הכשרת האברכים/ב

מה זאת התלהבות והתרגשות ונחיצותיהן.

כאמור כבר דברנו בחוה״ת מן נחיצת ההתלהבות והתלהבות נפשנו בעבודת ד׳ עד שבדור הזה אי אפשר לנו להמתין עמה עד שיגדל הבחור והאברך והי׳ לאיש, רק צריכים להתחיל גם בנערים. וכיון שמן הנערים ואליהם דברנו אז ביותר. לכן קצרנו, ועיקר דיבורינו הי׳ מן נחיצותה לעבודה פשוטה, שבסתירת הנפש וביבשות אי אפשר להתגבר על היצה״ר ועל תאוותיו הגופניות, ורק כשהאיש נעשה גבוה מפשעיו, [בר״ר כ״ב] בנפש גלוי׳ יכול הוא להתגבר על עצמו [עיין שם פ״ח] ומנחיצותה בשביל עבודתנו העליונה יותר, לעלות ע״י בדרכי קדושינו דרך החסידות ולהתקרב ע״י לד׳ כמעט רק ברמז רמזנו. עוד זאת שם דברנו יותר בדרך כלל, רק מן נחיצות ההתעוררות איך כ״כ נחוצה היא, אבל מן האופנים והאמצעים הפרטים איך ובמה נתעורר רק זעיר שם זעיר שם דברנו. וכיון שעתה ובפרט בחובת האברכים אשר ירחם ד׳ עלינו לגמרי בכי טוב רצוננו להאריך יותר בכלם, באיזה אופנים ואמצעים של חסידות נשמש לעבודה פשוטה שע״י יקח האיש את רסן הממשלה על עצמו, וכאדם השולט עכ״פ על קניניו על עצמותו בעזהש״י ישלוט אם רק ירצה, וגם איך נעלה בעקבי דרכי קדושינו דרך החסידות הגבוה שהוא דרך הנביאים. כל אחד לפי מצבו, לכן מוכרחים אנו בזה לבאר מעט יותר מה זאת התלהבות והחילוק אשר בינה לבין ההתרגשות, ובמה גדול כחן לסבב על ידיהן ראשית ומעט גילוי הנפש.

איתא בגמרא [ברכות י׳] הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב״ה וכנגד נשמה וכו׳ מה הקב״ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית וכו׳ ע״ש.

ונודע שאף שהגמרא מדמה את הנשמה להקב״ה בחמשה דברים הללו מ״מ גם בהם גדול המרחק וההבדל מאוד בין הנשמה להקב״ה, וההבדל העיקרי הוא שהנפש נתפסת בהגוף, מוקפת ממנו ונפעלת מן מאורעותיו, משא״כ הוא ית׳ אינו נתפס בגדר עלמין ואין העולם מקיף אותו אדרבה הוא מקיף את העולם, וגם לא נפעל מן העולם ואין העולם מוסיף עליו מאומה רק הוא פועל בהעולם כנודע מזוה״ק פ׳ פנחס [דף רנ״ח ע״א] ושאר ספרים קדושים, לכן כאשר רוצים אנו לדבר מן העלאת הנפש ומן בחי׳ האינה נראה שבה וכן מן התגלותה במה היא מתגלה, ולבאר זאת מן העלמת והתגלות הקב״ה, צריכים לידע ולהודיע מראש שלא כל הדברים הנאמרים בנפש נוגעים ח״ו גם למעלה, כמו שאלו ה׳ הדברים המשתווים הנאמרים בגמרא, לא בכל דבר ח״ו משתווים כנ״ל.

מה הקב״ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית. ובמה מתגלה הנפש, נראה נא איך הוא למעלה, הקב״ה אמר לפי מעשי אני נקרא [שמ״ר ג׳]. נעלם הוא ית׳ ולעילא הוא מכל שמהן ואף בשמות הקדושים אין לקרא אותו ית׳ לעצמו כיון שרק לדבר המתגלה יכולים לקראות שם, אך כשפועל בעולמיו, ניצוץ והארה מאלוקתו ית׳ מתגלה, ולהארה זו קוראים בשם משמות הקדושים, זו בשם אֵל בחי׳ חסד וזו בשם אלקים בחי׳ גבורה וכו׳ כפי הפעולה אשר פעל כנודע מספ״ק. ומעתה כבר יודעים שגם הנפש הרואה ואינה נראית, ע״י פעולות היא מתגלה. ומה ואיך הן הפעולות, בזה כבר נבדלת הנפש לגמרי ממנו ית׳, כנ״ל מפני שהנפש גם נפעלת, ובכלל הוא ית׳ פועל יש מאין משא״כ הנפש, ועוד כמה הבדל הבדלות עד אין מספר. ואנחנו רק מן התגלות הנפש ופעולותי׳ נדבר.

בראשונה, הנפש נפעלת מן העולם, חמשה חושים נפעלת, ואלו הן, ראי׳, שמיעה, ריח, טעם ומשוש. האיש הממשמש בדבר ויודע ששלג הוא מפני שקר, התפעלות הוא, כי לא את הקור אשר בשלג הוא מרגיש במשמושו, רק את קור ידו שנגע בהשלג, הוא מרגיש, זאת אומרת שחלק ידו נתפעל ונתקרר והתפעלות זו עולה עד המוח ועד הנפש השורה עליו, וכשתרבה הקור יותר אז נתפעל יותר ומזדעזע כולו. גם את אשר יראה האדם, לא את אשר יראה חוץ ממנו, מוחו ונפשו מרגיש, רק את הצורה המצטיירת בתוך עומק עינו על רשת העין, מרגיש, כנודע. היינו שנתפעלו אבריו, מוחו ונפשו מן העולם בקור או בצורה, וזאת הוא יודע. ובזה יודע הוא מן דברי העולם אשר מחוצה לו המעוררים את התפעלותו זו. וכשאור גדול לפניו אז גם אחר שהעבירו אותו מלפניו רואהו, והוא מפני ההתפעלות הגדולה שנשארה בו עוד איזה זמן. וכן הוא גם בחוש השמיעה, והטעם והריח, בכולם ע״י התפעלות אשר יתפעלו עור האוזן, החיך, והאף עד המוח והנפש הם נודעים. ואף שאומרת הגמרא בריח שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, מ״מ לא יכחיש שום איש לומר שמי שחוטמו מקולקל לא יריח, הריח בא מן ההתפעלות המתחלת באף ונגמרת בנפש רק שאין לגוף שום הנאה מן התפעלות זו כמו מן אכילה רק לנשמה. ועל ידי הה׳ חושים נודע האיש מן העולם, ואז אחר שיודע מן העולם יכול הוא גם לפעל, לעשות ולדבר בעולם את הנחוץ לו ואת אשר רוצה. ולולא הה׳ חושים אשר נפעל האיש בראשונה מן הדבר שרואה, ממשש, ומריח, ומן הקול ששומע חוץ ממנו, לא הי׳ יודע שישנם דברים אלו בעולם ולא הי׳ יכול גם לפעול בהם.

ולא רק הדבר אשר בעולם נודע לו בהתפעלותו, רק גם ניצוץ מנפשו הנעלמה בקרבו נודע ומתגלה לו על ידי זה. כי לא מזולתו לבדו נפשו של האדם נעלמה רק בפעולותי׳ מתגלה אך גם לו לאדם עצמו, ולא ידע האיש שיש לו חלק נפש השומעת זולת בשעה שנפעל מאיזה קול ששומע, ולא ידע שיש לו נפש המתגלה בחוש המשוש זולת בשעה שממשש, וכל נפשו בכלל מתגלה לו רק בשעה שפועלת.^הג״ההן ישנן עוד פעולות גדולות כהשכל, וגם הנגינה והשירה, שחלקי הנפש מתגלה ע״י, אבל כיון שרק בקיצור אנו מדברים בקונטרס הזה, לכן נדבר רק מן החושים שהם ראשית התגלותה וממה שנוגע לההתרגשות, וד׳ יזכנו שנאריך במקום אחר.

כן הוא בפעולות הנפש המתפעלת מן העולם, וכן הוא בפעולותי׳ הפועלת בעולם, כאשר מניע האיש בכח איזה דבר וכדומה או מתחכם באיזה דבר, על ידי זה כח גבורתו או חכמת נפשו מתגלים לו בשעה זו.

אבל כיון שרק לצורך תשמיש דבר מדברי העולם פעולתן, הן בפעולות שהאיש נפעל מן העולם והן באלו שפועל בעולם, ורק לצורך דבר ההוא מדברי העולם כמדתו אף כצורתו, מן הנפש מתגלה, וכל עיקר המכוון בפעולות האלו הוא הדבר מדברי העולם, למשש את הדבר ולדעת אם שלג או אש הוא, וכן לשמוע את הקול ולהכיר קולו של מי הוא, את הדבר לראות ולהכיר מה הוא שלחן או דבר אחר, לכן כל דברת בני האדם בפעולות כאלו לא מהנפעל בקרב האיש הוא רק מן דבר של העולם אשר סבב את הפעולה, ששמע את הקול וראה או משש את השלג והשלחן, עד שגם האיש המתפעל בעצמו מטעם זה אינו מרגיש שום פעולה בקרבו רק את הדבר שמחוצה לו שגרם את הפעולה, את הקול ואת האש.

ואפשר שכיון שמקטנותו האדם מכוון ומיחד את חושיו ופעולותיו למטרה זו איך לבוא בנגיעה עם העולם, להודע ממנו ולפעול בו, לכן חושיו הורגלו מקטנותם להתבטל אל דברי העולם עד שנקלשה פעולתם בקרבו ואינו מרגיש את הנפעל בקרבו רק את הדבר אשר עולה לו בפעולתו זו, ששמע את הקול וראה השלחן, אף שנפשו נתפעלה עתה והיא כל עיקר ידיעתו בפעולתו הזאת. כן היא בנפעלות וכן הוא גם בהפעולות כשהאיש הוא הפועל, כשבא לנענע את השלחן למשל, רק תנועת השלחן מטרתו, ואלי׳ כל דעתו ורצונו בטלים, לכן אינו מרגיש בפעולתו את הנעשה בקרב נפשו עתה. ואפילו אם עבודתו קשה, שאח״כ מרגיש כבר בעצמו שנפשו פעלה פעולה רבה עד כי חלק מכח נפשו יצא ממנו, ומ״מ בשעת העשי׳ אינו מרגיש מאומה מפעולת נפשו, ואחרי׳ רק אפיסת וחסרון כח מהנפש מרגיש ולא יותר.

לא כן היא ההתרגשות, כשמתרגש האיש ברצון או באהבה או ביראה, אז ההתרגשות בעצמה אינה לשום איזה צורך, ולא בשביל איזה פעולה לזולתו, כי התרגשות האהבה של אב ובן, שני אחים או סתם אוהבים זל״ז אינה שיתנו זל״ז מתנות וייטיבו זל״ז, הם אוהבים את עצמם סתם רק בשביל אהבתם ויש לפעמים שנותנים ומטיבים זל״ז ג״כ. אבל הלא תמיד מתרגשים באהבה ובגעגועים לז״ז מבלי לעשות עי״ז שום דבר זל״ז, ואדרבה כשנוסעים ומתרחקים זה מזה, אהבתם וגעגועיהם יותר מתבערת. וכן היא ביראה, שנאה וכעס שהן פעולות לעצמן. לפעמים תמשך הפעולה גם איזה עשי׳ גופנית אחרי׳ ולפעמים לא, אבל עיקר פעולותיהן הן רק לעצם נפש האיש. וכשנשאל לאיש מה היא פעולתך בקרבך באהבה לזה ובשנאה לזה, לא יאמר כדי ליתן לזה מתנה ולהכות לזה, רק סתם את זה אינו אוהב ומתגעגע לו, ואת זה אינו שונא וכועס עליו ואינו יכול להביט בפניו. אף הרצון שלכאורה הוא לרצות דבר מדברי העולם לעשות או שלא לעשות, מ״מ כיון שאינו מצומצם רק לפי מדות העשיות לבד כהחושים, כי רוצה הוא הרבה יותר מאשר עושה, והרבה דברים ישנם שרוצה אותם ומ״מ אין בדעתו לעשותם מפני שמגין שאי אפשר או לא נאה לעשות אותם, לכן גם הוא הרצון, לא רק לצורך עשית דבר מדברי העולם לבד הוא.

לא שאנו אומרים שההתרגשות פעולה ערומה לגמרי של הנפש היא, שפועלת לעצמה בלא הגוף ובלא שום לבוש, כי פעולה ערומה של הנפש לעצמה לגמרי, אין האדם מרגיש אותה. ועוד צריכים לדבר מזה עד כמה תפשט הנפש את לבושי׳ ועוד ירגיש האדם את פעולותי׳. רק זאת אומרים אנו בזה, ששאר פעולות האיש אף שהן ג״כ פעולות הנפש מ״מ כ״כ מכוסות ומלובשות בדבר חיצוני של העולם, עד שבלתי נראות ונרגשות לגמרי גם להאיש הפועל אותן, וכשרק יתרחק דבר של העולם המסבב את הפעולה כגון דבר הנראה או קול הנשמע, גם חלק נפשו זה הרואה והשומע נעלם ממנו. עד שיש לדמות מעט את התגלות חלקי הנפש ע״י פעולות העולם למראה [שפיגעל] שאף שהמראה היא הפועלת להראות [אבצישפיגלען], מ״מ גם בה במראה, רק דבר אשר מחוצה לה נראה, ולא עצמותה, כמו כן רק צורות העולם בחלקי נפש נראים ולא הנפש לעצמה, כי מה מרגיש האדם בקרבו עתה, את הקול, קרירת השלג וכו׳ לא עצמותו ולא את נפשו ופעולתה.

לא כן היא בפעולת ההתרגשות, שאף שגם הן פועלות ע״י גופו, מוחו ועצביו, ומתפעלות ע״י התלבשות דבר הנרצה ואיש האהוב והשנוא וכדומה אשר מחוצה לו, מ״מ הוא מרגיש את פעולתן, כלומר את פעולת נפשו אשר בקרבו, כשישאלו אותו על הקול מה אתה מרגיש עתה בקרבך יענה את הקול אני מרגיש ולא יותר, וכשישאלו על האהבה בשעה שמתבערת בו מה אתה מרגיש בדיוק, לא יאמר את ראובן האהוב אני מרגיש, אך את האהבה אני מרגיש. רק כששוב ישאלו אותו אהבה למי, אז ישיב אהבה לראובן, ועיקר התרגשותו בקרבו הוא פעולת והתרגשות נפשו באהבה, רק שהיא נאחזת באיזה דבר אשר מחוצה לה, בראובן וכדומה, כאש הנאחזת בעץ שרק נאחזת בו, אבל לא נראה בצורת העץ רק בצורה לעצמה וכדבר לעצמה, וזה שאומר זוה״ק הנ״ל שההתעוררות היינו ההתרגשות אפילו התחתונה שבאדם נפשו היא, מפני שהיא ראשית התגלות הנפש אשר מרגיש אותה האדם ע״י פעולתה.

ומעתה כבר מובן לנו למה כ״כ החמירו קדושינו בפגם המדות ואסמכוהו אגמרא שאמרה קשה ענשן של מדות מענשן של עריות. מפני הנ״ל שהנפש מתגלה בהתרגשות המדות והאיש ע״י שמרגיל אותן מקטנותו להתעורר ולהתרגש מדברי העולם שטותים והבלים, חלקים מנפשו הגלוי פגם, שמכריח אותם בע״כ לדברים שטותים עד שמרגיל אותם מראשיתם שמעצמם יתרגשו בהתרגשויות שפלות אהבה לדברים נמוכים וכו׳ כעין ב׳ המלאכים שנפלו ונפגמו בעוה״ז, ועיין בדברינו לעיל חוה״ת פרק י׳ מזה.

הן יכולים לומר פשוט שלכן בפעולות העשי׳ אין חלק מהנפש נרגש לאיש ובפעולות המדות מתרגש יותר, מפני שהעשי׳ שורשה למטה מהמדות לכן רק חלק קטן מהנפש מתגלה על ידה, עד בלתי להתרגש, ובהמדות ששורשן יותר גבוה וחלק יותר גדול מהנפש מתגלה לכן מרגיש בה האדם.

אמנם כן הוא, אבל מ״מ למה אינו מרגיש מאומה בעשיתו אפילו בשעה שעושה עבודה גדולה בכח גדול, הא סוף כל סוף מתגלה בו חלק הנפש, ובהתרגשות המדות אף התרגשות כל שהוא כבר מרגיש, עוד זאת, הא תינח בפעולות העשי׳, אבל מה נענה בפעולות החושים שיש ששורשן יותר גבוה מהמדות כנודע ששורש המדות הוא בשם מ״ה ושורש הראי׳ הוא בשם ע״ב והשמיעה והריח הוא בשם ס״ג. כמ״ש בע״ח שע״ד ושע״ה, רק כנ״ל בשורש הענינים הוא כך, ומ״מ בפעולות האיש בהעשי׳ וחושים גם חלק נפשו המתגלה בהם נשארה סתומה, ובהתרגשות מתגלה יותר.

ומעתה האם אפשר לשער את הגדלות אשר יגיע האדם לה בהקדישו את מדותיו, וכשכל עבודתו לד׳ תהיה בהתרגשות, את נפשו הוא מגלה בעבודה, ובזה אין האש נאחזת כבדבר זר ובעץ, רק באש היא נאחזת, כעין שלהבת הקשורה בגחלת הבוערת, כי אליו ית׳, מדותיו מתרגשות ובאהבתו וביראתו ית׳ נפשו מתלהבת.

ואגב יתברר לנו בזה מה גדול כחה של ההתרגשות עד שכחותיו של האיש מתבטלים לה, וכשמתרגש ברצון חזק אהבה או יראה אף לאכול ולישן לא יצטרך. כחה של נפש גלוי׳ היא, אשר כלם לפני׳ מתבטלים. וכשכל שההתרגשות וההתפעלות יתירה היא, יותר הכחות והחושים לפניו מתבטלים, ואם תגדל עד שתעלה בלהב כגחלי אש שנתלהבו אז כל עצמו מתבטל והיא היא התלהבות.

וכבר נוכל לתת לך בחור ואברך איזה מדה אשר בה תמדוד בשעה שאתה מתפעל לדעת עד כמה רק התרגשות היא ומתי כבר התלהבות נקראה. בהתלהבות הצדיקים אשר מלפנים אין לנו השגה ומכש״כ עוד למוד אותה מתי היא מתחילה ועד היכן מגיעה, וגם בלשונות האש היוצאים באיזה מקום קדשם מענין התלהבות, פנינו נכווים, ובסוף ספה״ק נועם אלימלך איתא באגרות הקודש אגרת הראשונה וזלה״ק, שאהבה מביאה להצדיק כמעט לשגעון, וכשלומדים הגמרא הקדושה ממש אש אוכלת אותם מגודל אהבה וקדושה. ובאגרת הב׳ שם איתא, כשלומדים הגמרא מלבישין עצמם פחד ורעדה ואימה ויראה גדולה מהש״י בה, ותורה מאירה בפניהם וכו׳ ואהבת התורה ואורה בוער בם בלי הפסק וכו׳ ובוער בלבם אהבה גדולה עד שנראה האור בפניהם, ואימתם מוטלת על הבריות, ובעלי עבירות בורחים מפניהם מגודל הפחד המגיע מהם מרוב קדושתם ויראת שמים עכ״ל הק׳. ובספה״ק מאור ושמש מן תלמידו זצ״ל בפ׳ ואתחנן איתא וז״ל הק׳, דאיתא בספ״ק וגם שמעתי ממעשיות מקדושי העליונים כי כשאיש ישראלי הוא לומד תורה בהתלהבות ודביקות גדול, אזי מתלהט אש סביבותיו ואז רואה הכל כאז במתן תורה שנפתח לישראל כל הז׳ רקיעים, וכאשר איש ישראל עוסק כך בתורה בהתלהבות כ״כ אזי גם תפילתו עושה רושם למעלה וכו׳ ומשפיע שפע טובות לכל באי עולם עכ״ל הק׳.

אבל לנו ובערכנו נותן לך איזה מדה למוד בה מתי כבר יכולים לכנותה התלהבות שלמעלה מן ההתרגשות. כל עוד שהתרגשות תשוקתך, אהבתך ויראתך לד׳ אשר בך היא במדה שלא נתבטלו עוד שאיפותיך ומאויך לה, כי רוצה אתה גם בעולם ועניניו בשעה זו רק שגם לד׳ נפשך מתרגשת, אז רק התרגשות בלבד היא. משא״כ כשכ״כ נתבערה הרגשתך שעכ״פ בשעה זו כל העולם ושאיפותיו מאוסים לך ואך תשוקה וכוסף אחד לך, לד׳, לקדושתו ולתורתו, היינו שעכ״פ בשעה זו נתבטלו שאיפותיך לנפשך הבוערת לד׳, ולא עוד אלא שגם חזקה ואמיצה התרגשותך ממך, כלומר שבשעה זו אין בידך להתאפק ממנה ולחדול מלהתפעל באהבה יראה וכו׳. ואם מתפלל אתה בשעה זו אפילו אם אין אתה מתלהב בכל התפילה מראשיתה ועד אחריתה, מ״מ אם בשעה שאתה מתלהב, אי אפשר לך לחדול מן התרגשותך זו ולהתפלל בקרירות, אז לפי ערכנו כבר ראשית התלהבות היא ולא התרגשות. והלא תדע ותראה בר״ה בשעת תקיעות וכן ביוה״כ ובפרט בשעת כל נדרי ונעילה, שכל תאוה שאיפה ורצון גשמי בטל ממך בשעה זו, מפני שנתרגשת כ״כ עד שכבר להתלהבות הגעת, אף לא תוכל להתאפק אז ולעצור עצמך ממנה, כי כלך מתבער, ואת כל עצמך, להבי נפשך, באש ד׳ מוקדות.

ובזה ב״ה נתקרבנו מעט אל המכוון, העשי׳ כשהיא בלא התרגשות לגמרי, קשה שאור כ״כ גדול ב״ה ממרום ישרה עלי׳ כיון שלהשראה צריכים נפש גלוי׳ שתהא מרכבה לה כנ״ל, אבל כשעושה את עבודתו עבודת הקודש בהתלהבות כיון שנפשו נתגלה עתה וחושיו מעט נתבטלו זוכה להשראה יותר גדולה גם ממרום. לכן אם כי זאת אינה עוד כל החסידות כלה מ״מ אי אפשר לחסידות בלעדה. עבודה בהתלהבות היא ראשונה שא״א לה בלעדה, והיא מפני שהחסידות הליכה בדרך הנביאים היא כנ״ל והשראה ממרום מוכרחה לנפש גלוי׳.

ובמה נתחיל אנו, אנו שלא נרהיב עוז להגיע אל פסגת קדושי א-ל, צדיקי החסידות, ואף אל התלהבות לפי ערכנו קשה לנו מיד ובכל פעם להגיע, בהתרגשות נתחיל ולהתרגש עכ״פ צריכים להתעורר כי ראשית ההתלהבות היא וראשית נענוע הנפש כנ״ל מזוה״ק, ואז גם אל התלהבות בעזרת ד׳ נגיע. אבל כשעובד האיש גם בכח בגופו אז התרגשותו והתלהבותו עולה יפה ומתקיימת, ואם לאו גם היא ההתרגשות וההתלהבות תשקע, כיון שלא רק הרגשה ממה שחוץ ממנו היא התרגשותו והתלהבותו רק התגלות חלק מנפשו, ואיך זה אפשר שלב נפשו יתגלה בהתלהבות ועוד תתקיים, בשעה שגופה וכחה של הנפש בעבודה בפועל אין אתה.

ולא עוד אלא גם כשבא האיש לעורר את עצמו יקל לו אם אז גם בכח יעבוד איזה עבודה לד׳. כי אם להתרגש קשה לו להכריח את עצמו בלא תחבולות ואמצעים אם לא באה ההתרגשות ממילא, הלא לעבודה בכח יכול להכריח את עצמו שאף בשעה שאינו רוצה בעל כרחו יעבוד. והיא כל עמידתנו בעבודתנו בין אם רוצים בין בשעה שמכביד היצה״ר את לבבנו בעצלות וטמטום המוח והלב מ״מ כופים את עצמנו, לומדים התורה, מתפללים ומקיימים המצוות, וכיון שלפי הנ״ל גם היא העשי׳ שבכח, התפעלות הנפש היא והתגלותה מעט, רק שכשהיא לעצמה בלא התרגשות, מעורה היא בגופנית וטמונה בהעשי׳ עד שלא ניכרת ומורגשת לפעולת והתגלות הנפש, ומכש״כ אם לבו בשטותים שקוע ומחשבתו בהבלים שוטף בשעה שעושה ועובד את עבודת הקודש, אבל כשפונה את מחשבתו וכל זוהם ומיחדה לכוון שלפני הקב״ה עומד, ובענוה ושבירת רוח לפניו ית׳ עובד עבודתו, אפילו אם אינו עושה פעולות להתרגש, אז ע״י עבודתו בכח ויגיעה אוחז הוא את נפשו בערפה ובע״כ מוציאה מן מחבואה, וקשה שגם מדותי׳ לא תתרגשנה בו עכ״פ איזה רגש באהבה, יראה ותשוקה לד׳.

וזה הדבר אשר דברנו בחוה״ת מאמר ב׳ אות ב׳, מזה שבא אל ההקפות בשמ״ע ו שמחה״ת שע״י שרוקד בכח מנער את עצמו מעט מן העפר ונפשו מתגלה, וכן מן המתפלל בקול ובכח. אף שבהקפות מרושלות ובמחשבה לבדה, גם בתפילה של שפתותיו נעות לא פעל לעורר את נפשו ע״י התפילה, ברקידה בכח, ובתפילה בקול ובכח מתרגש. וכמ״ש בספ״ק קול מעורר כוונה, מפני עבודתו אשר בכח עבד ובע״כ מעט הוציאה.