חבל נחלתו כב לא
סימן לא
מכירת מזוזה – קדושת המעות
שאלה[עריכה]
אדם פרטי המוכר מזוזה שלא הוצרך לה, האם מוגבל באלו תשמישים מותר לו לעשות בדמי המזוזה?
תשובה[עריכה]
א. נברר את ההלכה בספר תורה שהוא קדוש כמזוזה, ואח"כ נשליך לגבי מזוזה.
פסק הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ב): "ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו ישן ליקח בו חדש, לעולם אין מוכרין ספר תורה אלא לשני דברים, שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור".
באר הכסף משנה: "אסור לאדם למכור ס"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ"ז) ת"ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם".
"ומ"ש אפילו ישן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס"ת פסקה לחומרא".
"וכתב ה"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ"ל".
"ומ"ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור".
לא הובא לשיטת הרמב"ם מקור מן התורה, אלא נראה שהוא מתוך דברי חכמים, ונראה שהטעם לגזרתם הוא האמור בראש ההלכה: קדושה יתירה וכבוד גדול. אולם לא בגלל היותו תשמיש קדושה. ועל כן השוואה בין ספר תורה לשאר תשמישי קדושה אינה נכונה. הרמב"ם לא כתב שהדמים קדושים, אלא כתב לשון איסור. ועוד, לפי שיטת הרמב"ם דין מתנה כדין מכירה, ושניהם אסורים, שהרי הביזוי בהעברת הספר מבעליו הוא האסור.
ב. לעומת דברי הרמב"ם הנחרצים – פסק השולחן ערוך (או"ח סי קנג ס"י): "י"א דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה".
מתבאר מהשו"ע, לגבי ספר תורה שאינו יוצא מקדושתו, ומחלוקת בין הראשונים בספר תורה של יחיד שלא מסרו לרבים, יש אומרים שיכול למוכרו ולעשות בדמים מה שירצה. כבית כנסת של יחיד, ויש אוסרים שימוש בדמים אלא ללמוד תורה ולשאת אשה.
והעיר הט"ז (ס"ק י): "ויש מי שאוסר. הוא הרמב"ם כב"י ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו"1.
ג. באר הבית יוסף (או"ח סי' קנג ס"ק י) את שיטת המתירים למכור:
"...וכן כתוב בנמוקי יוסף (כו: ד"ה זיל זבנה) בשם ה"ר משולם... וזה לשונו דהא דאמר רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר וכו' וכן הדין בס"ת שעשה יחיד לצרכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למכרו ויפה כחו מבית הכנסת לפי שהס"ת עומד בקדושתו בבית הלוקח מה שאין כן בבית הכנסת ובגמרא (שם) דבעי מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש בס"ת דבני העיר דמתניתין איירי או בכיוצא בו דיחיד כלומר שהקדישו לקרות ברבים ובכהאי גונא נמי איירי הא דאמר רשב"ג שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה אבל מדברי הרמב"ם משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו אסור למכרו אלא ללמוד תורה או לישא אשה עכ"ל"...
וסיים בשיטת הטור: "וכן נראה מדברי רבינו שכתב וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו וכו' אפילו ס"ת"...
הב"י דן במכירת ס"ת מצד קדושתו, וכתב כי לפי המתירים יש עדיפות למכירת ספר תורה בכך שאינו יוצא מקדושתו, והוסיף שהטור סבר כרבינו משולם. עולה מדבריו שאיסור המכירה לפי המקילים הוא רק בס"ת של רבים, אבל בס"ת של יחיד כיון שהוא בעליו יכול למוכרו ולעשות בדמים מה שירצה. אולם לפי שיטת המחמירים עולה שספר תורה אע"פ שאינו יוצא מקדושתו בכ"ז תופס את דמיו ופרט לצורך נשיאת אשה ולימוד תורה אסור להשתמש בדמים שלא לצרכי ספר תורה.
כפי שכתבתי לעיל, שיטת הרמב"ם לפי הבנתי אינה כן וארחיב בכך להלן.
ד. העיר בעולת תמיד (סי' קנג ס"ק ל): "ויש מי שאוסר אלא אם כן וכו'. המחבר פסק ביו"ד סימן (רפ"ב) [ר"ע ס"א] וזה לשונו, מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת וכו' ואינו רשאי למכרה וכו', דמשמע אפילו יחיד שכותב ס"ת לעצמו ולא הקדישה לקרות ברבים אינו רשאי למכרה, וזהו דעת יש מי שאוסר שכתב כאן, והוא דעת הרמב"ם (פ"ז) [פ"י] מהלכות ס"ת [ה"ב]. ונראה גם לפי דעת הרא"ש אינו נכון לעשות כן, כי הוא מודה דאף על גב דמותר לעשות כן ואין הדמים נתפסים בקדושה, מכל מקום אינו רואה בממון זה סימן ברכה לעולם"...
ונראה מדבריו שאף בשיטת המקילים החמיר שאין למכור לכתחילה משום שאינו רואה סימן ברכה. וקצת משמע מדבריו כי לפי שיטת המחמירים במכירה הדמים נתפסים בקדושת ס"ת. וכן הורה המשנ"ב (ס"ק ס).
ה. באליה רבה (סי' קנג ס"ק כב) כתב: "מי שאוסר וכו'. משמע דעיקר [כסברא] ראשונה דרבים הם. אבל ביו"ד ס"ס רפ"ג כתב גם סברת המתיר בלשון יחיד. מיהו רמ"א כתב שם ועיין באו"ח סי' קנ"ג, אפשר דכיון לזה. וכן בדרכי משה [סק"ו] כתב שהמנהג כמתירין. וכל זה מדינא, ומ"מ המוכרו אינו רואה סימן ברכה. וכל זה בספר תורה, אבל תשמישיו לכ"ע מותר. גם נ"ל דבשאר ספרים כ"ע מודים ביחיד. נראה דאפילו בס"ת אם קנאה מתחלה למוכרה וכל שכן אם קבלה בחובו, שמותר למוכרה לכ"ע".
כפי שכתבתי לעיל, נלענ"ד כי לפי הרמב"ם הדמים לא נתפסים בקדושת ספר תורה, והרמב"ם לא הזכיר זאת. אלא זהו איסור בגלל קדושת ספר תורה, ובכך נבדל ספר תורה משאר תשמישי קדושה.
ומצאתי בס' דף על הדף (מגילה כז ע"א) שהביא: "וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל להגר"ש קלעי זצ"ל (סי' טז): 'עצה טובה שראוי להמנע ולסבב פרנסתו באופנים אחרים כדי שלא למוכרו לכתחלה, אלא דוקא שילמוד בדמיו או שישא אשה, אבל אם מכרו, מאן לימא לן דאסור להשתמש בדמיו'".
עוד מביא בס' דף על הדף: "ר' אברהם אבן טוואה, ממשפחת הרשב"ץ, שפעל באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט"ז, מעיד בשו"ת חוט המשולש (ח"ג סי' ל"א) על המנהג הנפוץ באלג'יר: האידנא נהגו להקל בס"ת של יחיד למוכרו ולעשות בדמיו מה שירצה".
ו. כתב בחכמת שלמה (קלוגר, או"ח סי' קנג ס"י): "ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה. נ"ב, עיין ביו"ד סימן ר"ע מה שישבתי שם מה שהקשה המג"א כאן [ס"ק כג] מסימן (רמ"ח) [ער] ועל הב"י בדין שאר ספרים, עיין שם שהכינותי סמוכין לזה מפירוש הרשב"ם [ב"ב קנא, א ד"ה ספר תורה] דאף תפילין אסור למכור אם לא ללמוד תורה או לישא אשה, ע"ש, ודו"ק".
לא מצאנו חבר לר"ש קלוגר, ועל כן ההשוואה של כל תשמישי קדושה לספר תורה – לא נמצאת בשאר הפוסקים.
עוד נלענ"ד שאף לפי הרש"ק כל זה דוקא בספר תורה ובתפילין שישנה מצוה חיובית לאדם בהם, אם כמצוה של כתיבה ואם כמצוה של הנחה בקביעות. אבל מזוזה היא רק חובת הדר, ואם הדר לא נזקק למזוזה אין שום בעיה במכירתה. ומתאימים הדברים להגהת רבי עקיבא איגר (או"ח סי' קנג ס"י): "[שו"ע] יש אומרים דיחיד בשלו. בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"ד מסתפק די"ל דלא נאסרה מכירת ס"ת רק לאיש שמצווה על כתיבתו. אבל אשה דאינה מצווה על הכתיבה אפשר שאינה בכלל איסור המכירה עכ"ל".
וכיון שלא מצאתי מישהו מהפוסקים שחשש למכירת מזוזה אין לחוש לכך, ומזוזה שאינה יוצאת לחולין אינה תופסת דמיה.
מסקנה[עריכה]
לגבי מזוזה ברור לכל שאינה תופסת דמיה, ועל כן מי שלא הוצרך למזוזה יכול למוכרה ולהשתמש בדמים לכל הנצרך לו.