חבל נחלתו יז יח

<< · חבל נחלתו · יז · יח · >>

א. איזו קרן כשרה לשופר

במשנה בראש השנה (פ"ג מ"ב):

"כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר במשוך בקרן היובל".

לכאורה, המחלוקת בין ת"ק לר' יוסי היא לשונית האם קרן של פרה נקראת שופר, אולם מהסוגיא בראש השנה (כו ע"א) עולה שלפי חכמים קרן של פרה פסולה לשופר אע"פ שהיא חלולה ולפי ר' יוסי קרן של פרה כשרה לשופר.

לפי חכמים קרן של פרה אינה נקראת שופר, ועולא מוסיף טעם לאיסור קרן פרה שאין קטגור נעשה סנגור ותקיעת שופר כיון שהיא לזכרון כלפנים דמי. ור' יוסי חולק שאין תקיעת שופר נחשבת כעבודת פנים. ואביי הוסיף טעם לפסול קרן של פרה לשופר מפני שהקרן נראית כשנים ושלשה שופרות (רש"י: "גילדי גילדי – בכל שנה ושנה ניכרת תוספתו, והוא כמין גלד מוסיף על גלד ראשון, בתכליתו של ראשון תחילת השני"), ור' יוסי סובר שכיון שכל הגלדים מחוברים ניכר שהוא כשופר אחד.

באר בחידושי הרמב"ן (ראש השנה כו ע"א):

"ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה, וקרני הראמים כך הן עשויין, ומשו"ה תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא שופר [פסול] מפני שנקרא קרן כאותן שאינן חלולים ששמן קרן, והא דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן, משום דכיון דקרן איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולא שופר הוי, ונסיב לה תלמודא וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהם קרן ודאי, ועכשיו (נתרפה) [נתייפה] טעם המשנה בשל יעל ואותן שלא הוזכרו בכתוב דכיון דשופרותיהן [חלולין] ודאי כשרין אלא פרה שפסלה הכתוב בשמו".

לפי הרמב"ן רק קרניים שיש בהם זכרות ונקבות היינו עצם/סחוס המצופה בחומר הקרני, או שיש רק נקבות ואין זכרות היינו רק קרן ובתוכה חלל שני סוגים אלו כשרים לשופר, אבל אם כל הקרן מחומר קרני הקרן אסורה לעשיית שופר. ופרה יש לה רק חומר קרני חיצוני ואין לה זכרות ואעפ"כ קרניה פסולות לשופר.

וכן בחידושי הרשב"א (ראש השנה כו ע"א) בקצרה:

"פי' כל השופרות החלולין אבל השאר שאינן חלולין כגון של ראם ושל שאר החיות כקרני הצבי ודומיהן לא איצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלאו שופר נינהו אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת, ותדע דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלינן ליה וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא".

והאריך בכך הריטב"א (ראש השנה כו ע"א):

"לכך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דודאי שני ענינים יש בשופר אחד הכשר גופו והשני הכשר שמו, ושופר הוא לשון הדור ותקון מלשון אף נחלת שפרה עלי (תהילים ט"ז), והכשר גופו הוא שאין בכלל שופר אלא השופרות החלולין שזכרותן נטלת מהם, אבל אותן שאינן חלולין והם כולם קרן אחד אינן נקראין שופר, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (כ"ז ב') קדחו בזכרותו יצא דמין במינו אינו חוצץ ואילו היה זכרות כשר לתקיעה לא היה צריך לומר שאינו חוצץ אלא לפי שהוא פסול אמר שאעפ"כ אינו חוצץ, ולמדנו שהתוקע בזכרות לא יצא, וכן הדין בתוקע בקרן שאינו חלול שכולו זכרות, ולפי שהפרה קרן שלה חלול ויש לו הכשר שופר בגופו ואין פסולו אלא מחמת שמו שקראו הכתוב קרן ולא קראו שופר לכך שנינו כל השופרות שחלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא חלול פסול מפני שהוא קרן, ולא הוצרך לומר חוץ משל ראם כי קרן של ראם אינו חלול ואינו בכלל כל השופרות, ומיהו אכתי ק"ל כיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו היכי קתני מפני שהוא קרן הו"ל למיתני מפני שנקרא קרן, וכתב הוא ז"ל דודאי כל שהוא מחובר בגוף בהמה קרן שמו ואפילו של יובל ולא נקרא שופר אלא כשנתקן בתלוש והוא מן החלולים וההדורים, ומפני שקרן של פרה פסלתו תורה אף לאחר תלישה נקרא שמו קרן כמו שהיה לענין פסלות, ולהכי קתני מפני שהוא קרן כלומר מפני שעדיין הוא קרן כמו שהיה בתחלה בעודו מחובר ואף על פי שפסולו מחמת שמו, והרי הוא כאילו קרן מגופו לענין שמו שאף הוא אינו הדור לשם"...

דין זה שרק קרן חלולה או מורכבת מזכרות ונקבות כשרה לשופר הביאו התויו"ט (ראש השנה פ"ג מ"ב) מדברי הר"ן בשם תוספות. וכן הטור (או"ח סי' תקפו) משם הרמב"ן, והב"י. וכן הפרישה (או"ח סי' תקפו) כתב על דברי הטור:

"והוא הדין בקרני רוב החיות וכו'. פירוש אף על פי שלא נזכר בהם לא שופר ולא קרן ואין כאן הוכחה מכל מקום כיון שאינם חלולים לא איקרי שופר ושל פרה חלול הוא לכך צריך לומר שטעמא הוא מפני שלא נקרא שופר וק"ל".

עולה שלא כל הקרוי 'קרן' מותר להופכו לשופר אלא רק קרן העשויה שני חלקים חלק בשר או עצם ('זכרות') ועליו חלק קרני קשה, או קרן חלולה לגמרי, אבל קרן מלאה שכולה חומר קרני וצריך לקדוח את כולה כדי להעביר אויר בתוכה – פסולה לשופר. ולכן קרן הראם פסולה לשופר. ומן הקרניים החלולות, קרן הפרה פסולה.

הברכי יוסף (סי' תקפו ס"ג) כתב בשם אליה רבה (אות ג) שלדעת שיירי כנה"ג ראם הוא חיה טמאה, והקשה מדוע הובא שקרן הראם פסולה משום שאינה חלולה, הרי הוא חיה טמאה וא"כ עצם ההסתפקות בו מוכיחה שתוס' שהביאו את החילוק בין חלולה לבין שאינה חלולה סוברים שאף חיה טמאה כשרה לשופר. (עי' לקמן בפרק על שופר מבהמה טמאה).

ופסק השולחן ערוך (סי' תקפו ס"א): "וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים".

וכן פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקפו ס"א):

"שופר של ראש השנה מצותו שיהיה כפוף כדי שיכפפו את לבם להקב"ה בתפלה. וכל השופרות הכפופין כשירים חוץ משל פרה ושל שור מפני שאינו נקרא שופר אלא קרן שנאמר בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו והוא הדין קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין שמם שופר שאין נקרא שופר אלא קרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גידן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים כי שופר הוא מלשון שפופרת אבל קרני רוב החיות הם עצם אחד ופסולין אפילו בדיעבד כמו של פרה ושל שור".

ב. שופר של בהמה טמאה

כתב הר"ן (על הרי"ף ר"ה ו ע"א):

"ומיהו אף על גב דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאין לא דהא אמרי' בפ' במה מדליקין (דף כח א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרי' לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרי' בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צ"ע".

היינו הר"ן מסתפק האם שופר מבהמה טמאה כשר למצות תקיעה בר"ה או ששופר נחשב למלאכת שמים כיון שבא לזכרון ולכן פסול לשופר של מצוה.

הרמ"א על שולחן ערוך (או"ח סי' תקפו ס"א) פסק: "וכן שופר מבהמה טמאה, פסול (ר"ן פ"ד דר"ה)".

והלבוש (או"ח סי' תקפו) כתב:

"ושופר מבהמה או חיה טמאה פסול, משום שנאמר [שמות יג, ט] למען תהיה תורת יי' בפיך, כל שבתורת יי' יהיה מן המותר בפיך, אף על גב שהוא של נבלה או איסור אחר כגון עבודת אלילים של גוי בפיך קרינן ביה דמין מותר בפיך הוא, כדאמרינן גבי תפילין וספר תורה, והוא הדין לכל מלאכת שמים שיהא מותר בפיך".

ונראה שהרמ"א והלבוש פסקו לחומרא אע"פ שהגמרא נשארה בספק.

וכך כתב הפרי חדש:

"ומה שכתב [הגה] וכן שופר מבהמה טמאה [פסול]. הר"ן [ראש השנה ו, א ד"ה ומיהו] בתחילה כתב, דאע"ג דאסיקנא [ראש השנה כו, א] "חוץ משל פרה" אפשר דוקא בטהורים אבל בטמאים לא, ולבסוף הניח הדבר בצ"ע. אבל מדברי התוספות [ראש השנה כו, א ד"ה חוץ] שכתבו אמתניתין דתנן חוץ משל פרה, וז"ל, הא דלא קתני נמי חוץ משל ראם דשל ראם נמי איקרי קרן דכתיב וקרני ראם קרניו, שמא אינם חלולים ואינם ראוים לשופר. ומדלא משני דתנא בטהורים קמיירי, אבל ראם דהוי טמא, פסול משום דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, משמע דסבירא להו דאפילו שופר מבהמה טמאה כשר. אבל בתוספות דאלו טריפות [חולין] דף מ"ד [עמוד א] בד"ה כדי תפיסת וכו' כתבו, ופירש ריב"ם ד' אצבעות בראמים גדולים, משמע דמין טהור הוא, וצ"ע".

נראה שהפר"ח סובר שהוא עדיין ספק ומביא מתוס' שחלקו בשני מקומות האם הראם הוא בהמה טהורה או טמאה.

המגן אברהם (סי' תקפו ס"ק ג) העיר בתחילה לגבי דברי באר הגולה1 ואח"כ הוסיף:

"ומ"ש הע"ש (=העולת שבת) דלא קי"ל כההיא דלא הוכשרו וכו' לא עיין בשבת דף כ"ח ע"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף ל"ה וגם נראה לי דראם טהור הוא דמתרגמינן תאו ורימא ועוד דהא יש לו קרנים ולחד פי' הוא סימן טהרה".

ובארו הפרי מגדים (או"ח א"א סי' תקפו ס"ק ג):

"ועולת שבת הקשה דלא קיימא לן דמלאכת שמים בעינן ממותר בפיך, דאם לא כן למה לי קרא בתפילין תורת ה' בפיך, תירץ המ"א דמתפילין יליף כל התורה כולה בהיקשא דבעינן ממותר בפיך (הוא הדין נבילות וטריפות, רק טהור) ועיין אליה רבה [ס"ק ה]".

"ולדינא אם אין שופר רק קרן ממין טמא, בר"ן [ראש השנה ו, א ד"ה ומיהו אף על גב] הניח בצ"ע (ובר"מ) [ובדרכי משה] [אות א] וטוב להחמיר, וכאן כתב פסול, י"ל מחמת ספק. הלכך באין אחר תוקע בלא ברכה ביום טוב ראשון, וביום טוב שני י"ל ספק דרבנן לקולא, וצ"ע, ואי"ה בסימן תקפ"ט [משבצות זהב אות א] יבואר עוד. ועיין פרי חדש כאן [אות א] והביא דברי התוספות זבחים קי"ג ע"ב ד"ה אורזילא, ראם חיה טהורה, מתרגמינן אקו ודישן יעלה ורימא. ואם כן מה שכתבו התוספות בראש השנה [כו, א ד"ה חוץ] דראם שופרו פסול דקרן מקרי קרני ראם קרניו כו', דראם טהור הוא, ולזה נתכוין המ"א הא טמא פסול בלאו הכי [דאינו] מותר בפיך, ועיין עולת שבת. ומה שכתב המ"א ותאו ורימא, צ"ל ודישן ורימא, עיין פרשת ראה [דברים יד, ה]. [ומה שכתב] ולחד פירושא קרן סימן טהרה, הוא פירוש הריב"ם בתוספות חולין שם".

וכך באר הברכ"י (סי' תקפו ס"ה):

"טמאה פסול. הר"ן (ר"ה ו א) בתחילת דבריו כתב, דאפשר דהיינו דוקא בטהורים אבל בטמאים לא, דהא אמרו פרק במה מדליקין (כח א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה וכו'. ובתר הכי כתב, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דהתם משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא, דאמרינן מאי הוי עלה דתחש. ולפיכך צ"ע. עכ"ד. והקשה הרב מקראי קדש דף ע"א דאמאי אסקיה בצ"ע, והא אמרינן התם דלא תני (לה) {לא} הוכשרו וכו' אלה לרצועות, ומשו"ה שאלו מאי הוי עלה דתחש, א"כ שופר מבהמה טמאה כשר. וע"ש, ולמורי הרב זלה"ה, מה שתירצו". והאריך בדיונו בנושא.

בערוך השולחן (או"ח סי' תקפו ס"ו) חידש כלל:

"וכתב רבינו הרמ"א וכן שופר מבהמה טמאה פסול עכ"ל כלומר דאפילו להפוסקים דמכל המינים שופר כשר מיהו מבהמה טמאה פסול דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד כדאמרינן בשבת [כ"ח:] לעניין מלאכת המשכן ע"ש כלומר דכל דבר שהמצוה הוי רק מבעל חי צריך בעל חי טהור לאפוקי כשא"צ להמצוה בעל חי כמו דפנות סוכה דגם עץ ואבן כשר פשיטא שמותר להעמיד אף בעל חי טמא לדופן כדאיתא בסוכה [כ"ג.] שמותר להעמיד פיל לדופן סוכה ע"ש משום דלא גרע מעץ ואבן ודע דאע"ג דממשנה דנדה [נ"א:] משמע להדיא דבהמה טמאה אין לה קרנים ע"ש וא"כ לא משכחת לה להאי דינא לאו דברי הכל היא ורבנן פליגי על משנה זו כדאיתא בחולין [נ"ט.] ועוד דהרמב"ם מפרש שם דאחיה קאי אבל בבהמה יכול להיות גם בטמאה קרנים [עבאה"ג ומג"א וא"ר]"2.

והוסיף בשערי תשובה (סי' תקפו ס"ק ג):

"טמאה – ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' כ' שכתב בענין זה ליישב דברי ההגה שהיא מדברי הר"ן ע"ש ועיין בפר"ח כאן וביו"ד סי' פ' ובבר"י מ"ש בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' נ' דקרני הבופלה הם פסולים לשופר דבופלה שאנו קורין הוא שור הבר דקי"ל שהוא בהמה עיין ביו"ד סי' פ' וא"כ פשיטא דפסול ע"ש שתמה על המג"א ושכנה"ג".

בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקפו ס"ג) פסק לפסול:

"שופר מבהמה טמאה יש לפוסלו אפילו בדיעבד לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד".

והמשנה ברורה (סי' תקפו ס"ק ז) הכריע כפרי מגדים:

"וכן קרני רוב החיות – כמו (תוספות דף כ"ו דיבור המתחיל חוץ, ור"ן וריטב"א שם), הראמים והצביים וכדומה ופסול שלהם הוא משום דשופר צריך להיות חלול דשופר הוא מלשון שפופרת. ופסולים אלו דפרה ודעצם אחד (כן מבואר בר"ן ובריטב"א בשם הרמב"ן) הוא מן התורה (כן כתב במטה אפרים, ופשוט) ואפילו אין לו שופר אחר אין לתקוע בהם".

ג. שופר כשר

הרמב"ם פסק (הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"א):

"מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש, ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל (ויקרא כ"ה) והעברת שופר תרועה וכו' תעבירו שופר, ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר".

