גבורות ה'/פרק סט
פרק סט[עריכה]
כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו ולכך נתן השם שכינתו ביניהם, וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו, לכך אחר שצוה השם בעשיית המשכן ולהיות שכינתו ביניהם שזהו שפונה העלה ולהיות עם מי שהוא עלול ממנו, צוה השם יתברך בהקרבת הקרבן שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו יתברך, ובזה יפנה העלול אל העלה. וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך כן שב אל עלתו, ר"ל כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העלה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך לפי שהוא יתברך עלת הכל ואליו ישוב הכל. ונקרא הקרבן אשה לחמי אף כי חלילה לו מאלו הדברים, רק כי האדם אם לא יאכל ושב אליו האוכל היה חסר והלחם משלימו עד שאינו חסר דבר, וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו ר"ל שהכל אפס זולתו כי במדריגת רוממתו הנה הוא יתברך הכל ואינו חסר דבר. ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך ח"ו יחסר דבר שהנמצאים זולתו, אבל אין הדבר כך כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן, כי כאשר מביא עליו קרבן מממון שלו והממון קנינו והוא שייך אל האדם ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העלה. ומפני שבמה שהנמצאים שבים אליו, הנה הוא יתברך בלתי חסר דבר ולפיכך נקרא הקרבת הקרבן לחם אשה כי הלחם גם כן גורם שאין הנמצא חסר, ואף על גב שאף אם לא יקריב האדם הקרבן הוא גם כן בלתי חסר וח"ו כי לא יתן לו האדם דבר, זהו בודאי מפני שהנמצאים כלם בעצמם הם תלוים בו וכולם אפס זולתו יתברך, ואין הקרבן הזה שהוא שב אליו יתברך הוספה על כלל המציאות שהוא שב בכללתו אל השם יתברך. משל אדם אחד נטל מים והביאם לים, וכי הוסיף זה על יסוד המים אין כאן תוספת כלל כי הים הוא יסוד המים והוא הכל ואין דבר פרטי מוסיף עליו ומ"מ נקרא שהביא מים לים, וכן אין דבר זה שהוא הקרבת קרבן שהוא השבת הנמצאים אל השם יתברך תוספת במה שכלל המציאות שב אל השם יתברך, ומ"מ נקרא שהוא מביא קרבן שהוא נקרא אשי לחמי בעבור שהוא השבת הנמצאים אל ה', ואין זה רק לזכות האדם בפועל שלו שרצון השם יתברך שהנמצאים ישובו אל השם יתברך והרי עשה זה האדם שהביא הקרבן והוא נקרא קרבני לחמי כמו שהתבאר. ולפיכך כל ענין הקרבנות להורות כי השם יתברך יחיד בעולם ואפס זולתו, ולכך לא תמצא בכל הקרבנות לא אל ולא אלקיך רק שם המיוחד, כי הקרבנות כמו שהם להורות על אחדותו שכל הנמצאים במדריגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס והכל שב אליו שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה', אבל באמתת מציאותו הכל שב אליו ואין כאן בריאה כלל, וזהו שלימותו יתברך שאין מציאות זולתו. ולפיכך הספר השלישי מן התורה מדבר בהקרבת הקרבן וכל הדברים אשר צריך לכהנים עובדי ה' כי ארבעה ספרים הם כנגד ארבעה דברים אשר זכרם התורה תמיד, והם ד' פרשיות תפילין כמו שהתבאר למעלה אצל ביאור פרשיות תפילין. ספר הראשון כנגד האל הגדול שהוא יתברך ברא הכל, וזה נזכר בספר בראשית גדולתו של הקדוש ברוך הוא איך ברא הוא ית' העולם, וכן בו בריאת האבות שמהם הושתת העולם וכן תמיד היה העולם יוצא לפועל להיות נבראים האומות כמו אדום שנזכר בפ' וישלח שהם האומה אחרונה שיצאת לעולם, ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים ואז נשלם העולם שכל האומות נחשבים בריאה ואחר ישראל לא נבראת שום אומה כלל ולפיכך עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת עולם. וספר שמות מדבר נגד הגבור כמו שהשם יתברך ברא העולם כך הוא מפסיד ברצונו הנבראים ועושה גבורות כמו שעשה במצרים מה שפועל השם ית' בעולם ויציאת מצרים נזכר מתחלת פרשת שמות עד שגאלם השם יתברך, וכדי לומר לך התכלית מה שגאל הקדוש ברוך הוא כי התכלית הוא מעיקר הדבר והתכלית הוא כמו שאמרנו לשכון ביניהם ולפיכך מספר עשיית המשכן עד וכבוד ה' מלא המשכן ועד כאן ספר שני. והספר השלישי נגד והנורא שהוא יתברך אחד בעולמו לכך ממנו היראה כי הוא אחד ומי מוחה בידו אשר הוא עושה והכל אפס זולתו, ולפיכך מקריבין אליו הקרבנות שהוא הוראה שהוא יתברך אחד כמו שהתבאר, וזהו ספר ויקרא. ספר הרביעי שהשם יתברך מנהיג את הנמצאים בחכמתו ובהנהגה ראויה כמו שהיה מנהיג את ישראל במדבר בכל מסעיהם שהיו הולכים, וזה נגד עושה משפט וגו' שכל זה הנהגת השם יתברך הנמצאים בהנהגה ראויה, ולפיכך מתחיל הספר במדבר בסדר הדגלים ואיך היו נוסעים ומנהיג אותם על פי הענן עד סוף הספר שחנו בערבות מואב שהוא מסע האחרון. ואלו ארבעה דברים הם נזכרים בארבע פרשיות תפילין גם כן וכאשר בארנו למעלה במקומו בארוכה ענין אלו ארבעה דברים. אמנם משנה תורה הוא ענין זולת זה וזה שהוא יתברך משלים הכל עד שהכל מושלם, ודבר זה ענין בפני עצמו ומזה הוא משנה תורה שהוא שלימות התורה ובזה היה משלים ענין ישראל עד שהיו שלימים מכל וכל, כי בספר הרביעי שם הנהגת ישראל וכל הנהגה לה שלימות, ולפיכך בספר החמישי משלמת ישראל עד שהיו שלימים לגמרי וההשלמה דבר נבדל בפני עצמו לכך מה שהיו מושלמים הוא ספר בפני עצמו, ובודאי כי היה השלמת ישראל בסוף ארבעים שנה וכדכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וגו' עד היום הזה, שהיו ישראל שלימים בסוף מ' שנה שהלכו במדבר לנסותם עד שהיו שלימים וזהו ספר חמישי. ולפיכך ספר החמישי משנה תורה כי כל השלמה וסוף כפול, ודבר זה ידוע כי כל סוף יש לו כפילות ואין זה מקומו, וספר משנה תורה אינו משותף מחובר לגמרי עם הארבעה ספרים כי זה ענין ההשלמה שהוא מיוחד כמו שהוא ידוע למבינים בענין ההשלמה הזאת שהוא דבר נעלם:
ובמדרש תנחומא (פ' צו) זה שאמר הכתוב מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים בלעם הרשע היה אומר מה הקריב לפניו אברהם איל אחד שנאמר והנה איל אחר וכו' אם רוצה אני מקריב לפניו בני ובתי שנאמר האתן בכורי פשעי זה בנו הבכור פרי בטני חטאת נפשי זה בתו ראה בלעם הרשע היה ערום אומר את שבעת המזבחות ערכתי לא היה אומר שבעת מזבחות ערכתי אלא המזבחות אמר משנברא אדם עד עכשיו שבעה מזבחות בנו אברהם בנה ארבעה יצחק בנה אחד יעקב שנים ואני כנגד כולם ערכתי אמר לו רשע אלו הייתי מבקש קרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו קרבן שנאמר מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים אין אני מקבל קרבנות אלא מבני ישראל שנאמר צו את אהרן ואת בניו וגו' עד כאן. מפני שראה בלעם שהקרבת הקרבן הוא, שהעלול שואף אל עלתו להדבק בו, אמר שכך הוא משתוקק שיקריב בנו ובתו אליו שכך הוא משתוקק אל העלה ואמר שבעת המזבחות ערכתי, אמר כי האבות בנו שבעה מזבחות אברהם בנה ארבעה מזבחות, וביאור זה שבנה אברהם ארבעה מזבחות מפני שמדתו מדת החסד ומדת החסד תתחלק לארבעה חלקים ויצחק מדתו מדת הדין אינו מתחלק כלל, ולפיכך לא בנה רק מזבח אחד, ויעקב בנה שנים שמדתו מדת הרחמים מתחלק לשנים בלבד. וזה כי אין יכול לעמוד בדין רק הצדיק ולא הרשע, וגם לצדיק מצד הדין אין נותן לו על צד היותר טוב אבל מדת הרחמים הוא מתחלק לשנים שהרי הרחמים בין לצדיק ובין לרשע כאשר יגיע לו צרה מרחם השם יתברך עליו ונותן לו מה שצריך מתוך הצרה, והחסד הוא מתחלק לאלו שנים שעושה חסד כאשר הוא צריך לצדיק ולרשע כמו הענין שהוא אצל רחמים, שאין רחמים רק כאשר הגיע לו צרה וצריך לדבר מתוך הצרה, וכן החסד כאשר הוא צריך לחסד עושה חסד לצדיק ולרשע, הרי לך שני חלקים של חסד, ועוד שני חלקים של חסד שעושה חסד אף שאינו צריך ונותן לצדיק ולרשע על צד היותר טוב, כי זה החלוק שיש בין חסד ורחמים כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך לאותו דבר מתוך צרה, וחסד בין שצריך לאותו דבר ובין שאין צריך לאותו דבר נותן חסד על צד היותר טוב, ולפיכך בנה אברהם ארבעה מזבחות ויצחק אחד ויעקב שנים, ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי כי האומות אשר הנהגתם על פי הטבע נכללים בה כל אלו המדות, שהרבה דברים אשר נתן השם יתברך בטבע בדין שאם לא היה אותו דבר היה מת לשעתו ולא היה קיום לו, ויש דבר שאם לא ברא השם כך היה לו חסרון וצרה ויש שברא על צד היותר טוב, ועל צד החסד כמו שידוע למי שעיין בטבעית, הרי המדות שהשם יתברך מנהיג בו עולמו שהם החסד והדין והרחמים אלו שלשה מדות מתחלקים לשבעה חלקים כאשר התבאר, והאומות אף על גב שאינם מונהגים בהנהגה האלקית אמר שהנהגת האומות הנהגת הטבע שהיא כוללת כל הנהגות האלו, כך יש לפרש, ויש לפרש גם כן והוא העיקר כי בלעם אמר כי האבות בנו שבעה מזבחות, כי הקרבת הקרבן מורה על הדבוק בו יתברך ויש צדיקים דבוקים בו יתברך אבל אינה דביקות שלם לגמרי רק דביקות במה, ולפיכך לא בנה אברהם בלבד שבעה מזבחות כי לא היה לו דביקות שלם בכל רק שכל האבות ביחד בנו שבעה מזבחות כי כלם ביחד היה להם דביקות בשלימות. ודע כי הדבר שהוא שלם מבלי חסרון הוא דבר שיש לו ששה קצוות וביניהם האמצעי שהוא נקרא היכל הקודש מכוון באמצע, ומפני שהיה לאבות שהם שלשה ביחד דבוק לגמרי בו יתברך שהוא דבוק שלם ומספר שבעה הוא השלם שהוא נגד שש קצוות והאמצעי ביניהם, ולפיכך כל האבות ביחד ראוי להם לבנות שבעה מזבחות במה שהיה להם דבוק בשלימות. וראוי היה אברהם שיבנה ארבעה מזבחות ויצחק מזבח אחד ויעקב ב' מזבחות, וזה כי כל אחד כפי מדתו שהיה דבק בה בנה מזבחות, כי יצחק מפני שמדתו מדת הדין והדין הוא כמו נקודה אחת שאין לו נטייה כלל וכך הדין אין לו נטייה כלל ממה שהדין מחייב לא לימין ולא לשמאל, ולכך בנה יצחק מזבח אחד בלבד כפי מדתו שהוא דין גמור, אבל יעקב מפני שמדתו הרחמים והרחמים הם למי שהוא בצרה, דבר זה אינו דין גמור כי הדין אינו רק מה שהמשפט והדין מחייב והרחמים שמרחם על מי שהוא בצרה אף כשאין הדין נותן, מכל מקום אינו מרחם רק על מי שהוא בצרה ודבר זה אינו חסד גמור. ולפיכך יעקב בנה שני מזבחות כנגד מדתו שהוא הרחמים שאין מדתו כמו הדין שהוא אחד בלבד גם אין מדתו לרחם בכל ענין שאין מרחם רק כשהוא בצרה, ולפיכך בנה שני מזבחות כי מספר שנים אין זה אחדות מכל מקום אין בו כל הצדדין, אבל מדת אברהם שמדתו מדת החסד שהחסד הוא חסד לגמרי בכל ענין לא כמו הדין שהוא אחד גמור מבלי שום נטייה מן האחדות ולא כמו הרחמים שיש להם נטייה מן האחדות ומכל מקום אינם בכל ענין, אבל החסד הוא עושה חסד לגמרי בכל ענין, ולפיכך בנה אברהם ארבע מזבחות כי מספר ארבע הוא נגד כל הצדדין, וזה נגד החסד שאין דבר חוץ מן החסד כי לכל עושה חסד, וכן מספר ד' שהוא נגד ד' צדדין שאין חוץ מזה. ואמר בלעם כי אליו ראוי בלבד לבנות ז' מזבחות כי הוא נביא לכל האומות שהם בעולם וכל האומות ראוי להם מספר שבעה מאחר שהם כל האומות, ודבר שהוא הכל הוא שלם וכל דבר שהוא שלם ראוי לו מספר שבעה, ואמר שיש לו דבוק שלם ולכך ראוי לו ג"כ שיבנה שבעה מזבחות. והשיב לו ה' אם היה רוצה בקרבנות היה אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו לפניו קרבן, אבל אין השם יתברך מקבל קרבן כי אם מישראל לא מן המלאכים כמו שהתבאר במה שכל עלול מצד עצמו שב אל עילתו כמו שבא ממנו הוא שב אליו, ולכך מקבל הקרבן מישראל דוקא במה שהם עלולים ממנו יתברך בעצם ובראשונה, ולכך יש השבה להם אל העלה ית' אבל אין השבה לנמצא שאינו עלול, ודברים אלו הם סתרי חכמה וסודי התורה אם תבין אלו הדברים:
ובפרק בני העיר (מגילה דף לא:) אמר רבי יוסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר אברם אל ה' במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא שמא בני ח"ו חוטאים לפניך ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה אמר ליה לאו א"ל במה אדע א"ל קחה לי עגלה משולשת אמר לפניו תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבו לפני קרבן ואני מוחל להם על כל עונותיהם ע"כ. ויש לתמוה שאם בא לומר שבשביל הקרבן מכפר להם השם חטא שלהם, אם כן ל"ל למימר שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ דמה ענינו לזה שלא נתקיימו שמים וארץ, אבל הפירוש שהיה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם ויהיה עושה להם כמו שעשה לדור המבול ודור הפלגה שבשביל חטאם נתרחקו מן השם יתברך ונדחו ממנו יתברך, אמר שבשביל הקרבנות שהם השבת העלול אל עלתו אי אפשר שיהיה נעשה להם כמו שנעשה לדור המבול ודור הפלגה שהם נתרחקו מן העלה, וישראל מפני שראוי לישראל הקרבנות מפני שהם עלולים בעצמם וכל עלול כמו שבא ממנו יש לו השבה אל עלתו ולא יתרחקו כי אף אם מתרחקים ממנו בשביל חטא מה במקרה, מ"מ כאשר הקרבן הוא השבת העלול אל עלתו הרי ישראל הם אל השם יתברך ואינם נפרדים ממנו ית' ותבין דברים אלו. ולפיכך כל זמן שעוסקים בקרבנות הקדוש ברוך הוא מכפר להם חטאם, שאין מגיע להם הרחקה מן השם יתברך על ידי חטא כי במה שיש להם השבה אל העלה הוא סלוק וכפרת הרחוק שגורם החטא. וכן אם אין בית המקדש קיים והם מתעסקין בהלכות קרבנות וסדר הקרבנות שהקרבן הוא השבת העלול אל עלתו במעשה כמו שהתבאר למעלה, וכך התורה של הקרבנות הוא סדר השבת העלול אל העלה, וכמו שמכפר להם על ידי הקרבת הקרבן במעשה כך מכפר להם על ידי סדר הקרבנות שיש בישראל שהם עלולים מן השם יתברך הכנה וסדר השבת העלול אל העלה וזהו כפרת חטא. ולפיכך אם לא היה מעמדות הקרבן לא היה קיום אל כל הנמצאים, שאין הנמצאים בצד עצמם יש להם קיום כלל רק שהם עומדים בו יתברך ואינם נפרדים מאתו ית' ובמה שהם שבים אל השם יתברך יש להם קיום וכמו שנתבאר למעלה, כי העולם עומד על העבודה כמו שהתבאר בפרק שירה ובשאר מקומות. ומעתה התבאר לך כי לא היו הקרבנות ראוים אלא לישראל במה שהם עלולים בעצם ובראשונה מן השם יתברך וכל עלול כמו שבא מן העלה יש לו השבה אליו, ומפני זה צוה להקריב לו קרבן כי לא צריך השבה גמורה שיקריב עצמו אליו לגמרי רק הוראה שהנמצאים שבים אליו תלוים במי שהוא נותן קיומם, ומפני זה נקרא אשי לחמי מטעם אשר התבאר כי כאשר הוא יתברך הכל וכל הנמצאים שבים אליו הרי הוא בלתי חסר, ואף על גב שכל הנמצאים בודאי שבים אל השם שכל עלול תולה בעלתו חפץ הוא יתברך לזכות האדם שהוא יעשה זה בפעל שלו, ואין להאריך בזה עוד באלו דברים העמוקים מאוד מאוד: