חדושי מהר"ל יורה דעה כח

סעיף ט

עשרה זהבים שכר ברכה דילפינן מכף אחד עשרה זהב כ״ף הוא מאה בגמטריא מאה ברכות שחייב אדם בכל יום אחת מהן יו״ד זהובים:

סעיף יד

כתב בעל העיטור מאן דשחט ציפרא או חיה וכו׳.

הקשה הב״י והלא ברייתא היא ואמאי הביא בשם בעל העיטור וי״ל דאי הביא הברייתא היה נשאר בספק כששחט חיה ואח״כ בהמה ולא נתכסה הדם לגמרי אם צריך כיסוי או לאו אבל מדברי בעל העיטור נשמע דבכל פנים פטור מפני שהגאון צריך לפרש דבריו כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא אם נסרכה אומה לדופן פירוש שחכמי התלמוד היה בודקין בסכין שאינו חד כאשר נסרכה אומה לדופן לפצל האומה מהדופן ואם נתפצל בלא ניקב היה מכשירין אותו ועכשיו מטריפין אותו ועל כן מכסין בלא ברכה.

ובחנם טרח הב״י לתרץ שם אי נמי שאינו אלא אם נסרכה וטעות סופר הוא באותן ספרים שכתוב אי נמי: