חבל נחלתו כא ט
סימן ט - נבטים בשבת
שאלה1
נבטים שלא היו ראויים לאכילה ביום שישי ובשבת יצאו שרשים קטנים ואז הוא נאכל האם מותר לאוכלו בשבת, וכן פרי עץ שהיה קשה אך בשבת התרכך האם מותר לאכלו?
תשובה[עריכה]
א. נאמר בביצה (כו ע"ב): "בעי מיניה הלל מרבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת? היכי דמי, אי דאחזי בין השמשות – אחזי; אי דלא אחזי – לא אחזי! – לא צריכא, דאחזי והדר אדחי, והדר אחזי, מאי? – אמר ליה: יש מוקצה. – איתיביה: ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן. ואמאי? נימא: האי בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה, אתיליד ליה – אדחי ליה, אחזייה לחכם – אשתרי ליה! – אמר אביי ואיתימא רב ספרא: כגון דיתבי דייני התם. איכא דאמרי, אמר ליה: אין מוקצה לחצי שבת. לימא מסייע ליה: ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן. והא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה, אתיליד ליה – אדחי ליה, אחזייה לחכם – אשתרי ליה. אמר אביי ואיתימא רב ספרא: כגון דיתבי דייני התם. תא שמע: היה אוכל בענבים והותיר, והעלן לגג לעשות מהן צמוקין, בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות – לא יאכל מהן עד שיזמין מבעוד יום. וכן אתה מוצא באפרסקין, ובחבושין, ובשאר כל מיני פירות. היכי דמי? אי דחזו – למה ליה הזמנה? אי דלא חזו – כי אזמין להו מאי הוי? וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו, והאמר רב כהנא: מוקצה שיבש, ואין הבעלים מכירין בו – מותר. אלא לאו דחזו ואדחו והדר אחזו, ואי אמרת אין מוקצה – למה להו הזמנה? – אלא מאי – יש מוקצה? כי אזמין להו מאי הוי? – לא צריכא דאחזו ולא אחזו, דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי. אזמין – גלי דעתיה, לא אזמין – לא גלי דעתיה. אמר רבי זירא: תא שמע מפולין ועדשים דהא פולין ועדשים מעיקרא חזו לכוס, שדינהו בקדרה – אדחו להו, [כז ע"א] גמר בשולייהו – חזו להו. אמר ליה אביי: ולטעמיך, תקשי לך קדרות דעלמא: דהא סתם קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן, ולאורתא אכלינן מינייהו! אלא, גמרו בידי אדם – לא קא מבעיא לן, כי קא מבעיא לן – גמרו בידי שמים".
מבאר המאירי: "ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן, ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אף על פי שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר. לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אף על פי שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם".
וכך פסק הרא"ש (ביצה פ"ג סי' ז): "בעי מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. [דף כז ע"א] ומסיק דגמרו בידי אדם כגון קדירות בין השמשות לא מיבעיא ליה דודאי אין מוקצה. כי קמיבעיא ליה גמרו בידי שמים כגון גרוגרות שנתייבשו מע"ש וירדו עליהם גשמים ונתלחלחו ואח"כ זרחה עליהם החמה ונתייבשו ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי ליה אבל במילי דטלטול פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת. מההוא דתנן (שבת דף קכח ב) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. ותניא בפרק כירה (שם דף מג א) מותר לטלטלו כשאינן עליו. והוא שלא היו עליו כל בין השמשות. ועוד דקאמר התם (דף מד א) אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה. והוא שלא היו עליה כל בין השמשות. ואיכא תרי לישני. בלישנא קמא א"ל יש מוקצה לחצי שבת ובלישנא בתרא א"ל אין מוקצה לחצי שבת: ומיסתבר כלישנא בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולכך לא הביאה ה"ר אלפס".
ב. פסק השו"ע (או"ח סי' שי ס"ב): "אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת. ואפי' חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת, מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה"...
ובאר המשנה ברורה (שם ס"ק ה): "ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים וכו' – ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן מ"מ כיון דחזיין ללקטן ולאכול לא הוו מוקצה דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים דחינהו בידים ולא חזו וכמש"כ בסוף הסעיף".
היינו צריך שני תנאים לכך שיהיו מוקצה: 1. שדחה אותם בידים. 2. אינם ראויים.
ג. אולם כל זה כשראוי בין השמשות אבל אם אינו ראוי בין השמשות גם אם לא דחה בידים אינו ניתר בשבת כאמור בשו"ע (שם) בסעיף ג: "בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום".
והסביר המשנה ברורה (שם ס"ק טז): "אסור כל היום – דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו".
וכן הסביר זאת בערוך השולחן (או"ח סי' שי ס"ה): "קיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת ביאור הדברים דבדבר שהוקצה בין השמשות אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אבל בדבר שהוקצה באמצע שבת ובין השמשות היה הדבר ראוי רק באמצע שבת לא היה ראוי בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול אם חזר ונתתקן מותר דחוזר להתירו אבל דבר שהיה מוקצה בין השמשות אסור דבהא קיי"ל דלא כר"ש אלא כר"י כמ"ש".
ובאר השו"ע בסעיף ד שאם לא ידע בבין השמשות שכבר היה ראוי לאכילה מותר לאוכלו באותה שבת.
ד. הוסיף השו"ע בסעיף ה: "גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה, נפיק ליה מתורת מוקצה; ואי לא, לא. אבל אם אינם ראויים והזמינם, הזמנה לאו מלתא היא".
ובאר המשנה ברורה (ס"ק יט) כך: "כתבו הפוסקים אימתי אמרינן דאתקצאי לבין השמשות דוקא דברים שגמרו בידי שמים כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חום החמה ושמא יהיה יום ענן בשבת ואסח דעתיה מנייהו אבל דבר שנגמר בידי אדם כגון תמרים שנתן עליהם מים בע"ש אף דבודאי אינם ראוים בבין השמשות לא התמרים ולא המים דהא לא קלטו טעם התמרים שיהו ראוין לשתיה וגם התמרים לע"ע לא חזיין אפ"ה לא אסח דעתיה מנייהו על יום השבת שיהא מוקצה מחמת זה דהא בידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים".
ה. וכך כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' שי ס"ג) – "פירות שעדיין לא נתרככו, ירקות באמצע כבישתן, מאכלים קפואים". "שם: וכן תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהן וכו'. ובכלל זה אבוקדו ובננה ואגסים ואפרסקים, ושאר פירות אשר בתחילה קשים הם ועם הזמן מתרככים ונעשים ראויים לאכילה היטב (2 מנחת יעקב [משנת המוקצה אות א'], וכן בדין, דלכאורה לא גריעי מבשר שאינו מבושל שבזמניהם לא היה מוקצה כיון שראוי היה לכסיסה [ע' סי' ש"ח אות מ"ד], והכא נמי תמיד ניתן לפרוס פירות וירקות אלו בסכינא חריפא לפרוסות דקות ולאוכלן בשעת הדחק. אמנם רבים ממחברי זמנינו נטו להחמיר בזה ולהכיל עליהם דין מוקצה, אך מכל מקום זה ודאי שאם במהלך השבת נתרכך ונעשה ראוי לאכילה, פשוט שאין לחוש למיגו דאתקצאי בביה"ש וכו', כי ההתרככות במשך השבת מוכיחה שבביה"ש לא היה כל כך קשה וכבר היה ראוי לאכילה, ובלא"ה אינו בגדר 'דחייה בידים' כגרוגרות וצימוקים). וכיון שגם בשעה שקשים הם שייך בדוחק לאוכלם, לא דמי לגרוגרות וצימוקים שמסריחים לגמרי ואינם ראויים כלל (ורשאי בשבת גופא לעטפו בנייר וכיוצב"ז כדי שיתרכך במהרה, דקיימ"ל דליכא איסור 'תיקון מנא' באוכלין)". "וכן מלפפונים ושאר ירקות שהניחם בחומץ או במי מלח לכבישה (שו"ת שבט הקהתי ח"ב סי' קל"ט בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ועיי"ש שמ"מ לא יעבירם מצל לחמה בשבת, משום שדומה למלאכת מעבד, והוא בכלל הא דלקמן סי' שכ"א סעי' ב' וג' ומשנ"ב שם), וכן פירות שתלאן לייבוש, הגם שעדיין לא הוכשרו לאכילה היטב, מכל מקום אינם מוקצים, כי בכל שלב ראויים הם לאכילה בשעת הדחק (וכ"ה במקור חיים לחו"י (הכא) "חתיכות תפוחים ואגסין שתלאן בחוט מעל התנור, לא אמרינן דמוקצה נינהו ודחינהו בידים, דהא מ"מ ראויים לאכילה". ולהניחם שם בשבת לצורך כך אסור, וכהא דלקמן סי' שי"ח אות מ' לענין צנימים), ואינו דומה לגרוגרות וצימוקים, וכנתבאר".
נראה עפ"י דברי הפוסקים שנבטים וכן פרי קשה מותר לאוכלם בשבת אף שבכניסת השבת היו ראויים להיאכל על ידי הדחק בלבד. ואם כלל לא היו ראויים להיאכל בבין השמשות אסורים לכל השבת.