חידושי הריטב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שלישי

דף כה עמוד ב[עריכה]

ראוהו ב"ד וכל ישראל:    לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא כלומר קהל גדול מישראל דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביד לה צריכותא:

נחקרו העדים:    מפרש בגמרא או נחקרו העדים ותרתי קתני ועביד להו צריכותא:

ולא הספיקו לומר מקודש וכו':    ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות קדוש החדש ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו' ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע"כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע"פ שנעשה מעובר ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז"ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב"ד מהלך לילה ויום וכו' עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע"כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן:

ראוהו ב"ד בלבד:    פי' סנהדרין:

יעמדו שנים וכו':    ובגמרא מפרש למה לו העדת עדים:

ראוהו ג' והם ב"ד:    פי' נקט האי לישנא לומר שהיו ג' לבד ושהיו ב"ד סמוכין דאלו נקט ראוהו ג' בלבד הוה ס"ד אפי' הדיוטות ואלו נקט ראוהו ב"ד ה"א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו ג' והם ב"ד והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט סנהדרין לבד והדר נקט ג' מן הסנהדרין:

שאין היחיד נאמן בפני עצמו:    בגמרא עביד צריכותא:

גמ' למה לי:    כלומר מאי רבותא דמלתא:

אצטריך וכו':    פי' ונהי דלא מצינו לאקדושיה ביום שלשים מ"מ לא נעבריה ונמני מיום שלשים קמ"ל הרי זה מעובר ואיכא דקשיא ליה לרב דימא דאמר בפ"ק אין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא כיון שראוהו כל ישראל ביום שלשים ולאו קושיא היא דהתם כיון שראוהו עדים ביום שלשים והעידו שראוהו בשעה שהיו יכולין לקדשו ולא רצו לקדשו הא מחזי כשקרא אבל הכא כיון שלא היה להם פנאי לקדשו ביום שלשים (בכ"א) [לא מחזי] שקרא דהא כ"ע [ידעי] דדין תורה הוא שיהא מעובר:

וכיון דתנא ליה ראוהו ב"ד וכל ישראל למה לי למתני נחקרו העדים:    סי' דקס"ד דכולה חדא בבא וא"כ למה לי חקירת עדים בדבר שראו כל ישראל הא כולן סהדי במלתא ומהדרינן דתרתי קתני א"נ נחקרו העדים ואקשינן תו למה לי למתניה להא בהא כלל דהא ודאי כיון שראוהו ב"ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא הוה מעובר כ"ש כשלא ראוהו אלא עדים ונחקרו העדים דכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה שיהא מעובר ומהדרינן אצטריך דסד"א תהוי העדת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש [כגמר דין] ולקדשוהו בליליא קמ"ל ואיכא דקשיא ליה אי משום הא נמי לא אצטריך דכיון דראוהו ב"ד וכל ישראל סמוך לחשיכה אין אומר מקודש בלילה ה"ה לנחקרו העדים דמ"ש הרי ראוהו ב"ד וכל ישראל עדיף מנחקרו העדים וי"ל דאי מהתם ה"א ראוהו ב"ד וכל ישראל כיון שלא היה שם ביום אלא ראיה בעלמא ולא נשאו ונתנו כלל בדבר כי אמרו בליליא מקודש מקודש הוה כאלו תחלתו וגמרו בלילה אבל היכא דנחקרו העדים ביום ונשאו ונתנו בדבר ה"ל אמירה דמקודש מקודש גמר דין בלחוד והוה ס"ד דנקדשיה בליליא קמ"ל הילכך תנא ראוהו ב"ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא ותנא נחקרו העדים לרבותא שאין מקדשין אותו בלילה:

מידי דהוה אדיני ממונות:    פי' וקדוש החדש אע"ג דאסורא הוא וגם דיני נפשות תלויין בדבר כדאיתא בירושלמי דסנהדרין גבי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי מ"מ לענין ב"ד לדיני ממונות דמיא כיון דאיתיה בג' ולא בעינן ב"ד של כ"ג ושל ע"א ואקשינן על תנא גופיה דמתניתין ואימא הכי נמי ומהדרינן אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקרא ליה משפט פי' ובודאי דהאי משפט היינו תחלת דין ולא גמר דין חדא דכתיב התם והיתה לבני ישראל לחקת עולם וגמרי' מינה שאין דנין בלילה ועוד דאי לגמר דין לשתוק קרא מיניה אלא ודאי לתחלת דין אתא לדמויה וא"ת והא האי קרא גבי דינו של ר"ה דיינינן ליה בפ"ק דמכלתין וי"ל דלהכי כתיב באמצע קרא להדרש לפניו ולאחריו שהוא משפט בחק ישראל דר"ח ומשפט לאלהי יעקב ביום חגינו ויש מקשין למה לי קרא שאין מקדשין אותו בלילה והיכא ס"ד דנקדשיה שהרי אין מקדשין אותו אלא ליום שלשים וכיון שחשכה עבר זמנו כי היום הולך אחר הלילה וכיון שאין מקדשין אותו למחר דומיא דדיני ממונות כך אין מקדשין אותו ליל שלשים ואחד וי"ל דאדרבה טעמא דאין מקדשין אותו למחר היינו משום הא דגמרינן הכא שאין מקדשין אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתים זמן שאינו ראוי לקדשו:

ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה:    פרש"י דהא גבי קדוש החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ויש שהקשה עליו דמשמע בקדוש החדש דוקא דלא כתיב ביה עדות אבל בדינין דעלמא דכתיב בהו עדות הגדת עדות ממש בעינן וקשיא עליה הא דאמרינן ביש נוחלין ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ויש מתרצין דשאני התם דאיכא קמיהו הודאת בעל דין בפני ב"ד שהוא כמאה עדים הא לאו הכי עדות ממש בעינן וכדאמרינן שאם היו שנים כותבין ואין עושין דין ועוד הקשו עליו מהא דאמרינן בהחובל גבי מתניתין דתנן התוקע לחבירו נותן לו מנה אבעיא לן מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחברא אתא לקמיה דר' יהודה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי מאי הא אנא והא ר' יוסי אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר"ט ר"ע אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין ואפי' ר"ט לא אמר אלא מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אבל עד נעשה דיין לא ופרקינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה כלומר אבל ראוהו ביום ודאי עד נעשה דיין ע"פ ראייתו שאין שמיעה גדולה מראיה אלמא לא שאני לן בין קדוש החדש לדינין דעלמא ויש מתרצים דהתם לא קם ההוא פירוקא דהא אתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא ה"ק הא אנא דס"ל כריה"ג במנה צורי ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין ומתניתא דר"ט אפילו בשראוהו ביום ואין תירוץ זה מחוור דמסתמא לא אתא רב אשי לפלוגי התם בעיקר דינא דמימרא דאין עד נעשה דיין ולמעקר לגמרי אוקמתא דאוקמינא מתניתין בשראוהו בלילה דהא בהדיא מוקמי לה הכי בי מדרשא ולא בדיחוייא אלא דבעי רב אשי למימר דמהאי עובדא ליכא הכרחא דס"ל לר' יהודה דעד נעשה דיין ונראה דאי מהא לא שמעינן לרש"י ודאי שאף רש"י ז"ל לא נתכוון בכאן לומר דדוקא בקדוש החדש הוא דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל רבינו ז"ל דקדק יפה במשפטו ותריץ לן קושיא רבתא דאיכא למקשי דאלו הכא בסוגיין מקשי תלמודא בהדיא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד נעשה דיין ואלו בסוגיא דפ' החובל מתמה איפכא להדיא דקאמר מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין ואתא מרן ז"ל לפרושי דהכא משמע ליה לתלמודא דגבי קדוש החדש כיון דכתיב ביה כזה ראה וקדש אין שמיעה גדולה מראיה אבל התם דבעינן עדות הוה מתמה איפכא האיך עד נעשה דיין אבל למסקנא ודאי לא שאני לן ביניהו ובכולהו לא בעינן הגדת עדות ואין שמיעה גדולה מראיה וכדאוקמינא התם כשראוהו בלילה אבל התם בב"ק ובכתובות משמע דס"ל לרבינו ז"ל דבקדוש החדש דוקא הוא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל בדינין דעלמא הגדת עדות בעינן ואין שום אדם דיין ע"פ עצמו וכ"כ הראב"ד וסומך על פירוקא בתרא דרב אשי דהחובל והא דאמרינן בכתובות ג' שישבו לקיים השטר ב' מהם מכירין החתימות ידי עדים וא' מהם אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ודייקינן עלה ש"מ דיינין המכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם הא אתא רב אשי ודחייה דשאני התם דמיקיימא הגדה בחד א"נ דהתם הוא דקיום שטרות מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן ועבדוה כקדוש החדש דלא בעינן הגדה וכל זה אינו מחוור אלא עקרו של דבר דאפילו בדיני ממון לא בעינן הגדה וכל שראוהו ביום דיין הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו בפירוקא קמא דתלמודא בהחובל ובסוגיין דהכא וכן עיקר.

