ל, ומה שכתב כאן אינו משמע לי דלהאי לישנא דקאמר רב ענן שמואל דאמר דלא כר' מאיר דאי משום מי יימר דקא עקר אפי' ע"מ שאין בו נמי דכל דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים והיינו דאמר אביי מסתברא רב כר"מ ושמואל כר' יהודא ולא מוקים שמואל אפי' לר"מ כדמעיקר'. והא דאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש דמשמיע דמוקי פלוגתא דרב ושמואל בסתם קשיא לן אי הכי קשיא הך בריתא לשמואל ומאי תריצותיה דרבא לתרוצי קמיתא לרב ותקשי הך לשמואל אדרבה ניחא דאביי דקמייתא דרב לא קשיא דהא מני ר' יהודא היא, ונ"ל דרבא לא בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא ה"ק לאביי דקאמרת לר' יהודא לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן כמפרש, הילכך אי רב דאמר אפי' לר' יהודא בסתם הוא, אי רב כר' מאיר, ושמואל כר' יהודא במפרש היא.

ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברית' בשריית' לשמואל והכי קתני בד"א בשמכ' לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני וזה שבוש סוגי' שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברית' אלא מה שהגמ' מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפש' לומר כן היו אומרי' בגמ' ולשמואל קשיא הך והיו מתרצי אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו' ועוד בר מן דין תנא דברית' היכי תנא יודע אני לישמעי' סתמ' וכ"ש יודע אני ועוד דסוגיין בעלמ' רב כר"מ דשקלי' וטרי' בה בפ' הכות' ובכולהו לישני מיתוקם רב כר"מ וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההוא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצ' לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כר' יהודה ולא כר"מ דקאמר ע"מ שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר' דהא ידעי דאיכא שביעי' ומתנו ואע"ג דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר:

אין לו עליו אונאה. פרש"י ז"ל מכור כמה שתוכל ותן לי המעות לזמן והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו.

ותימה הוא פשיטא וכי יש אונאה לשליחות וכן מה שפי' גבי לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשיוייו משום רבית, ואינו נכון שהיה לו לשנות בריתא זו בפרק איזהו נשך ובתוספ' שנויה בענין אונאה אלא הכי פירושא מי שנתן מעות לחבירו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם שם יותר ממה ששוין במקום היוקר או אם לקחן בשויהן וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה, וחייב להעלות לו שכר.

ומדברי ר"ח ז"ל, אע"פ שלא נתן לו כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו מצאו חבירו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו ונותן לך בו ריוח כך וכך אין לו אונאה שלא סמך משעה ראשונה על שווין אלא על דמיה שלקחן זה, וכן פי' לא יחשב את הרע באמונה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב הכור, והיו שם יפים ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין אלא שהוא לקחן בכלל דינר דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם ואע"פ שלקחן כור בדינר זהב בכלל, כך פר"ח ז"ל:


דף נב עמוד א[עריכה]


הא דתנן וכו' ונתנה למעשר שני שאינו אלא נפש רעה, מילי מילי קתני וארישא קאי דקתני ולא יהא בה אונאה, והיינו דקאמר שאינו אלא נפש רעה כיון שלא חסרה כדי אונאתה דהא נפיק ע"י הדחק מפני שיש בני אדם קפדנים ומשום הכי לא נפקא אלא ע"י הדחק אבל חסרה כדי אונאתה לא דלא נפש רעה היא דהא כ"ע קפדי בה שהרי לא נתן למחילה, ועוד דבכדי אונאתה יקוץ וכיון שאסור לקיימה אין זו מטבע ואסימון היא או מעות הרעות שאין מחללין עליהן.

ותניא נמי בתוספ' (ג, י) וכשם שאתה אומר בחולין כך אתה אומר במעשר שני ובלבד שלא יתכון להטיל אלמא היכא דאין בה אונאה להדיוט קאי דשרי נמי למעשר ובלבד שלא יתכוין נמי ליתן סלעיו הפגומין למעשר, ומנה תימרה דאסור לקיימה מדקיי"ל כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ דחיישינן דילמא אתי לאפוקה ביפה הילכך כדי אונאתה נמי איכא למיחש להכי דהא לא הוי מחילה ויתר על כן מדהויא כדי אונאה ועד שני דינרין יקוץ קאמרי' והא דאמר רבא אם פחתה איסר איסר לדינר אסור וסתמא כר' מאיר אסור לקיימה קאמר ואביי נמי דמתרץ אם פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור, אסור לקיימה קאמר.

וא"א [לפרש] אסור להוציאה ביפה כמו שפרש"י ז"ל דא"כ מאי איריא יותר מכדי אונאתה אפי' כדי אונאתה נמי אסור דהא לא מחיל אלא אסור לקיימה קאמר והוה סבירא ליה לאביי [אע"פ] דבכדי אונאתה נמי אסור [מ"מ כיון] דהא לא הוי בטול מקח מותר לקיימה, וא"ל רבא דהכי קתני אם פחתה כדי אונאתה אסור כלומר לקיימה וארישא קאי דקתני ויהא רשאי לקיימה ואמר דאם פחתה כדי איסר אינו רשאי לקיימה והינו דתני עלה ולא ימכרנה אלא נוקבה, ומיהו לר' אמי אסור להוציאה כיפה קאמר ולמסתמא כר"מ אתא, ומילי מילי קתני אלא דקיי"ל כרב הונא כדפרישית, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל, ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים וש"מ שתות עצמה יקוץ, וכן כתב ר"ח ז"ל כדי אונאתה יקוץ:

טלית עד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגבך. יש מקשים תינח טלית פירות מאי איכא למימר, ועוד מוכר מאי איכא למימר ומתרצים לא פלוג רבנן אלא שיערו בטלית דשכיח ובלוקח דשכיח דטעי דמוכר קיים ליה בזבינתיה כך מפורש בתוספות ואינו כן אלא עיקר טעמא משום דסלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל ביה בלוקח אבל בשאר מילי כולהן דחזו לגופייהו ומוכר בסלע מחלו והאי דנקט טעמא בטלית משום דאמרי אינשי לומר דלא איפשר דהויא אונאתו חלק כ"ד או י"ב כהנך תנאי דפליגי אדר' שמעון.

ומשמע דהלכה כאביי דלאו רבא חבריה הוא דפליג עליה, דאיהו בתר אביי וקיט ליה בכולי תלמודא אלא רבה הוא, ואפי' לדברי האומרים דרבה ואביי כרבה פסקינן משום דרביה הוא, הכא כיון דרבה לא מתרץ מידי אלא כי קושיין ולא איתגלי ליה פירוקא במתני' אהדדי ובתר הכי אתגלי לאביי תירוצא ודאי הלכה כאביי דמתרץ מתני' אליבא דחד תנא וכ"ש דלפוס שיטתיה דרבה הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם והכא קיימ"ל כר"ש בטלית.

אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל בהלכות שפסק כרבא, ומצאתי עוד סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כסתם בפ"ק דע"ז ובפ' משילין אחרת ואעפ"כ אין טעמו בכאן מחוור:


דף נב עמוד ב[עריכה]


הא דאמרי' מסייע ליה לחזקיה. ממשמעותיה דרב פפא קאמר דפריש למתני' דמאן דמוקי אזוזא דפחות מכדי אונאה דנפיק ליה ע"י הדחק דלא ליקבלוה כשלם נפש רעה היא ש"מ מותר לכתחילה נהוציאה כיפה או להדיוט או למעשר והינו כחזקיה דקא שרי הכי לתרי לישני דלא תימא נפש רעה למי שאינו מקבלה כלל קאמר אבל לכתחלה אסור להוציאה בתורת שלם דומיא דטלית בפחות מכדי אונאה בין להדיוט בין למעשר קמ"ל כנ"ל יר"ש נראה שמפרש מסייע ליה מעיקר מתני' דקתני שמחללין עליה ולא נהיר דאדרבה חזקיה לא אתא לאשמועינן הא דמתני' היא:

אם בא לפורטה וכו' מאי קמ"ל. כלומר היכי קאמר אם בא לפורטה פורטה בשויה כיון שלא חסרה כדי אונאתה אמאי אינו פורטה כיפה ומפרקינן ה"ק אע"פ שכשהוא בא לפורטה בירושלם על כרחו פרטה בשויה ולא יתר שלא יקבלו השולחנים ממנו, כשהוא מחללה מחללה כופה שאינה אלא נפש רעה.