והראב"ד השיג:

"וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא".

שיטת הרמב"ם ששופר של ראש השנה של איל בלבד והראב"ד השיג שמצוה לכתחילה בכפופים ולכן אם תקע בשופר של איל יצא.

וכראב"ד כתב הטור (או"ח סי' תקפו):

"נמצא שיש בו ג' חילוקים של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ' הרמב"ן וה"ה בקרני רוב החיות שהם עצם א' ואין שמם בלה"ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן עצם א' ופסולים כמו של פרה וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק. והרמב"ם ז"ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל תפשו עליו בזה".

ובאר הב"י שבעצם יש כאן ארבע דרגות: א) הפסולים – פרה ושאר החיות שהם עצם אחת. ב) יעל ועזים כשר אפילו פשוטים. ג) לכתחילה מכל קרני החיות המתאימים לשופר דוקא כפוף. ד) מצוה מן המובחר של איל.

והשיג הטור על הרמב"ם כראב"ד שכל השופרות כשרים ולא רק קרן האיל.

וכתב על כך ערוך השולחן (או"ח סי' תקפו ס"ג):

"והנה כדעת הרמב"ם פסקו ג"כ רש"י ותוס' והסמ"ג והגהות מיימוני שם דהנה רש"י [כ"ו. ד"ה כמה] כיון שכתב בכפופין גם להזכיר עקידת יצחק מבואר דהוא של איל דווקא והתוס' [ט"ז. ד"ה בשופר] כתבו וז"ל אבל קיי"ל כר"י דתוקעין בשל אילים כפופין כדפסקינן התם בגמ' עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במצוה מ"ב וז"ל גרסינן בפ"ק דר"ה א"ר אבוה למה תוקעין בשופר של איל וכו' אף על פי ששנינו כל השופרות כשרות חוץ משל פרה ר' אבוה סובר כר' יהודה וכר' לוי דס"ל דמצות שופר של ר"ה בשל זכרים כפופין פירוש אלים מתרגמינן דיכרין וכן הלכה עכ"ל וכ"כ בעל הגהמ"י באות ב' וז"ל כר"י וכו' וכן אמר ר' לוי וכו' וכן אמר ר' אבוה ודלא כמתניתין וכו' וכן פסק בס' המצות וכן פסק בספר יריאים וכו' עכ"ל. ולפ"ז מאד תמיהני על רבותינו בעלי הש"ע שלא הביאו כלל דעת הרמב"ם ונראה שמפני שראו שהטור הביא דעת הרמב"ם וכתב שהכל תפסו עליו ע"ש ולכן לא הביאו דעתו אבל באמת אף על פי שהראב"ד והרא"ש והר"ן והטור פסקו שלא כדבריו כמו שיתבאר מ"מ כיון דרש"י ותוס' וסמ"ג והגהמ"י והיריאים פסקו כהרמב"ם דאין שופר כשר רק של איל וכפוף פשיטא שיש לנו לחוש לדבריהם ובפרט באיסור תורה שלא להכשיר שום מין שופר אחר וכן נהגו כל ישראל".

מתוך דברי ערוה"ש עולה תמיהה גדולה שדוקא בני תימן שקבלו עליהם את פסיקת הרמב"ם הם תוקעים בקרן של 'קודו' שהוא מין איָל (בקמץ) ולא איִל (בחיריק) כ"כ בספר 'קול שופר' (עמ' 508, לר' עמרם בוסקילה משלומי בהוצ' הספריה הספרדית ירושלים, תשס"ז) מפי הרב יוסף קאפח זצ"ל והרב אברהם צדוק ז"ל.

והסביר שם מפי הרבנים שבתימן, האילים – זכרי הכבשים – לא האריכו ימים מפאת תנאי המחיה, ועל כן קרניהם לא צלחו לשופרות, וחפשו ומצאו את קרן הקודו. וא"כ מן הראוי שבני תימן יחזרו לפסיקת הרמב"ם המקורית אשר צידד לה ערוה"ש.