ופרקינן הב"ע כגון שראוהו בלילה פי' דכיון שראוהו בלילה בשעה שאינה ראויה לדין הוי להו עדים וכי אמרינן דראיה בשמיעה היינו ראיה דדיין אבל ראיה דעדים לא ואתיא כההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין בנכנסו לבקר החולה דדוקא ג' וביום אבל ב' אפי' ביום א"נ ג' בלילה כותבין ואין עושין דין דה"ל ראיה דידהו כראיה דעדים ובודאי שמיעה דדיינין עדיפא מראיה דעדים והיינו דאמרינן התם נכנסו לבקר שאלו נזדמנו להעיד א"נ שנזדמנו בסתם הוי להו עדים ואין עד נעשה דיין כדאיתא וגריעא מעד הרואה דעלמא וטעמא דאין עד הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו לפי שיטתא דכתיבנא דלא בעינן הגדת עדות א"נ בקדוש החדש לד"ה יש אומרים דכיון דה"ל ראיה דעדות כשבאין למחר לדון ע"פ אותה ראיה נראה כאלו הם עכשיו מעידין לעצמן מה שראו וה"ל כעד נעשה דיין ונכון הוא. סיפא אצטריכא ליה דאין היחיד נאמן ע"י עצמו סד"א כיון דתנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ה"נ נקדשיה אפילו ביחיד קמ"ל ואיכא למידק הא ניחא דהוי ס"ד הכי למ"ד התם בסנהדרין דאפי' מדאורייתא חד נמי כשר כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא למ"ד התם מדאורייתא ג' סמוכין בעינן ורבנן הוא דתקון שלשה הדיוטות א"נ חד דגמיר וסביר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מאי איכא למימר ומאי צריכותא דמתניתין וכ"ת דה"נ בעינן למימר דס"ד דנקדשיה ביחיד מדרבנן משום תקנתא דקדוש החדש הא לא מחוור דבעו רבנן לתקוני הא ועוד דא"כ מאי האי דמהדרינן כדפרכינן ואימא ה"נ אין לך מומחה גדול ממשה וכו' דהא אנן מדרבנן קאמרינן ולא מדאורייתא והנכון דהכא סוגיא נקטינן כמ"ד דבדיני ממונות חד כשר מדאורייתא ולמ"ד דמדאורייתא בעי שלשה סמוכין מצרכינן מתניתין באנפא אחרינא דסד"א דתהוי קדוש החדש דאוריתא בחד מומחה דומיא הפרת נדרים דהוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה קמ"ל ואי פרכינן ואימא ה"נ מהדרינן כדבסמוך שאין לך מומחה גדול ממשה וכו' וכדאמרינן בנדרים בהאי ענינא מועדי ה' נאמרו פרשת נדרים לא נאמרה דבמועדי ה' בעי ג' מומחין סמוכין וגבי הפרת נדרים סגי בחד מומחה וסוגיין ודאי במס' סנהדרין כמאן דסבר דמדאוריתא בעינן ג' וב' שדנו אין דיניהם דין אלא דהכא לא חש תלמודא ונקיט סוגיין כמ"ד דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות ודכוותיה בתלמוד וזו שיטת רבינו הגדול ז"ל וכן מפורש בתוס' דסוגיין הכא כמ"ד דמדאוריתא א' כשר:

וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אחרינא בהדך:    פי' דכתיב החדש הזה לכם עדות זו תהא מסורה לכם ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד וק"ל הא דתנן במגילה והקרקעות ט' וכהן ומייתינן לה בגמ' משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה ואמאי לא אמרינן דכולהו חדסר דאין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד א' ובתוס' העלו בקושיא ויש מרבותי מתרצים דשאני התם כיון דנחת קרא למימני עשרה כהנים ולא מנה יותר דודאי מנינא דוקא הוא ולא דמי להא דהכי דאע"ג דכתיב דאמר ה' אל משה ואל אהרן הא לא חשיב פרטא כולי האי דנימא דנכתוב שלישי שהרי הדבור עם משה ואהרן בלבד ואין שם מקום לכתוב שלישי הילכך סמך הכתוב על הדבר הידוע שאין ב"ד שקול אבל התם דנחת קרא למנינא לימני חדסר אלא ודאי מנינא דוקא הוא ואשמעינן דכיון דשומא בעלמא היא מסתיין בעשרה כהנים לדקדק בשומתו ולא בעינן ב"ד שקול:

למימרא דעד נעשה דיין:    פי' עד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים דהא אוקימנא בשראוהו בלילה דה"ל עד הרואה דבשלמא אי הוי מתניתין בשראוהו ביום ה"ל דיין הרואה אבל השתא דראוהו בלילה עד הרואה הוא ובהכי מתרצא לן הא דמקשו קצת רבנן ז"ל דהכא דייקינן אמתניתן דעד נעשה דיין ואלו בפ"ב דכתובות דייקינן מינה דאין עד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן דעד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים כדתנן יעמדו שנים ויעידו בפניהם דאמרו מקודש מקודש ואלו התם דייקינן שעד שהעיד אינו נעשה דיין לאחר שהעיד וכדאמרינן התם דאם איתא ליתבו בדוכתיהו וליקדשוהו כלומר ע"פ עצמן שראוהו בלילה אלא ודאי משום דה"ל עדים ואין עד נעשה דיין ע"פ עצמו והיינו דבעינן שיושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו אלו בפניהם ויקדשו השאר אבל הם עצמן אינן יכולין לקדשו והיינו דאמר הכא לימא מתניתין דלא כר"ע וכו' אבל כר"ט שפיר אתיא דמתניתין נמי מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשים דיינים ועד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים והא דדחינן דע"כ לא אמר ר"ע אלא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו והצילו דבעינן עדה מצלת וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותיה הדבר ברור דכיון דמהאי טעמא הוא אפילו ראוהו ביום נמי אין דנין אותו ואפילו ע"פ אחרים ומאי דאוקימנא בהחובל בשראוהו בלילה היינו לר"ט דוקא אבל לר"ע ל"ש והלכה כר"ע ומ"מ מודה ר"ע לר"ט בדיני ממונות וזה ברור ושלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל ומיהו איכא למידק מאי האי טעמא דנסבינן הכא לר"ע דהא במס' מכות בפ' אלו הן הגולין מקרא אחרינא נפקא לן דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר והר"ז הלוי ז"ל מפ' דהכא ר"ע לטעמיה דר"ט קאמר ליה וכשראוהו בלילה כדאיתא בהחובל אבל ראוהו ביום לפי האי טעמא דהכא אפי' לר"ע דנין אותו ע"פ ראייתן וליכא משום עדה שופטת ועדה מצלת וה"ק לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואפילו ראוהו ביום ומשום דכתיב עד עמדו לפני העדה אלא לדידך דלא מודית בדרשא דההוא קרא אודי לי מיהת דכיון שראוהו בלילה ואינם יכולים לדון ע"פ ראייתן שלא ידינוהו ע"פ אחרים דכל דין שצריך בדיקת עדים בעי' עדה שופטת ועדה מצלת כדי להציל הרוצח והכא כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא בדקי לעדים בדיקה יפה ואינו מחוור כלל חדא דהאי טעמא דלא חזו ליה זכותא כשדנין ע"פ ראייתן נמי איתיה וכ"ש הוא ועוד דבשלמא אי הוי טעמא דנסבינן הכא מפורש בשום מקום לר' עקיבא הוה אפשר לפרושי כדברי הרב ז"ל אבל השתא דתלמודא הוא דמפרש ליה היכא אפשר לומר דנימא לר"ע מנפשין טעמא דלא שמעינן ליה ונימא דלדברי ר"ט קא"ל ושבקי' טעמא דקתני איהו גופיה התם בהדיא אין זה אלא דברי נביאות אבל הנכון דהאי טעמא דהכא סליק כההוא טעמא דהתם ואפילו כשראוהו ביום נמי וכדפרישית לעיל ומאי דלא נקטי לקרא דהתם אורחא דתלמודא הוא דלא דייק בהאי מלתא אלא שביק חד קרא ונקיט קרא אחרינא וכדאמרינן במס' סנהדרין מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים מנלן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא לאביי היא ודלא כהילכתא דאלו לרבא מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי נפקא כדאיתא במס' משקין וכן במס' מגילה ביום מנלן דכתיב וביום השמיני ימול ואלו במס' שבת דרשינן ליה לביום ואפילו בשבת ומילה ביום נפקא לן מבן שמנת ימים והרבה כיוצא בו ה"נ נקטי לטעמא מקרא דוהצילו העדה כמאן דבעי לפרושי טעמא דקרא דעד עמדו וזה ברור:

ולענין פסק הלכה ומסקנא דשמעתא גבי דיני ממונות וקדוש החדש ג' דרכים דיין הרואה ועד הרואה ועד שהעיד וכן דיניהם דיין הרואה נעשה דיין ע"פ עצמו שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד הרואה אינו נעשה דיין ע"פ עצמו אבל נעשה דיין ע"פ אחרים וכמתניתין דהכא וכמתניתא דר"ט דמודה ר"ע בדיני ממונות ועד שהעיד או שנחתם בשטר אינו נעשה דיין כלל ואפי' ע"פ אחרים ועד שנמסרה לו עדות ע"פ ולא העיד מסתברא שדינו כעד הרואה שנעשה דיין ע"פ אחרים וגבי קיום השטר אפילו עד שהעיד נעשה דיין בקיומו כההיא דכתובות אבל אינו נעשה דיין בעיקר ההלואה ובדיני נפשות הלכה כר"ע ואפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין ואפילו ע"פ אחרים משום דכתיב עד עמדו ומשום דבעינן עדה מצלת:


דף כו עמוד א[עריכה]

מתני' כל השופרות וכו':    פי' דכתיב בכור שורו הדר לו:

א"ר יוסי וכו':    ואמרינן בגמ' דאהדרו ליה רבנן דבשלמא אידך אקרי קרן ואקרי שופר אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי. ונראה דגריעותא לאו משום דלא אקרי שופר אלא משום דאקרי קרן ואלו לא אקרי לא שופר ולא קרן כשר דהא קרן יעל שתוקעין בו לא אשכחן (ואקרי) [דאקרי] שופר והוא כשר משום דלא אקרי קרן.

והקשה בתוס' אמאי קתני חוץ משל פרה לתני חוץ משל שור כדאיתא בקרא דיליף מיניה ותירצו הם ז"ל דאי קתני שור ה"א דוקא שור דאקרי קרן אבל של פרה דלא אקרי קרן לא דכיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו אין לך אלא מה שנקרא קרן ולא לרבות דבר אחר אפילו הוא מינו להכי קתני פרה שכל המין אחד הוא. עוד הקשו והרי של עז דכשר ולא אשכחן דאקרי שופר ואקרי קרן כדכתיב והצפיר השעיר קרן חזות בין עיניו ותירצו דהא אקרי נמי שופר שהעז בכלל שה ויובל הוא דכתיב שה כשבים ושה עזים וכתיב שופרות היובלים. עוד הקשו אמאי לא קתני חוץ משל ראם שנקרא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ותירצו דאה"נ אלא דחדא מיניהו נקט ונקט של פרה משום דשכיחא ושל ראם לא שכיח כדכתיב התקשר (ראם) [רים] בתלם עבותו.

מיהו אכתי קשה כיון דשל פרה לא אשכחן דאקרי שופר ממילא אימעט מכלל שופר ומאי האי דקתני כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שאין אדם מוציא מן הכלל אלא מה שהוא בכללו ממש לכך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דודאי ב' ענינים יש בשופר א' הכשר גופו והשני הכשר שמו ושופר הוא לשון הדור ותקון מלשון אף נחלת שפרה עלי והכשר גופו הוא שאין בכלל שופר אלא השופרות החלולין שזכרותן נטלת מהם אבל אותן שאינן חלולין והם כולם קרן אחד אינן נקראין שופר וראיה לדבר מדאמרי' לקמן קדחו בזכרותו יצא דמין במינו אינו חוצץ ואלו היה זכרות כשר לתקיעה לא הי' צ"ל שאינו חוצץ אלא לפי שהוא פסול אמר שאעפ"כ אינו חוצץ ולמדנו שהתוקע בזכרות לא יצא וכן הדין בתוקע בקרן שאינו חלול שכולו זכרות ולפי שהפרה קרן שלה חלול ויש לו הכשר שופר בגופו ואין פסולו אלא מחמת שמו שקראו הכתוב קרן ולא קראו שופר לכך שנינו כל השופרות שחלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא חלול פסול מפני שהוא קרן ולא הוצרך לומר חוץ משל ראם כי קרן של ראם אינו חלול ואינו בכלל כל השופרות.

ומיהו אכתי ק"ל כיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו היכא קתני מפני שהוא קרן ה"ל למתני מפני שנקרא קרן וכתב הוא ז"ל דודאי כל שהוא מחובר בגוף בהמה קרן שמו ואפילו של יובל ולא נקרא שופר אלא כשנתקן בתלוש והוא מן החלולים וההדורים ומפני שקרן של פרה פסלתו תורה אף לאחר תלישה נקרא שמו קרן כמו שהיה לענין פסלות ולהכי קתני מפני שהוא קרן כלומר מפני שעדיין הוא קרן כמו שהיה בתחלה בעודו מחובר ואע"פ שפסולו מחמת שמו והרי הוא כאלו קרן מגופו לענין שמו שאף הוא אינו הדור לשם והא דמייתי ראיה מדכתיב וקרני ראם קרניו אע"ג בעודו מחובר הוא דכתיב דכולהו אקרי קרן י"ל דכיון דלא כתיב וכקרני ראם קרניו וכתיב וקרני ראם קרניו משמע דה"ק שקרניו קרני ראם לעולם שאף בתלוש הם קרן ומאי דכתיב בשופר של עז קרן חזות ההוא משל הוא שראה במראה הנבואה חוזק אותן ממלכות כחוזק הקרן שאינו חלול שהוא עצם חזק וכמו שאמר עליו שמראה גדול ונורא במ"ש חזות שהוא מלשון חזות קשה הוגד לי ואע"פ שהכתוב ג"כ כשאמר וקרני ראם קרניו דרך משל הוא מ"מ כשהמשיל קרן השור לקרני ראם הראה לו פסול אבל כאן שאמר קרן חזות לא בא אלא להרבות תקפו ואדרבה בא לומר שינוי מעשה הצפיר שאין שופר בין עיניו כדרכו אלא קרן חזות וחזק א"נ דכיון דמחובר הוא בין עיניו קרן מקרי ותירוץ התוספת מספיק בזה:

גמ' אם שור למה פר ואם פר למה שור:    פי' דשור משמע אפי' בן יומו כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד ופר אינו נקרא אלא עד ג' שנים אלא מאי משור פר משופר פי' שבא לרמוז על זה:

ורבנן כדרב מתנה דאמר מאי משור פר שהוא פר:    כן גרסת רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל שביום שנקרא שור היה גדול כפר וזהו פר של מעשה בראשית שביום [שנברא] נברא כקומתו וי"ג שור שהוא מפר וכן פי' הערוך שור שהיה אביו כשהולידו פר חזק ושלם:

שאין קטיגור וכו':    שלא להזכיר מעשה העגל כדרך שאין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפנים ואע"ג דאיכא דם הפר דמדי מיניה לפנים הא אשתני ולא מינכר איזה דם הוא ואע"ג דאיכא ארון וכפורת לפנים מצופים זהב ואיכא כף ומחתה של זהב שכה"ג מכניס לפני לפנים אנן לא חיישינן אלא שלא יתנאה חוטא במה שחטא בו וכף ומחתה אינם להתנאות אבל בגדי זהב הם להתנאות ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות אל אדוניו ואע"ג דמבחוץ לא חיישינן להא דהא משמש בבגדי זהב על מזבח החיצון ואפילו על מזבח שבהיכל בחוץ האי שופר כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפלתן של ישראל לפני ולפנים כלפנים דמי וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים דהא ודאי כלחוץ דמי:

ופרכינן והא תנא מפני שהוא קרן קאמר ופרקינן דתנא חדא ועוד קתני חדא שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן:    והקשה הרמב"ן אמאי דחיק עולא ומחסר מתניתין ומוסיף חדא ועוד קאמר ותירץ דמשמע ליה טעם חלוש שיאסרו חכמים מפני שנקרא קרן ולא נקרא שופר כיון שהוא חלול וכל השופרות נקרא לפיכך עשו לו סניפין מאידך טעמי דעולא ודאביי:


דף כו עמוד ב[עריכה]

מתני' שופר של ר"ה של יעל פשוט:    וא"ת דהא קתני רישא כל השופרות כשרין ולא מפלגינן בין פשוט לכפוף וכ"ת דמתני' פליגא רישא אסיפא ותנאי היא כדמפרשי קצת רבנן ז"ל חדא דא"כ תנא היכא מסתים לה סתומי ה"ל למתני בסיפא ר' פ' אומר א"נ אחרים אומרים ועוד היכא לא מפרשי לה בגמרא ונוקמה כתנאי ונימא אינהו הני תנאי דהכי אורחא דתלמודא ועוד אי הך סיפא לעיכובא הוא ומדאוריתא מנא ליה להאי תנא דבעינן מדאוריתא כפוף ולא פשוט דהא שופר אמר רחמנא וכין שהוא כפוף או פשוט שופר הוא. והנכון דעיקר מתני' מילי מילי קתני וברישא קתני דין תורה והך סיפא למצוה מן המובחר מדרבנן דסבר ת"ק דפשוט מעלי טפי לר"ה כדאמרי' בגמרא דהא דפשוט טפי מעלי כדי שיהא זכר לפשוט הדורי הלב וגם לפשוט ראשנו בתפלה למעלה כדכתיב נשא לבבינו אל כפים וכו' ומשוה יובל לר"ה משום דכתיב שביעי שביעי לגז"ש כדאיתא בפ' דלקמן. ור' יהודה סבר דמצוה יותר בר"ה בכפופין דכמה דכייף טפי מעלי זכר לכוף הגוף לתפלה ותחנונים כעני כי יעטוף וביובל בעי של יעל פשוט לפי שהוא דרך חירות לעבדים שנשאו ראש א"נ כטעמא דפרישו בירושלמי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי ולאו למימרא דר' יהודה לית ליה גזירה שוה דשביעי שביעי דהא לא סגיא דלאו הכי אלא דקסבר דבהא מלתא דרבנן למצוה לא חיישינן לג"ש ומאי דשייך במלתא למעבד עדיף טפי.

ויעל פרש"י שהוא מין חיה שהוא עז הבר ולא כפי' בעל הערוך שהוא כשבה קטנה דהא כתב שור שה כשבים ושה עזים וכתיב ואקו ודישון ומתרגמינן ויעלא ורימא אלמא לאו כשבה היא אלא מין חיה וכן הכתוב אומר הרים הגבוהים ליעלים ומיהו קשיא דהא כתיב קרנות שן והבנים ותרגם יונתן קרנין דיעלין וא"כ של יעל קרן אקרי שופר לא אקרי וי"ל דההוא מינא אחרינא הוא שאין קרן שלו חלול (והני) [והוי] יודע דהא דקתני של יעל פשוט לאו למימרא דמצוה בשל יעל ממש אלא מצוה בפשוטין ויעל נקט משום דרגילי ביה במקדש וכדקתני ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין לפי מנהג המקדש וחיוב שלו תדע דהא ר' יהודה קתני בר"ה בשל זכרים כלומר בשל איל כדאמרי' דקרו לדוכרא יובלא ובודאי דבשל זכרים לאו דוקא אלא לפי שהוא מצוי ורגיל אלא בשל כפופים דוקא תדע דהא א"ר לוי בגמרא מצוה בכפופין ופרכינן ולימא הלכה כר' יהודה אלמא דר' יהודה לא קפיד אלא אכפופין ומינה דת"ק לא קפיד אלא אפשוטין והכי מוכח טעמא דאמרינן עליהו בגמרא דמר סבר כמה דפשיט טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף טפי מעלי והא דאמרי' בפ"ק למה תוקעין בשופר של איל הא פרישנא עלה דאדרבה היא זו שאלתו של ר' אבהו על המנהג כיון דליכא לא חיובא דאוריתא ולא חיוב מצוה דרבנן:

ובתענית בשל זכרים:    פי' דאע"ג דתענית יום צרה וצעקה הוא כמו ר"ה אפ"ה כיון דתקיעתא אינם בחיוב גמור אלא בכנופיא ולהעלות תפלה בתקיעות ואין סדר תקיעות ולא פסולי שופר מעכבין בהן דין הוא דמשוינן בהו הפרישא ביניה ובין תקיעות דאוריתא ונעביד בכפופין משום הלכף כאגמון ראשו כאדם הנכלם ונחפר כי מעשיו הביאו לו צרה הזאת:

שוה היובל:    פי' י"ה של יובל:

לתקיעה ולברכות:    פי' לסדר תקיעות ולסדר ברכות לומר מלכיות זכרונות ושופרות משום דעבדינן גזירה שוה בכולהו ואע"ג דברכות דרבנן נינהו כדאיתא לקמן ור"י פליג בענין השופר מטעמא דכתיבנ' לעיל וחזינן לר' יהודה דלא איירי בענין התעניות וי"א דכיון דלא פליג מודה הוא לת"ק דבתעניות בשל זכרים ודינן לדבריו כר"ה דלדידה דמי טפי מיובל שהוא דרך חירות וק"ל א"כ ר' לוי דאמר ובתעניות בפשוטין כדאיתא במקצת נוסחי דאמר כמאן לא ת"ק ולא ר"י וי"א דר' לוי אף בפשוטין קאמר לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין בר"ה א"נ ר' לוי פליג וסבר דפשוטין דוקא עדיפא להיכרא בעלמא ויותר היה נ"ל דר' יהודה בתעניות פשוטין בעי דלכ"ע מפלגינן בין תקיעות דר"ה ושל תעניות דהני דאוריתא והני דרבנן ולהכי לא חייש לפרושי אלא (רמא) [רמז] לה במאי דקתני בר"ה תוקעין בשל זכרים כלומר ולא בתעניות ונקט יובל לפשוטין להדיא משום דאיירי ביה ת"ק דידיה ור' לוי דאמר כר' יהודה ומכל מקום נוסחאות דלא גרס ברר' לוי בתעניות כלום ובודאי הא דלא איירי ביה או משום דסבר דליכא קפידא בתעניות בין כפופין לפשוטין או משום דסבר דמצוה בפשוטין דכיון דלדבריו מצות יובל ור"ה בכפופין א"א לחייב בהם בתעניות דא"כ יהו כל תקיעות השנה שוין והעולם נוהגין לתקוע בתעניות בכפופין כדברי ת"ק וכפי סברא ראשונה שכתבנו:

גמ' אמר ר' לוי וכו':    פי' ארכבה אתרי רכשי ס"ל בר"ה כר"י דמצוה בכפופין ולענין יובל סבר דבעינן למעבד ג"ש כת"ק ואפי' בהא דליכא אלא מדרבנן דכיון דשוה בדיני דאוריתא דין הוא דלשוו בהא ואע"ג לפי סברא פשוטין עדיפא טפי ליובל שהוא חירות ושמחה וי"ה האמור כאן פשיטא דהיינו י"ה של יובל דאלו י"ה דעלמא ליכא לא חיוב בתקיעות ולא חיוב ברכות כלל ומה שנהגו לתקוע במוצאי י"ה סימן תשר"ת מנהג בעלמא הוא וי"א כדי לערבב השטן וליתא דשטן ביומא דכפורי ליכא כדאית' בנדרים וביומא ועוד שתוקעין לאחר מעריב בחול אלא הטעם כדכתב רבינו האי ז"ל שהוא זכר ליובל ולפי שאין שנת היובל ידועה לכל תוקעין בכל שנה ושנה ולד"ה אין ברכה בתקיעה זו ואין מדקדקין בה בשום פיסול לא בתקיעה ולא בשופר:

ושל כל השנה בפשוטין:    פי' של תעניות והא פרישנא במתניתין:

ר' לוי דאמר כמאן והאנן תנן שופר של ר"ה של יעל:    פי' דקס"ד דר' לוי כיון דעביד לה שמעיתא לד"ה קאמר לה ומהדרינן דאיהו דאמר כר' יהודא ולהכי פרכינן ולימא הלכה כר' יהודה ומהדרינן דא"כ הוי משמע דאפי' ביובל פסיק כותיה ולא ניחא ליה דלימא הלכה כר' יהודה בר"ה והלכה כדברי חכמים ביובל דאם כן הוי משמע דביובל בפשוטין ולמימר והלכה כת"ק ולהשות יובל לר"ה לא ניחא דקמאריך בלישניה טובא הילכך אמר לה כשמעתא והלכה כמותו:


דף כז עמוד א[עריכה]

והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש"מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:

ושני חצוצרות מב' הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע:    פי' שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:

והתניא זכור ושמור וכו' ופרקינן לכך מאריך בשופר:    פי' ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי' ואפי' לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי' בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:

ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת:    הרי"ץ גיאת פי' אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי' מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א"ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א' מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז"ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז"ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ"מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש"י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד"א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ"ל והירושלמי שסמך עליו הרי"ץ גיאת זהו דגר' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זבדא בשם ר' זעירא אפי' א' אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע"כ והרמב"ן ז"ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר' אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסה הד"א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי' שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א' ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי' עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג"כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע"פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר' אבא בר זבדא ואמר אפילו א' אין בידו כו' כלומר בא לחלוק על ר' יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו אע"ג דר' יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ"ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי' אחת אין בידו וראיה לפי' זה שהרי בפ' י"ט של ר"ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי' הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר' אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל"ל ר' אבא אמר לא יצא כלשונו של ר' יוסה דאמר יצא והרשב"א נר"ו פי' דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור' אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר' יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה"ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע"ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ"מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי' כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי' והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא"ל ר' אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה"ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי"ל כמ"ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה ע"כ ואינו מחוור דאפי' תימא דר' אבא ס"ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר' אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ"ל:

אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי':    כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:

ת"ש התוקע לתוך הבור וכו' ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא:    לקמן מפרשינן לה:

ה"ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי:    וה"פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה"פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה"ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן.

והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי"א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז"ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:

תניא נמי הכי בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו':    פי' מקום שיש שופר כגון ר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש"י והמפרשים ז"ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז"ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב"ד ז"ל על קושיין דהא אמרינן במס' תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז"ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז' ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ"ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ' אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז"ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר' התם בירושלמי קומי ר' יהושע תקעו בתעניתא ר' יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי' ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע"כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור' יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז"ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי"מ דהכא (ה"ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ"פ כגון ר"ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה"ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי' הרשב"א נר"ו וכתב דהא דבעי ר' יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה"ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה"ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי' בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ"ל ונכון הוא:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו':    קשיא להו לרבנן ז"ל דהא קיי"ל כר' יהושע כדאמרינן בפ"ק לתקופה כר' יהושע ור"ת ז"ל פי' דקיי"ל כרב עינא דפריך משוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות וה"ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בר"ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר"ה אבל לא בשאר יומא דכפורי וז"ש שוה היובל לר"ה והקשה עליו בתוס' דא"כ לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר' אליעזר הל"ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר הא ודאי כי אמרינן ליה בר"ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם וא"כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל משמעות (תועלת) [תחלת] דין הא אפשר לאומרה בין בר"ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן לו שהן שוין לברכות ועוד אפי' יהא משמעותו תחלת דין גם בר"ה משום הא ליכא לאפוקי מדר' אליעזר דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם והרי קושיית התוס' שרירא וקיימא וע"ק היכא מפרש הני רבנן ז"ל בלישנא דזה היום מאי דלא מפרש בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי' על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר' אליעזר היא וכדהוי נוהגין בימי חכמי התלמוד וכדמוכח סוגיין כר' אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על מתניתין דשוה היובל לר"ה אי כר' אליעזר או לא אבל מאי דמצלינן האידנא והוי מצלי אמוראי זה היום כר' אליעזר היא לד"ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא דמחטא הוא ואע"ג דתניא בפ"ק לתקופה כר' (אליעזר) [יהושע] סברת אמוראי היא דליתה לההיא מתניתא אלא הילכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר' אליעזר דרב תנא הוא ופליג כנ"ל:

מתני' שופר שנסדק ודבקו פסול:    פרש"י ודבקו בדבק שקורין (גרוד) [גלוד] וליתא דהא פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי' שדבקו בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול פרש"י דה"ל כשני שופרות ולכאורה הוי משמע לפי' דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדדיו לארכו אבל ליכא למימר הכי דא"כ היינו דבק שני שברי שופרות אא"כ תאמר דסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסדק פסול משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור [אלא] איכא למפסליה מטעמא דבעינן למימר ובודאי לכ"ע מלתא פסיקא תני הכא שהוא פסול ואע"פ שאינו מעכב התקיעה מדלא פריש לה כדפריש בסיפא גבי שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין סתמא להא נמי סתומי וטעמא דפסולא משום דכיון שנסדק כולו או רובו לארכו חשיב כאלו נחלק לגמרי ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו כ"ש לא דבקו שהוא פסול ותנא לרבותא נקטיה שאינו מעלה ארוכה וכמדבק שברי שופרות דמי דלא מהני להו למחשבינהו חד שופר ה"נ לא מהני' ליה לשוויי כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחד זו סמכו ענין לו ואפשר שאף רש"י ז"ל לכך נתכוון בפי' ומיהו לפי האי טעמא דוקא נסדק כולו או רובו שהוא ככולו בכל מקום דמיעוטו המפוזר מב' צדיו לב' הפיות לא חשיב אבל נסדק מיעוטו אינו בדין זה אלא דינו כניקב דמפרש דיניה בסיפא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע"ג דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו אע"פ (שלא נשתייר) [שנשתייר] בו שיעור תקיעה פסול ואע"ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו הוא דתלי דיניה בשיור שיעור תקיעה אבל לארכו בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל שנסדק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דחשוב מעתה כחתיכת קרן לפי שסוף סדק כזה להתרחב ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסדוק דמי וזה חומר גדול לבעל נפש ואינו נכון כלל:

דיבק שברי שופרות פסול:    פי' מלתא פסיקתא קתני ואפילו אינו מעכב התקיעה ואפי' דבקם בעצמם ומשום דשופר א' אמר רחמנא ולא ב' שופרות ואיכא מאן דדייק דכיון דקתני שברי שופרות מכלל דליכא בחד מיניהו שיעור שופר וחשיבי חתיכות בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה כשר וכדין נסדק לרחבו וזה אינו שלא אמר אלא בנסדק שעדיין היה מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא אבל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא הוסיף עליו כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר שלם משמע אלא הכא אדרבה להכי נקט שברי שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא חשיבי ב' שופרות וכ"ש כשיש בא' מהן או בכל אחד מהן כשיעור שופר א"נ והוא הנכון דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א' מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסדק מב' צדדין וכ"ש לפי פירושינו הנכון כנ"ל:


דף כז עמוד ב[עריכה]

ניקב וסתמו אם מעכב וכו':    פי' ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר' יוחנן דהילכתא כותיה:

סתמו:    פי' אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני' ר' נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי' לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע"ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ"ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי' בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה"ל קול ב' שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ"ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה"ל כב' שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז"ש ואם לאו פסול ואע"פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי' זה אינו כן ע"ד האמת חדא דה"ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני' ר' נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר"י דברי ר' נתן בנפחת רובו וא"כ משמע דלההוא לישנא מתני' ה"ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם [אינו] מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א"א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד"ה ואפי' שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי' דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה"ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה"ל ב' שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ"ש ולא לדבק ב' שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר' יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות:

גמ' היה ארוך וקצרו כשר:    פי' קמ"ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו:

צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול:    פי' דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ"ת תיפוק לי' דהוסיף עליו כ"ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי"ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ"ה קרי ליה פיו:

צפה זהב מבפנים פסול:    שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ"ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני' וה"ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול:

צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו:    פי' ואפי' למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא"כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג"כ וכ"כ הרמב"ן ומורי נר"ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא] ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא:

נתן שופר וכו':    פי' בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג"כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה"פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג"כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב' בני אדם שתקעו כאחד אעפ"כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא:

גרדו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו':    פי' לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול:

דרך העברתו:    פי' מראש הבהמה שראשו הקצר כנגד פי האדם וכ"ש הפכו כחלוק שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול לפי שבטל חללו ושם אמר שהרחיב הקצר וקצר הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש בגמרא דילן.

איכא דגריס הוסיף עליו כ"ש וגמרו בין במינו וכו' וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא היה בו שיעור שופר ואלו לישנא דהוסיף עליו משמע על שופר שלם אלא ה"ג הוסיף עליו כ"ש בין במינו בין שלא במינו פסול פי' ואפילו אינו מעכב התקיעה דאפי' משום תוספת כ"ש חשבינן ליה שני שופרות:

ניקב וסתמו וכו' ר' נתן אומר וכו':    היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומ"ה פליגי רבנן אפי' סתמו כמינו ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו אע"פ שמעכב את התקיעה וסתם מתני' דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון דכן הלכתא כרבנן וכ"ת והא פריש ר"י בלישנא בתרא שלא במינו פסול (בשופרות שנו) [בשנפחת רובו] וכי הוי במינו כשר אע"פ שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא במעכב את התקיעה א"כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף עליו כ"ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא"ר יוחנן אינו רובו ממש שנפחת רוב בנינו דהא לא אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב בו כמ"ש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו מצד אחד והשתא עדיף מהוסיף עליו כ"ש ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר"י כר' נתן ס"ל והיכא לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפי' דמתני' ר' נתן היא דגרסי' התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ר' נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו' א"ר חייא בר אבא בש"ר יוחנן כיני מתני' אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ [שתוקע] יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר' נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו וסתם מתני' ר' נתן הוא והלכה כוותיה ולא אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום וסמך בזה אמתני' דבריתא פי' דמתני' היא ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא וכן דעת הרי"ף שפסק כר' נתן אליבא דר"י דלישנא קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו:

וי"א דפלוגתיהו דמעכב התקיעה ובהא מכשיר ר' נתן כשסתמו במינו ומתני' ר' נתן היא דכי קתני וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסדק פסול למאן נצרכה לר' נתן לפי שנסדק ברובו מסתמא מעכב את התקיעה ולהכי קאמר דתנא תני פסולא דידיה משום סדיקת רובו ולא משום עיכוב תקיעה ר' נתן היא דלרבנן תיפוק לי' דמעכב התקיעה פסול ואין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב"ן ז"ל ולפי שיטה זו הנכונה ללישנא קמא דר"י תלת בעינן לטיבותא שנשתייר רובו ושסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה ואע"פ שנפחת רובו א"נ נשתייר רובו ואע"פ שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן שלא יעכב התקיעה דמתני' מלתא קתני אם מעכב את התקיעה פסול ואלו היה כשר לעולם לא סגיא דלא מפליג ותני בה והרי"ף ור"ח וכל הגאונים והרמב"ן פוסקין כלישנא קמא דר"י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ"ש רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א"נ מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי הרי"ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר"י לקולא שהוא ז"ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאלו הוא סברא דאחריתא:

נסדק לרחבו וכו':    פי' דליכא משום ב' שופרות כדכתיבנא לעיל וכיון שכן יש להכשיר אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא"כ אפילו יש שיעור בקצה הקצר תפסל משום הוסיף עליו כ"ש אלא ודאי לא שנא וזהו ששנו אותו סתם ולא פי' שנשתייר כלפי פיו אבל רש"י אומר דדוקא שנשתייר כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן:

וכמה שיעור תקיעה:    פירש (ר' גמליאל) [רשב"ג] כדי שיאחזנו בידו וכו'. ובנדה אמר שיעורו טפח ולא פליגי דטפח ד' אצבעות בגודל שהוא ו' באמה נמצא שיאחזנו בד' אצבעות פסת ידו ויראה לכאן ולכאן (ור' גמליאל) [ורשב"ג] לפרש בא למה שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני וכן נתן רשב"ג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר:

היה קולו דק או עבה:    פי' כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל:

קדחו בזכרותו:    הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ:

מתני' התוקע לתוך הבור:    שעת שמד היה ובור ודות אחד הן אלא שהבור חפור והדות בנוי:

פיטם:    חבית גדולה:

אם קול שופר:    בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומד על שפת הבור קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד וא"כ ע"כ ה"פ אם קול שופר שמע כגון שהכניס ראשו לתוך הבור יצא ואם קול הכרה שמע כגון שעמד כולו בחוץ לא יצא:

וכן מי שהיה עובר:    האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי' שיש בו ב' צדדין באדם א' אם הכניס ראשו לבור אם לאו וכן בזו אם כיוון לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא שכיוון כמ"ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו' הקשה בתוס' האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין ט' בקטנה וא' בגדולה אין יוצאין י"ח ותירצו שאני התם דליכא עשרה עם ש"ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא דתנן בכיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה וריב"ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה ההיא דפ' כל גגות לר' יהושע ואנן קיי"ל כותיה דרביה דרב הוא ועוד דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים כותיה נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור' יהושע והלכתא כר"י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג"כ י"ח כאלו היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י"ח וכדמייתי' ליה במס' סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות א' כההיא דפ' כל גגות ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו [אינו] מרשות א' יצאו לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא דכל גגות וההיא דפסח ב' ליתא לדריב"ל ולא נהירא:

גמ' א"ר הונא וכו':    ליכא לפרושי ל"ש דאם שמע קול הברה לא יצא אלא לאותם העומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם חייבים לשמוע קול שופר אלא ה"פ ל"ש דשייך האי חלוק אלא לעומדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים לא יצא אלא לאו ש"מ כרב הונא:

אמר רבה כו' למימרא כו':    ופי' וממילא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף יצא פי' להכי אצטריך למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה דכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו' משמע דמיירי בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור ופתח בבור וסיים חוץ לבור וכן פרש"י:


דף כח עמוד א[עריכה]

ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא:    הקשה הרמב"ן ודילמא ליכא שיעור תקיעה מקמי דליערבב ותירץ דאפשר דמדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני שמע שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה לא יצא א"נ ק"ל דלא ערבב קלא דבור אלא לאחר שיעור תקיעה למאן דמאריך טובא ותקע להו. וי"מ דהשתא סברינן דהכא דמכשיר במקצת תקיעה כיון דאידך הוי שעת חיובא לאחרינא אפילו שאין במה ששמע כשיעור היא והיינו מקצת תקיעה דקאמר כלומר מקצת שיעור תקיעה וכן בסוגיא דלעיל על דרך הזה היא והיינו דאמרי' לכך מאריך בשופר וסתמא קתני מאריך אע"פ שאין בו שיעור תקיעה ומיהו אליבא דהילכתא הא קיי"ל שלא יצא במקצת תקיעה אפילו יש בה כשיעור והכי מסקנא לעיל והכא נמי הא פרישנא מימרא (דרבא) [דרבה] בתוקע ועולה לנפשיה שלעולם שמע קול שופר וקמ"ל דלמא מפיק אוניה ואכתי שופר בבור דהא לא שכיח:

כי קאמר (רבא) [רבה] בתוקע ועולה:    פי' דלדידיה כוליה תקיעה להכשר מראש ועד סוף כי אפילו כשהיה תוקע על שפת הבור היו אזניו עם השופר בתוך הבור הא לאו הכי (לאו) [לא] מהניא תחלה בלא סוף או סוף בלא תחלה וכמסקנא דלעיל על מתני' דשופר מאריך:

אמר רב יהודה שופר של עולה:    פי' שתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה אפי' בעורה שהכל לכהנים וכדפרש"י והא דאמר לא יתקע פי' מפני שהוא כבא ליהנות בקדשים ובתוס' פי' לא יתקע במזיד דבמזיד אין מעילה ולא יצא לחולין והא דאמרינן בשופר שלמים כיון דלית ביה מעילה באיסוריה קאי ק"ל מ"מ הא תקע בו ומ"ל אי עבד ביה איסורא אי לא כיון דלא בעינן שופר שלו ויוצא בשופר שאול כדאיתא בירושלמי וי"ל דמ"מ איכא משום מצוה הבאה בעבירה כדאיתא בלולב הגזול א"נ שאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא וק"ל דהכא משמע דרב יהודה סבר לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואלו בסמוך אמרינן שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא והיינו ודאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהתם ודאי קודם ביטול הוא כדבעינן למימר ומפני קושיא זו יש גורסין לקמן אמר רבא אבל בעיקר נוסחי ובהלכות הרי"ף גר' רב יהודה והנכון דהא דפריך רבא על הא דרב יהודה דבסמוך ומתרץ אליבא דרב יהודה לא אפשר לומר שחלק רב יהודה בין של עולה לשל שלמים אלא אי אתמר בתרויהו אתמר יצא או לא יצא ומעיקרא תריץ רבא בתרויהו לא יצא וכיון דשמע להא דרב יהודה הדר אמר דבתרויהו אמר רב יהודה יצא ולהכי מייתי תלמודא בסמוך אידך דרב יהודה כנ"ל:

אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע:    מלתא פסיקתא קתני לא יתקע לכתחילה ואפי' לאחר ביטול משום דמאיס ואם תקע יצא אפילו קודם ביטול ואע"ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות ניתנו וכדפרש"י והראיה דקודם ביטול קתני דהא דומיא דעיר הנדחת קתני שאין לה ביטול והתם נמי לא פסיל אלא משום דמכתת שיעוריה ואם תקע יצא בין שהיה השופר עצמו נעבד או מבהמה נעבדת שכל ע"ז נאסרה בהנאה חוץ ממחובר דלא מתסר מדכתיב אלהיהם וה"ה למשמשין ונויין דלא מתסר במחובר ואילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז לא חשיב מחובר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם אבל לא נטעו מתחלה לכך אינו נאסר משום עובד ומ"ש הכתוב לא תטע שהיה דרך גוים לעשות אשרות לנוי לפני ע"ז שלהם וכשנטעו מתחלה לכך נאסרים ולעולם לא חשיב נוי אלא כשהוא לפני ע"ז ממש ובאה לו דרך נוי ולאפוקי גנות הצעורים שאינן אלא להנאת כומרים מותר ליהנות מהם בטובה ושלא בטובה ולפיכך שופר דע"ז בין שהוא ע"ז ממש בין משמשי ע"ז או נוי דע"ז דאיסורי הנאה נינהו ודינם שוה דאית להו ביטול והן בכל דבר תלוש לא יתקע בו פי' לכתחילה דהא מאיסי לגבוה ואם תקע יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו פי' האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטי' טעמא דהא לאו הנאה חשיבא דמצות לאו ליהנות ניתנו פי' דאע"ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל ודוקא בע"ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע"ז דתלמורא קרי לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאסרו אשירות א"י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה קיימא וכשרוף הויא ונצבר עפרה ולא יצא דכתותי מכתת שיעוריה והיינו דאמר בפ' כסוי הדם שופר של ע"ז לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת דמכתת שיעורה והאי שופר של ע"ז של גוי שהוא ביד ישראל לא שזכה בה מן ההפקר דא"כ ה"ל ע"ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית אפי' זכה בה שלא לעבדה כלל שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהם איסור כדפרי' בע"ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם מ"מ ושופר של תקרובת ע"ז אפילו של גוי לא יצא בו דתקרובת ע"ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית וכתותי מכתת שיעוריה ודוקא כשהיה השופר מבהמת תקרובת דע"ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר שעשאוהו תקרובת ע"ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת דע"ז נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או דכותיה קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי בביצרה עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] שדומה לזביחה הא לאו הכי לא מתסרי. ואבני מרקולס שנאסרין משום דהוי ע"ז ממש כדאיתא התם ואע"ג דע"ז קודם ביטול מאיסה לגבוה והתם במס' ע"ז מבעי ליה לר"ל אפילו לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתסר לגבוה דמאיס אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט לרב יהודה וסבר דבדיעבד לא אמרינן דממאיס וכרבא דפשיטא ליה ק"ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי נרו:

ולענין שופר הגזול התיר הרמב"ם ז"ל לפי שבקול יוצא ויש סעד לדבריו בירושלמי דאמרי' התם שופר של ע"ז ר' חייא תני כשר ר' אושעיא תני פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר א"ר יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ ר' אליעזר אמר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה כלומר ואינו חשוב נהנה מע"ז ולא אזיל בשיטתא דגמרא דילן דפרישו טעמא בין בשופר בין בלולב דע"ז משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונקיט רבינו ז"ל מהאי ירושלמי דה"ה דאיכא למשרי שופר גזול מהני תרי טעמי דאיכא באיסור הנאה דליכא משום גזול דלא בעינן לכם ועוד שבקולו יוצא ומסתברי דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה אכל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה כדין לולב דמפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה דמצוה הויא שנוי רשות או שנוי השם וקנאו ביאוש ושנוי רשות הילכך שופר הגזול פסול והשאול כשר וגזול שקנאו ביאוש ושנוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה:

אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה:    י"מ וכ"ש אם של רשות דלאו הנאה היא וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו ליהנות ניתנו דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתהני וכ"ת ה"נ לא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישיה ולא ימות וכטובל במעין שהודר ממנו דאסור בימות החמה הא ליתא דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא אין הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמעי' רבא נמי וכ"ת הא דתנן בנדרים החלין ע"ד מצוה כגון סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו ויי"ל דלא אמרי' הכא אלא בשאוסר דבר בלשון הנאה וההיא בשאוסר גוף הסוכה והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומ"מ בשאוסר מצוה עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אסור דלא סגיא דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כבר פי' בפסח א' דלא חשיב פסיק רישיה ובכלל תקיעה של מצוה דאמרינן הכא יש אפילו של תעניות לא מפיק מכללא אלא תקיעה של רשות גמור לשיר בעלמא וזה ברור:

שלחו ליה וכו':    פי' שכפא שד ובעודו כך אכל מצה ואח"כ נעשה חלים תוך זמן חיוב אכילת מצה וקאמרת שנפטר במה שאכל כשהוא שוטה וע"כ יש לפרש כן שאלו כפאו שד כל הלילה מאי פטור שייך ביה הא פטור ועומד הוא דשוטה פטור מן המצות אלא ודאי כדאמרן והיינו דפרכינן ליה מהאי דתניא עתים חלים ועתים שוטה וכו' לא צריכא שכפאוהו פרסיים ואכל מצה ע"כ שלא לשם מצוה כלל וקמ"ל דמצות אין צריכות כונה לצאת בדיעבד ואפילו עומד וצווח נמי אינו רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא דכפאוהו פרסיים ומינה שמעי' בכל דכן דהתוקע לשיר או לשד יצא כדמפרש ואזיל וק"ל ולוקמה בשכפאוהו ב"ד כאותה שאמרו א"ל עשה סוכה ואמר איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשהו וי"ל דאי בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאמ' בגט המעושה בב"ד דישראל:

מהו דתימא התם תאכלו מצה:    הנכון כפרש"י דהוה ס"ד דשאני מצוה באכילה דנהנה גרונו וכדאמ' באיסורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרבן שכבר נהנה משא"כ במתעסק במלאכת שבת:


דף כח עמוד ב[עריכה]

אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל:    פי' דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ"ע כולם דרך א' להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה"ק קמ"ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:

(הקורא) בקורא להגיה:    י"מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא"ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי"ל דה"ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי' ר"י ז"ל וא"ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס"ל התם דק"ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר"מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר"מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס"ל הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר' מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס' ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא"ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי"ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש משמע אפילו היה עסוק בפ' והיה אם שמוע או פ' ציצית והתם דכ"ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:

אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה:    פי' דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא"כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:

דילמא דקמנבח נבוחי:    פרש"י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס' דא"כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור"י פי' שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש"י י"ל ג"כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:

אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה:    פי' הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:

א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן:    פי' ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה"ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א' משלי ת"ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס' והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ"ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד' מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה"נ כיון דכולם בפרישת כפים א' כולהו ברכות הדדי נינהו (ובעושה) [וכעושה] ה' בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא דבור פרישת כפים אוגדן:

והא סיים קתני:    פי' בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש"י:

שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו':    פי' אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:

במתן ד':    פרש"י בעולה ושלמים ואשם ותודה פי' לפי' מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא דומיא דדם בכור או דם מעשר דאלו בחטאת היחיד או חטאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הם ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שדינו למטה א"א לומר שינתנו כולם במתנה א' ולא במתנות ד' וכן פי' בתוס':

כשהוא בעצמו:    פי' שעומד בפני עצמו ואינו מעורב שהרי הוא מוסיף עליו ממש אבל אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד' מתנות במי שהוא מתן ד' ואידך ממילא אתי ע"י תערובות:

ועוד א"ר יהושע:    תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת ד' מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אחת בלבד שלא תעלה לא' מהם לכן י"ל שר"י ה"ק דאלו איתא בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ"ל דבתרויהו ליכא למימר הכי אלא כשהוא בעצמו וכי אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום ועשה כנ"ל:

אנן ה"ק רב שימי וכו':    ק"ל והא מנא תימרא קאמרי' אלמא רבה מייתי לה לסייעתא וי"ל דה"ק דכי מייתי לה רבה לסייעתא לאו מהכרחא דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך דברי רב שימי דלא פריך לה מהא דמתן דמים וה"ק ומנא תימרא אף לפי דבריך מהא דתנן וכו' מדלא פרכת לי מינה והא נמי לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר' יהושע לאו דוקא דה"ה דפרכינן ומתרצינן מדר' אליעזר דלכ"ע אלו היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה כר' יהושע נקטי' לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא:

הכא אי בעי (מצלי) [מברך]:    פי' דהא דאמרי' שהכהנים מוזהרין לברך את ישראל אין אזהרתן לברך כל צבור וצבור בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א' ביום נפטרו ומיהו אף פעם א' לא נתחייבו אלא כשקוראין אותן צבור לברכם וכדכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון וכן פי' בעל ס' המצות:

והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה:    פי' שהרי כשעושה ד' הזאות אין כוונתו להוסיף על דם בטל כלל:

אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה פי' הילכך הישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא במתכוון אינו לוקה דלאו זמניה הוא ולענין מתן דמים יש בו משום בל תוסיף ואע"ג דליכא כוונה מטעמא דאמרי' לעיל דכיון דאלו אתרמי ליה בוכרא אחרינא לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף ברכה אחת משלי הא לא זמניה היא כיון דאי בעי לא (מצלי) [בריך] אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא קאמר אוסיף אע"ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל תוסיף:

וא"ת:    ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וי"ל דכל שאמרו חכמים לעשות משום סייג לתורה אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע וה"ט דעבדינן השתא במועדים ב' יומי אע"ג דידעינן בקביע דירחא וה"ט נמי לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד:

א"ל ר' זירא לשמעיה איכווין ותקע לי:    פי' לישנא דאיכווין ותקע לי לצרכי משמע וי"מ ותקע להוציאני אבל י"מ התכווין להשמיעני וקמא עיקר דהא אוקמינא לר' זירא כר' יוסי ור"י ס"ל בפסחים דמצות צריכות כוונה ויש פוסקין כר' זירא דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל ול"ג לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כר' זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה ור' זירא קאי כר' יוסי ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה:


דף כט עמוד א[עריכה]

הכל חייבין בתקיעת שופר:    פר"י בעירכין הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך:

אנדרוגינוס מוציא וכו':    וא"ת הא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות כדאמרי גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וי"ל דהאי תנא סבר אנדרוגינוס בריה ויש תירצו דשאני הכא דזכרות קאי לנפשיה ונקבות לנפשיה משא"כ התם והא ליתא דהא כל דאית ביה זכרות ונקבות כח תקיעה מתרויהו כחות אתיא בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה כפרש"י דהכא ודאי אי אנדרוגינוס אינו בריה או הוא נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא"כ ממ"נ מוציא את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין לגמרי משא"כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין אית ביה חיובא ופטורא:

מי דמי התם חצוצרות הכא שופר:    מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל ומ"ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו':

י"ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם:    דאלו בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא עד שנה תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב' שנים והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפילו ישראל נמי אלא ה"ה מוכרין ע"ד לגאול לעולם.

וי"ג מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי' דישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב אין לו פדיון וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שדה גואל אותו לעולם והא דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא איידי דקתני התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין נינהו במס' ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין וגואלין ולפיכך י"א דג' הכא מקדישין לעולם דמסתמא טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא) [בתריתא] ואין זה הכרח כלום:

גר"י נהי דליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו:    ורש"י ז"ל כתב דל"ג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח קרקע של ישראל חייב הוא להשמיטו ביובל לבעליו דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה ואצ"ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי ערי חומה מחזירין לו ביובל משא"כ לישראל כדאיתא בקראי ובתוס' הקשו עוד דהיכא גרסי' בהשמטת כספים דהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה שמוט וכו' שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דהכא דליתנהו בלוים היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכהנים כדין הקדש דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר' היא דסבר שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג"ה אבל הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עבדים מיהו איתנהו:

טומטום אינו מוציא:    פי' שמא כשיקרע זה ימצא זכר והאחר ימצא נקבה או להפך:

מי שחציו וכו':    כגון עבד דשני שותפין ששחרר א' מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי לאנדרוגינוס שמוציא את מינו דסתם צד זכרות ונקבות דאית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר לעולם למעבד מידי בלא צד עבדות:

תני אהבה בריה דר' זירא וכו':    פי' כל ברכות המצות אע"פ שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל א' הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע חוב חבירו ובכלל זה גם ברכות דק"ש שש"צ מוציא י"ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ' מי שמתו אבל בק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי בדין הוא שיהא כל א' וא' משנן בפיו ושיהא כל א' מבקש רחמים על עצמו וכן בכל ברכות של שבת אע"פ שיצא מוציא:

חוץ מברכת הלחם כו':    לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו:

(ואם) [שאם] לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא:    י"מ דנקט ברכת הלחם וברכת היין בפרט ולא נקט כל הברכות הנהנין סתם משום דדוקא בהני הוא דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא לעצמו ע"י צירוף כדאיתא פ' ג' שאכלו דפת ויין בעי הסיבה ומהניא להו היסביה משא"כ בשאר ברכת הנהנין שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרי' אין זימון לפירות וכל א' וא' חייב לברך לעצמו אא"כ בא חובה כברכת ירקות בפסח וליתה דודאי מהניא הסיבה לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפ' כיצד מברכין מעובדא דבר קפרא ותלמידיה ולא אמ' אין זימון לפירות אלא לאחריו והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל ומשקה. וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד דמברכי קביעות במקומו עומד משא"כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן ולית להו קביעותא ובודאי דבברכת המזון כיון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא אע"פ שיצא מוציא אלא דרבנן בעו (שיוציא) [שיאכל] דלא ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות ומ"ה סגי ליה שיאכל כזית דגן ואע"ג דהוי שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא"כ בעלמא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא אלא דטעמא דהכא כדכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא ורבנן הוא דבעו שיאכל כזית דגן וכן פי' בתוס':

בעי רחבה וכו':    פי' בכל חדא איכא תרתי ברכות חדא ברכות מצוה וחדא ברכות נהנין דבמצה איכא ברכת המצוה לאכול מצה ובדידה ודאי מוציא לאחרים אע"פ שאינו מוציא לעצמו וכן ברכת קדוש אבל ברכת המוציא שבמצה ובפה"ג שבקדוש שהן נהנין ובעלמא אם יצא אינו מוציא מבעיא לן הכא בהני מהו מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא ואם יצא אינו מוציא דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא או דילמא כיון דהשתא חובה היא דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לברך ונעשת כל א' מהן כברכות המצות שהיא עמה שהיא חובה ופשטי' שאע"פ שיצא מוציא ואין צריך לטעום כלל ונקט ברכת הלחם של מצה דומיא דברכת יין של קדוש ששני הברכות על דבר א' ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנהנין אחר ברכת חובה להיות כמוה:

ושמעינן מינה:    דהני תרי ברכות דמצה אחדא מצה מברכינן להו (ואיכא פרנסה) [ואי איכא פרוסה] כיון דמברך עלה לאכול מצה משום דלחם עוני אמר רחמנא עליה מברך גם המוציא דומיא דקדוש שברכת היין וקדוש על כוס א' וברכת הנהנין ברישא מפני שמכשירתה לאכילה ושתיה ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור ליהנות מהם ואינם ראוים למצוה והיינו דאמר ההוא סבא כל היכא דאיכא בפה"ג איכא ברישא והא בריתא בדוכתה שאם הביאו לו בפסח ב' ככרות שלימות אין לו לפרוס א' מהן שלא אמר אלא שאם הביאו לו (בפסח ב' ככרות שלימות אין לו) פתיתין ושלמין שמביאין בלילי הפסח על הפרוסה משום דלחם עוני אמר רחמנא וכדכתב רבינו האיי ז"ל ולפיכך נהגו לפרוס אותה קודם ההגדה דכי אתינן בתוך הגדה לברוכי עלה משכחינן להפרוסה וה"ל כהביאו לפניו פתיתין לקיים מצות לחם עוני בפרוסה:


דף כט עמוד ב[עריכה]

ת"ר לא יפרוס:    פי' דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר"ת ז"ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק"ל דנשים סומכות רשות ואע"ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע"ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ' מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס' נשים סומכות רשות וק"ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי"ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ"מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה"ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי"א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ"כ רבינו אפרים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/ראש_השנה/פרק_ג&oldid=1054155"