חבל נחלתו טז כח
סימן כח
פדיון הבן על ידי מי שאינו אביו
שאלה
לזוג בתהליכי גירושין נולד בן. האב אינו רוצה שום קשר עם הבן. הרב המקומי דאג למילת הבן. מה צריך לעשות ביחס לפדיון הבן? כמו"כ מה הדין אם האב נפטר האם פודים את הבן, ומה ההלכה לגבי הברכות?
תשובה
א. הרמ"א על שולחן ערוך (יו"ד סי' שה ס"י) כתב: "ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א)". וכן בדרכי משה הקצר (יו"ד סי שה ס"ק ט) העיר: "ובתשובת בר ששת סי' קל"א האריך בדין ברכת הפדיון ומשמע שם דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וכן ב"ד אין פודין אותו וע"ש".
ונראה בהוספה ע"י שליח וע"י בי"ד, שא"א לפדות ע"י שליחות של האב, וא"א ע"י שמזכים לאב או לבן ממון ופודים בנתינה לכהן.
ב. דעת רמ"א תמוהה והאחרונים חלקו עליה. הדרישה (ס"ק ג) העיר: "אם הולד וגם האב אינו בעיר נראה דאחר יכול לברך לפדות ומברך שתים כמו האב1 והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דשלוחו של אדם כמותו (ובתשובת ריב"ש סימן קל"א האריך ומשמע שם דאין האב יכול לפדותו ע"י שליח וכן ב"ד אין פודין אותו עד כאן וסמ"ק (סי' רמה הגהות הר"ף אות א) כתב דאפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו. עד כאן המגיה) וגם יכול לזכות לכהן ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו (כתובות יא א)".
וא"כ לא כ"כ מובנת פסיקת הרמ"א.
ג. הט"ז (ס"ק יא) העיר ובאר את המקור בריב"ש: "ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. – וגם ב"ד אין פודין אותו בלא האב זו מדברי שאלה שנשאל ריב"ש סי' קל"א דהיינו שהשואל שאלו וזה לשונו למה כתב הרמב"ם בנוסח פדיון הבן על פדיון כו' כיון דמצות פדיון עיקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא פדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן עכ"ל ובתשובה שהשיב ריב"ש על זה לא הוזכר שום דבר מזה רק שהשיב לו תירוץ אחר על נוסח על ולא לפדות בלמ"ד ולמד רמ"א מזה דכיון דלא סתר הריב"ש דבר זה ש"מ דניחא ליה בכך. ובאמת הוא תמוה דהא מצינו בפ' השואל ובנדרים (דף ע"ב) מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן. והנה כבר התעורר על זה בספר א' נדפס מחדש ושמו צדה לדרך וכתוב בו בפרשת בא איך שהוא ז"ל תמה על זה שאוסר כאן ע"י שליח מכח קושיא זאת ומתוך כך נחית לפסוק שם הלכה למעשה בכור שמת אביו קודם ל' יום דיש כח ביד אבי אביו או ביד הב"ד לפדותו והאריך שם בראיות וכתב לבסוף שהעידו שכן פסק מהר"ר ליב מפראג ז"ל". וא"כ הט"ז מקשה הרי בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ובמה תיגרע מצות פדיון הבן, וכ"כ הצדה לדרך.
ומוסיף: "והנה כי נכון הדבר לכל מורה לחפש בדעתו בגמ' ופוסקים אחר עיקרא דמלתא ע"כ אמרתי בזה אשר לא אשא פני איש והנלע"ד אחר העיון הזכיר בזה דמה שפסק שיכול האב לפדות ע"י שליח יפה כתב שכ"כ הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן עכ"ל הביאו בספר הנ"ל, וכתב עוד בשם רש"ל בשם ספר מעיל צדק וז"ל: אם האב אינו בעיר נראה דגם אדם אחר יכול לפדות הבכור דשלוחו של אדם כמותו וגם יכול לזכות ע"י אחר לכהן דזכין לאדם שלא בפניו. וכתב רש"ל עצמו על זה דנראה לו שכל זמן שהאב בעיר אין אדם אחר יכול לפדות בלא ידיעת האב כו' ע"ש".
