גבורות ה'/פרק לח
פרק לח[עריכה]
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ארבע מאות שנה ושלשים שנה. פסוק זה קשה להבין שלא מצאנו שהיו ישראל ארבע מאות ושלשים שנה במצרים. ורז"ל (מכילתא בא פ' י"ד) מפרשים שחשבון זה מן יציאת אברהם מארצו וממולדתו שמיד נחשב גר בארץ כנען, שנאמר (בראשית, כג) גר ותושב אנכי עמכם, והא דכתיב כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה היינו משנולד יצחק עד יציאת מצרים היה ארבע מאות שנה. והשלשים שנכתבו כאן הם מברית בין הבתרים שנאמר לו הבטחה זאת יש שלשים שנה עד לידת יצחק. אף על גב שמן יציאת אברהם מחרן עד לידת יצחק לא היה רק כ"ה שנים בלבד ולא יותר, פרשו רבותינו ז"ל בסדר עולם (מ"א) כי ברית בין הבתרים היה קודם זה ה' שנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב"ן בפירוש החומש הרחיק זה הפירוש. ואני אומר כי זה הפירוש אין בו ספק, שאם דחקו פשט הכתוב דמשמע שברית בין הבתרים היה אחר צאתו והוא בן שבעים וחמש, אף על גב שאין זה קשיא כי הרבה זה תמצא שהמוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם, ואפי' אם תאמר שהמוקדם מוקדם יש לומר דהגזירה נגזרה קודם זה ה' שנים וכמו שתמצא בגזירת המבול והיו ימיו מאה ועשרים שנה ולא תמצא שהיה מאותה שעה רק מאה שנה, ועל כרחך אתה צריך לומר שהיתה הגזירה קודם זה עשרים שנה כדאיתא בסדר עולם (שם), וכמו שהביא רש"י ז"ל, ואם כן אם נאמר כאן כי גזירת גר יהיה זרעך משנולד יצחק ומושב בני ישראל ת"ל שנה היה קודם לידת יצחק שלשים שנה לא קשה מידי. ואם גם דבר זה ימאן הלא נוכל לומר תכף ומיד שהוציא אותו מאור כשדים היה גר, אף כאשר ישב בחרן, ונאמר כי חמשה שנים ישב בחרן וגם שם היה גירות, ולפיכך כתבו החכמים אל תלמי מלך יון ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות, דהיינו מיום שיצא מאור כשדים וכדכתיב בפרשת ברית בין הבתרים אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ כנען ומאותה שעה התחיל הגרות, כי למה לא יתחיל הגרות מאותה שעה מיד. אמנם מן דברי חכמים אין לסור ימין ושמאל, ומה שכתוב ומושב בני ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה ולא היו במצרים ארבע מאות שנה, כיון שגזר הגזירה להיותם במצרים כאלו כבר היו במצרים מפני הגזירה, שהיו דומים לאדם שאינו בביתו שאפילו הכי יקרא שדר במקום אשר כבר היה שם, כך מיד כאשר גזר הקדוש ברוך הוא עליהם נחשבו כאלו היו דרים שם אלא שאינם בביתם ומי שאינו בביתו הוא מתנועע תמיד אל ביתו, כך היה ענין של אברהם תמיד היה הולך כדי שיבא למצרים לכך נחשב מיד אחר הגזירה כאלו היה שם, וכן פרשו בפרשת בא בשמות רבה. ליל שמורים לה' במס' ר"ה (דף יא:) פרשו רבותינו ז"ל כך, הלילה הזה ליל שמורים שהוא מוכן ועומד הלילה הזה מצד עצמו להוציא השם יתברך את ישראל ממצרים, והכנת הלילה שיש לו מצד עצמו לפי שמשומר הלילה ובא מן המזיקים כלומר מששת ימי בראשית שאין מזיקים שולטים בלילה הזה, ולפיכך ראוי לגאול את ישראל מן המזיקים שהם צריהם בזה הלילה וזהו לדעת רבי יהושע. ולדעת רבי אליעזר פירוש הכתוב כך, ליל שמורים לה' להוציאם ממצרים, ומה הוא הכנת הלילה הוא הלילה הזה לה', כלומר שלעתיד ג"כ יגאל ישראל בלילה הזה ולכך הוא ליל שמורים לה'. ומה שאמר הלילה הזה משומר ובא מן המזיקין הוא ענין גדול מאוד נתבאר במה שיום פסח נקרא ראשון, אח על גב שמצאנו שנקרא יום טוב ראשון של חג הסוכות גם כן ראשון אין ראשון כמו זה, כי הוא ראוי להקרא ראשון מצד שהוא בחדש ראשון ג"כ, ואין המזיקים שולטים בזה כי אין מזיקים שולטים רק בשניות, כמו שידוע במה שאמרו חכמים (פסחים דף קט:) שלא לאכול זוגות ולשתות זוגות כי המזיקים שולטים על זה ואינם שולטים על אחדות, ודבר זה סוד נפלא נתבאר בספר באר הגולה, והלילה הזה אין בו שניות כלל שהרי הוא ליל חג ראשון בחדש הראשון. ולפיכך הקשו בפרק ערבי פסחים (שם) מהא דתקנו חכמים ארבע כוסות שהם זוגות וכי תקנו רבנן דבר דאתו לידי סכנה, ומתרץ ליל שמורים כתיב ליל המשומר ובא מן המזיקים, פירוש הזוגות אינו מזיק בלילה זה, כי הלילה הזה אין בו זוג כי הוא ראשון לגמרי ואין להאריך. ועיקר זה כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשון, והדבר שאינו בעצם הוא בשניות, והמזיקים אין בריאותם בעצם רק נבראים מפני שהם נמשכים אחר העולם, כמו דבר המקרה שהוא נמשך אחר מה שהוא בעצם, ולפיכך אינם שולטים רק על שניות לא על ראשון, ומפני זה היתה הגאולה גם כן בלילה הזה, כי כל גאולה היא ראשונה כמו שנתבאר למעלה עיין שם, ולפיכך אין המזיקים שולטים בלילה שהוא ראשון, והבן זה היטב מאוד:
זאת חקת הפסח. המצוה הזאת מצות הפסח במצרים ובדורות, ותימה למה לא נכתבה פרשה זאת למעלה קודם ויהי בחצי הלילה עם שאר דיני פסח. ויראה שכל מצוה הנאמרה למעלה יש בהן מצות עשה על מצות ומרורים יאכלוהו, ואף אל תאכלו ממנו נא יש בה שם מצות עשה כי אם צלי אש, וכן לא תותירו ממנו עד בקר יש שם מצות עשה והנותר באש תשרופו וכלם הם מצות הפסח ותקונו, ואותן המצות שהם תקון הפסח צוה להם בראש חדש ניסן כדכתיב קרא לפי שהם תקונו של פסח, ובעשרה לחדש צוה על לקיחתו ובי"ד לשחטו. אבל מצות שהם בלא תעשה כמו אלו המצות שהם כאן כל בן נכר לא יאכל וכל ערל לא יאכל בו לא תוציא מן הבית חוצה וכל אשר נזכר בכאן לא בא רק ללאו ואין זה תקון עשייתו, ובי"ד נאמרה פרשה זאת וכן פירש רש"י שבי"ד נאמרה ולא נאמרה בראש חדש, ולכך חלק בין הפרשיות דאם נכתבה פרשה זאת למעלה הייתי אומר שגם היא בר"ח נאמרה. כלל הדבר כמו שאמרנו למעלה שהדבור על העשיה היה בראש חדש והלקיחה בי' בחדש ובי"ד השחיטה, ומה שאמר ויעשו כל בני ישראל וגו', לומר כי לא היה בהן מי שאי אפשר לו לעשות הפסח כמו שמתו אחיו מחמת מילה שאי אפשר לו לעשות א"נ חולה שהמילה סכנה לו, כי עכשיו הכל נמולו כדי שיהיו כל ישראל עושים הפסח ואין אחד שלא עשאו, שהיו צריכים על כל פנים לפסח שעל ידו נגאלו, הנה התבאר לך ענין פסח ראשון:
אמנם פסח שני הנקרא בלשון חכמים פסח קטן בא בשביל עבודת היחיד, כי חלוק יש בין הכלל אשר הקדוש ברוך הוא הוא אלקיהם ובין היחיד, וכמו שיש עבודה לכלל מצד הכלל כלומר שזה העם הוא לו יתברך, כך יש עבודה מצד הפרט שהוא אלקיו של זה הפרט ויש חלוק ביניהם. ובמדרש רבות פרשת שמות (פרשה ג') אהיה אשר אהיה אמר רבי יוחנן אהיה אשר אהיה ביחידים אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהם משוברים שיניהם אמלוך עליהם שנאמר חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם ע"כ. הרי ההפרש שיש בין המרובים ובין מועטים, כי המרובים הקדוש ברוך הוא מלך עליהם והוא אלקיהם על כל פנים, וביחיד הוא אלקיו כאשר הוא מקבל אלהותו וכאשר התבאר למעלה. ולפיכך יש שני פסחים, פסח ראשון לצבור ופסח שני ליחיד, דהיינו יחיד נדחה לפסח שני ואין רבים נדחים, כי רבים אין צריכים הכנה שאף בטומאתם השם יתברך אלקיהם והם עובדים לו, שאף על גב שאין ראוים מצד עצמם, אבל היחיד הוא צריך טהרה וקדושה, שאם היחיד יש לו הכנת עצמו אז השם יתברך לו לאלקים, ואם לא אין השם יתברך לו לאלקים וכמו שנתבאר למעלה אצל מה שמו מה אומר אליהם, ולפיכך רבים אינם נדחים שאין צריכים טהרה אבל היחיד צריך טהרה ונדחה. ומי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בחדש השני, והוא מורה על העבודה של יחידים שהוא בא בחדש השני ואינו רק יום אחד יום פרטי בלבד, אבל חג המצות הוא שבעה מספר כללי, כי העבודה הראשונה מצד האומה הכללית אשר נקרא אלקי ישראל, ופסח שני מצד הפרטי ולכך הוא יום אחד, והוא בחדש השני כי ראוי הוא כך כי ראשון הוא עבודה הכללית ואח"כ הפרטית, וכדי להורות שהוא יתברך אלקיהם על כל פנים לפיכך אין רבים נדחים אפילו הם טמאים יעבדו לפניו:
קדש לי כל בכור פטר רחם וגו', טעם המצוה מפורש מאוד בשביל שהרג בכוריהם, כמו שכתוב בפרשה שאחר זאת הפרשה, ולא צוה רק על פטר רחם ולדברי רז"ל (מכילתא בשלח) שהיתה המכה אף שלא בפטרי רחם אף בבכור של אב וכך מוכח הכתוב שאמר הנני הורג בנך בכורך משמע שהמכה תהא במה שהוא בכור של פרעה, ובדברי רז"ל (מכילתא שם) אין בית אשר אין שם מת שהיו המצריות מזנות תחת בעליהן והיו יולדות מרווקים ואותו הבן בכור היה ואם אין שם בכור גדול בבית מת שגם הוא נקרא בכור דכתיב גם אני בכור אתנהו ע"כ. אם כן אף בכור לאביו מת, ויראה דודאי המכה היתה אף בבכור האב ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מ"מ לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל ג"כ, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים ג"כ בכורים מלשון בכור שהם ראשית פרי האדמה ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציאה הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש, וראשית המציאות בפטר רחם תלה שעכשיו הוא יוצא למציאות, ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר רחם, וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים נקראים ראשית, שנראה כי הראשית יש בו קדושה וכדכתיב (ירמיה, ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. אבל בכור אב אף כי הוא ראשית אונו דהיינו כחו של אב, אינו ראשית המציאות שלא נמצא ראשית בעולם ואין קדושה רק לראשית המציאות, לכך בכור אב ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפעל, ואין שייך קדושה רק לראשית המציאות. והזכיר קדש לי כל בכור פטר רחם ולא זכר המכה, ובפר' שאחריה היא פרשת והיה כי יביאך אל הארץ אמר ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו' על כן אני זובח, כי נראה כי אלו שתי פרשיות פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך, פרשת קדש על הבכורים שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלה קדושה, והשניה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה. ולפיכך פרשה שאחרי' לא כתיב לשון קדושה רק לשון והעברת כל פטר רחם לה', ולשון העברה כלומר הבדלה והפרשה שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא, נמצא כי הקדוש מורה לך על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים, לכך צוה בפרשה שניה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה והפדיון הוא ג"כ פדיון נפשו ומורה זה על הריגת בכורי מצרים, כי אלו שני פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכור ישראל והרג בכורי מצרים, וכל פרשה בחינה בפני עצמה בפרשה הראשונה לא נזכר רק הקדושה של בכור ואין זה מורה רק שהבכור הוא לחלקו יתברך במה שהציל אותם, והפרשה השניה על הריגת בכורי מצרים, ובפרשה הזאת נזכר אסור אכילת חמץ ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם, ואין זה בפרשה השניה כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה', וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קדוש הבכורות, ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים, לכך בפרשת זאת צוה שיזכור היציאה ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה שניה כלל: