חבל נחלתו ג סו

<< · חבל נחלתו · ג · סו · >>

סימן סו- אדמות הקיבוצים

שאלה

מדינת ישראל החכירה אדמות רבות לקיבוצים ולמושבים. ההחכרה הותנתה לצורך שימוש חקלאי ולא לצורך בנית מרכזים מסחריים או בנית שכונות מגורים. הישובים הנ"ל עיבדו את הקרקעות במשך עשרות שנים. נדון בתחילה במצב נטילת הקרקע מהחוכרים והעברתם לישובים העירוניים לבניה מצד המדינה. (דבר שהתברר כאינו תואם את המציאות, מפני שהיזמה להעברה היא מצד הישובים החקלאיים, מחמת הצורך של המדינה). הדיון ישען על דיני החכרה, כאילו המדינה מחכיר פרטי, ונברר:

א) האם, לפי דין תורה, מגיע לחוכרים — הקיבוצים והמושבים — פיצוי כספי עבור האדמות שנלקחו מהם?

ב) האם הפיצוי צריך להיות לפי דמי החכירה של הקרקעות, או שונה מאזור לאזור לפי מחירי הקרקעות לבניה באותו אזור?

הקדמה

הקרקעות היו מוחכרות עד לפני זמן קצר ל- שנה ואופציה חד-צדדית של החוכרים לעוד ארבעים ותשע שנה. כשבחלק מהמקומות היה חוזה חכירה ל- שנה. (בעת האחרונה בגלל הבעיות שנוצרו, החלו להחכיר ל- שנים בלבד). דמי החכירה הם לפי שווי הקרקע החקלאית. מטרת ההחכרות היתה העמדת אמצעי קיום לישובים החקלאיים, ושמירה על הקרקע מהשתלטות גורמים עוינים. נדון בתחילה על ההחכרה גופה, ואח"כ נצרף את הטעמים הנוספים להחכרה.

חכירי בתי אבות

נראה לדמות את החכרת הקרקעות לישובים החקלאיים לחכירי בתי אבות. החוכרים היו משלמים על הקרקע המוחכרת להם בפירות בכמות קבועה, או בכסף בסכום קבוע לפי שנות עיבודו. את אותם חוכרים לא היה יכול בעל הקרקע לסלק. בכך נוצר מצב של בעלות חלקית בקרקע לפירותיה כששני הצדדים אינם יכולים בדרכים רגילות להסתלק זה מזה — זה חייב לעבד את השדה ולשלם על חכירותו, וזה אינו יכול לסלקו. כדברי הרשב"ם (ב"ב מ"ו ע"ב ד"ה א"ר יוחנן): "מתני' באריסי בתי אבות מיירי שרגילין לשמור שדות של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליפו באריסים אחרים". (וכן הדין לגבי חכירי בתי אבות). ניתן לבעל הקרקע למכור את בעלותו ואף למוכרה לאריסו או לחכירו, אבל הוא אינו יכול לסלק לגמרי את חכירו.

נראה שהשם "חכירי בתי אבות" נובע מכך שהחוכר והמחכיר אינם עושים עיסקא של יחיד מול יחיד, אלא משפחה בעלת קרקע מול משפחת חוכרים או אריסים, ואף יורשיהם הם בעלי אותו כח בקרקע זה כלפי זה. הבעלות של החוכר בקרקעותיו כה חזקה, ששיטת ר' יהודה בירושלמי שאותם אריסי בתי אבות וחכירי בתי אבות מביאים ביכורים כבעלי הקרקע (ולא נפסק כמותו).

הקרקעות המוחכרות תמורת תשלום לישובים החקלאיים דומות לחכירי בתי אבות. אף כאן ההסכם נעשה עם ציבור, וע"כ אפילו אם החוכרים עצמם מתו, הרי האגודה החקלאית או יורשי החוכר ממשיכים את הסכם החכירה. (ורמז לדבר — שציבור לא מת — תמורה ט"ו ע"ב). ואמנם החכירה לישובים החקלאיים היא לזמן ולא לעולם, אולם נראה שקציבת השנים באה רק להראות את הבעלות של המחכיר ולא לשם סילוק החוכר, ומבחינה משפטית וציבורית היא נתפסת כחכירה לעולם. (וצד רמז בדבר שעולמו של יובל - שנה).

פיצוי על סילוק חכירי בתי אבות

לא מצאתי במקורותינו דיון בנושא סילוק אריסי או חכירי בתי אבות, היינו, שבעל הקרקע רוצה לסלק את חכירו ולהחזיר את כל הקרקע לבעלותו המלאה. ונראה לדון בכך כדיני נזקין (סמכות המדינה להפקיע את האדמה מחוכריה היא מצד דינא דמלכותא ותבואר להלן).

ונראה מצד הסברא (בהצטרפות נימוקים נוספים שיבוארו להלן) שאם אמנם המחכיר מסלק חכירי בתי אבות הוא חייב בפיצוי ממוני או בקרקע חליפית לחוכר. במידה והפיצוי ניתן בקרקע באותו טיב ובאותה נוחות וקרובה לחוכר, נראה שלא צריכות להיות לו תביעות נוספות. אולם במידה והפיצוי ניתן בממון הוא זקוק לשומא.

והשאלה היא עפ"י מה תיקבע שומת הקרקע. ונראה, כיון שלחוכר שיעבוד על הקרקע לפירותיה ומעין קנין גוף (כחכירי בתי אבות), וכיון שעקרונית, אין בעל הקרקע יכול להוציאו ממנה, המחכיר יחשב כקונה את הקרקע מיד החוכר.

שאלה נוספת שעולה, האם לכל חוכרי הקרקעות החקלאיות שעתה רוצים לשנות את ייעודן לבניה יינתן פיצוי לפי שווין החקלאי (בו הוחכרו), או לפי ערכן בשוק לבניה שהוא הרבה יותר גדול. וכיון שעקרונית, אין בעל הקרקע יכול להוציאו ממנה, המחכיר יחשב כקונה את הקרקע מיד החוכר*.

גובה הפיצוי

החוכר חכר את הקרקע לצרכים חקלאיים, וע"כ לכל היותר, החוכר קרקע המשובחת לזריעה ונטיעה, שילם עבור קרקע עידית יותר דמי חכירה מאשר קרקע זיבורית, אולם הוא לא שילם עבור קרקע לבניה. וע"כ אף ההתחשבנות עמו צריכה להיות לפי ערכה החקלאי ולא לפי ערכה בשוק כקרקע לבניה.

נראה כי במקרה הנוכחי, אין החוכר יכול לטעון: השבחתי את הקרקע ובגללי מחירה עלה. וע"כ מגיע לי עבור טרחתי להעלאת מחירה; שהרי ההשבחה היא שלא מחמתו אלא מחמת העיר שגדלה והצורך בבתים לדיירים חדשים. ולהיפך, העיר שגדלה היא השביחה את ערך קרקעותיו. וע"כ ההתחשבנות צריכה להיות אך ורק לפי ערכה החקלאי, כיון שהמחכיר נוטל את קרקעו של הניזק.

דינא דמלכותא דינא

למדינה המחכירה את הקרקעות ישנו מעמד של מלכות (או השלטון) ודינא דמלכותא דינא. וע"כ בסמכותה וביכולתה להעביר את הקרקעות מאדמות חקלאיות לקרקעות לבניה. שהרי לפי רוב הפוסקים (אנציקלופדיה תלמודית, דינא דמלכותא דינא, הערה : ב"י סי' שס"ט בשם הרא"ש נדרים פ"ג, שכ"כ בשם הרא"ם, ובשם מרדכי ב"ק פ"י שכ"כ בשם ראבי"ה; או"ז ב"ק סי' תמ"ז; מהרי"ק שורש קפ"ח; רמ"א בשו"ע שס"ט ח' בשם י"א, שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ד; שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ט) ענייני קרקעות ודרך הקנאתם הוא מענייני מלכות. וכיון שהמדינה היא בעלת כל הקרקעות להחכרה (% מהקרקעות הן אדמות מדינה), ודאי שיש לה כח בקרקעות הן מצד דינא דמלכותא והן מצד בעלותה הממונית. ולכן צריך לדון מה גובה הפיצוי הממוני על מסירת האדמות החכורות.

יתר על כן, אם לגבי חכירי בית אבות צריך המסלקם, מצד מידת הדין, לשלם את שווי הקרקע החקלאית, הרי לגבי אדמות מדינה שהוחכרו לצורך מסויים, והשלטון, מתוך צרכי המדינה נצרך להעביר קרקעות אלו לצרכים אחרים, אין הוא חייב בפיצוי של שווי דמי הקרקע, אלא יכולה המלכות לגזור על פיצוי ממוני מופחת או מוגדל, מתוך שיקוליה. וכשם שבזכותה הוא להקצות לציבור או מגזר מסויים אמצעי ייצור כגון מים או קרקע, כך בזכותה ליטול אותו עפ"י צרכי כלל המדינה.

להלן נדון בטענות החוכרים ושיקולי המדינה בהעברת חלק מדמי הקרקעות לחוכרים.

אדמות הקיבוצים והעברתן למדינה

כל הדיון לעיל אינו רלוונטי למצב שלפנינו, בו החוכרים והם בלבד, בגלל הקלעותם לבעיות כלכליות, רוצים להשיב את האדמות החקלאיות החכורות למדינה, ולקבל חלק גדול משווין ממכירתן ליזמים. והשאלה היא האם ישנו מקור ששוכר או משתמש בנכס יהא זכאי לרווח עתידי ממכירת הנכס.

מצאנו שהשבחה מחייבת החזר כספי למשביח, אולם הן היורד שלא ברשות והן היורד ברשות אינם זכאים ליותר ממה שהשביחו בגוף הנכס (עי' רמב"ם גזלה פ"י, טוש"ע חו"מ שע"ה). אולם כאן החוכרים מעוניינים לקבל רווח שלא נמצא בגוף הנכס אלא חלק משוויו העתידי, היינו שחכירותם תיצור שיהיו כבעלים על החפץ וע"כ זכאים לחלק משוויו עתה.

ניתן אולי להביא ראיה מחכירי בתי אבות. קניינם, שעקרונית הוא קנין פירות, בגלל היותו בלתי קצוב לזמן ניתן לראותו כקנין הגוף וכשותפות. (וזו כאמור שיטת ר' יהודה לגבי הבאת ביכורים). אולם נראה לענ"ד, שקשה מאד לומר שהחכירות שהיא ביסודה שכירות תיהפך לבעלות ושותפות. וע"כ מצד הדין לא מגיע להם יותר מן השבח החקלאי שהושבחו הקרקעות, וכל זאת ללא היסוד של דינא דמלכותא. (ולפי דינא דמלכותא ניתן היה ליטול אף ללא תשלום כלל).

שיקולי המדינה לחיזוק הקיבוצים והמושבים

הדיון, איפוא, צריך להיות על הראוי מצד היושר והמוסר לנהוג מצד המדינה כלפי החוכרים.

השיקולים צריכים להיות מצד העבר ומצד העתיד.

מצד העבר, חלק מהאדמות הוחכרו לישובים לשם שמירה עליהן עבור עם ישראל. ללא החכרתן היו בעלי זרועות שאינם בני ברית משתלטים עליהן, ותובעים חזקות ובעלויות על אדמות מדינה. החכרתן לצורך פרנסת הישובים היתה צד נוסף ולא העיקרי. כאמור, זה היה המצב בחלק מהישובים. לעומת זאת אצל חלק אחר הקרקעות נתנו כמקור פרנסה בלבד. (ונדון בכך להלן).

מצד העתיד, צריך לדון על מדיניות הסיוע של המדינה בהעמדת משאבים כלכליים לקבוצות אוכלוסיה שונות.

ונראה, שסולם הסיוע של המדינה למגזרים השונים השתנה. המדינה רואה צורך להעדיף דוקא מגזרים אחרים, כעיירות פיתוח או מפעלים כלכליים באיזורי הפריפריה. ועוד, חלק מהישובים בעלי הקרקעות, הן בזכות מקומם הסמוך לערים הגדולות, הן בזכות ניהול כלכלי נכון, מבוססים דיים ואינם צריכים עוד לסיוע המדינה להתפתחותם. וכאמור, לפחות חלקם אינם מעבדים קרקעות אלו כבר שנים מספר.

נראה, ע"כ, שהטעם העיקרי שתקף לגבי העתיד הוא ישוב הארץ לשם פיזור האוכלוסיה. היינו ישוב אזורים בארץ שההתישבות היהודית קטנה וההתישבות הערבית מתפשטת והולכת. ואם יש להעדיף בפיצוי מוגדל הוא דוקא באותם אזורים.

