חבל נחלתו כב לח
סימן לח
קנה שובר לקניה בחנות והחנות נמכרה
שאלה[עריכה]
אדם קנה או קיבל שובר (בנייר) על זכות לקניית ספר בחנות ספרים, כשניגש לקנות בחנות (לאחר חצי שנה והשובר היה בתוקף) התברר לו שהחנות נמכרה לאדם אחר. קונה החנות טוען שהוא פטור מלתת כיון שקנה את תכולת החנות ולא את חובותיה. מה הדין?
תשובה[עריכה]
א. כתב הרב אריאל בראלי (חוב' אמונת עתיך גליון 125 עמ' 34): "ההלכה היא שחוב בשטר יוצר שעבוד נכסים, ואז ניתן לגבות אותו גם מלקוחות, ולכן מצד הדין בעל החנות חייב לכבד את השובר מכוח שעבודם של הנכסים שהוא רכש לבעל השובר (שו"ע חו"מ סי' קיא ס"א). אמנם ניתן לטעון שהיות ואין חתימת עדים על השובר לא נוצר שעבוד, אך עם כל זאת, ניתן להחשיב את הרישום בקופה כדבר רשמי לכל דבר, וכשם ששטר יוצר שעבוד, גם תיעוד זה גורם לשעבוד נכסים. ואף שחז"ל התנו את השעבוד בכך שישנם עדים המפרסמים את הדבר מכל מקום ההנחה היא שיש לכך פרסום, בייחוד שלרוכש החדש היתה אפשרות לעבור על הרישום המסודר ולהתוודע לקיום השובר, ומסתמא על דעת כן הוא קנה את המקום. אמנם אם בחוזה הקנייה נאמר במפורש שהבעלים החדשים מתחילים דף חדש, אז יש לפנות לבעלים הקודמים."
דבריו נראים לי לא מדויקים ובמקרים מסוימים אף פסקו אינו נכון.
ב. ראשית, ההלכה במקרה זה תהיה לפי פרטי המקרה ולא לפי כללים. צריך לדעת היטב במה מדובר האם בקנית תכולת החנות (=הספרים), והחנות עצמה בשכירות, או בקנית החנות בלשכת רישום מקרקעין (טאבו) עם כל תכולתה. כמו"כ צריך לדעת האם מדובר בקניית החברה בשמה עם המוניטין שלה, או שהקונה החליף את שמה ואין הוא המשך של החנות הקודמת.
ג. הטעם שהביא הרב בראלי לענ"ד אינו נכון. בסימן קיא מדובר על שעבוד נכסים כפי שכתב הרב בראלי אולם המדובר על שעבוד קרקעות. והרי המוכר (בעל החנות הראשון) התחייב לתת ספר מתוך חנות הספרים ולא קרקע ולא ממון, והספרים כמטלטלין לא השתעבדו כאמור בשולחן ערוך (חו"מ סי' קיג ס"א): "אין בעל חוב טורף מהלקוחות אלא בקרקע שמכר או נתן הלוה, אבל מטלטלין שמכר או נתן אינו טורף, אפילו היו בידו בשעת הלואה, ואפילו התרה המלוה בלקוחות שלא יקנו מטלטלי הלוה, אין המלוה טורף מהם; ואם נתנם במתנת שכיב מרע, המלוה טורף מהם, כמו שיתבאר בסימן רנ"ב. ואם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, יכול לטרוף המטלטלין מהלקוחות, כמו שהוא טורף קרקע, אפילו מכר הקרקעות קודם שיקנה המטלטלים. והוא שכתב לו: דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, או יכתוב שהוא משעבדם לו מעכשיו".
והוסיף השו"ע בסעיף ג: "בזמן הזה, אפילו שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, אינו טורף מטלטלים שמכר או נתן, משום תקנת השוק".
ואם כן הספרים כלל לא השתעבדו, ואף אם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי מתקנת השוק לא השתעבדו. ולכן אם אין שעבוד נכסים הוא צריך לגבות את שווי השובר מן המוכר הראשון.
ד. אף אם נאמר שהמוכר את החנות שעבד לבעל השובר את כל תכולת החנות באפותיקי ומכרה אין לבעל השובר שעבוד על הספרים, משום שהשימוש בשובר מותנה בכך שהספרים נמצאים בחנות ועומדים לקניה, וכיון שכל הספרים נמכרו לקונה אחר נמצא ששעבודו בטל, וכל מה שיש לו הוא שעבוד גוף של מוכר החנות וממנו יגבה את הסכום ששולם על השובר.
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' קיז ס"ד): "וכן לענין קדימה, אם עשה מטלטלין אפותיקי, אפילו מפורש בשטר לראשון, וקדם מלוה מאוחר וגבאם, זכה, והוא שלא שעבדם לו אגב קרקע, שאם שעבד לו אגב קרקע, אם קדם מלוה מאוחר וגבאם לא זכה".
ואם כן כשם שאם המוכר הראשון מכר את הספר המבוקש על ידי בעל השובר, לאחר, שוב אין בעל השובר יכול לגבות ממנו את הספר אע"פ שמועד רכישת השובר קדם לקנית הספר על ידי מאן דהוא, ה"ה אם מכר את כל הספרים לקונה אחד, בטל השעבוד של בעל השובר.
וכ"כ בפתחי חושן (ח"י פי"ב סכ"ז): "אין דין אפותיקי במטלטלין ואפילו אפותיקי מפורש ואפילו כתב לו האפותיקי בשטר, אא"כ שעבד לו מטלטלין אגב קרקע".
בשובר רגיל אין שעבוד אגב קרקע, ולכן אין לבעל השובר שעבוד על הספרים שביד הקונה.
ה. נמצא שאם מדובר על שעבוד לספר או ספרים אין שעבוד למטלטלין, ואם על השעבוד הממוני שהוא קיים במידה ומכר את החנות עצמה ולא רק את תכולתה, הרי השעבוד מתחיל מקרקפתא של המוכר עצמו כלומר יש עליו שעבוד גוף ורק אח"כ שעבוד ממון על החנות. סכום השווי של ספר או אפילו סדרת ספרים מוטל על המוכר ואח"כ אם אין לו על החנות.
נראה לי שכמעט כל מוכר שהשתעבד גופו לשלם מחיר ספר יכול לשלמו, ולכן ממה נפשך המוכר חייב, אם תשלום ממון הרי גופו משועבד תחילה, ואם תשלום ספר – הרי אין עליהם שעבוד.
ו. כל מה שכתבנו הוא כשיש בכלל מכירת קרקע (=חנות), אולם עפ"י רוב, בעלי חנויות אינם בעלי המקום אלא שכרו חנות, והסבו אותה לחנות ספרים, (ולעתים רבות החנות עוברת הסבה למכירת דברים אחרים לגמרי).
ואף אם הקונה קנה את תכולת החנות הקודמת הוא שוכר של החנות ואם כן כל העיסקה היתה של מטלטלין ואין שום שעבוד נכסים, ויש רק שעבוד גוף על בעל החנות הקודם.
ז. ישנה אפשרות נוספת שאדם קנה חנות בעלת שם ופרסום, ולא שינה שמה אלא קנה את החנות עם המוניטין שלה. במקרה כזה נראה שהקונה צריך לתת לו ספר עפ"י השובר, שכן קנה אותה ואת כל המחויבויות שלה לקונים ולמבצעים שעשתה החנות בבעלות הקודמת, אמנם לא בגלל שעבוד נכסים אלא בגלל התחייבות של החנות שהיא כישות עצמאית (אף אם אינה חברה בע"מ) והמחזיק בה חייב בהתחייבויותיה.
ח. בשלב זה של הבירור התפתח ויכוח בין הכותב (י. א.) לבין הרב בראלי שליט"א.