לאחר הבאת הדעות שניתן לפדות קטן ע"י שליח וכן שאפשר לפדותו אף אם אין לו אב מסתייג הט"ז מדין זה וכותב שישנה בעיה לזכות לבן ממון הפדיון כיון שאולי אין זו זכות לבן שהרי הוא ירצה לקיים את המצוה בעצמו. וא"א לזכות עבור מישהו אם יש בזכות מעט חובה. וסובר שבתורם משלו על של חברו מועיל בגדול ואינו מועיל בקטן. ומסיק: "ועל כן נ"ל דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו ודברי השואל בתשובת ריב"ש אינם הלכה ולאו מפיו אנו חיים והריב"ש לא חש להשיב עליהם וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו וכמו שכתבתי בתורם משלו על של חבירו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עיין שם".
וא"כ הט"ז חילק בין מזכה לאב למזכה לבן כשאין לו אב.
ד. אמנם הש"ך (ס"ק יא) חולק וסובר שניתן לפדות ע"י שליח ולפדות עבור הבן: "אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח, ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים".
אף בביאור הגר"א (ס"ק יז) הקשה: "כ"ז הוא תמוה דלא מיבעיא ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו, אלא דאף אחר יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב דלא עדיף ממ"ש שאחר יכול לפדות כמ"ש בפ"ד דמ"ש וכן נטע רבעי כמש"ש בפ"ה וכן הקדש כמ"ש בערכין וכ"ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמ"ש בבכורות מ"ח א' ב' ושם אישתעבדו ניכסי כו' וע"ש כל הסוגיא ובקדושין כ"ט ב' ובתוס' שם וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה אלא דלכתחלה יותר מצוה באב וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב וגם בריב"ש ליתא מזה כלום אלא בדברי השואל שם וגם אינו מוכרח דבריו ועט"ז וש"ך".
נראה שאף אם לא נדון בדעת השואל של הריב"ש, הרי יש מחלוקת בין הט"ז לש"ך וגר"א. לפי הט"ז המצוה כשאינה נעשית ע"י האב היא פעולת זיכוי לאב או לקטן והעברת הממון לכהן והמצוה היא מצוה המוטלת דוקא על האב או הבן ונעשית בממונם, המוטלת עליהם בלבד ואין אחר יכול לקיימה ללא מינוי ושליחות. ואילו לפי הש"ך והגר"א החיוב על האב (וכן על הבן) הוא רק מצוה יתרה אבל כל אחד יכול לעשות פעולה זו ואין זו פעולה שרק האב/הבן יכולים לקיים. ולכן אף פדיון ע"י אחר מועיל ובלא זיכוי מעות לאב. ואם בא אחר ו'חטף' את מצות הפדיון מהאב, לפי הט"ז לא עשה כלום. וראיית הגר"א ממילה הרי אם אחר מל את הבן שוב אין צורך למול את הבן מחדש.
ה. שו"ע (יו"ד סי' שה סט"ו) פסק: "עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל, חייב לפדות עצמו".
ורמ"א הגיה: "ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל (מהרי"ל2)".
והעיר הש"ך (ס"ק כ): "ויש מי שכתב כו' – הל' מגומגם די"ל גם המחבר מודה בהא מיהו לפי מ"ש לעיל ס"ק י"א א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף בא לידי איבוד ע"כ טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן".
היינו הש"ך מעיר שגם לפי השו"ע ניתן לעשות כן ואין כאן מחלוקת, אבל כיון שניתן לפדות ע"י אחרים – כך עדיף. וכאמור לגבי אב שאינו רוצה לפדות אף הט"ז סובר שעדיף שבי"ד או סבו יפדו אותו ע"י זיכוי ממון לאב. אולם לגבי מי שאין לו אב דעתו של הט"ז שישאירו לבן לפדות את עצמו כיון שאין זו זכות שיקחו את מצותו ממנו. וכן בדברי חמודות (בכורות פ"ח ס"ק יז) כתב עפ"י המקרה המובא במהרי"ל שאין לפדות קטן שאין לו אב אלא להמתין עד שיגדל ויפדה עצמו3 וכן הנהיג במקרה שבא לידו.
הש"ך בנקודות הכסף, מעיר בחריפות על דברי הט"ז וסובר שזו זכות לבן ולכן ודאי יפדו ע"י בי"ד. כמו"כ הוא מביא מן הראשונים שניתן לזכות לקטן מן התורה ולכן פודים אותו בכספו ע"י שמזכים לו.
ו. נשאל בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמב): "נשאלתי הלכה למעשה, בדין פדיון הבן בעובדין תרין דאתו לידי. חדא, בבכור שמת האב קודם שנולד; ותנינא, בבכור שאביו פורק עול ואינו רוצה לפדותו, אי יש לפדותם בזמנם בלי האב".
והשיב והביא את הדעות השונות, ובתוך דבריו כתב: "ובעיקר השאלה בפדיון הבן במי שאין לו אב או שהאב אינו רוצה לפדותו, לכאורה זה תליא בגדרי מצות פדיון הבן אם היא רמיא רק על אבי הבן או על הבן עצמו לכשיגדל וקיום מצוה זו לא יתכן אלא ע"י האב או ע"י שלוחו כמותו, או נאמר דגם אחר יכול לפדותו דמי שנותן חמש סלעים לכהן בפדיונו הרי זה פדוי וכמו דמצינו בפדיון פטר חמור (בכורות דף יא ע"א) א"ר הונא הפודה פטר חמורו של חבירו פדיונו פדוי, ואם נאמר כן הרי לענין שאלתנו פשוט דגם אחר יכול לפדותו בין בבכור שיש לו אב ובין בבכור שאין לו אב או שאינו רוצה לפדותו, דלא בעינן דוקא אבי הבן. וראיתי שכבר עמד על מדוכה זו בספר מחנה אפרים (הלכות זכיה סימן ז) שכתב ובר מן דין יראה לי דאין אנו צריכין לכל זה ואפילו אם האב גילה דלא ניח"ל הר"ז פדוי ואין צורך לא לזכיה ולא לשליחות ודומה לפורע חוב של חבירו דמה שעשה עשוי וה"נ הר"ז פורע חובו של אחר מה שהוא חייב לכהן בשביל פדיון בנו. ובפ"ק דבכורות אמרו הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, ומשמע דמיירי אפילו שלא מדעתו וכ"כ התוס' שם. והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאיתקוש זו לזו בכור אדם לבכור בהמה, או דילמא בבכור אדם חשוב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב, ומסיק דבכור אדם א"צ שליחות בפדיונו כמו גבי עבד כנעני דיוצא בכסף אמרינן קדושין (דף כג) קבלת רבו גרמה לו, ה"נ בפדיון הבן קבלת הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנה מאליו. וכשיטת המחנ"א מבואר גם בביאור הגר"א (יור"ד סימן שה או"ק יז)"...
"הנה נתבאר, דלביאור הגר"א והמחנ"א מדברי שניהם נלמד דאם פודה בן בכור של חבירו אפילו שלא מרצון האב פדיונו פדוי, אבל בעל צדה לדרך והש"ך והט"ז כולהו ס"ל דפדיון הבן צריך להיות ע"י האב או בשליחותו ולא פליגי אלא בדליתיה לאב אם אפשר לפדותו בתורת שליחותו של הקטן, אבל בלא שליחות כולהו ס"ל דא"א לפדותו"... ולמעשה נקט כשיטת הט"ז.
ז. אמנם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קצה) מורה לגבי פדיון בן ישראלית מנכרי לעשות כש"ך והגר"א, וז"ל: "הנה בדבר פדיון בן ישראלית שילדה מנכרי, שהורה כתר"ה לאבי האשה שיפדהו מדין זכיה כשיטת הש"ך סי' ש"ה ס"ק י"א בשם ס' צדה לדרך ואף שהכא הוא כמת אביו שהרי אין להנכרי דין אב שלהט"ז שם ס"ק י"א אין יכולין לפדותו כבר מסיק בנק"הכ שגם במת האב יכולין לפדותו, יפה הורה שודאי אין חיוב בדבר לשום איש אבל כיון שכמעט ודאי לא יפדה עצמו כשיגדל אף אם יתנהג כשורה משום שישתכח הדבר דלא יעשו הטס שלא נפדה שכתב הרמ"א שם בסעי' ט"ו ואף אם יעשו יותר קרוב שיתאבד לכן ודאי טוב שיפדוהו בתורת זכיה. ואף שיש אחרונים שסוברין כהט"ז כדהובא בפ"ת סק"ז וגם החת"ס בסי' רצ"ה מסתפק ומסיק שיפדוהו בלא ברכה ולכשיגדל יחזור ויפדה עצמו, מ"מ יש להורות שיפדה גם בברכה ולא יצטרך לפדות עצמו כשיגדל כדעת הש"ך, משום דהגר"א בס"ק י"ז סובר עוד יותר דא"צ בזה גם דין שליחות וזכיה וגם לא דעתו של האב כלל כמו שיכול אחר לפרוע חובו של הלוה ונפטר מחיובו אף בלא שליחות וזכיה וכמו שאחר יכול לפדות מע"ש ונטע רבעי בלא דין שליחות וזכיה שלפ"ז א"צ כלל לזכות המעות להקטן".
"אך מ"מ טוב יותר לעשות באופן שיצאו גם שיטת הש"ך שהוא לזכות הממון להקטן, ואף שלהגר"א אדרבה יותר טוב שלא לזכות הממון משום שבזיכוי הממון להקטן נצטרך גם להגר"א לבא מדין זכיה שנכנסנו במחלוקת הט"ז שיש אחרונים שסוברין כמותו והחת"ס מסתפק בזה. אבל יכולין לעשות שהזכיה תהיה רק לענין לפדותו בהם ולא שיהיו של הקטן לכל דבר שבזה מסתבר שלא גרע להגר"א מלפדות בשל ממון הפודה. ולרוחא דמלתא יזכה להקטן רק בתנאי שאם הלכה כהגר"א שא"צ שליחות וזכיה פודה משלו ואם כהש"ך שצריך זכיה הוא מזכה להקטן רק לענין לפדותו בהם ולא לכל דבר ופודה בתורת זכיה"...
ומוסיף לגבי הברכות: "ולענין ברכת שהחיינו פליגי האחרונים אם מברך השליח ומסתבר היה יותר כהצל"ח שאין לברך אבל החת"ס סובר שצריך לברך והביא כן מהפרישה לכן טוב ליקח גם פרי חדש כעצת החת"ס בעצמו. ונוסח הברכה טוב שיאמר על פדיון הבכור".
ח. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' כח) דן בענין פדיון יתום וברכותיו, וכתב בתוך דבריו: "כי מצינו להקה גדולה של גדולי פוסקים דסברי שאין כל חיוב על ב"ד על כך, וגם אם פדאוהו ישנה סברא גדולה שהפדיון לא חל מנימוקים שונים... ובמקום שאין אב דעת הח"ס היא להיפך שלא לברך מספק, וכדהעלה כן במפורש בחיו"ד שם סי' רצ"ה שיפדוהו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון וכו' ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו, וכך מובא בשמו, ובשם עוד כמה גדולי פוסקים, בפ"ת ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ט"ז עיין שם. ויעוין גם בקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד עיין שם... וכמו"כ יעוין בשו"ת בנין ציון סי' ק"ד שנשאל בבכורים בני פנויות שילדו מנכרים. ולא עלה על דעתו כלל לומר שיפדום הבי"ד אלא העלה שזה שכבר גדול יפדה א"ע מיד והבן הקטן יפדה א"ע כשיגדל ע"ש. וכך העלה גם בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קכ"ה דהכל הוי בלא ברכה כדין כל ספק מצוה, וכן בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קע"ח ע"ש".
"ועוד זאת יעוין בספר שו"ת יד הלוי (שנדמ"ח לבעהמ"ח מלאכת שמים ועוד) חיו"ד סי' ק"צ שנשאל ג"כ על בכזאת בפדיון הבן של פנויה שנתעברה מנכרי, והעלה דאין על בי"ד כל חובה ולא מצוה על כך, ואם ירצו לפדותו ע"י שיזכו המעות לקטן מ"מ לא יברכו שום ברכה וגם יפרסמו שאין הפדיון הזה מועיל רק מצד הספק ולכשיגדל הבן מחויב לחזור ולפדות עצמו בלא ברכה. וכך העלה גם בס' שו"ת נטיעה של שמחה סי' ע"ד ע"ש, שנשאל על בכזאת גם בשו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' צ"ט, וג"כ העלה בכנ"ז דמעיקר הדין אין בי"ד מחויבים לפדותו, ואם רוצים לפדותו עכ"פ לא יברכו ויפדוהו על תנאי בלא ברכה ע"ש".
"נוסף על כל האמור מצינו עוד דהעלו כן, אחרי הבירור, דביתום לא יוכלו בי"ד לפדותו וצריך לפדות א"ע לכשיגדיל, שלשה כוכבי לכת שהמה גדולי פוסקי זמנינו, הלא המה: הגאון החזון איש יו"ד סי' קפ"ה. הגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' רמ"ב, ויבדלח"ט הגאון מטעבין מטשעבין שליט"א בשו"ת דובב משרים ח"ג סי' ט"ו עיין שם. ויעוין באריכות דבריהם בזה של הב' הראשונים כי נעמו מאד".
"לזאת ברור לענ"ד שיש לפסוק הלכה למעשה שלא לברך על הפדיון, ועכ"פ לברך בלא שם ומלכות"...
ט. בשו"ת יביע אומר (ח"ח יו"ד סי' לא) דן על חייל שנהרג והניח אשתו מעוברת וילדה בן הצריך פדיון. והאריך בהבאת כל הדעות ומקרים שקרו בתינוק שנולד לחרש שאינו שומע ואינו מדבר ומקרים נוספים, והעלה להלכה: "המורם מכל האמור שהעיקר להלכה ולמעשה כהסכמת גאוני ירושלים וסיעתם, שאין לבית דין לפדות יתום בכור שאין לו אב, ולא הוי בכלל זכין לאדם שלא בפניו, דניחא ליה טפי לקיים מצות הפדיון בעצמו כשיגדיל, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שחקוק בו: "בכור שאינו פדוי", וכמ"ש הרמ"א בהגה (סעיף טו), וכשיגדל ויהיה בר מצוה יפדה את עצמו ויברך על פדיון הבכור. ואם אין לו ממון לפדות את עצמו, מצוה לזכות לו חמשה סלעים שיוכל לקיים המצוה בעצמו. ואם נפדה ע"י אחרים בעודו קטן, יחזור ויפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה, אבל לא יברך על הפדיון, שאין ברכות מעכבות, וספק ברכות להקל".
מסקנות
א. אב שאינו רוצה לפדות את בנו יזכו לו ממון ויפדו את הבן בברכה 'לפדות' ושהחיינו יברך הפודה ויתכוין להוציא את הכהן ויהא לפניו פרי חדש וכד'.
ב. בן שאין לו אב (מנכרי או שמת האב או שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר) עדיף שלא לפדותו כלל ויתלו לו טס כסף שאינו פדוי, ואם חוששים שלא יפדה עצמו בגדלותו יפדו עתה ע"י זיכוי לשם פדיון בלבד ובלא ברכות4.