אולם, נראה לענ"ד שאין מקום לפיצוי מוגדל אפילו לאותם ישובים. ראשית, מפני שעצם תשלום פיצויים מוגדלים הוא פתח ללחצים ודרישות אחרים שגם להם מגיע פיצוי מוגדל. ועוד, הרי אין לפיצוי המוגדל ולא כלום עם הקרקע הניטלת מהם, אלא הפיצוי הוא בעצם סיוע עפ"י ראית המדינה בגלל חשיבותו של הישוב או בגלל מיקומו או מצבו הכלכלי. וע"כ עצם הקישור שבין הקרקעות לסיוע אינו ראוי. והסיוע צריך לבוא מטעמיו האמתיים, ומתוך ראית צרכי המדינה והנצרכים השונים.

פיצוי מוגדל על שמירת הקרקעות

מתוך הטענות הנשמעות ע"י הקיבוצים הטענה העיקרית היא השמירה מפני השתלטות של גורמים עויינים.

כאן לדעתי צריך לבדוק שוב, מי מהישובים שמר, לשעבר, על הקרקעות ומי התפרנס מהן בלבד. ישנו מקום לפיצוי מסויים, אולם הפיצוי הכספי עבור שמירת הקרקעות אינו יכול להיות גורם עיקרי לפיצוי בגובה % וכד'. השליחות הציונית להקמת ישובים אינה צריכה להיות פתח לתגמולים לאותו ישוב. יש לראות במה השמירה באותו מקום גרמה לעיכוב בהתפתחותו הכלכלית ולסייע במקצת, אבל לא להתייחס לכך כגורם מכריע.

הסיבה להתייחסות זו היא מטעם שחלק גדול מהתפיסות הרוחניות השתנה, או פחות בעל השפעה במציאות שלפנינו. לא ניתן לומר כי מערכת השיקולים בעת שהמדינה היתה בת שנה כשחיים בה פחות ממליון יהודים שווה למצב עתה לאחר יותר מחמישים שנה, ולמעלה מחמישה מליון יהודים. כשם שהמדינה גדלה והתבגרה, צרכיה השתנו. וכן המשק הכלכלי השתנה. המדינה עברה הפרטה בתחומים רבים מאד. המציאות החברתית והכלכלית של למעלה ממליון עולים, תעשיה גדולה, וכנגד זאת "אינתיפאדה" מתמשכת עם השקעות-עתק של מיגון, כבישים עוקפים והחזקת צבא סדיר בפעילות שוטפת ומתמשכת, כל אלה גורמים להעדפות אחרות בהעמדת המשאבים למגזרים השונים. אין זה אומר שצריך לנטוש לגמרי ישובים שעסקו בשמירה על הקרקעות, אבל צריך לפצותם בצורה מוגבלת ולא להחשיבם לבעלי הקרקע הראויים לחלק מהמכירה עצמה.

וישנו מקום, יחד עם הפיצוי המוגדל, לבוא ולבדוק לגבי מכסות חקלאיות שנתקבלו ע"י חקלאים מהמדינה, כגון: מכסות מים, מכסות גידולים שונים ומכסות גידול בע"ח, מי משתמש במכסות לשם יעודן כמקור פרנסה, ומי משתמש בהן למסחר. היינו להשכירם לאחרים וליטול שכר על משאב לאומי שניתן לו, ולעשות סחורה ורווח על משאבים לאומיים שאינם שלהם. משאבים כאלה צריכים לשוב למדינה ללא פיצוי לבעליהן, ובכך להוזיל הן את המוצרים הסופיים והן את היכולת לחלקם למגזרים אחרים הנצרכים לכך.

סיכום

יש לפצות את הישובים מהם הופקעו אדמות לפי ערכן החקלאי עפ"י הסכמי החכירה, ומן הראוי בשווין המלא. אין להפלות בין אזור לאזור, ואין לפצות ביותר משווי הקרקע כפי שהוחכרה לישובים השונים. לאותם ישובים אשר שמרו על הקרקעות עם קום המדינה, יש להוסיף בפיצוי עבור שמירתם. יש ליטול מיד ישובים וחקלאים אשר אינם משתמשים במכסות הגידול שלהם את מכסותיהם ולהעבירם לנצרך להם לפי העדפות המדינה. יש להקים גוף אשר יסייע לישובים השונים אשר נקלעו לבעיות כלכליות, עפ"י עקרונות הסיוע הכוללים של המדינה, ועפ"י העדפותיה בעבר ובהווה.