טענות הרב בראלי:
1. אדם יכול למכור שעבוד הגוף שלו, וזה מה שהיה במכירת חנות ספרים. וראייתו ממעמד שלושתן שבו אדם מעביר חוב שחייבים לו לפלוני, ושוב אינו יכול למחול את חובו בניגוד למכירת חובו שיכול למחול את חובו.
2. אדם המוכר חברה, כל השעבודים שלו הם רק על העסק, ובמכירתו הוא מעביר את העסק עם שעבודיו.
תשובותי:
א. זה שאינו יכול למחול במעמד שלושתן, הוא רק סיבה לכך שמקבל המלוה יכול לגבות, והוא אינו יכול למחול, שלא כמו במוכר מלוה לאחרים. אבל שעבוד הגוף שלו לא עבר למקבל המלוה השעבוד נשאר במקומו ורק מחילה לא יכולה להתקיים עליו. ולמקבל יש שעבוד גוף חדש אבל אין העברת שעבוד הגוף מאחד לשני.
ב. שעבוד הגוף לא ניתן למכירה, הוא נוצר פעם אחת עבור מי שנשתעבד לו.
כ"כ הר"ן (על הרי"ף מסכת כתובות דף מד ע"ב): "ושעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא הילכך אינו נמכר אלא שעבוד נכסים בלבד, ואף על פי שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים שאינו אלא מדין ערב"...
וכ"כ נימוקי יוסף (בבא בתרא סט ע"א): "וחזר מחלו מחול. משום דלוה משועבד למלוה בשעבוד גופו ובשעבוד נכסיו שהן ערבאין כדאמרינן [ב"ב קעד א] נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ושעבוד הגוף א"א למכרו הלכך אף על פי שמכר החוב עיקר השעבוד דהיינו שעבוד הגוף נשאר למלוה וכשמוחל מפקיע שעבוד הגוף וכ"ש שמפקיע שעבוד נכסים שאינם אלא ערבות ומש"ה מחול וה"ה שיורש יכול למחול ומיהו מחזיר מעותיו המוכר ללוקח דהא הלכתא היא [בב"ק דף ק א] דדיינינן דינא דגרמי דהפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של חבירו וקי"ל דחייב.
"אמר המחבר ואם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך שוב אינו יכול למחול"...
סתם מוכר שטרו אינו יכול להעביר שעבוד הגוף ורק בשטר כזה שבעת כתיבתו ושעבודו למלוה הראשון הוסיף: 'ולכל דאתי מחמתך' רק אז עובר שעבוד הגוף ובמקרה שלפנינו זה לא קיים.
ג. הכיוון שהרב בראלי חותר אליו הוא 'חברה בע"מ' – ישות מלאכותית שיש לה רק שעבוד ממון מפני שאין מפעיליה בעלים עליה אלא שכירים העובדים בה. רובם מסבירים שיכולת קיומה הוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה בממון שחל גם על כל מיני יצירות קניניות כגון סיטומתא.
האחרונים חקרו ובארו בדיני חברה בע"מ מבחינה ממונית מה כוחם, כגון הקנאה, ירושה, תשלום חוב לאחר פשיטת רגל, השמטה בשביעית וכד'. (כל זאת מלבד דיני איסורים כגון רבית, חמץ בפסח, מניות חברה המחללת שבת). חברה זו אינה אדם המצווה במצוות, ולכן קשה לברר את הבעלות עליה.
כאשר אדם קונה חברה בע"מ על מנת להמשיך קיומה, נראה שממשיכים החיובים גם לגבי חיובים שנתחייבה החברה בבעלות הקודמת. אולם הקונה חברה בע"מ צריך להחליט מה יעשה בה, אם מפרק אותה ומשבית את פעילותה נראה שהוא פטור מהחיובים הקודמים. אם הוא מבליע אותה בתוך חברה שלו גם כן נראה שהוא פטור מחיובים קודמים, ורק אם הוא ממשיך להפעיל את הישות הקניינית הזאת באותו שם ובאותה מהות יש מקום לומר שהוא חייב בחיובי הישות הממונית שקנה.
מסקנה[עריכה]
מעטים המקרים שהקונה חנות ספרים יצטרך לשלם ספר עפ"י שובר מהחנות שקנה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א
קופון בחנות שנמכרה לאחר
גם הרב בראלי וגם אתם מתיחסים לנושא מדין שעבוד לחוב.
לענ"ד אין כאן חוב שמשעבד, הקופון אינו שטר הלוואה המשעבד נכסים. זהו שטר מכר (ומדין סיטומתא גם מטלטלין נמכרים בשטר). ודוגמא, אין למחזיק הקופון זכות לדרוש מהסוחר שיפרע לו את הקופון בדמים, אלא בספר, וגם הסוחר לא יכול להציע לו כסף ולא ספר. הספר כבר נקנה עם מסירת הקופון אלא שעדיין לא הוברר איזה ספר. זכותו של בעל הקופון לבקש ספר מסוים, אם נמצא במלאי. וגם למ"ד אין ברירה כאן אין צורך בברירה למפרע, אלא בקנין מכאן ולהבא (ר' ביצה י, ב וב"ק סט א שמכאן ולהבא יש ברירה). וכשם שאדם יכול לעשות קניין שיחול רק בעוד שלושים יום. וא"כ הקונה את כל המלאי שבחנות לא קנה את הספרים שנקנו כבר ע"י הקופונים. הם כבר מכורים ואינם שלו. ואי"ל שהבעלים הראשונים לא יכלו למכור ספרים שהקניין יחול עליהם רק ברשותם של הבעלים השניים, כי מעשה הקניין כבר היה אצל הראשון ובכוח הספרים כבר מכורים רק הבירור הסופי, על איזה ספר חל הקניין, נעשה אצל השני. הדברים אומנם צ"ע, אך זוית הראיה לענ"ד שונה משלכם1.
ולכאורה אם הספר שבו מעוניין בעל הקופון לא היה קיים במלאי בשעת מסירת הקופון אלא נקנה אח"כ לכאורה זה דבר שלבל"ע והספר לא נקנה לבעל הקופון. אומנם אילו הייתה החנות נשארת בבעלותו של הראשון הוא היה אולי חייב לקיים את התחייבותו (מתוך הנחה שהקופון הוא לא רק שטר מכר אלא כולל גם התחייבות לקיים את קניין) ר' חו"מ סי' ס ס"ו. וכ' הסמ"ע בס"ק יח שהחיוב חל על גופו שהוא בעולם. אך על השני לא חלה התחייבות אישית זו. מיהו אם אכן נכונה הנחתנו שהראשון התחייב גם התחייבות אישית עליו למלא את התחייבותו גם עתה לאחר שמכר את חנותו לאחר, ועליו לקנות ספר מהבעלים החדשים ולתיתו לבעל הקופון. ואם בעל החנות העכשוי לא סיים לפרוע את כל חובותיו לראשון עליו לתת ספר לבעל מדין שעבודא דר"נ. ושני הבעלים צריכים להתחשבן ביניהם.
יתרה מזאת, מכיון שהקופון הוא שטר מכר המחזיק בו נחשב למוחזק בספר הוא שלו. כמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' רט ס"ד: "ואם קדם הלוקח ותפס הפירות, אין מוציאין מידו. (והוא הדין בשאר דברים שלא באו לעולם. ואפילו לא תפס, אלא כתב ליה שטר ומסר ליה השטר, כמאן דתפיס דמיא) (ת"ה סי' ש"ך (בשם) הגהמ"י פכ"ב דמכירה)".
ועוד, מכיון שמנהג הסוחרים למכור גם דשלבל"ע הקניין חל מדין סיטומתא, לדברי חלק מהפוסקים, וכמדומני שכך גם נוהגים בתיה"ד בישראל.
לא באתי לקבוע מסמרות, אלא רק להאיר את הנושא מזוית אחרת.