חבל נחלתו יח מב
סימן מב- שבע ברכות תחת החופה ברמקול
שאלה1
האם צריך שכאשר אומרים את ברכות הנישואין תחת החופה ברמקול שעשרה מבין הקרואים ישמעו את קולו הטבעי של המברך או שאין צורך בכך ודי אם ישמעו ויענו אמן בשמיעת המברך ברמקול?
תשובה[עריכה]
א. במסכת מגילה (פ"ד מ"ג, כג ע"ב) במשנה: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה"...
ובגמרא שם: "מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה – אף כאן עשרה".
משמע שברכת חתנים צריכה עשרה משום דבר שבקדושה. אע"פ שלשון 'מנא הני מילי' אינה מכוונת דוקא לברכת חתנים, ואפשר לפרש שהשאלה היא דוקא על התפילות הנזכרות במשנה. ואולי עניינה יותר מצד כבוד הברכה ותוכנה שתיעשה בציבור כמו מעמד ומושב וברכת אבלים ותנחומי אבלים.
ב. במסכת כתובות (ז ע"א): "גופא, אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. ורבי אבהו אמר: מהכא: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. (רש"י: על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב.) ורב נחמן, בהאי קרא דרבי אבהו מאי דריש ביה? מיבעי ליה לכדתניא, היה ר"מ אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים? שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. ואידך? אם כן, לימא קרא מבטן, מאי ממקור? על עסקי מקור. ורבי אבהו, בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית, דאי סלקא דעתך לברכה, לא סגיא דלאו זקנים? ואידך? אי סלקא דעתך למידרש, לא סגיא דלאו עשרה? אין, לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: פוק ואייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו: המזכה לעובר – קנה. והלכתא: המזכה לעובר – לא קנה".
המחלוקת בין רב נחמן לבין ר' אבהו היא במקור חיוב הברכה בעשרה. לפי רב נחמן המקור ממגילת רות מהווה מקור לכל ברכות נישואין, ולפי ר' אבהו שם זה היה כדי לפרסם את דין מואבי ולא מואבית ולכן לומד מפסוק אחר ('במקהלות ברכו').
ג. בשיטה מקובצת (כתובות ז ע"ב) באר: "גופא אמר רב נחמן כו' מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. פי' סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה הא לא כנסן אלא לברכה בלבד ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם כינס עשרה. לשון הגאונים ז"ל". וכן משמע מרבנו יהונתן מלוניל (מגילה יג ע"ב).
ברכת חתנים – מפרש רע"ב עה"מ במגילה שמדובר בשבע ברכות הנישואין. שבע הברכות הן ברכות שבח לקב"ה, הן אינן ברכות החתן לשבח את הקב"ה על שנשא אשה, אלא הן ברכות הציבור לקב"ה על שסידר את חיינו כחלק מעם ישראל אשר מקיים את סדרי הנישואין בדרך זו. ולכן יש מקום רב לומר שהגורם לברכה בעשרה הוא שתיקון הברכה להיאמר בציבור משום שעם ישראל הוא המשבח את רבש"ע, וברכות אלו ראוי שיאמרו בציבור דוקא.
ונראה כי שני צדדים בברכה: דבר שבקדושה ושבח של הציבור הם עומדים ביסוד המחלוקת שהביא הר"ן (על הרי"ף כתובות ב ע"א): "מניין לברכת חתנים בעשרה. כתב רב אחא ז"ל דברכת ארוסין נמי בעשרה והנגיד רב שמואל ז"ל חלק עליו ואמר שאינה צריכה י' אלא בברכת חתנים". לפי השאילתות הטעם הוא משום דבר שבקדושה ולכן גם ברכת האירוסין צריכה עשרה. לפי ר"ש הנגיד ברכת אירוסין היא ברכת המצוות ודי לחתן שיאמרה בינו לבין עצמו ואילו ברכת חתנים היא ברכת שבח שצריכה להיאמר בציבור2.
