חבל נחלתו א צ
<poem> סימן צ . ~. מתנות לסוכני מכירות שאלה סוכן של חברת שיווק למכירת מוצרים בצורה סיטונאית מקבל מספקים תשורות, למי הן שייכות לסוכן או למעסיק? תשובה השאלה צריכה להיבחן בשלושה מישורים: ראשית, מצד עיקר הדין ללא החוזה שבין המעביד לעובד. שנית, מצד חשש גזל של שיחוד העובד. שלישית, מצד חוזה ההעסקה שביניהם. נתחיל בנושא הראשון: א. בכתובות [צ"ח ע"א] אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים לכתובתה הרווח ליתומים וקבלה כתובתה. ובגמרא: "כאן שנה רבי: הכל לבעל המעות". וברש"י: "השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי". ובגמרא הסיקו שאם נתנו לו דבר שיש לו קצבה יחלוקו, ובדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות (המעסיק, שבממונו נעשתה העיסקה העיקרית). פרש רש"י: ."שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה, אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הואי, יש לומר לשליח נתנה ויש לומר לבעל המעות נתנה. דבר שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום, הכל לבעל מעות שאין כאן מתנה אלא מכר". לפי סוגיא זו מתבאר שבמוצרים שניקנו במחיר זול עקב השתדלות הסוכן הרווח כולו למעסיק — בעל המעות. לעומת זאת במוצרים שיש להם מחיר קצוב וניתן לסוכן מוצר אחד נוסף עקב קשרי המסחר שביניהם יחלוקו. וסיבת החלוקה היא ההסתפקות בדעת הנותן וכפי שכותב רש"י: "יש לומר. ויש לומר". אמנם הסיבה לחילוק שבין דבר שיש לו קיצבה לדבר שאין לו קיצבה היא שבדבר שאין לו קצבה זהו מכר, וההנחה או ההוספה הן מחמת העיסקה שביניהם, לעומת זאת בנתינת מוצר נוסף שאינו כלול בעיסקה זוהי מתנה וקיימת הסתפקות למי נתנה המוכר. ב. אבל הרי"ף סיים דבריו: "ולמה חולקין השליח עם בעל הבית? הואיל ובאתה לו לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולק עמו". היינו סיבת החלוקה בדבר שמחירו קצוב אינה מחמת הספק, אלא מחמת שותפות ביצירת הרווח, זה במעותיו וזה בהשתדלותו. ולכך מסכימים דברי הירושלמי [דמאי פ"ו ה"ח]: "כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין". וכתב על כך הר"ן: "אבל מלשון הרי"ף נראה שדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו". מתבאר שבניגוד לשיטת רש"י שאם המוכר אומר בפירוש שמקנה לשליח או למשלח הכל שייך לו, כאן שניהם זוכים במתנה*. ובכס"מ [שלוחין פ"א ה"ה] כתב שהרמב"ם פסק כרי"ף ומטעמו. ולאחר שהביא דברי תוס' (יובאו להלן) לגבי טעות כתב: "ונראה לי דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם דכיון שבאת לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולקין, הוא הדין דהכא נמי חולקים". כלומר זכו שניהם מכח 'השותפות' ואין השליח יכול לטעון שהוא מוחזק. וטעם הדבר מפני שאין זו מתנה התלויה בדעת הנותן אלא נוצרה כאן זכיה משותפת, ואין השליח יכול לומר אזכה לעצמי בלבד, ובכל מקרה חולקים. ג. בתוס' רי"ד [כתובות צ"ח ע"ב] הוסיף לגבי טעות: "ודוקא כשדעת אחרת מקנה לו אז אמרינן שיהא הכל לבעל המעות דאמדינן דעתיה דלא יהיב אלא משום מעות, אבל אם באיזה טעות בא להשליח יתרון בלא דעת אחרת מקנה — הכל הוא לשליח, שאם הרויח הוא בתחבולותיו למה יתן כלום כיון שעשה לו שליחותו משלם". היינו הפסיקה שחולקים בדבר שיש לו קצבה היא מחמת ההסתפקות בדעת הנותן (ולפי שיטת רש"י לעיל, "שי"ל בעבור המעות עשה וי"ל פניו נשא") אך אם אין דעת אחרת מקנה שמסתפקים בדעתה — הרווח לשליח. ד. אבל בתוס' [כתובות שם ד"ה אמר] הביא: "ועל טעות שאינו בא בזלות המקח אלא שהטעה בחשבון שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת". והשאלה נסבה על שליח לקבל מעות שנכרי חייב לראובן וטעה הנכרי בחשבון ונתן יותר מהחוב, ושוב לא נמצא העכו"ם. ובתחילה השיב ר"ת שחולקים. וטעמו: אע"פ שמעיקר הדין אין לבעל המעות מאומה עם מה שקיבל השליח, אלא שמחמת שהמתנה ניתנה ע"י מעותיו של המשלח — "הואיל וע"י מעותיו נשתכר" מקבל חציו. ומביא ראיה מן הירושלמי. ולפי"ז טעמו (בשיטתו הראשונה) עולה כרי"ף. ה. ושוב חזר בו ר"ת ופסק שבין טעות שע"י מקח, ובין טעות במנין הכל לבעל המעות. ובב"ח כתב בטעמו, שכיון שהטעות הגיעה מחמת מעות המשלח כל הרווח שלו. אולם ר"י (בעל התוס', בן אחותו) חלק עליו וסבר שבטעות, הכל לשליח מפני שלא נעשה כאן כלום מחמת מעות המשלח. וכשם שאם גנב או גזל השליח או הטעה — אין לבעל המעות כלום, ה"ה כאן*. ונראה שסבר כתוס' רי"ד. ו. לסיכום חלק זה: מקח בדבר שאין לו קצבה אלא הוספה של סוחרים בגלל קניה סיטונאית או סיבות אחרות הרווח כולו של בעל המעות "דזוזי דאיניש עבידו ליה זולא" (תוס' עפ"י ירושלמי), וזהו חלק מהמכר. הוסיפו לשליח דבר שיש לו קצבה חולקים השליח ובעל המעות. לפי רש"י זו מתנה בידיעה ברורה, אלא שאנו מסופקים למי משניהם ניתנה. לפי הרי"ף [וירושלמי דמאי] זו מתנה סתומה, ושניהם זוכים מצד שותפותם. בטעות של המוכר (שלא ניתנת להשבה) לפי הרי"ד ור"י (בעל התוס') אין לבעל המעות מאומה, מפני שזו כמתנה משמים שלא מחמת העיסקא*. לפי הרי"ף והרמב"ם (ור"ת בשיטה ראשונה) חולקים, כי הרווח שנפל בידם בא בשותפות ואין אחד יכול לדחות את חברו. לפי ר"ת (בשיטה אחרונה) הרווח כולו של המשלח מפני שע"י מעותיו בא הרווח. ז. להלכה פסק בשו"ע [סי' קפ"ג ס"ו] כחלוקה שבין דבר שיש לו קיצבה ודבר שאין לו קיצבה, והרמ"א הוסיף: "מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנתן לשליח הכל של שליח". ונראה שדעת השו"ע היתה לפסוק כרי"ף וע"כ אינו מסכים עם הרמ"א. (לפי דרכו שפוסק כרי"ף ורמב"ם במקום שמסכימים). וכן הש"ך [ס"ק י"ב] והנתיבות [מש' הכהנים ס"ק י"ג] עפ"י הט"ז השיגו על הרמ"א ונראה להם לפסוק בטעמא כרי"ף ולא כרש"י, וכ"כ בערוך השולחן [סי' קפ"ג]. ובמקרה של טעות פסק השו"ע [שם] כר"י בעל התוס'. ח. עד עתה הסקנו את כללי ההלכה לגבי שליחות שהיא אקראית ומה שמחייב היא הסכמת השליח. אולם צריך לעיין כיצד כללים אלו עונים לשאלה שהצבנו למעלה, וכמה קושיות בדבר. .) מצד דיני שליחות בשכר — המקובל הוא שהבא במגע עם המוכרים, הוא סוכן המקבל שכר מבעל המעות, ואינו שליח בחינם, האם אין ההתחייבות שביניהם גורמת שכל הרווחים כולל הצדדיים הם של בעל המעות, הרי את כל הקניות הוא עושה בכספי המעביד וכיצד הוא נהנה מרווח נוסף? (כל זאת אף ללא פגיעה בבעל חברת השיווק כשהוא עושה מלאכתו נאמנה ומקבל רווח צדדי). .) מצד ישרות עבודת הסוכן — האם אין בכך מעין 'שוחד' שגורם או שעתיד לגרום שהסוכן לא יעשה עבודתו נאמנה, וא"כ ראוי שהמתנות יגיעו למשלח, ועי"כ לא תיוצר אפשרות למעילה באמון. שהרי בדרך כלל מדובר בהתקשרות ארוכה בין הספק (המוכר) לחברת השיווק, והמוכר מעוניין להבטיח את המשך הקניות, והמוכר משחד את הסוכן הקונה מטעם חברת השיווק כדי שימשיך לקנות אצלו. ט. כתב הריטב"א בהסבר מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי: "פי', קמייתא בדבר שיש לו קצבה, דודאי התוספת שהוסיפו במנה במתנה נתנוהו המוכרים. ר' יהודה סבר מסתמא דעתו ליתנו לשליח, כדי שיחזור ויקנה ממנו פעמים אחרות, ור' יוסי מספקא ליה". נראה מדבריו שאינו רואה פסול בכך שהשליח יקבל אגב מקח שעושה עבור חבירו רווח כלשהו לעצמו, ואין בכך שוחד (ואף ר' יוסי לא חולק עליו מטעם זה). אולם ניתן לומר שדבריו אמורים דוקא בשליח בחינם שאין לו מחוייבות פרט לעצם השליחות, וכיון שקנה למשלח את חפצו, מה איכפת למשלח. וכי אם באותה הליכה קנה לעצמו, וכי יש למשלח תרעומת עליו?! אבל כאן כל הליכתו קנויה למעסיק הן בתשלום הזמן והן ברכב ושאר הוצאות, ומדוע מה שהרויח בעבודתו (אף שהוא במוצר נוסף או בטובות הנאה אחרות) יהא לעצמו ולא למעביד? י. בתוך תשובתו של ר"ת [תוס' כתובות שם] (עפ"י מסקנתו הראשונה שבטעות המוכר חולקים) כתב לגבי זכיה במקרה טעות: "ואפילו אם היה שכיר שלו כיון שהשכירים שלנו אינם שכירי יום, אין בעליהן מקפידין על הגבהת מציאותו עם מלאכתו, והוי כהגביה מציאה עם מלאכתו. תדע דאם מצא ארנקי בשוק לא זכה בו משכיר, ועוד דמיהדר קא הדר ביה, שהרי אמר אני זכיתי מכלל דהדר, ופועל יכול לחזור בו". ונראה שבא להסביר מדוע לא נאמר שהגבהת השליח קנתה למשלח. ומתרץ שאין כאן קפידת המשלח, ועוד שאין השכיר נשכר לכל מלאכותיו לבעה"ב, אלא אך למלאכה מסוימת, כמבואר בב"מ [י"ב ע"ב]. ועוד טעם נתן ר"ת שהשכיר חזר בו בהגבהת המתנה משכירותו ואומר לעצמי זכיתי. והנה כל הטעמים הללו לא שייכים במקרה דילן. אף אם אין קפידת מעסיק במקרה חד-פעמי, בצורה קבועה שהשליח מקבל מתנות 'מהצד' ודאי שהמעסיק מקפיד. ועוד שכאן ה'מציאה' עם מלאכתו היא עצם מלאכתו שלשמה נשכר, וא"כ לכל היותר חזרה מתנה לספק (הנותן), אבל השכיר ודאי אינו ראוי לזכות, ואין זה שונה לגביו ממקח שאין לו קצבה שהרווח במחירים הוא לבעל המעות. ועוד, השכיר הזה לא חזר בו משכירותו, להיפך בכוונתו להכניס את השיקול הזה לתוך שיקוליו ממי יקנה. וזו כל מטרת המתנה שאת הקניות הבאות יעשה השליח אצל המוכר הזה, ובודאי שאין כאן עקירת שכירותו. ע"כ נראה שמצד דיני המשלח והשליח בודאי במקום שהמעסיק-המשלח מקפיד, המתנות בעיסקה נקנו למשלח ולא לשליח. ואפילו אם הנותן (המוכר) התכוון לתת לשליח-הסוכן לכל היותר חזרה המתנה לנותן אבל אינה שייכת לשליח. יא. עד עתה עסקנו בסוכן אשר מעסיקו יודע ממתנות אשר המוכר-הספק נותן לו ע"מ שימשיך ויקנה ממנו ודנו בדבר מצד דיני הקניינים ומצד מעין שוחד. אולם אם הסוכן מעלים מן המשלח-המעסיק את המתנות נראה שהוא חשוד על הגזל. וכן עולה ממשנת ב"ק [קי"ח ע"ב]: "אין לוקחין מן הרועין צמר. אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון, וכולן שאמרו להטמין אסור". במקרה שלנו הנתינה מחוץ לכוונת השוחד אולי אינה אסורה, אבל כוונת הנתינה היא להשפיע על דעת השליח שיקנה אך ממנו במחיר מסויים ובתנאים מסויימים הנוחים לספק-המוכר ולאו דוקא מתאימים למעסיק המשלח. העלמת המתנות מן המשלח מלמדת שהוא חשוד שגזל בידו וע"כ מקבל במסתרים. יב. ישנו הצד השלישי שהזכרנו בראש דברינו והוא חוזה מפורש בין המעסיק לסוכן המפרט מה יחסו של המעסיק למתנות שיתקבלו ואם הוא מוחל. עכ"פ נראה שהן צריכות להיות ידועות למעסיק ואם הוא יחליט ליתנם לסוכן הרשות בידו. למסקנה סוכן המקבל מתנות מספקיו ורוצה להחזיק בהן, ראוי שיכניס סעיף בחוזה עבודתו המתיר לו לעשות כן. ואם אינו עושה כן, ומחזיק במתנות נראה שעובר במעין שוחד וחשוד לגזול את משלחו.