והדר אסיקנא מאי כיפה בתורת יפה שמחלל עליה כפי דמים ודאים שבה וה"ק חזקיה אע"פ שכשבא לפורטה בירושלם יכול הוא לפורטה בשויה כלומר כסלע שלא נפחתה כנל שהרי פחות מכדי אונאתה חסרה כשהוא מחללה מחללה בתורת יפה דיו שהקלת לפדות מע"ש על סלע חסרה וחזקיה אתא לאשמועינן דמאי נותנה למע"ש דקתני בתורת יפה.

ובירוש' בפרקין חזקיה אמר בא לצרפה בירושלים היה מצרפה כיפה בא לצרפה בגבולין מחללה ברעה, פי' בגבולין כשמחלל עליה מע"ש ברעה הינו בתורת יפה והתנינן בורר את היפה שלהן ומחללו עליה ויברור את הרעה ויעשה אותה כיפה פירש שיחלל עליה כפי דמים ודאים שבה אומר שניה היא הכא שכבר הוכיח כאן מע"ש כלומר שהרי סלע נתערב לו וכיון שהיה לו כבר סלע אין מחללין מעות של מעשר על סלע רעה אבל פירות מחללין כפי דמים ודאים שבה:


דף נג עמוד א[עריכה]


ואסורים לזרים. כתב רש"י ז"ל ואיצטריך למיתניה משום דבעי למיתני משא"כ במעשר דאפי' אסור ליכא, ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דאסורים לזרים אפילו לאחר פדיה וליתא דקאמרי' עליה בפרק הערל ושייר אין להם פדיה, אבל בירושלמי נמצא דפרקי עלה פתר לה בפחות מכשיעור פי' שאסור לזרים ואין חייבין עליו מיתה וחומש, ויש שם מי שמעמידה בכהן שאכלה בטומאת הגוף ולצדדין רישא בכהנים וסיפא בחומש בישראל:

הוה ליה דבר שיש לו מתירין. [אין להקשות דלימא קסבר כמ"ד דשיל"מ] נמי בטיל דפלוגתא היא כדמוכח בשלהי ע"ז לא ס"ד דתניא ובאיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה וכדמפרש ואזיל:

דלא פריק וניתי מעשר דאית ליה ונצריף וכו'. אי קשיא ויעלה ויאכל הכל בירושלם, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דבר שיש לו מתירין מקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו. (והכי אקשי') [וכי אקשינן] ונהדר ליעייליה, בשנכנס לירושלים דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד, וה"ק והא חזי למיהדר ולעיליה דלהכי קאי מעיקרא.

ור"ש פי' ליהדר ליעיליה לירושלים עם תערובתו ומשמע דהך קושיא וניתי מעשר דאית ליה ונצריף לאו לחזקיה מקשי לה דלכו"ע נמי קשיא ולכו"ע פרכינן אעיקר בריתא ול"נ דחזקיה מילי טובא קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם א"נ עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד הוא:

חצי פרוטה לא תפסה. מצאתי שהקשו בתוספות א"כ היאך מחללין על פרוטות כדאמרן בריש פירקין והלא אי אפשר שיצמצם אדם שיהא. מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום ודילמא מייתר במעשר חצי פרוטה לא תפסה, וכי תימא התם בשחלל על איסר ופרוטות ונגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו כדגזרי' בסמוך, עוד הקשו למאי דגזרי הכא דילמא אתי לאיתויי פרוטות א"כ אין לך מעשר שני שפודין אותו לעולם שהרי פרוטות שאין פודין שמא יהא במעשר ח' שוה חצי פרוטה ולא תפיס ועל איסרין ופרוטות אין פודין משום נזירה דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו ואם נאמר שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוין בפדיון אותה מחצה אבל מי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות וליתי איסר וניחל עליה כל זה פלפלו בתוספות ולא העלו בתירוצה אלא עמעום.

ול"נ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרי' בגמרא גזרה משום דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי, וה"ק מעשר זה מבטלין אותו ברוב לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מקרי כדאיתא בפרק הנודר וכדפרישית בשמעתין.

ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיתכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכי האי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות, דלא דייקינן בגמרא אלא במכוין שתהא פרוטה חציה (מעשר) וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונים דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפסיה במעשר כדפרישית לעיל הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחלול כנ"ל:


דף נג עמוד ב[עריכה]


הא דאמרי' הכא לא פלוג רבנן במחיצו'. קשיא עלה מהא דגרסי' פ' חלק (סנהדרין קי"ג ע"א) כי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות היכח דליתניהו למחיצות לא גזור ומסקנא הכי והכא אסקינן דלא פלוג רבנן במחיצות, ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן דאפילו נפול נמי אילו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלם והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפול מחיצות והיא חוץ לירושלים לא גזור וא"ת הכא ניפקיה ונפרקיה דה"ל חוץ לירושלים ונפי' מחיצות איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכה"ג אמרינן בנדרים ומאי דאקשי' וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלם.

ולי נראה דהתם כגון דנפול מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזור רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפול מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסי' במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט:


דף נד עמוד ב[עריכה]


הא דאיבעיא לן גבי הקדש. אי מוסיף חומש על חומש דוקא במקדיש קרקע כגון בית ושדה אחוזה אבל במטלטלין הא כתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ואי שדית ואו דויסף הוה ליה חמישיתיו:

דילמא לענין חומש קאמרת וכריב"ל. פרש"י ז"ל הך מעילה לאו מעילה ממש קאמר ולא בנהנה מן ההקדש אלא בחומש קאמר ובבא לפדות מן ההקדש וקרי לחומשא מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש.

ואיכא למידק אמאי קתני כולה לשמים למעוטי קדשים קלים שאין להם פדיון ולפי' אין בהם חומש חטאות ואשמות נמי ועולות שכולן לשמים אין בהן חומש שאין נפדין ואי בשהוממו אף בקדשים קלים יש בהן וכדאמרי' במנחות בפרק התודה המתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודן מוסיף שני חומשין אחד למעשר שני ואחד להקדש.

ואיכא למימר כרוך ואימא תרויהו וה"ק מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומוסיפין חומש בפדיונה אף כל שהוא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומוסיפין חומש אינה תחלת הקדש אע"פ שכולה לשמים ומועלין בהנאתה אין מוסיפין חומש בפדיונה אינה כולה לשמים אע"פ שהיא תחלת הקדש אין מועלין ונקט לשון מעילה למעילה ממש ולפדיון משום דכי נמי מוסיף חומש ולישנא דשוי לתרויהו נקט דאלו לפדיון לחודיה לא משני בדבוריה למקריה מעילה כנ"ל.

ובשם ר"ת ז"ל אמרו דאתיא למעוטי שדה מקנה שאינו מוסיף חומש דאי לאו קרא הוה אמינא מה מצינו בשדה אחוזה שמוסיף חומש אף בשדה מקנה כן ואע"ג דהוה ליה שדה אחוזה ומעשר שני כתובין הבאין כאחד סבירא ליה מלמדין והשתא הוה להו שלשה ואין מלמדין והכי אמרי' במסכת ערכין בפרק יש נערכין משום דהוי מעשר ושדה אחוזה ובהמה. טמאה ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.

ואחרים אמרו דלמעוטי קדשים קלים וחטאות ואשמות אתא דכיון דאית להו לבעלים כפרה בגויהו לאו מקרו כולן לשמים כבהמה טמאה ולאו למימרא שאין מוסיף חומש כשהוא פודן במומן אלא דבהמה טמאה מימעטי סוף הקדש שאין כלה לשמים עד שרבה הכתוב שאין כולה לשמים ממקום אחר דהכי מסיים לה תנא בת"כ להך ברייתא דקתני מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף אני איני מרבה אלא את כיוצא בה וכי מקיש לנו לרבות פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור ת"ל בהמה ואם כל בהמה וכאן בגמרא התחילו ברייתא זו ולא השלימו אותה וזהו העיקר, כך מצאתיה בשם רבינו בעל התוספות ז"ל:


דף נה עמוד א[עריכה]


מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש וכו'. כתב רש"י ז"ל וסוף הקדש ודאי בלא מיעוט, דקרא הוא דלא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלא מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דסוף הקדש משום דלא שייך ביה חומש הוא, וקשה לי א"ה היכי אמרינן ליגמר מתחילת הקדש הא קרא כי אתא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש תנהו ענין לאמצע הקדש ומשמע דליכא הכי קרא מיותר כלל דהשתא לא ס"ד דדריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמו לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין ק"ו מחמור להחמיר עליו כנ"ל:

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר השיעורין השנוין כאן, ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורין שנתנו חכמים במעין של כסף, ואינו מחוור:


דף נו עמוד א[עריכה]


הא דתנן שומר חנם אינו נשבע. איכא דאמרי דאינו נשבע, אבל אם הודה או באו עדים שפשע חייב לשלם דמזיק הוא והמזיק חייב אף בקרקע ות וזהו דעת הרמב"ם הספרדי ז"ל, וקרובין דברי רש"י ז"ל לדעת זו שכתב אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו התורה לישבע עליהם, ואחרים אמרו שאם פשע נמי פטור ומעוטא אכולה פרשתא קאי לומר דפטור מפשיעה, והא דקתני מתני' אינו נשבע מפני ששומר חנם נשבע על הכל.

ומצאתי בתשובה לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה: ואם הודה שמעון שהופקד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לשבע שהתורה פטרתו, וכו דעת רב יהוסף הלוי בן מיגאש תלמידו ז"ל וזהו הראוי לסמוך עליו והרי פשיעה בבעלים פטור ולא אמרי' מזיק הוא ואע"ג דדינינן השתא דינא דגרמי ה"מ במזיק אבל שומר שלא שמר אפי כדרך השומרין כלומר שפשע בשמירתו לא מיחייב שהרי התורה פטרתו.

וכתבו רבותינו ז"ל דשואל נמי לא ישבע ולא משלם כשאר השומרין ד"ואו" מוסיף על ענין ראשון והאי דלא קתני משום דהקדשות לא שייכא בהו שאלה וסיפא בהקדשות קימא והני כולהו אין נשבעין עליהן כלל אפי' שבועה שאינו ברשותו כגון בעבדים ושטרות ואצ"ל בהקדשות והיינו דלא מתרצינן בגמרא נשבעין לגזברים בשבועה שאינו ברשותו ושלא שלח בה יד וה"ה לשארא דהא פטרינן להו נמי משבועה דמודה מקצת:


דף נו עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן שכירות יש לה אונאה. בשכירות בהמה וכלים וכיוצא בהן היא אבל בשכירות קרקע אין לה אונאה ולא בעבדים דהא שכירות מכירה ליומיה היא ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים יש אומרים שאין בהם אונאה דלאו ממכר הוא וכן בקבלנות:

חטין שזרען בקרקע יש להם אונאה או לא. ואוקימנא כגון דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ראיתי מי שכחב בפירושא כגון שקבל עליו לזרוע שדהו ככך וכך כענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר זרעתי בה סאה ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה מי אמרי' אותו הזרוע כקרקע הוא ואין לו אונאה וקשי' ליה ולהוי נמי כקרקע וליתוב וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וניחא ליה מפני שתוספת הזרע אינו מעלה לה.

וזה הפי' אין לו רגלים וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום בזה לאונאה.

ורש"י ז"ל פירשה כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדאיבעי לה כמה ששוין וקרקע דמידי דאומדנא דשכיחי דטעו בה הוי כדין אונאה אף זה תימא אם מכרן ואמר שהיא זרועה כראוי ולא נזרעה כראוי אין זה אונאה אלא מקח טעות שהרי לא ע"מ כן לקחה ואין אונאה אלא ביוקרא וזולא וגמרא נמי קשיא לן למה לי לדחוקי בהך דוחקא לימא כגון שמכר לו זרעוני שדהו זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן.

ובפירושי ר"ח כתוב: מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני מטר כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר' שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט:


דף נז עמוד א[עריכה]


הא דאמרי' יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשותו דמים מדבריהם או מדברי תורה. לומר שהוא צריך לשלם להקדש דמים שהוא שוה אע"ג דמוקמי' מ"ד צריך לעשותו דמים מדברי תורה כמ"ד ביטול מקח יש להו לא מבטיל חילול דידיה דבשלמא הדיוט כיון דדילמא לא מהדר ליה א"נ עבר כדי שיראה לתגר לא גמרי' ומקנו מעיקר אבל הקדש כיון דעל כרחו ישלם לעולם ויתן בו כדי דמיו הוה ליה (כפירה) [כפודה] מתחלה בשויו [ונתן] עכשיו מקצת דמים ומקצתן [יתן אח"כ] כדשימי ביה תלתא דפקיעי, (ד).

והא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל במחלל לדעת כן היא ואינו צריך לעשותו דמים כלל ומדאמרי' מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל לומר שכיון שהוא יכול לחללו ודאי על פחות מכדי דמים כשטועה נמי ומחלל וסבור שיהא שוה כדי דמים אינו משלם אלא מדבריהם שלא הקפידה תורה בדמי הקדש והכי נמי אמרי' בתמורה דהא דשמואל במכוין לאחולי הוא.

ואי קשיא לשמואל בערכך דכתב רחמנא למה לי ועוד הא דרשי' מהתם עשרה כהנים כתובים בפרשה דאלמא לכתחלה מיהת צריך ליתן כדי דמים לא קשיא דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים הכא בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול ועוד איצטריך להא דאמרן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי דהתם משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך, ומיהו ערך דכהן כדי דמים הוא בשומא ושל בעלים ככל מאי דאמר בהו לשמואל דאמר אפילו לכתחלה:


דף נז עמוד ב[עריכה]


כגון שקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. פירש"י ז"ל בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו בשלש ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער לארבע פוסקין.

ואיכא למידק, האי רבית דרבנן הוא ואנן רבית קצוצה קאמרי' דכתיב אחיך ולא הקדש ולהא לא אצטריך קרא דמדאוריתא אפילו בהדיוט שרי, ועוד קשה אף בזה מענל הגזבר שנתן לו מעות של הקדש ולא חללן על שום דבר אלא פסק על הפירות לזמן, וי"ל שחללן על מקצת הסלתות ופסק על השאר כדי דמיהן לספק מארבעה סאין בסלע, ומיהו ברייתא דקתני אין רבית להקדש רבית דרבנן נמי קתני ואנן ברייתא קא מפרשים, ומיהו כי איצטריך קרא כגון שקבל עליו מעצמו ליתן סאה לסלתות ועמד הגזבר והרויח לו הזמן כדי שיתן שתי סאים וכן במעות.

וי"מ שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכה"ג משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות:

ת"ר על כל דבר פשע כלל וכו'. הוא אחד מן המקומות שנמצא בתלמוד הדברים שלא בדקדוק ובמקום עיקרן מתבררין בע"א שהרי בריש פרק מרובה אסיקנא טעמא משום דכתיב כל דרבוייא הוא והני מימעטי מפריטי דכתיבי בה דהכי אמרי' התם מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו וכו' ואי ס"ד האי על דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא נכתבינהו רחמנא להני פרטי פי' דשור וחמור ושה דמימטטי עופות טמאים לגבי האיך כלל ופרט דכי היכי דממעטינן להו מדין דטוען טענת גנב ממעטינן להו ודאי מתשלומי כפל דכתיב בקרא קמא על כל דבר פשע למה לי ש"מ רבויא הוא, ואקשי' התם והשתא דאמרת כל רבויא הוא כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים פי' הינו חצי רמון וחצי אגוז.

וי"מ דבר שאינו במדה ובמשקל ובמנין כגון כיס מלא מסרתי לך דפטור משבועה דמודה מקצת כדאיתא בשבועות (מ"ב ע"ב) ופטור נמי מכפל.

ומיהו איכא למידק בה היכי אקשינן נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי כי יתן הא אי כתב הכי הוה אמינא דגבי שומרין נמי מפטר בעופות טמאים וכן גבי כפל והשתא לא מפטר מדין חיוב שומר חנם ולא מכפל דכתיב בקרא קמא אלא משבועת מודה מקצת דכתיב בהאי קרא בלחוד הוא דפטרי' ליה, ומדלא אמרי' הכי ש"מ דכל דמפטר גבי שבועה דקרא בתרא מפטר מכפל ומדין השומרין ושבועתן דכתיב בקרא קמא.

והשתא קשיא לי א"כ היכי דרשינן חד למעוטי דבר שאינו מסוים מקרא בתרא דהינו שבועה דמודה מקצת לימעיט נמי מקרא קמא דהינו דין השומרין וליפטר נמי מכפל.

ואיכא למימר כיון דאשכחן בשומר שכר דרבי רחמנא כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל ופרט ואע"פ שאינו מסוים ש"מ דהכא נמי לא פטרוה מדין חיוב השומרין כלומר שאם פשע בהן יהא פטור ולא משבועת השומרין ואע"ג דאיכא למיפרך לא פרכינן דהא לאו מילף הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכי מיעט רחמנא דבר שאינו מסוים לענין שבועת מודה מקצת מעטיה ולא לפטרו מחיוב שומר חנם כי היכי דלא [ממעטינן] משומר שכר כל דבר המטלטל וגופו ממון תדע דהא דרשינן בשבועות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כםף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולא אמרי' הכי אלא לפוטרו משבועה דמידה מקצת אבל לפטור מחיובו של שומר חנם ומשבועת השומרין לא דליכא למימר דאי אפקיד גביה פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרין אחרים רבי רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשתיה וזו כדברי האומרים דלא בעינן שתי כסף בשבועת השומרין.

ויש לפרש דבר שאינו מסוים חצי כלי ואינו שוה שתי כסף ופטור בכל השומרין משבועה ואע"ג דאמרי' יצאו כלים למה שהן דוקא בשלם וכענין זה אמרו מה כסף דבר חשוב אף כל'ם דבר תשוב, ומיהו לא שימעטי מחיוב השומרים דהא רבינהו בשארא ואהני מיעוטא לשבועה ואהני רבויא לחיוב בכולהו ועוד דכולהו מיעוטי דהך פרשתא לשבועה ולכפל משתמע דהא לא כתיב ואם פשע ישלם כדכתיב בשארא אלא קרקעות ושטרות דממעטינן לגמרי משום דכתיבי בשאר השומרין הוא וזה דעתנו ומפורש עוד במסכתא שבועות, וכן גנב עצמו חייב כפל בפחות משתי כסף דאתרבי בפרשתיה משור עד חמור עד שה, ולא אימעיט הכא אלא לשבועה ולכפל דשומר עצמו:


דף נח עמוד א[עריכה]


השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ותנוק וזרעים. כולן בשל חול ולא בשל הקדש ומזרעים קא מותיב [ולא כך] (וכך) פרש"יז"ל, וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמר זרעים היינו שצמחו ושומרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים, ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו וזה הפי' יותר נכון מדברי רש"י ז"ל שהרי היא שנויה בתוספתא פרק ז' בענין השומרים ולא בענין הקדש:

אמר רב ששת בשקנו מידו. ובנוסחא דר"ח ז"ל וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמרי' בשלהי השוכר את הפועלים ומתנין על שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' תימא בשלא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה והכא אמאי בעינן קנין.

ורבואתא כולהו ז"ל פסקי הכא דבעינן קנין והתם לא, ואיכא למימר שאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים משתעבד בדברים להיות כשואל ואפי' יותר משואל אבל כאן שהן דברים שאינן כלל בתורת השומרין אע"פ ששאלו או נטל עליהן שכר א"א להתחייב עליהן מדין השומרין אלא בקנין:


דף נח עמוד ב[עריכה]


הא דאמר רב יהודה ספר תורה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן. דוקא שנתאנה לוקח אבל נתאנה מוכר חוזר כ"ש באלו שחביבין עליו ביותר, אבל לוקח פעמים שלוקח ביותר מדמיהן:

עד כדי דמיהן. אבל כדי דמיהן יש להם אונאה ואומדן דעתא הוא, ומיהו לית הלכ' כר' יהודה כדקא פסק רבינו הגאון שכך דעתו של רבינו הגדול ז"ל:


דף נט עמוד א[עריכה]