ד. וכן בערוך השולחן (אה"ע סי' סב סי"א) מדגיש שאין זה דבר שבקדושה כתפילה אלא ברכות שצריכות להיאמר בציבור משום כבודן וכבוד הציבור. וז"ל: "אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין ולא עבדים והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג ב] וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב ויקח עשרה אנשים וגו' [כתו' ז' ב] ומ"מ אין ללמוד מפסוק זה דבעינן עשרה לבד מהחתן דאין זה סברא כלל, ולכן בשארי הסעודות כשאין פנים חדשות דאין מברכין רק אשר ברא א"צ עשרה ומ"מ שלשה בעינן דלא גריע מברכת זימון דכל תוספת ברכה על הברכות הקבועות בברהמ"ז אינו בפחות מג' אבל ברכת אירוסין אין עשרה מעכבה כמ"ש בסי' ל"ד דהיא ברכת המצוה ככל ברכת המצות אבל לכתחלה גם שם צריך עשרה כמ"ש שם ושלשה אפשר דגם שם מעכב דשלשה מוכרחים להיות החתן ושני עידי הקדושין".
ה. וכיון שאין העשרה השומעים יוצאים ידי חובה אישית בשמיעת הברכות, אם נאמרו בדיעבד בלא עשרה יצאו ידי חובה באמירת הברכות ואין צריך לחזור ולברך. זו מסקנת הנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' נו): "ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר ששם במשנה במסכת מגילה פרק הקורא עומד אין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר".
עולה שברכות אירוסין ונישואין עולות בדיעבד אף ללא עשרה.
ו. לגבי שמיעה על ידי רמקול, נראה שכל מקום שהשומעים צריכים לצאת ידי חובה בברכה או בקריאה חייבים לשמוע דוקא את קול המברך או הקורא, משום שומע כעונה. אבל אם רק צריך לעמוד שם משום דבר שבקדושה או כשבח של הציבור יכול לשמוע את הברכות על ידי רמקול.
כך הסיק בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט): "קצור הדברים הוא שאין להשתמש בביהכ"נ לצרכי תפילה במיקרופון ורם – קול, היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפלתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת הוא כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה".
ולפי"ז אף קריאת התורה בחול לסוברים שהיא חובת ציבור ולא חובת יחיד יכולים לקרוא ולהשמיע על ידי רמקול דלא גרע מהנפת סודרים באלכסנדריה.3
ז. וכך כתב בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' מב): "הנני בתודה על ספרו (=ברכת אהרן) ולאות שדפדפתי בדבריו הנני להעיר אמ"ש בדף ס' (השמעת סדרי התפלה ברמקול) דפשיטא ליה דאע"פ שצריך הציבור לכוון ולשמוע בחזרת הש"ץ שאע"פ שכבר יצאו חובת התפילה בתפלה בלחש אעפ"כ יש חובה על כל יחיד לשמוע מהש"ץ ודן בדברי רב כהן צדק וציין לט"ז ס"ק ד' וסיים והדבר ברור דאין הכוונה דס"ל לרב כהן צדק ז"ל שבחזרת הש"ץ הקהל צריכין לכוון לצאת מדין שומע כעונה שהרי הם כבר התפללו בעצמם בלחש אלא שהוא דין מיוחד מחזרת הש"ץ וממילא זה די להם אם ישמעו מרמקול נמי, ולכן סיים דחזרת הש"ץ אין צריכין לצאת ידי"ח מדין שומע כעונה ונראה ברור שאין פקפוק להשמיע את חזרת הש"ץ לקהל ע"י המקרופן עכ"ל". ואמנם הרב מנשה קלין, בעל השו"ת, חלק עליו שצריך להתנהג בחזרת הש"ץ עפ"י דין שומע כעונה, אבל עכ"פ הוא מסכים לעצם החילוק בין אם יוצא יד"ח או לאו.
ועי' עוד בתשובות והנהגות (כרך א סי' קא) שהתיר לצרף לעשרה ואף להעלות לשליח ציבור מי ששומע ע"י מכונת שמיעה וק"ו במקום שהשמיעה אינה לעיכובא שיכול להשתתף בין עשרה בברכת חתנים.
ח. לפי"ז תהיה נ"מ בין ברכת האירוסין לברכות הנישואין. ברכת האירוסין שלחלק משיטות הראשונים היא ברכת המצוות, החתן (ואולי אף הכלה) צריכים לשמוע ישירות מפי המברך שלא על ידי רמקול. לעומת זאת ברכות הנישואין שהן ודאי ברכות השבח יכולים אף הם לשמוע ברמקול.
מסקנה[עריכה]
בעת חופה וקידושין אין צריכים שעשרה מהעומדים ישמעו דוקא ישירות מפי המברך, מפני שהברכות הן ברכות השבח ולא באות להוציא אותם ידי חובה.