הכשרת האברכים/א

במה נתחיל להכשיר אותנו

מודעת זאת בספרים קדושים, שהצדיקים קדושי ישראל בעלי הקבלה, וכן קדושי החסידים עובדי ד׳ בדרך קדושנו הבעש״ט ותלמידיו זצ״ל, דרכי עבודת קדשם דרכי נביאי ד׳ הם. ובזוה״ק פ׳ תרומה [דף קנ״ד ע״א] אמר ר׳ יעקב על עצמו, ואנא מאן יהיב לי אתערותא דרוח קדשא למהוי בגו נביאי מהימני תלמידי דר״ש בן יוחאי דעלאין ותתאין זעין מני׳ עכ״ל הק׳. היינו שבענותנותו התפלא על עצמו שזכה להיות בין נביאי מהימני תלמידי רשב״י שעליונים ותחתונים מזדעזעין ממנו. ובפה״ק מאור ושמש פ׳ ויגש ופ׳ ראה איתא גם על הצדיקים מדור דור עובדי ד׳ אשר בדרך הבעש״ט זצ״ל שדרכי קדשם דרכי נביאי ד׳ הם, ע״ש.

והנה הנביאים הקדושים גם בעלי זוה״ק, האר״י, הבעש״ט ותלמידיהם זצ״ל מלאכי אֵל, מאתנו נשגבים, ודרכם דרך הקודש השמימה, מאתנו פלא, ואין אנו מרהיבים עוז, לעלות אל עליות קדשם ולהיות גדול כמוהם שרפי א-ל. אבל זאת אנו משתוקקים, וגם חובה היא עלינו לעבוד את ד׳ אלקי אבותינו, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב עבודה תמה עבודה שלימה בכל אברי גופנו ונפשנו, וכל חוט מגופנו וכל ניצוץ מנפשנו ח״ו לא יצאו מחוץ לקדושת ד׳ הממלאה ומקיפה אותנו.

וגם זאת, שלא די לנו להיות רק כעבד בן שפחה, שעובד ג״כ למלך, רק שעבודתו היא אחר הרחים הרחק מן המלך, את דבריו אינו שומע, ומזיוו אינו נהנה ומתענג, עבודה שהיא בסגירת המוח וטמטום הלב. ורצוננו ותשוקתנו הם להיות בחי׳ בן, בנים אתם לד׳ אלקיכם, שבעבודתנו לד׳ הן בתורה ותפילה והן בשאר המצוות, נרגיש את התקרבותנו לד׳, וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים, ואחרי שנתענה בגעגועים גדולים על אביו, כן גם אנחנו נשתוקק ונתגעגע אליו ית׳. ובזוה״ק תרומה [דף קכ״ח ע״ב] איתא ומנא ודעינן דהא קב״ה אתרעי בי׳ ומשוי מדורי׳ בי׳, כדחמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתרי׳ דקב״ה בלבי׳ ובנפשי׳ וברעותי׳, ודאי תמן ידעינן דשריא בי׳ שכינתא עכ״ל הק׳, [ומאין יודעין באיש, שהקב״ה רוצה בו ועושה דירתו בו. כאשר רואים שרצונו של האיש לרדוף ולהשתדל אחר הקב״ה בלבו ובנפשו וברצונו, יודעים שבודאי שורה בו השכינה] זאת אומרת שרק מי שברצונו, בלבו ונפשו רודף ומשתדל ומשתוקק אליו ית׳, קרוב הוא לד׳ והשכינה שורה בו.

ובשעת עבודתו נרגיש את ריצת נפשנו לקראת אבי׳, שמתגעגעת עליו כל היום וכל הלילה, ריצה, ונמיסה, נמיסת הנפש בהשתפכותה אל חיק אבי׳ שבשמים. ולא בתפילה ועבודה בלבד נרגיש את התקרבותנו אל ד׳ ונתענג מזיו כבודו ית׳ רק גם תמיד, כי מי שבכל היום הדיוט הוא ובכל שעותיו נפשו קבורה במחצלת של קנים ושטותים, גם בתורתו, תפילתו ועבודתו הדיוט הוא, וגם בשעת עבודתו עבודת הקודש, נפשו לא תקום ח״ו, בכל היום צריך האיש להיות יהודי ובכל היום צריך הוא להיות קרוב אליו ית׳, פעם ביותר התרוממות ופעם בפחות מעט, יהודי הוא תמיד וגם בחי׳ בן להקב״ה תמיד יהי׳, וכל מעשינו בנפש תהיינה, עד שגם מחשבתנו תמיד תהא ברה, חזקה וקשורה בקדושתו. ואז גם נזכה שכ״כ תוכל נפשנו להתגבר על חושינו, שלא די שלא יוכלו חושינו לבלבל ולפתות את מחשבותינו, ולומר לנו עולם אתה רואה, וגשם אתה מרגיש, רק גם חושינו יכנעו למחשבת לבבנו, וגם הם יראו את קדושת ד׳ פרושה על כל הנמצא, וידע ויראה האדם אשר גם בעוה״ז נמצא הוא בגן ד׳ בעדן לפני כסא כבודו ית׳. ובמה נזכה לעבודה שלימה כזו. אם למצער את עקבי הנביאים המקובלים וצדיקי החסידות נשאף להכיר. צאי לך בעקבי הצאן עכ״פ את עקבי קדשם נראה, ובאבק דרכים דרכי ד׳ נתאבק, אף אל קרבנו נבלוע. ומעתה עלינו לדעת מהו עקב כל הקודש הזה ומה היא ההכשרה אשר יתכשר בה הבחור והאברך השואף ומשתוקק לזכות להיות חסיד.

הנה ראשית ההתגלות בקדושי אֵל, היתה נפשם הישראלית, חלק אלקי ממעל אשר בקרבם, נתגלה להם, ואז בנפשם הגלוי׳ הוכשרו להעשות מרכבה לההתגלות הגדולה והנשגבה אשר זכו לה בקדשם. ובהקדמת שעה״ק מהרח״ו זצ״ל איתא שיש שנפשו עצמה בהזדככה מאוד תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו עכ״ל הק׳, היינו שיש צדיק שלא זכה יותר מן התגלות נפשו, לא לנבואה ולא לרוה״ק, וגם זאת מדרגה וגם היא תנהיגהו בדרכו אל ד׳.

ומעתה הבחור והאברך הנזהר בכל פרטי ודקדוקי דינים שבתורה שבכתב ושבע״פ, וגם בכל מנהגי קודש של ישראל, ומשתוקק עוד להתכשר להיות חסיד, צריך לעשות עוד לפנים משורת הדין, ולא בעשיות גופו לבדו יוסיף לעבוד את עבודתו עבודת הקודש לפנים משורת הדין אף לא במוחו ודעתו לבדו רק גם בנפשו. את נפשו יוסיף להעבוד ה׳ נפשו תתגלה. וכל גוף, נפש, רוח ונשמה שלו יעבדו את ד׳, ואז יבטח בד׳ שיזכהו להיות חסיד, וזה שרש״י ז״ל אומר במס׳ פסחים [דף מ ע"א] בעל נפש, חסיד. היא ראשיתה ועיקרה של החסידות שיהי׳ בעל נפש.

והוא שהרבינו לעיל בקונטרס חוה״ת לדבר איך שצריכים להתחיל גם בנערים ובחורים לעורר את נפשם בעבודתם, אבל אין אנו דורשים מכל מתחיל בעבודה שיתעורר בהתלהבות גדולה ומכש״כ בהתלהבות של הצדיקים הגדולים ברשפי אש האהבה והיראה, רק שעכ״פ תתרגש נפשם, בחי׳ בבית אלקים נהלך ברגש. וז״ל זוה״ק פ׳ לך [דף פ״ג ע״ב] נפש איהו אתערותא תתאה ודא סמיכא בגופא וזנת לי׳ וכו׳ והוא אתאחדת בגופא, לבתר אתתקנת ואת עבודת כרסייא לאשראה עלה רוח באתערותא דהאי נפש וכו׳, לבתר דמתקני תרווייהו זמינין לקבלא נשמה ע״ש, [ההתעוררות התחתונה שבאדם, נפשו היא, ונפש הזאת סמוכה לגוף וזנת לו לגוף ומתאחדת עמו, ואח״כ כשמתתקנת הנפש נעשה כסא שישרה עלי׳ הרוח בהתעוררות נפש הזאת, וכששניהם מתתקנים הנפש והרוח אז ממשיכים נשמה ע״ש.], זאת אומרת שאפילו איזה התעוררות וההתרגשות הכי קלושה שמעורר האיש בקרבו בעבודה, אפילו התרגשות נפשו החיונה הסמוכה לגוף, כבר גילה מעט את נפשו ולא את נפשו לבדה רק עי״ז גם את הרוח יעורר אף את הנשמה יגלה.

הכל חפצים ליראה את שמך [סליחות א׳] אבל הרבה מהם כל יראתם אף אהבתם לד׳ רק בדעתם הוא, שבדעתם יודעים שצריכים לאהוב ולירא מד׳ ולדאבונם אף לצערם אינם מרגישים בקרבם בפועל לא התרגשות אהבה ולא יראה. אף בענין הרצון יש שבדעתו כ״כ פשוט וברור לו שצריך הוא לרצות ולהשתוקק לחיות בכל היום חיים טהורים ולהתקשר לנצח בזה ובבא בד׳ ע״י תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים הנעשים בנפש לוי׳ וקשורה בו ית׳ בטהרתו וקדושתו, ומ״מ רק רוצה לרצות. ורק יודע הוא שצריך להשתוקק כן, ואינו מרגיש לא רצון אף לא תשוקה.

ולא באותן בני אדם לבד שלבם מטומטם לגמרי קאמרינן שאין להם שום התרגשות בשום פעם ר״ל, ונפשם טמונה תחת תל גדול של אשפה מבלי להושיט אף אצבע מאצבעותי׳ החוצה, רק גם באלו שיש להם זמנים שרוצים ומתרגשים, והרבה פעמים מתרגשים. רק התרגשותם ורצונם לא בידם הם, בשעה שמעצמם מתעוררים אז רוצים ומתרגשים, ובשעה שאין התעוררותם באה ממילא, הם נחים שוכבים נופלים, אשר מצב אנשים כאלו יש שאינו יותר טוב הרבה ולא פחות מסוכן מאשר מצב אנשים הראשונים המטומטמים לגמרי. והוא מין כף הקלע שבעולם הזה, אשר ברגע זו רוצה באמת ומשתוקק בנפשו וגם מתרגש התרגשות הקדושה, וברגע שלאחרי׳ הוא שפל, שיכור, נופל ומתגולל באשפה אין רצון ולא תשוקה לשום דבר קודש, ויש שעוד להיפך במחשבות ורצוניות רעות מתפעל ר״ל. ואפילו אם מכיר הוא את מצבו כי רע הוא ויש שגם דואג על סכנת גופו ונפשו השקועים בבצה הסרוחה עד מחנק נפש אף עד להטבע ח״ו ורוצה לרצות ולעורר עצמו, אף חושב בקרבו מה מאושר הייתי אילו יכולתי להציל עתה את כל עצמי מן הבצה בשביב של רצון ותשוקה, ומ״מ במחשבה ורצון לבדם אינו יכול. כי רק האיש שעבד כבר הרבה בקדושה יכול גם בדעתו לבדה לפעול על עצמו אף בשעה שאינו מתרגש כולו ברגשת הקודש. ומכש״כ כאשר יעמק בדעתו יותר בגדלות ד׳ באהבתו ויראתו, שכל היום גופו וכחותיו הפנימים עם מחשבותיו ורצונותיו, לדעתו דעת הקודש בטלים. לא כן אנו בדור הזה שגופנו בעבודה לא נשקע, ומוחנו ודעתנו לא נתעלו ולא נתחזקו בקדושה, קשה למשול על עצמנו במחשבה ורצון בלבד, אם גם כל גופנו לא יתרגש ברגשת הקודש, בשעה שרוצים להתרגש.

וכבר אמרו חז״ל [בר״ר פל״ד] הצדיקים לבן ברשותן ולהיפך ח״ו, הם ברשות לבן. ובזה תלוי הכל, מי שלגמרי הוא ברשות לבו ואינו יכול להתגבר גם על תאוותיו לגמרי ח״ו, אז רשע הוא, אבל גם אותם יקרי רוח בחורי חמד ואברכים חסידים [חסידישע יונגעליוט] שבענינו התאוה אינם ברשות לבם ח״ו, לוחמים הם עם יצרם ומתגברים במלחמתם לבלי נפול ברשותו לעבור עבירה בפועל ח״ו, ועוד העיר ד׳ את רוחו עליהם שירצו להיות חסידים אף מתרגשים לפעמים מעצמם, גם הם אם לא יהיו גם בזה לבם ברשותם שיוכלו לעורר את עצמם כשיעלה בהמחשבתם, ויוכלו להתרגש בשעה שידעו שצריכים להתרגש, גם אלו לא יגיעו אל שום עלי׳ אף לא אל עקבי החסידות, וגם הם ח״ו יכולים להיות קלועים בכף הקלע הנ״ל. לכן מתחננים אנו בזה מד׳ שיזכנו לראות ולהראות את האופנים איך יוכל האיש להיות גם בענין הזה בידו, שיעורר את רצונו שהוא רצון הנפש כמ״ש זוה״ק הנ״ל, בשעה שיעלה במחשבתו, ולהתרגש בשעה שידע שצריך להתרגש, ומובטחני בד׳ אלקי ישראל המאיר את לבותם, והולך לפניהם תמיד בעמוד אש להאיר להם את הדרך דרך ד׳ ללכת בו אליו יומם ולילה, שכאשר יעלה בידנו לתת להאיש אופן ואמצעי איך יוכל ברצונו לזעזע את נפשו גם זעזוע מעטת, אף לזעזע קצוות נוצותי׳ בבחירתו, אז בעקבות החסידות ילך, ולא ישאר במצבו זה לבד אלא גם אל פסגת רומה יגיע ואל היכל ד׳ עם קדושיו אל הג״ע אשר בארץ יגיע.