הא דתנן במס' כלים (פ"ה מ"ב): תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא. פר"ח חליות לרחבו ונתן חול בין כל חוליא וחוליא ואלו לא נתן בין חוליא לחוליא היה טמא לפי שהכובד הוא מדביק כל חוליא לשל מטה ממנה ואם הוסק טמא אבל החול שהו' ביניה' אינו מניחו להדבק ומ"ה ר' אליעזר מטהר וחכמים סברי אעפ"כ הוא נדבק יפה והחול נכנס בתוך הטיט בתוך החוליא ונדבקות זו בזו ומ"ה מטמאין וקתני רישא תנור שהוא מחותך מבית האומן ועשה לו לימודין נתנן עליו והוא טהור נטמא סלק את הלמודין טהו' החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומא' ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק חתכו חוליות וכו' פי' תנור שהו' מחותך לארכו מלמעלה למטה ועשה לו למודין של טיט סביב שמקיפין אותו ואינם מניחין אותו להתפרד אם נתנם עליו כשהוא טהור כלו' שעדין לא הוסק שאינו מקבל טומאה והלמודין מחברין אותו לקבל טומאה לכשיסקנו אם נטמ' אח"כ וסלק הלימודין טהו' כמו שנשבר שהלמודין משוין אותו כלי החזירן לו טהור שמאחר שהוסק ונתפרד זה מזה שוב אין הלמודין יכולין לחברו אא"כ מרחו בטיט לתנור ועמודין ואם חתכו חוליו' לרחבו כלו' שאין ללימודין עסק בו ר"א מטהר מפני הטעם האמור למעלה כך פירש הראב"ד:

וברכוהו. פי' הוא כנוי לחרם וראיה לדבר שחלץ מנעליו ואלו מנודה בעיא ולא איפשיטא הוא ולא פשטוה מהכא ולקולא נמי נקטי' לה ואינו צריך לחלוץ מנעליו כדברי רבינו הגדול ז"ל, ועוד שנשמט וישב לו על גבי קרקע משום כפיית המטה כענין ששנו באבל ואלו מנודה אינו חייב לכפות.

ויש ספרים שכתוב וקרע בגדיו וכן גרש"י ז"ל, והא נמי ראיה היא שלא היה מנודה סתם בנבד שהוא אינו צריך קריעה ועוד מצינו שלא היו רוצים לבא אצלו ללמוד תורה כדאמרי' בשלהי ד' מיתות למה באתם, ללמוד תורה באנו, ועד עכשיו למה לא באתם לא היה לנו פנאי שהיו דוחים אותו בדברים שלא יאמרו מפני הנדר שברכוהו ואם לא ברכוהו חס ושלום שלא יפנו עצמן לבא אצלו ללמוד תורה וזו ראיה שמבורך היה שאלו היה מנודה סתם הרי אמרו שונה ושונין לו ואמרו מוחרם לא שונה ולא שונין לו, ולפיכך לא באו לפניו.

ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש בכל מקום שאמרו ר' אליעזר שמותי הוא מלשון שמתא אף הוא חרם הוא שמצינו לשון שמתא בחרם במשקין וברוב המקומות אלא שהפי' הנכון שהוא מתלמידי ב"ש, וכן מפורש בירושלמי במס' ביצה (ספ"ד).

וכיון שהוכחנו שר' אליעזר לא מנודה בלבד היה אלא מבורך, נדחת הראיה שיש מביאין מכאן לומר שהמנודה סתם אסור לישב בתוך ד' אמות שלו ולדבר עמו ושיהא אסור בנעילת הסנדל שלא כדברי רבינו ז"ל, דא"כ אמאי לא פשטוה מיהא לבעין (חסר) אע"פ שאין זו ראיה מודה אני שאסור לישב בתוך (חסר) [נ]דוי אינו אלא לשון רחוק כדאמרי' בפ"ק דנדרים [דלא קאימנא בד' אמות] דילך אלא הנדוי והרחוק הזה הוא לומר שאין (חסר) המנודה והמוחרם כמו שצריך לשנות (חסר) אבל משום ריחוק כענין ששנינו במסכתא (חסר) אומר לו המקום יתן בלבך שתשמע (חסר) [וא"ת אמאי ברכ]והו לר' אליעזר הרי לא היה חייב אלא נדוי בלבד שמנדין על כבוד הרב כמו שמצינו בעקביה בן מהללאל וי"ל שכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב זה ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקרותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ד&oldid=2838689"