חות יאיר/צז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צז[עריכה]
ראובן היו לו ג' בנות ובן כסיל אחד אשר מתוך רוב כסלותו איננו ראוי להנשא וראובן זה חלה את חליו אשר ימות בו וציוה מחמת מיתה וחילק נכסיו כרצונו לכל א' מבנותיו ובהיות אחת מהם הקטנה שבהם חביבה עליו עד לאחת נתן במתנה גמורה טרם כל שני מאות ר"ט להקטנה ההיא בכא"ה ומעכשיו רק התנה שכל זמן שבנו השוטה חי יקחו פירות של שני מאות ר"ט הנ"ל לבנו להיות ניזון ונתפרנס מהם ואם לא יספיקו לו הפירות ילקח אף מהקרן עד די ספוקו ואחר מות השוטה ינתנו ר' ר"ט או הנשאר לבת הנ"ל כי מעכשיו הם שלה ע"פ תנאי הנ"ל. זה תופס צוואת ראובן ומינה אפוטרופסים על אשר לו ויגווע וימת והאפוטרופסים לקחו ר' ר"ט הנ"ל מהעזבון ונתנו ביד הקהל על ריוח מה ומהריוח נתפרנס השוטה עד יום מותו כי הסתפק במיעוט הזה להיותו יצלח למלאכה ואכל בשכרו אצל א' מקרוביו מצד אם והנה בהגיע תור נערה הנ"ל להנשא לבן זוגה השיאוה אפוטרופסים ונתנה לבעלה כל אשר לה מאביה ובכלל זה שני מאות ר"ט הנ"ל אשר המה ביד הקהל. ויהי כעשר שנים אח"כ וימת השוטה הנ"ל ולא היו ימים מועטים אח"כ ומתה רחל הנ"ל והנושא בא לקחת הוא בעל האשה את מאתיים ר"ט מהקהל והקהל לא רצו אם לא ברצון הב"ד והאפוטרופסים כי יש כאן יתומים קטנים ונסתפק ב"ד של אותה שעה אם יש שום טענה להיתומים נגד הבעל לעכב על ידו ליטול המעות הנ"ל. וענה א' המיוחד שבדיינים ואמר כי אין לבעל שום זכות וזכי' במעות הנ"ל מצד ירושה דק"ל כר"ח והרי"ף דהבעל אינו נוטל במלוה שהיה לאשתו ביד אחרים כשנשאה ואין לומר דנהי דלא ירית לה מ"מ קנה הבעל אף בחייה דמה שקנה אשה קנה בעלה.
ואין להקשות איך ס"ד הכי א"כ מלוה דלא ירית היאך משכחת לה י"ל דמיירי בששיירה לעצמה וכ' לה דין ודברים וכו' בעודה ארוסה או אחר נשואין וקנו מידה כמ"ש בתשובות הרמב"ן להדיא ס"ג הביאו ב"י סי' צ' מש"כ בסתם קנה בעל מה שיש לאשתו וכ"ש בנדון דידן שהכניסה לו בהדיא. דהא ליתא דודאי מה שהוכנס לו חוב הנ"ל לנדן ודאי מגרע גרע דק"ל במתה מקמי דבא ליד הבעל לא זכה הבעל משום דלא אתי לידי' שהסכימו הפוסקים האחרונים לדעת ר"ת דס"ל פי' ברייתא דהכניסה לו פירות כסות וכלים וכו' מן הנשיאים כמ"ש טור וב"י סי' נ "ה והביאו רמ"א בהג"ה סי' נ"ב ע"ב דברי הדיין.
ולעד"נ דאין בדברי הדיין ממש דאי משום הא בתרא לא אריא דיש ויש לבעל זכות במה שהכניסה לו מלוה שיש לה ביד הקהל חדא דהא רבים אומרים דדוקא כשעדיין הנדן ביד מכניס הנדן הא הונחה ביד שליש זכה בעל ורבים אומרים דיחלוקו ומינייהו המרדכי וה"נ מה שביד הקהל כביד שליש דמי ואף לאיתן דס"ל דלא זכה הבעל במונח ביד שליש יש לחלק בשני סברות נמרצות לומר דנדון דידן עדיף מהונח ביד שליש חדא דשם מיירי דאב הניחו ביד שליש ובזה גלה אדעתי' להדי' דלא ניחא ליה לתתו ביד הבעל ועל כן נשאר לו זכות בה משא"כ אם הכניס לנדן בתו שטרי חובות שיש לו על אחרים ונתנם לידו בכתיבה ומסירה ודאי דזכה בהם הבעל וכן הכניס לבעל חוב במעמד שלשתן ובנדון דידן בעת הקנס היו שם אפוטרופסים וכמה פרנסים ובפרט פרנס החודש אשר על פיו יתנהגו כלם גם החתן והוי הכנסת החוב מעמד שלשתן.
שנית דמיירי דוקא תוך זמן שהקבע שישאר ביד שליש (וזה מדוקדק מאד בדברי שו"ת מיימוני דסדר נשים ל"ה) משא"כ אחר שכבר הגיע זמן לתתו ביד בעל כנדון דידן שהונח המעות ביד הקהל בעוד הבת יתומה קטנה ואח"כ הכניסה החוב להבעל עם כל זכיותי' ולא השאירה לפני' כלום כי מה שלא תבעה החוב גם היא גם בעלה הוא משום שעדיין הי' השוטה חי וכל ימיו הי' נוטל פירות החוב ומ"מ משם והלאה הי' החוב שאצל הקהל בחזקת שניהם (רצוני משעת מיתת השוטה שהרי ציוה שאח"כ מעכשיו יהיו ויתנו המעות לבתו ובדברי הקהל אין שטר וממילא אין כתובה ומסירה רק בכה"ג צוואת השכ"מ הוי בעת שאמר שיזכה בכתיבה ומסירה) ועי' בתשובות מהרי"ל ס"ד ועתה"ד שכ"א וא"כ זכה הבעל.
ועוד נראה דלא אמרינן לא כתב לו אלא ע"מ שהתנה בתו רק כשהאב מכניס הנדן דדין זה בנוי ע"פ הסברא וסברא זו לא שייכא רק כשהנדן חוזרת למכניס משא"כ אם היא עצמה מכנסת הנדן. לומר אומדן דעת זה שיחזור ליורשיה מנא לן. וכן משמע להדיא בתשו' מהרי"ו ס"ד דאומדנא דדעת קצת היו כשאב או קרובים הכניסו הנדן (ועשו"ת משאת בנימין י"ד ט"ו ראיה לדברינו) ומשמע שאם היא עצמה הכניסה הנדן אין כאן אומדנא אפי' קצת ואע"ג דשם בתקנת הקהילות מיירי ובקללת ותם לריק דתקנו לחזור הנדן אפילו כבר בא לידו וז"ש אומדנא דדעתו קצת מ"מ ילפינן מיהא סברא דידן דאין כאן אומדנא חשש הפסד ממונו אחר מותו ודו"ק. אבל אין להביא ראיה ממ"ש בתשובות הרמב"ן הנ"ל גבי הא דאין הבעל יורש מלוה אשתו דמיירי כשסילק עצמו בכא"ה דאל"ה מה שקנה אשתו קנה בעלה וקשה ממה פסיקא דילמא לעלם איירי בדלא סילק ולא קנה בעל מפני דאכתי לא אתי לידו דהא מיירי במלוה שהיה לה בעת שנשאה כמו שכ' הרא"ש וכל הפוסקים אלא ודאי כל היכא שהיא מכנסת וה"ה אם לא סילק עצמו יד אשה כיד בעלה כבא"ה ר"ס צ"א ואם מתה זכה בהם ולא מקרי ראוי כלל.
כי בשאר מלוה יש משם ראיה לסתור למעיין בגוף התשובה וז"ל ומיהו מסתברא דוקא במלוה שנפלה לה בירושה וא"נ במלוה שהיתה לה עד שלא נישאת וא"נ במלוה שנעשית במעות וכו' וא"נ הראשו' נשמט בהעתק בב"י ומוכח ממנו דמלוה שהיתה לה עד שלא ניסת ומתה לא זכה בעל משא"כ בכה"ג מעות שביד הקהל ע"פ צוואת שכ"מ בהגיע זמן שיזכה בהם מי שצוה לא מקרי ראוי רק זכה האשה וממילא זכה בעלה.
וכן משמע בתשובות מהרי"ק צ"א דאם זכתה הבת ממילא זכה ג"כ הבעל דמה שקנתה האשה קנה בעלה ואע"ג דלשון הש"ס בסוגיא דכ' לה כסות וכלי' זכה ולא זכה קאמר ועל הבעל קאי מ"מ טעמא הוי משום דלא כ' לה אלא ע"מ שתהנה ממנה ועל כן לא זכתה היא וגם הוא ובעל דנקט משום דהוא בא ליטול ולתבוע מה שפסק האב. ואין לומר דאף הבת לא היה לה זכייה בגווייה משום שקרנא משתעבד לרווחא להספיק מהם השוטה ואחר מות השוטה זכתה האשה בחוב והוי כירושת חוב וממילא מקרי לא בא לידו כמו דמקרי ראוי (והכי מוכח בש"ס ופוסקים סי' רמ"ח) דהואיל דכ' לבתו מעכשיו זכתה בהם תיכף אחרי מות אביה וכשנשאת זכה הבעל ועדיף טפי מזקפה עליו במלוה. וכן מוכח בדברי ממ"ש במרדכי וז"ל והא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה כשנכנסה עמו לשם נישואין לא תקשי לפי' ר"ת דהא פי' ההיא ר' נתן היא א"נ כשזכתה החזיקה וקנתה האשה קנה בעלה ולשון ירושה מוכרח כן וכו' ותירוץ א"נ לא הזכירו בתוס'. מ"מ נשמע מהא כדברינו וכך הסכימו עמי בעלי תורה וכך נפסק הלכה למעשה נ"ל:
יאיר חיים בכרך.