היהודי (כתב עת) תרצ"ו חשוון
רבי ישראל סאלאנטר ז"ל[עריכה]
ר' ישראל סאלאנטר ז"ל (תקע"א-תרמ"ג) (תולדות חייו ופעולותיו*)
א[עריכה]
ב"הצפירה" מיום השלישי ו' חשון, תרע"א (26 אוקטובער, 1910) נדפס מאמר ראשי בשם "רבי ישראל סאלאנטר ז"ל (ליום מלאת מאה להולדו)" המתחיל בטורים אלה:
"לפני מאה שנה, ביום ששי למר חשון תקע"א, נולד האיש הגדול הזה ששם לו לתעודת חייו: תחית הלב העברי והצלת היהדות מן השטף הגדול שבא עליה על ידי השכלת אירופה". "אמנם לא תחיתו הוא כתחיתנו אנו היום; רחוקים מאד דרכיו מדרכינו ואולם רעיונות גדולים נשא האיש המצוין הזה בלבו הגדול ועקבותיו הרוחניות רשומן גבר גם עכשיו. - ועל כן עלינו להציב לו יד ומזכרת ביום הזה".
כפי שאפשר לראות מגוף המאמר לא הכיר סופר "הצפירה" את אדמו"ר זצ"ל[1] ואת החומר הדרוש לו אסף מתוך ספרים שונים שהיו לפניו. אף על פי כן, הצליח הסופר ההוא לתת לקוראיו תמונה בזעיר אנפין מאשיותו הנפלאה של רי"ס, וסייים את מאמרו במלים אלה: "וגדול היה ר' ישראל סאלאנטר ברוחו, גדול במוסרו ומחשבות גדולות נשא בלבו, יהי זכרו ברוך"!
אמנם כן, ר' ישראל סאלאנטר ז"ל הקדיש כל ימי חייו לתחית הלב העברי, ולתכלית זו השתמש באמצעים ידועים שהיו מתאימים לתנאי החיים של היהודים בזמנו - במזרח אירופה. ואף כי מאה שנה חלפו מאז ועד עתה ובמשך התקופה הארוכה הזאת נשתנה הרבה המצב הרוחני של אחינו בני ישראל בארצות פזוריהם, בכל זאת גם היום אחרי שחלף יובל שנים מעת פטירתו של הגאון ז"ל מזכירים את שמו בהדרת קודש ובהערצה גדולה.
השפעתו הגדולה של פעולת חייו עוד רשומה נכר ונשמרה חקוקה בחיי הדור. בדרכי חייו הישרים קנה את לב כל מכיריו ויודעיו והם ראו אותו כגבור המושל ברוח העם, ואין כל פלא כי השם "ר' ישראל סאלנטר" נשאר כסמל המוסר והמדות גם בימינו.
במה הצטיינה אשיותו של ר' ישראל, ובמה היה כחו גדול? הוא היה איש שלא התענין בספרי השכלה וככל יתר הרבנים התנגד לכל תנועה חדשה בעמנו, אך בזאת נבדל מרוב גדולי ישראל, כי היה בעל מרץ כביר, כח רצונו כמבצר חזק והאמת נר לנתיבותיו, ר' ישראל לא רדף מימיו אחר הכבוד, וע"כ - הכבוד רדף אחריו. מטעם כמוס אתו לא רצה לשבת על כסא הרבנות [2] ובכל זאת רב גדול היה בעמו. ר' ישראל אהב להטיף מוסר ואמרי שפר בתוך קהל ועדה לא מאהבתו את הכבוד, אלא מאהבתו את האמת, כי פיו ולשונו היו שוים תמיד ואת הדבר אשר נתן לבו בפיו אותו דבר, ומפני זה אהבוהו כל יודעיו, כי גדול מאחיו היה.
ר' ישראל דאג כל ימיו לקיום היהדות הנאמנה בארצות רוסיה ופולין. במבטו הגאוני הקיף את כל אפקי המאורעות והמקרים עם כל שינויי החיים אשר יבואו בעקבותיהם, ובעינו החדה ראה את המהפכה אשר תתחולל ברוח העם והשקפתו, לכן השתדל בכל כחו למצוא תחבולה ולבקש אמצעים נכונים לקדם את הרעה בעוד מועד, כדי להגן על האמונה המסורתית ולהבטיח את המשכת החיים היהודיים בצורתם ובטהרתם. מתוך הסכלות עמוקה בנפש האומה ובטבע רוחה בא ר' ישראל לידי החלטה, כי אין עצה אחרת נגד תנאי החיים הקשים שהגלות העמידה את אחינו בהם, בלתי אם לתת ללִמוד התורה והמוסר מהלכים בחיי היום-יומיים של העם. הוא היה אומר: מעט מן אור התורה דוחה הרבה מן החושך שבגלות החיים. גם מעשי המצוות אינם פועלים, לדעתו, פעולה פוריה בכל שלמותה כשהם נעשים מתוך מנהג מקובל והרגל ישן, וביחוד מתוך התרשלות. ועל כן דרש ר' ישראל מכל השומעים בקולו להשתדל ככל מאמצי כחותיהם שיהיו כל מעשיהם במצוות נעשים מתוך כונת הלב והבנה נפשית. לימוד התורה ועבודת הבורא דורשים תמיד בינת השכל והרגשת הלב ביחד; ורק באופן זה, תורה ומצוות - מקיימים ומבריאים את היהודי ברוחו.
ב[עריכה]
ר' ישראל סאלאנטר נולד ביום השבת ששה לחדש מר חשון, בשנת תקע"א (3-10-1910) בעיר זאגער [3], בפלך קובנא; היא עיר מולדתו של אביו הגאון ר' זאב וואלף ליפקין [4], בעל הגהות בן אריה על תלמוד בבלי ועל הרמב"ם (נדפס בש"ס ווילנא החדש), שהיה שם ריש מתיבת טרם שנקרא לשבת על כסא הרבנות בעיר גולדינגן (קורלאנד) ואח"כ בעיר טעלז. ועוד בילדותו הצטיין ר' ישראל בכשרונות נפלאים ובתשוקתו העזה ללמוד התורה. אחד מנכבדי העיר הקרובה סאלאנט, ר' יעקב אייזענשטיין התבונן אל העלם הצעיר וירא כי ברכה בו, ויבחרהו לחתן בשביל בתו העדינה מרת אסתר ויביאהו אל ביתו [5]. שם העיר סאלאנט - שבה נתפתחו כשרונותיו ונחרץ גורלו של האדם הגדול, היה לר' ישראל שם לואי כל הימים.
הרב הסאלאנטי, ר' צבי הירש ברודיה שהיה גדול הדור וגאון מפורסם, הכיר את כשרונותיו ורוחו הכביר של תלמידו הצעיר ויחבבהו מאד ויורהו דעת למצוא נתיבות התלמוד בכל ששת סדריו. ואחרי שנים אחדות של לימוד התורה מתוך שקידה רבה יומם ולילה, רכש לו ר' ישראל בקיאות נפלאה בכל הספרות התלמודתית העשירה, ורבו הנ"ל כנוהו בשם "האלפס הקטן". ועוד יותר מגודל בקיאותו הצטיין הרב הצעיר, בחריפות נפלאה, הוא החל אז להגיד חדושי תורה ופלפולים, לבלול את כל הש"ס, התוספות והפוסקים כמרקה, וגדולי הדור השתוממו על המראה הנפלאה הזאת. ולא רק בכשרונותיו הגדולים בלבד הצטיין ר' ישראל אלא גם כן ביושר לבו וצדקתו. כבר אז לא היה חונף את עצמו ויהי רגיל להתבונן אל כל אשר יעשה בנפשו פנימה, בין במלי דעלמא ובין בעסקי דשמיא.
בעת ההיא נמצא בעיר סאלאנט חד מאנשי רום המעלה, גאון גדול וחסיד אמיתי ר' יוסף זונדל זצ"ל, צנוע ונחבא אל הכלים [6]. הוא היה תלמיד מובהק לרבן של כל בני הגולה ר' חיים מוואלאזין, בעל "נפש החיים", וגם יצק מים על ידי הגאון המפורסם ר' עקיבא אייגר מפוזנא.
משפט למודו העקרי היה בענין הנצרך לו למעשה, למד את הגמרא וכו', הב"י וכל האחרונים בעיון רב, וכשלמד סעיף שולחן ערוך או עניין הלכיי, היה לומד עם כל אביזריהו והיה מצייר לעצמו כאלו בא הדין לפניו למעשה ועיין וחקר היטב משפטו עד שהעמידו לפסק נצב. ואז חזר פעמים רבות עד שהיו בידו כמונח בקופסא. כל למודו בתנ"ך, גמרא, מדרשים וזוהר, היה לחפש את ידיעת המעשה, ותמיד עמל ויגע בתיקון המדות וחובת הלבבות [7]. כמו כן היתה דרכו בקדש ללמוד ספר מוסר בכל יום בהתבוננות רבה ולחזור אחרי פסוקי יראה ואהבה ועל מאמרי חז"ל המלהיבים ביראה ומוסר; ופעמים רבות היה הולך מחוץ לעיר על פני השדה ללמוד ולחזור דברי יראה ומוסר.[8]
הרב הגדול החסיד וירא האלהים ר' יוסף זונדל, מצא חן בעיני ר' ישראל הצעיר, לבו נמשך אחריו והיה לתלמידו. הוא שמש את רבו בקדש וקבל ממנו דרכי היראה והמוסר ועבודת ה' ללמוד לעצמו ולהורות אח"כ לתלמידיו הרבים. ר' ישראל יצק מים על ידי ר' יוסף זונדל שנים רבות, עד עלותו לארץ הקדושה לשכון כבוד בעה"ק ירושלים (נפטר שם בשנת תרכ"ו). והשפעתו של ר' יוסף זונדל על תלמידו ר' ישראל היתה גדולה כל כך, שהתלמיד ראה ברבו "אור עולם". [9]
ואולם ר' ישראל הפליא לעשות הרבה יותר מרבותיו. גדול היה בגאוניותו מרבו ר' הירש ברוידה שלמדו תורה וגפ"ת, ועלה בחסידותו ובפעולותיו הרבות בעניני מוסר על ר' יוסף זונדל שלמדוהו מדות ויראת שמים. גם הוא היה כל ימיו נחבא אל הכלים, ויהי צנוע גדול בכל מעשיו מעולם לא קפץ בראש ובהיותו עניו אמיתי עמל בעצמו כל ימיו כי הטוב יקום לו בטבע שני, אבל בזה עלה ר' ישראל על רבותיו, שהוא לא רצה מעולם להחזיק טובה רק לעצמו מבלי אשר יביא תועלת לזולתו. ועוד בימי בחרותו החל להכין את עצמו לעבודת הכלל על פי דרכו, לדאוג לעמו ולצאת לעזרתו לעוררו אל למוד התורה והמוסר ולהצילו משטף ההשכלה החיצונית. ר' ישראל בקש תחבולות למשוך אחריו את לב היהודי אשר כבר החל להמשך אחרי העולם הגדול ולהחזירו אל גבולו. לתכלית זו היה עמל ימים רבים לפתח ולברר את היסוד הדתי והמוסרי שביהדות, למען יתקבל בנקל על לב בלי כל הכנות מוקדמות, ויהיה מובן לכל אחד בלי עמל וטרח רק במעט התבוננות. (עוד יבוא).
הערות:
- ^ כמעט כל הסופרים שהתעסקו בתולדות חייו של אדמ"ר זצ"ל לא ידעוהו רק משמועת אוזן בלבד יחידי סגולה שהיו מתלמידיו, כמו: הגאון ר' יצחק בלאזער ז"ל (בספרו "אור ישראל", ווילנא, תר"ס) ור' ירחמיאל ביניאמין (בספרו "תולדות ר' ישראל סאלאנטר זצ"ל", ברלין, תרנ"ט, נדפס בגרמניה עם הקדמה עברית)
- ^ במחברת "קקיון יונה" (פאריש תר"כ) צד כ"א מזכיר החוקר ר' שניאור זק"ש גאונים ידועים שלא רצו מעולם לשבת על כסא הרבנות ואח"כ הו אומר בזה הלשון: וגם בימינו אלה נמצא זה קדוש ישראל אשר בו אתפאר הוא בן עירי הגאון המהולל וצדיק צדקות אהב הנקרא ר' ישראל סאלאנטר הי"ו, גם הוא נאלה נפשו להורות ולדין ואיננו יושב על כסא הרבנות.
- ^ שם ישב אז על כסא הרבנות שאר בשרו המה"ג ר' צמח זק"ש, אביו של החוקר הנודע ר' שניאור זק"ש, בעל "שיר השירים אשר לשלמה" (פאריש תרכ"ח) ועוד.
- ^ משפחה מיוחסת שהולידה רבנים גדולים במשך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, בספר "שו"ת כנסת יחזקאל" לר' יחקאל קאצינעלענבויגן (אלטונא תצ"ב) דף י"ב תשובה ז' נזכר שם הגאון ר' דוב בער ליפקין אב"ד דק"ק פלונניאן: ובנו ר' ישראל הוליד את ר' אריה - אביו של ר' זאב וואלף ליפקין.
- ^ ר' ישראל ישב בעיר סאלאנט זמן רב טרם בואו בברית הנשואין עם בתו של ר' יעקב אייזנשטיין, אשה יראת ה' היא תתהלל, אשת נעוריו וחברתו חיים, שעזרה הרבה לבעלה בפעולותיו בקודש.
- ^ ר' יוסף זונדל השאיר אחריו מאמר נפלא בשם "הנהגה ישרה", שנדפס בספר "חשבון הנפש" לר' מענדל סאטנב (ווארשא, תרמ"ה).
- ^ כמו שהעיד עליו ר' ישראל סאלאנטר בהקדמתו לספר "התבונה" (מעמעל תרכ"ב) ועיין בהערה שם.
- ^ לפי דברי ר' יצחק בלאזער בספרו "אור ישראל", צד 30.
- ^ וזה לשונו בהקדמתו הנ"ל לספר "התכונה": "וצקתי מים ע"י מורי הרב מ' יוסף זונדל היושב בירושלים תוב"ב ועד כה לא הגעתי לקרסוליו. הוא היה סולם מוצב ארצה טרוד בטרדת המסחר לבקש טרפו כדרך בע"ב, אשר מחיתם כבד לפניהם, וראשו מגיע השמימה בטרדה גדולה מדי לחיי נפשו... הארכתי מעט במעלת האור הגדול הזה... למען ישמעו הבע"ב וילכו באורחותיו".
שמות חכמי התלמוד ב"רמב"ם"[עריכה]
אחת האשמות הרבות שטפלו על הרמב"ם היתה שלא אמר דבר בשם אומרו ולא הזכיר כל "מאן דאמר". הנה כי כן נמצא ב"אגרת הרמב"ם" אגרת אשר שלח אל רבי פנחס בן משולם, דיין באלכסנדריה; בין יתר הדברים כותב הרמב"ם: "וזה שאמרת על שמות החכמים, כבר הזכרתי שמות רובי החכמים - תנאין ואמוראין - בתחלת החבור". עוד נמצא כי "שאל חכם אחד מארצות המזרח את הגאון ר' שלמה זלמן ואמר "הנה אדוני יודע כי רבינו הגדול (הרמב"ם) שם כל מגמתו להעלים בחיבורו (יד החזקה) שמות התנאים והאמוראים, עם כל זה הוגד לי כי נמצא בחבורו של רבינו שם תנא אחד; אבל מקומו הוא כאוצר נעלם ממני".
ענה רש"ז אמר: הלא הוא כתוב בספר אהבה, הלכות תפילין פ"ב הי"א: "הלל הזקן אומר אלו התפילין משל אבי אמא". "שוב הוסיף ר' זלמן לאמר: "רבינו מזכיר עוד שם אמורא אחד בחבורו, בספר משפטים, טוען ונטען פ"ח ה"י וז"ל: ראיה לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר".
ובכן לדעתו של האדם הגדול הזה נזכרו ב"יד החזקה" רק שני שמות - "הלל" ו"רבא". בעברי אני על הרמב"ם רשמתי לי תשעה עשר שמות של תנאים ואמוראים אשר הרמב"ם מזכיר אותם פעם בנוגע לפסק הלכה, פעם אגב אורחא ופעם להשמיענו איזה חידוש. את רשימותי אלה הנני נותן בזה עם הערות ובאורים.
א. אונקלוס - 1) הרי אונקולס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה" (איסורי ביאה פי"ב הי"ג). את הכתוב "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל" (דברים כ"ג י"ח) מתרגם אונקלוס: "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא". 2) והסודר שמכסה בו ראשו עוטה מקצתו על פיו, שנאמר (ויקרא י"ג מ"ה) "ועל שפם יעטה", ואונקלוס תרגם: "כאבלא יתעטף".
ב. רבי אלעזר בן חרסום. ג. רבי אלעזר בן עזריה. "על מנת שאני עשיר" אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכרבי אלעזר בן עזריה (אישות פ"ח ה"ה).
ד. רבי אמי. ה. רבי אסי. אין כותבים פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי (שמיטה ויובל פ"ט הי"ז).
ו. בן זומא. ז. בן עזאי. על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן עזאי ובן זומא (אישות פ"ח ה"ה) מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושונה בה כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון (שם פט"ו ה"ג).
ח. רבן גמליאל. בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסין בישראל... עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחרת... (תפלה פ"ב ה"א).
ט. הלל הזקן. 1) הלל הזקן אומר "אלו משל אבי אימא" (תפילין סוף פ"ג). 2) וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא. (סנהדרין פ"ד ה"ח).
י. רבי חייא. ואם אמר "על מנת שאני תנאה", צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא (אישות פ"ח ה"ד).
יא. רבי חנניא בן תרדיון. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כרבי חנניה בן תרדיון (מתנות עניים פ"י ה"ח).
יב. יוחנן בן גודגדא. יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו, והיה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת.
יג. יוחנן כהן גדול. בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק... (מעשר פ"ט ה"א).
יד. יונתן בן עוזיאל. ועל האבנט מפורש בקבלה "ולא יחגרו ביזע" (יחזקאל מ"ד י"ח) - במקום שמזיעין; וכך קבל רבי יוחנן בן עוזיאל מפי הנביאים ותרגם: "על לבביהון ייסרון" (כלי המקדש פ"י ה"ב).
טו. רבי עקיבא. 1) ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו (יסודי התורה פ"ה ה"ד). 2) "על מנת שאני חכם" אין אומרין כרבי עקיבא וחביריו (אישות פ"ח ה"ה). 3) שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא יהיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח (מלכים פי"א ה"ג[).
טז. רב. אמרו עליו על רב, תלמידו של רבינו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה, או בלא ציצית, או בלא תפילין (תפילין פ"ד הכ"ה).
יז. רבא. ראיה לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו סרבל וספר הגדה בדברים העושיין להשאיל ולהשכיר (טוען ונטען פ"ח ה"י).
יח. רבינו הקדוש. 1) והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו (איסורי ביאה פ"כ הי"ד). 2) ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ([[רמב"ם הלכות תרומות א ה|תרומות פ"א ה"ה). 3) אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש וי"ב חדש בלבד נספד (אבל פי"ג ה"י).
יט. שמעון הצדיק. 1) ושמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש (הלכות נשיאת כפיים פי"ד ה"י). 2) בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זריזים בתרומה גדולה ומפרישין אותה. (מעשר פ"א ה"א)
על איסור למוד תורה ב"ניטל"[עריכה]
הרב אלטר מאיר (חקר מנהג)
בעיני חוקרי תולדות ישראל ומנהגיו חידה סתומה היא המנהג להבטל מלמוד תורה בליל חג המולד שלהם ("ניטל"). מה מקור למנהג מוזר זה, על ידי מי ומתי הוכנס לחיי הצבור היהודי? ובכלל איך זה יכולים אנו לתאר לעצמנו חצי יום וחצי לילה בלי למוד תורה לגמרי? איך נתקבל המנהג המוזר הזה בהסכמת קדמונינו? והיתכן שהם ויתרו על למוד התורה במקום שחז"ל דרשו, "ודברת בם - ולא בדברים אחרים, שכל השח שיחת חולין עובר בעשה" (יומא, י"ט). למוד התורה היה כל כך חשוב בעיניהם, עד שספרו בשבחה של אם, שנשאה את תינוקה בערשו לבית המדרש, כדי שתקלוט אזנו קול למוד התורה (ירושלמי יבמות, פ"א), וכן אמרו: "התחיל לדבר אביו מלמדו תורה" (סוכה, מ"ב) . ואם כך הדבר, איך הדעת סובלת, קדמונינו הסכימו ברצונם להנהיג שאין ללמוד תורה ביום ה"ניטל"?
היו אמנם, כאלו שרצו לטשטש את כל המנהג הזה ואמרו להחליט, שזהו מנהג שטות ובערות. אולם דבר זה אינו מתקבל על הדעת, אם נביא בחשבון את התפשטותו של המנהג המוזר הזה בכל ערי ארצות אירופה המזרחית והמערבית. אמנם מנהג זה לא נכנס בספרי דינים והמנהגים הרשמיים שלנו, אבל העובדה היא שהוא מושרש ונפוץ בין כל שדרות העם - לכל גאוניו, צדיקיו ולומדיו - ושמש נושא ומצע להרבה אגדות עם, ודבר זה בלבד יספיק לנו, למצוא את שרשיו של המנהג הזה.
הנה מספרת האגדה על הגאון בעל הט"ז, שפעם בליל "ניטל" שכח והוציא ספר ללמוד בו. אך הספר נפל מידו כשהוציאו מן הארון, וכשהרימו והניחו על השולחן - נפל שוב, עד שנזכר שאסור ביום זה ללמוד. ועוד מסופר שבפראג הלשינו פעם לפני הממשלה על היהודים, שהם מזלזלים בחג המולד וכחיזוק לאשמה זו ספרו שהיהודים אין לומדים באותו יום ולילה. הממשלה רצתה להווכח אם אם אמת בפי המלשינים, ושלחה שליחים בחג המולד אל הרב הגאון ר' יהונתן מפראג לראות, אם באמת הפסיק ממשנתו באותו יום. אך בו ברגע שהשליחים נכנסו לחדרו של הרב, מצא הגאון במקרה שאיזה ספר עומד הפוך בארון הספרים, והוא טפל בו להעמידו כראוי, ואגב עיין בו, ועל ידי כך בטלה המלשינות. וכן אומר הגאון בעל "רגל ישרה" בערך "ישו": "כבר שמענו ממגידי אמת, שאירעו מעשיות כמה פעמים בליל נטילתו מן העולם, שמנהג כל ישראל, שלא ללמוד תורה, ואירע לאנשים שלמדו, שבא כלב לבתיהם. והמשכילים יבינו שרשו, ו"מנהג ישראל תורה הוא". וכן הגאון חתם סופר ז"ל, ב"אגרות סופרים" תשובה ב' אומר: "על דבר אשר נשאלתי מאת מעלתו הרמה ענין למנהג אסור תלמוד תורה בליל חגם - לא שמעתי טעם מקובל בזה".
מכל זה אפשר ללמוד עד כמה שמנהג זה, שלכאורה הוא מוזר, הכה שרשים כל כך עמוקים עוד בשכבר הדורות, ואם אין אנו מוצאי אותו בשום ספר מספר הקדמונים, הרי זה בודאי מפחד הצנזורה, כי חשדו בנו, שבכונה אנחנו עושים כך מחמת הזלזול בחגם.
אבל סיבת המנהג פשוטה מאד: בימי הבינים התרכזו כל הישיבות, בתי המדרש והאולפנא מחוץ לעיר, והיהודים היו צריכים לעבור דרך רחובות הנוצרים, ומפני שבחג המולד התקהל קהל גדול של נוצרים ברחובות, דוקא בלילה, וליהודים היתה צפויה סכנת נפשות בלל התנפלויות שהיו שכיחות תמיד בחגם של נוצרים - תקנו תקון גדול, לבטל ביום זה את חובת הלמוד בישיבות ובבתי מדרש, כדי להמנע מסכנה. ועוד יש לציין במקום הזה - ספרים היו אז דבר לא שכיח. הדפוס בימים ההם עוד לא הומצא. למדו מכתבי יד, וממילא באין להם היכולת ללכת לבית המדרש, היו מבטלים את עצמם מלמוד בכלל, וכך היה אותו ערב עובר ללא תורה. כי ספרי למוד היו בעת ההיא קנין צבורי, ויד היחיד לא היתה משגת לקנותם מפאת מחירם הרב.
ועוד ראיה חותכת לכך. הנה, למשל, לא נתבטלה התפלה באותו ערב. ומפני מה? מטעם פשוט. כל יהודי היה בקיא בתפלה וסדריה והיה יכול להתפלל ביחידות, בביתו, כי היתה שגורה בפיו. לא כן ללמוד תורה, שהיה מוכרח להטריח את עצמו לילך לבית המדרש. וראיה לדברינו גם מזה, שבארץ ישראל ובכל ארצות המזרח לא ידוע המנהג הזה כלל וכלל, מפני שהיהודים כאן חיו בסביבה לא נוצרית, וחסרו כל הסיבות לכך. וגם בארצות אירופה אין המנהג נוהג ביום אחד: יהודי אשכנז בטלו מלמוד תורה בחג המולד של הקתולים, שהוא בדצמבר, ויהודי מזרח אירופה בטלים בינואר - בחג המולד של הסלאווים. נהרא נהרא ופשטיה. כל זה רק מפני פחד בלילות.
ואל יהי פחד ומורא קל בעיניך, כי לאו דוקא "שב ואל תעשה" אמרו, אלא אפילו "קום ועשה" דבר הנראה כאיסור - אמררו להתיר (ראה רמב"ם, הלכות עכו"ם, פ' ט', סימן ב' בהגמ"נ; יורה דעה, ס' קמ"ח) - נתינת דורון ב"ניטל". אמנם אף שכל מה שנאמר לעיל קולע לאמת, בכל זאת אי אפשר להעלים עין מדברי הגאון בעל חתם סופר ז"ל. הוא אומר: בהיותו באותו הלילה כל העמים נועדים לבית אלהיהם מחצות ואילך כידוע, ועם ה' אלו ישנים על מטותיהם, לכן מנעו את למוד התורה לפני חצות, וממילא כל תלמיד חכם ובעלי בתים הקובעים עתים לתורה בכל יום, ישנים תחלת הללה וקמים אחרי חצות ועוסקים בעבודת ה' וחמת המלך שככה. ולכן יש לגעור באלה השמחים לאיד וקובעים מושב לצים בערב ההוא.
אופייני הדבר עד כמה צידד בזכות המנהג ואיך הוא שקיל וטרי להעמידו על טהרת הקודש.
ולבסוף עלי להעיר בנידון השם "ניטל", שקבל הוראות שונות ע"י האגדה. אלה יאמרו על שם "כל יתר כנטול דמי"; בא בעל "רגל ישרה" ומבאר "ליל נטילתו" מן העולם. באו אחרים ואמרו "ניתל" בתיו דוקא. ואת האמת הפשוטה, שמלה זו ממקור לטיני באה - "דיעס נאטאליס" - יום ההולדת - הזניחו כולם. כי כן דרכה של האגדה ללבוש הכל במסתורין וברזין, כדי שיהא רישומם ניכר והשפעתם רבה.
יתבררו ויתלבנו הדברים[עריכה]
כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ח"ג פ"מ וז"ל: "ושם דמי העבד בכלל חצי נזק בן חורין, בכלל שאתה תמצא ערכי אדם שמרובה בהם ששים שקלים ודמי העבד שלשים שקלים" וכן מפרש הבאור "קראקש" שעל הרמב"ם, שהערך המרובה של אדם ששים שקלים. ועיין שם.
והרבה תמהו על הרמב"ם ולכאורה זה פלא, שמבואר בתורה בהדיא (ויקרא, כ"ז, ג') שאין בערכי אדם יותר מחמשים שקלים, ובכדי להגן על הרמב"ם שח"ו אשתמיטא לו מקרא מפורש בתורה, הם תולים את הקולר באשמת המדפיס ומתקנים שצריך לומר ח מ ש י ם במקום ש ש י ם.
וב"היהודי", שנה א', צד 215-16, נדפס מאמרי "להצדיק את הצדיק" ובו הוכחתי, שבשום אופן אין לתלות את הקולר במדפיס שטעה וכתב ששים במקום חמשים, שהרי הרמב"ם כותב: "ושם דמי העבד בכלל חצי נזק בן חורין... ודמי העבד שלשים שקלים" ואם הוא בעטו כתב חמשים, היכא תמצא חצי נזק? אלא ודאי, שמי שכתב חצי נזק הוא שכתב ששים. ולא יתכן לומר שהמדפיס כתב את כל זה מדעתו, ועוד שגם ה"קראקש", כתב אותם הדברים.
ולתרץ את דברי הרמב"ם כתבתי במאמרי הנ"ל, שהחמשים שקלים של ערכין שבתורה ששים הם בדיוק לגבי שלשים של עבד. כי שלשים של עבד משתלמים בשקל של חול, בן כ' מעה, וחמשים של ערכין אמרה בתורה "בשקל הקודש" והוא בן כ"ד מעה ונמצא שחמשים שקלי קודש הם בדיוק ששים שקלי חל ועיין שם.
והנה ב"היהודי", שנה ב', צד 21-22 נדפסו שלש השגות נגד מאמרי הנ"ל, ויסוד השגתם הוא, שנעלם ממני משנה מפורשת (בכורות, מ"ט:) "חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד כלם בשקל הקודש" ומשמע משם שאין הבדל בין שקל הקודש ובין שקל של חול. ועיין שם.
ובקראי את דברי אחד המשיגים הקורא אלי: "טעה בדבר משנה לעולם חוזר" נזכרתי בדברי רבותינו הקדמונים: "מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, ואמרי לה אין מזניחין אותו, ואמרי לה אין מזחיחין אותו" (חולין, ז'.) ומפרש רש"י, מכאן שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה, אע"פ שדבר תימה הוא, שהרי מעולם היו נוהגים בו איסור, למדנו שאין מזיחין ת"ח האומר דבר הלכה חדוש, לאמר לא שמעת, אין מזיחין - אין מבדילין אותו משמועותיו, לומר חזור בך. עכ"ל.
ואם בדבר הלכה למעשה כך, עאכו"כ במשא ומתן של נידן דידן, אשר אינו הלכה למעשה, אלא הרמב"ם מפרש שם לנבוכי דורו. על איזה יושר הגיוני היה בנוי קצבת תשלומי שלשים של עבד בימי משה, שאין הבדל בין עבד השוה אלפי דנרין ובין עבד שאינו שוה אלא דינר אחד, ודמהו הרמב"ם עם ערכין של בין חורין, שגם שם אין הבדל בין אדם השוה אלפי אלפים שקלים ובין טפש ומוכה שחין שאינו שוה כלום, וכי תשלומי עבד הוי בדיוק חצי מתשלומי ערכין.
וכדי שגם נבוכי דורנו, אשר כל כחם אינו אלא בהתנשאות ובהתפארות עד כדי לעור עיני פקחים ילמדו להבין את דברי חכמים וחדותם, הנני לפרש את דברי שבמאמרי הנ"ל ביותר אריכות.
מאמרי "להצדיק את הצדיק" יסודו בחמש שאלות, אשר יותר ממה שהן שאלות תשובות הנן. א) מה ראו על ככה רבותינו הקדמונים להוסיף שתות על השרל? מה הכירם לחדש דבר שלא שערוהו רבתיהם שקדמו להם?כ ומדוע "שתות" לא פחות ולא יותר? ב) איך היו התשלומים שבתורה במקום שנאמר שקלים סתם בדורות שטרם וסיפו, החל משקל שבימי משה ועד דורם. האם גם אז, מראש ומקדם, היתה מדת השקל שוה בכלם - - עשרים גרה, בתשלומים: של ערכין, שדה אחוזה, מחצית השקל ובכור, שנאמר בהם "בשקל הקודש עשרים גרה השקל", ואם באמת היה מדת השקל שוה בכלם, טעמא בעינן מדוע כתבה התורה גבי הנך ארבעה "בשקל הקודש עשרים גרה השקל" וגבי יתר תשלומים כתבה שקלים סתם? ג) מדוע הזכירה התורה אצל ארבעה הנ"ל "עשרים גרה השקל" שלכאורה אין לך שפת יתר מזה? וכי מי לא ידע אז כמה גרה בשקל, כמו שידוע עכשיו לכל אחד כמה סנטים יש בדולר. אמנם הגמרא (בכורות שם) עושה צריכותא על שני מקומות, שבאחד כתיב עשרים גרה "יהיה" שזאת אומרת שיש רשות להוסיף, ובשני כתיב עשרים גרה "הוא" שלא יפחות, אבל בשאר המקומות שנזכר "עשרים גרה השקל" מה בא ללמדנו? ומה היא כונת הגמרא "שאם ירצו להוסיף". מאיזו סיבה יתעורר בהם הרצון הזה? ומה בצע בהוספה זו? ד) אם התורה כתבה פעמים אחדות עשרים גרה דוקא, על איזה יסוד חדשו חז"ל ממלת "יהיה" שאפשר להוסיף? ומה שמפליא ביותר היא הדרשה שדרשו חז"ל כאן ממלת "יהיה" להוספה, בזמן שבכל דוכתא משמעותא דידה לעכב את ההוספה, "יהיה" בהוויתו יהיה. וממלת "הוא" דורשים שלא יגרע, בזמן שדרשה דלא יגרע מובנה הרבה יותר מ"יהיה", וזה פלא. ה) אם חז"ל מצאו לנחוץ להוסיף על השקל, באיזה שקל היתה עיקר כונתם, על השקלים שנאמר בהם "שקל הקודש" ושאר השקלים נתוספו בזמן מאוחר, הואיל ואתוסף בראשונים, או תרוויהו אתוספו בבת אחת?
אלו חמשת השאלות אין לדחותן בבוקי סרוקי ודורשות הן תשובות מספיקות, ויש לראות בהן גופייהו תשובות הפותרין את הסתום והמופלא. ומהן אנו באים לידי מסקנא החלטית זו: שבימי משה היו שקלי החול פחותים מעשרים גרה, באותה מדת פחיתות של עשרים נגד עשרים וארבע גרה. וכשהתורה הקציבה עשרים גרה לשקל הקודש כתבה "הוא", דהיינו שלא יפחות ממדה זו ושתמיד צריכים שקלי הקודש להיות יתרים על שקל החול, באותה אמת המדה, כמו שהיה בימי משה. ומכיון שבמשך התקופות עלה שויו של שקל החול עד עשרים גרה, כמשפט מטבעות כל מדינה העולים ויורדים לפי המצב הכלכלי, ראו חכמי הזמן ההוא צורך להגדיל גם את שקלי הקודש באותה מדת ההגדלה התמידית והמקובלת ולפי שויו הקודם העמידוהו על עשרים וארבע גרה. והסתמכו, בהוספה זו, על מלת "יהיה" ודרשו שאם רוצה להוסיף. [1] ועתה מתאימות שתי הדרשות המתנגדות אחת לשניה במלת "יהיה"ולא רק שאין סתירה מזו לזו אלא, אדרבה, מתלכדות הן בזה לגוף אחד - "יהיה" בהוויתן יהיו בלי שום הוספה וגם במשמעות הוספה, שהרי כאן לפנינו הוספה של ד' גרה וגם עמידה על אתר, מכיון שגם מקודם היה שקל הקודש יתר על שקל החול באותה המדה בדיוק, ואף שהוסיפו עליו ארבע גרה, אבל אם תעריך את שויו עם שקל החול הרי נשאר בשויו הקודם.
והנה אחרי זמן באו חכמי הדור לידי החלטה, מכיון שהשקלים שנאמר בהם בשקל הקודש צריכים להיות תמיד יותר בשוים משקלי השוק, מדוע יהיו שקלים סתם שבתורה שוים עם שקלי השוק ולמה לא יהיו כל התשלומים שבתורה במדה גדושה, ולכן השוו את ההוספה בכל שקל התורה. ודקדקו זאת מהלשון שקבלו מאבותיהם "שאם ירצו להוסיף", אם זה מכוון רק על שקלי הקודש, הלא לא ברצונם תליא מילתא דאלו מוכרחים שיהיו תמיד יתרים משקלי השוק כמו שהיו בימי משה, אלא על כרחך דהכונה היא לכל שקלי התורה שאם רוצים להוסיף מוסיפין. דוק ותשכח שבזה סרו כל חמשת השאלות, והן בעצמן מישרים דרך כבושה העולה בית אל לכל מעמיק ומבין. ועם זה מובנים לנו דברי הרמב"ם שאי אפשר לתקנם ולהגיהם וגם המדפיס ינוח בשלום על משכבו. ואם ישאל השואל, על כל מה שהוכחתי במאמרי זה, הא מנא לך? ומי יאמר דכותך? אענה לו: זהו דבר קל מאד, לשאול שאלות כאלו, שלא דרוש לזה לא תורה ולא חכמה, כי יותר קל לסתור מאשר לבנות. וכבר אמר רבי חנינא: "אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה אנא מפלפולי" (ב"מ פ"ה:), זאת אומרת, שעל סברות ישרות והוכחות חזקות, אי אפשר לומר למי שאמרן: היכן ראית זאת, או הראה נא לנו את היסוד אשר עליו בנית את בנינך, דאם כן, איך ובאיזה אופן היה יכול להחזיר את הנשכחות ע"י פלפולים, הלא נאמר לו: היכן ראית זאת? ומי יאמר דכותך? אלא כל זמן שהסברא ישרה וחזקה ואין אחר שיאמר דברים יותר טובים ומתקבלים, הרי הם דברים חיים וקימים והם בעצמם מעידים על אמתיותם... ואם ימצא מי שיבאר לי את חמשת השאלות הנ"ל ויתרץ את דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר בדברים שיכנסו אל הלב, אקראהו רבי ואלופי... רק משיגים "בונים" - ולא מהרסים - חפצה נפשי, עמם אתפארה ואשיחה בנפלאותיהם...
- ^ *) ב"שפתי חכמים" אשר על רש"י, ברצותו להדגיש את המלה עכשיו שברש"י, פ' כי תשא, י"ג, כתב: "כלומר, לעיל בפ' משפטים כתיב נמי שקל ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא, ועכשיו פירש לך כמה הוא". אבל באמת קשה לפי דבריו, מדוע גמר קרא עד הכא בקצבת מספר הנרות ולא הקציבם בפ' משפטים? אבל לדידן ניחא מאד, וכונת רש"י במלת "עכשיו" קאי על העתיד, כלומר: קצבת מספר הקרות שבשקל היא רק לפי עכשיו - בימי משה, אבל לא לעולם וכבר הוסיפו חכמים ארבע נרות על השקל.
פדיון שבויים מעם לועז[עריכה]
שלמה רבינוביץ מוקדש בחבה לאחי החביב מר הלל נ"י.
הבלשנים והמילונאים השונים מחפשים ומשתדלים למצוא את מקור מלים הנדירות, הקשות והזרות שבספרותנו התלמודית-מדרשית. משתדלים ומוצאים, כמעט תמיד, את מקורן בשפות לועזיות: יונית, רומית, פרסית, ערבית ועוד. אמנם, אין ספק, שהרבה מלים לעוזיות חדרו באמת לתוך ספרותנו העתיקה מפני סבות היסטוריות שונות, אך לפעמים נדמה, שהבלשנים שלנו - שלנו יותר משלהם - מפריזים על המידה ומגזימים את שיעור הלועזיות שבספרות הנ"ל. מתקבל הרושם המעליב, כאילו דלל לגמרי מעין היצירה של הלשון העברית אצל חז"ל ורוב המלים התלמודיות שאולות הן משפות זרות "על קרבן ועל פרשן".
מלבד הרושם שהוא מעלב - הוא גם מתמיה קצת: הלא היהודים הצטיינו ומצטיינים תמיד בכוח יצירתם הלשונית בכלל ובלשון העברית בפרט וכבור הוכיחו חכמים מומחים שאפילו בימי הבינים, הימים החשכים ביותר בתולדות ישראל, נכנסו הרבה מונחים עבריים לתוך הטרמינולוגיה הכללית ולא נודע אפילו כי באו אל קרבה. [1] ולכן אל יתפלא הקורא העברי, אם בתקופה לאומית-עברית זו מתעוררים הרהורים ופקפוקים שונים לגבי הלועזיות היתירה שבמלים תלמודיות שונות; מתגבר הרצון להבליט את היצירה העברית אפילו בתקופה הבלולה של התלמוד הבבלי ואולי יעלה באמת גם להחזיר לועזים מסופקים אחדים למקורם הראשון - העברי.
שאלה זו אינה אקדמית בלבד והיא קשורה קשר אמיץ בהחיאתה של הלשון העברית. מלה עברית אחת חיה נותנת גם ולדות ומסתעפת ומתענפת לענפים שונים, ובשביל מטרה רוממה זו כדאי, לדעתי, אפילו לחטוא לפעמים נגד הלקסיקוגרפיה "המדעית-הטהורה", אך גם היבשה-צנומה...
במאמרי זה הנני נוטל לי הרשות לקחת מאוצר ספרותנו העתיקה מלים אחדות, הידועות ומפורסמות כמלים לועזיות, שהורתן ולידתן "ביון או ברומי" ולנסות להביט עליהן מתוך השקפה עברית גרידא. נקח, למשל, את שני השמות המוזרים: כילי וסילי שבספרותנו העתיקה (בהדין כיליי סיליי... בר"ר נ"א, ועוד) שאין מי שיפקפק ביחוסם הרם: היוני והרומי... פירושו של כילי, לפי המובן העניני, הוא מן שבלול או חילזון הנקרא בגרמנית: שנעקקע. או, לפי פירושו של דר. ל. לויזון בספרו המצוין "זאאלאגיע דעס תלמודס" הוא מין ממיני הצב (שילדקראטע) ולפי דעתו נקרא ה"כילי" המדרשי הזה בארמית בשם: כילתא. [2]
בקראך בספרותנו העתיקה את שמה המשונה של החיה "כילי", צף ועולה תיכף בזכרונך השם המקראי "כילי" (ישעיה, ל"ב, ה'). הכילי העברי הוא, כידוע, שם נרדף לקמצן נוכל, שנפשו חרדה וכולה תמיד לכסף, והוא כולאו מתת לדל... האם אין קשר לשוני בין הכילי הקמצן וקשה-הלב, המחזיק תמיד את רכושו (וגם את לבו) כלוא בכליו (וכלי - כליו רעים. שם ל"ב ז') ובין השרץ הנתעב, הנחבא גם הוא אל כליו וכאילו נתון תמיד בכלא וגדל בתוך נרתיקו הקשה? האם אין לראות בכינוי החיה המדרשית "כילי", יצירה עברית-עממית, יצירה לשונית מושפעת מן השם המקראי כילי?
וכן הוא גם בנוגע להשם השני "סיליי" (סילי) שלפי דעת חוקרי הלשון שאול הוא מיונית והוא מן רמש. אולי גם השם הזר הזה, שמשקלו הוא במשקל בן זוגו כילי (לפי החוק הלשוני הידוע של "זיווג המילים") חוצב מן המקור העברי העתיק: סלה (סלה כל אבירי. איכה א' ט"ו) או, סלל (סלו, סלו המסילה. ישעיה ס"ב י') כמו שהשם רמש הוא משרש רמס (רמש הנרמס ברגלים).
וכן נבנו בספרותנו התלמודית-מרשית עוד שמות שונים מן השרש העברי: סלה, סלל. כמו: סול, סוליתא (תנוחמא בר. א') או בצורתה הבערית: סוליה [3] ובסיומו הזוגי: סוליים _העור הקשה שמתחת כף הרגל או הנעל) ויש גם: סנדל מסוליים. (מסולית?) וכן נתקבלו השמות: סול, סוליים במובן הזה לתוך ספרותנו העברית החדשה. סולתנית - מין דג קטן (סארדין) הנאכל רק כשהוא כבוש. ואולי גם: סלון ממאיר וקוץ מכאיב (יחזקאל כ"ח כ"ד) שהאדם היה דש אותם בעקביו בין הדשא וקץ בהם. ובן הקצח הדק, שהיו כובשים היטב היטב בזמן הקדום ברגלים, בשם: סולת. האם אין השם המדרשי "סילי", בכל השמות הנזכרים לעיל, מן השרש העברי הקדום: סלה, סלל. שענינים: רמוס, כבוש, דרוך, דוש?
וכן התואר "ליפוד", (גירסת התוספתא בכורות - צוקערמאנדעל) שלפי סברת הבלשנים מוצאו מלשון יונית ופירושו: מי שיש לו על פניו שמנונית, אולי גם הוא משרש עברי ונקרא "ליפוד" מפני שיש לו על פניו כתם אדום כלפיד אש [4] וכן נקרא הכתם הלידתי הזה באידית הרוסית-פולנית בשם: "פליאמע" שפירושו: להבת, (ואולי כדאי לסמן מום זה בשם: לפדת?) שכן מקובל בהמון העם עד היום הזה, שאם האשה המעוברת מופתעת ע"י שריפה ולפידי אש נולד לה - ליפוד.
וכן אפשר שהתואר "כילון", שפירושו: בעל ראש מחודד, בניגוד לפתוי ראש (כילון - דדמי רישיה לאכלא. בכורות מג:) ושלפי דעת הבלשנים הוא תואר למיני Cilo, אפשר שגם תואר למיני זה מוצאו משרש עברי: כליה, כליות (ניערען) שהן עגלגלות-ארכרכות ודומות לפול, המחודד קצת בקצהו. ואולי נגזר מן כליות גם השם התלמודי: "כילה", הפרושה על המיטה כאוהל, חד מלמעלה ורחב מלמטה, (סוכה י': ועוד) ומן השם "כילה" נגזר גם השם התלמודי "כליון" בהוראת וילון, יריעה.
אמנם יודע אני שכל מה שהבאתי כאן אינן אלא השערות, אך סוף סוף גם הסברות המדעיות של חוקרי לשון שונים אינן יוצאות גם כן מגדר של השערות ולפי דעתי, יש לבכר ולהעדיף את ההשערה העברית על ההשערה הלועזית.
הלקסיקוגרפיה (ככל המדעים האובייקטיביים) מושפעת תמיד מרוחו הסובייקטיבי של החוקר ו"בדרך שאדם רוצה לילך בה - מוליכים אותו"...
- ^ עיין מאמרו של דר. ש. טשרניחובסקי "כיצד בוראים טרמינולוגיה עברית" - ע"ר המונחים הרפואיים העבריים, שנבלעו בתוך הטרמינולוגיה הרפואית הכללית. "שפתנו" קובץ ב'.
- ^ "רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא" (נדה י"ז) כלומר: מקשקש בקליפות הצב. בגמנית: שאללע; דער שילדקראטע
- ^ "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתא" (ירושלמי שבת פ"א ה"ג ועוד)
- ^ וכעין זה דרשו חז"ל גם על השם "אשת לפידות" שהיתה עושה פתילות למקדש. (מגילה י"ד).
ידיעות[עריכה]
התחדשות משרה. הרב ר' יצחק בונין שליט"א, המשמש בתור רב ומנהל רוחני בבית הכנסת "בית יעקב אנשי שלום" בברוקלין נ.י. במשך עשר שנים האחרונות, קבל כתב חוזה מביהכ"נ הנ"ל לעוד שלש שנים. הרב סונין הוא גדול בתורה, דרשן מפואר ואחד מחשובי הרבנים במדינתנו. מלבד גדלו בתורה הוא גם בעלמדות תרומיות ועסקן צבורי, חבר פעיל בועד הפועל של "אגודתהרבנים"ורצוי מאד לחבריו הרבנים. במשך עשר השנים שרב נכבד זה משמש בתור רב בביכ"נ זה, נעשה ביהכ"נ "תלפיות" לכל יהודי הסביבה ורבים נוהרים לשמוע את תורתו ודרשותיו. מנהלי וחברי ביהכ"נ מכירים בגדולת רבם ואישיותו הנפלאה ובהסכמה כללית חדשו את כתב התמנותו לעוד שלש שנים.
תקופה של ששים שנה. בקרוב יצא לאור הספר "תקופה של ששים שנה". מוקדש ליובל הששים של הציוני-מזרחי הותיק ועסקן התחיה העברית, הרב ר' משה ראזענבלאט שליט"א מקיוב וכעת רב בבראנכס נ.י.
ספר היובל מגלה לנו את אישיותו הנפלאה של בעל היובל, שמסר את נפשו סעד עמו, ארצו, תורתו ותרבותו, את פעולותיו הגדולות על שדה העסקנות הציבורית והעזרה שהשיט לפליטים ושבויי המלחמה העולמית.
בספר חשוב זה משתתפים בזכרונות והערכות: הרב מאיר ברלין, הרב יעקב לעווינזאן, מר א.ל. געלמאן, המטיף הלאומי צ. ה. מאסליאנסקי, ד"ר ש. בערענשטיין, אב. גולדברג, הרב נ. נ. שפירא, פרופ. ח. טשרנוביץ, הרב אברהם רעזניק (עזריקם ספרא), ד"ר הערמאן פראנק, ד"ר א. א. גאלדין, הרב ט. קירשבלום, מר זלמן פישר ועוד.
צרת החנוך[עריכה]
(מכתב גלוי לרבנים ועסקני החנוך)
ברוך הרשונוב
אף כי ענינים רבים מטרידים אותי, בכל זאת, לא אוכל לחשות ולתת מחסום לרגשותי, בשעה שאני מתבונן אל מצב החנוך העברי במדינתנו ורואה את המשבר הדתי העובר עליו.
רוב שנותי כבר חלפו ועברו ובכל כחי, אוני והוני, עמלתי והשתדלתי תמיד לטובת מוסדות החנוך ומאד טבעי הדבר, כי האיש הזורע אינו רוצה לזרוע על פני צחית סלע, ליגע לריק ולהוליד לבהלה.
והנה בזמן האחרון מתעוררים רגשות עגומות בנפשי ומחשבה עולה במוחי, כי ח"ו לשוא עמלתי ולריק נתתי כחי ונוני, וע"כ הנני מרהיב עוז בנפשי להביע את הגות לבי לפני קוראי "היהודי", אגלה פצעי אוהב אולי ירוח לנו.
רבים הם ההורים המתלוננים על בתי הספר והת"ת שלנו, כי אין ילדיהם מקבלים בהם חנוך הגון ואינם יודעים אפילו את הידיעות הכי מינימליות בעניני דת ומסורת עמנו. ואמנם, החודר לפני ולפנים יודע בסתר לבו כי צודקים הם המתאוננים במדה מרובה, וסיבת מצב מעציב זה היא: כי הרבה בתי חנוך שלנו נכשלים במורים שאינם הגונים... מהם כאלה שהם מחוסרי ידיעות ולא יבינו את תורת החנוך וסדר הלמוד והם מגששים כעורים באפילה, ויש כאלה שאמנם מומחים הם בעניני חנוך ולמוד, אבל נרפים הם. תכבד העבודה עליהם וחסרה להם מדת הסבלנות הנחוצה למורה כמאמר חז"ל: "ולא הקפדן מלמד". ויש עוד סוג שלישי של מורים אשר כל חכמתם ולמדנותם מתבטאת בחפשותם הטפשית, משליכים הם שיקצוים על תורת ישראל וחוקותיה, וברגל גאוה ירמסון על קדשי האומה, מוסרה ומנהגיה. חכמים הם להרע ומרעילים את נשמות החניכים בתורה מזויפה ובמקום לקרבם אל היהדות, מרחיקים הם אותם ממקור חוצבם. אלה וגם אלה לא ממלאים את חובתם באמונה, מועלים הם בשליחותם האחראית והתוצאות הן: שרש פרה ראש ולענה..." פרוע הוא החנוך לשמצה ולחרפה באשמת המורים...
והנני פונה בקריאתי הלבבית: לגדולי הרבנים, קברניטי האומה ועסקני החנוך, הגיעה השעה שתתנו אוזן קשבת ותבחנו בעין חודרת את מצב עניני החנוך. עליכם להתאזר בעוז ואמץ, לטכס עצה ולקחת את הגה החנוך בידיכם. טרודים אתם בענינים של מה בכך ואת העורק החיוני נטשתם בידי אויבים ובוגדים. את דור העתיד הפקרתם לכל עובר ושב.
לא זו הדרך! מנהיגי הדור צריכים להיות גם המפקחים והעומדים בראש מוסדות החנוך. עליכם החובה לראות שמנהלי ומורי בתי הספר והת"ת יהיו ראוים לאותה איצטלא הן במובן החנוכי והן במובן הדתי, כי רק אז נוכל להיות בטוחים, שדור העתיד שלנו יהיה דור של בנים נאמנים שעליהם נאמר: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'". הגיעה השעה! ואם לא עכשיו אימתי?
תורת החנוך[עריכה]
ב
הכל מודים (מלבד החוקר ז'והן לאקקע) שמוח התינוק איננו כניר לבן, ריק מכל רושם עד כדי כך שכל השפעה חיצונית תוכל להרשים בו כאות נפשה מאין כל מעצור ומבלי כל לבטים פסיכיים נפשיים מצד המוח כשלעצמו. לפי דעת חכמי הטבע, מוח התינוק ספוג כחות ירושתיים כבירים ולפיכך ההתפתחות הפסיכית, לא פחות מההתפתחות הפיסית, תאופשר דוקא על ידי תסיסה נפשית פנימית שהיא קודמת לתנועה הפיסית החיצונה, ולא להפך.
אמנם, ההשכלה כשלעצמה וגם רשת האידיאלים, בהתבטאותם הגלויה, למרות היותם ערכים פסיכיים בכל זאת אינם כחות ירושתיים אלא ערכים הנקנים והנרכשים על ידי הסתגלות אטית באמצעות הכשרה חנוכית מפני שהטבע בגלמיותו איננו מוסר כל ידיעה השכלתית או אפילו דחפים לאידיאלים. לאלה יש תורך בהכשרה למודית גם באופן תיאורי וגם באופן מעשי. ואולם התינוק מכיל בקרבו אוצר גדול של נטיות והרגשות תולדתיות, הוא מזוין מתחלת ברייתו, בכמות גדולה של נטיות חיוביות ושליליות לדברים ומצבים שונים. סימן לדבר הוא, כי גם הפעוט שבתינוקות מסוגל לפעול באופן ריאקציוני למאורעות ודברים סביבו ג מבלי כל הכשרה חנוכית. מכאן ההוכחה שכחות הריאקציה היסודיים, שהם תוצאת הנטיות הגלמיות, הם באמת ירושה תולדתית וכל אלה שרשיהם במוח ונזונים מלשד הפעלתו.
בהתאם לדברינו אלה עלינו להחליט שהיסוד העקרי שבתורת החנוך, היא הידיעה והיכולת להשתמש בחותיו הירושתיים של התינוק בתור אמצעי להדרכתו האטית למען שנותו לטובה, מפני שכחותיו אלה הפסיכיים משמשים צנורות אשר דרכם יזרום שלל הידיעות, ההרגלים, והאידיאלים החביבים עליו. אנו מוכרחים להתיחס אל התינוק הפעוט כאל דבר שלם ומוצק מפני שישותו מדגישה יציב קבוע שלם ומקיף. יחידה אחת המורכבת משלשת יסודות מקוריים: גוף, מוח, ונשמה. בשלשת אלה התינוק מתגלה לפנינו בתור אישיות קבועה שיש לה נפשיות רעננה, ערה, חיה, ואיתנה, ויש לו ערך כביר בתור עולם קטן בפני עצמו.
ובגשתנו לחנך את התינוק עלינו להזהק בדברי רוססא: "שפעולת החנוך, בצעדים ראשונים, יוצרת דואליזם בין ההרגשה הנפשית ובין השכל". על כל מחנך להזהר ולכוון את שטת החנוך שתתאים בראשונה לההרגשות הנפשיות של הפעוט. ההכרשה החנוכית צריכה להיות בהקבלה מדויקת לעומת האינטרסים הפסיכיים המפעפעים בתקפם במוח התינוק לפי גילו המשתנה מפרק לפרק. או יותר נכון: אסור להטיל על התינוק חובת מחשבה קבועה או חובת רשמיות הפעולה, ועל אחת כמה וכמה לא חובת שנוי בהרגשותיו.
הדרך האחת לקרב את התינוק אל החנוך הרשמי (כהערתנו בפרק הקודם) היא יצירת המגמה הנפשית. המחנך צריך לפתח בחניכו מגמה לשנויים ורצון עז לחטוט ונקור במצבים ובמאורעות שונים. מגמה זו אם אך תתבצר בנפש החניך אז יארע הנס מאליו והתינוק יעשה כולו מחשבתי. יתחיל לדון על היחס ההדדי, או הנגדי, שבין הרגש והשכל ואז יוכל המחנך לנוליך אותו בקלות ובנעימות על ארחות החנוך הרשמי.
יצירת המגמה, לפתור פרובלימות שונות, בנפשיותו של החניך, הוא המבצר הראשון והעקרי שבתורת החנוך. על ידי המגמה יתרגל הפעוט לחשוב ולפעול, וקמעה קמעה יגיע למדרגת ההבנה שלא כל נטיותיו הנפשיות טובות בעדו אלא יש צורך לשמרן עקב רב עד כמה הן מועילות או מזיקות לו.
ולאו בכדי הכתירו את רוססא בתאר "החלוף הראשון לשטת התנועה הפסיכולוגית התורת החנוך". באמת היה רוססא הראשון שתר ובצר את היסוד הפסיכי במוח הרופס של התינוק מפני שמצא ביסוד זה שליחים רבים להרגשותיו הירושתיים. רוססא הוכיח על השטה המודרגת שבחנוך: (א) הנטיות התולדתיות המתבטאות על ידי ההרגשה שבלב. (ב) המגמה הפסיכית המתפתחת על ידי השפעת המחנך ביצרו את הפרובלימות הנאותות. (ג) ניצוצות הלוגיקה במוח התינוק. רוססא אחד את שלשתם לחטיבה אחת בשם "פסיכולוגיה פדגוגית".
ידיעות המערכת[עריכה]
הפרסים לחותמי "היהודי" ששלמו את דמי החתימה לשנת תרצ"ז עד ז' טבת ושהכרזנו עליהם בחוברת הקודמת, זכו שלשה אלה:
1) הרב ש. קליין, בראנקס, נ.י. - ספר המצות לרס"ג (ר' סעדיא גאון).
2) מר מ. באגארט, קליוולאנד, אהיא - יסודי הדת האוניברסלית.
3) רעוו. ה. כהן, ברוקלין, נ.י. - נר ישראל.
חמשה מהחותמים שישלמו את דמי החתימה עד כ"ה שבט ש.ז. יבלו ספרים חשובים בתור פרס חנם ע"פ הגרלה.
כתבי יד שאינם נדפסים ושלא צורפו אליהם דמי משלוח אינם מושבים לבעליהם.
מאמרים צריכים להיות כתובים על צד אחד מהניר ובכתב נקי.
"היהודי" הוא ירחון חרדי לאומי וחובה היא על כל יהודי לתמוך בו כדי לאפשר את קיומו.
משה ברינד
נַפֶשִי יִרְאָה חֲשַׁכָה סְפוּגָה;
מִבְּלִי פוּגָה, מִבְּלִי פוּגָה.
יְשַו דִמְיוֹנֵי מַרְאוֹת־אֵימָה
לְעֵינֵי־רוּחִי הַשּוֹמֵמָה.
אָבֹא בְהָמוֹן חוֹגֵג־שָׂשׂ,
מָאוֹר יִצֹּק אוֹרֵת־פָּז,
כָּל הַפָּנִים לָבְשׁוּ שִׂמְחָה,
וּמִלִּבִּי שָׂשׂוֹן נִמְחָה.