קטגוריה:בראשית ו ה

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וירא ה' כי רבה וגו'. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל' בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית' רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל' בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש' אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית' רבה רעת האדם בארץ המעש' וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה' כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד' אותיות תמיד בזאת הפרש' בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית' רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ' הטהור' אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש' שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש. ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור' על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז"ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר"ל שהרשע שיעשו יהיה כ"כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי' במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ' השכלית כבוד' בת מלך פנימ' בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז"ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א"כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש"י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש' מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית' והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי' כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא' היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות' אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א"כ ענין ההתנחמות שנ' בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר' ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור' פכ"ט ח"ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש"י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג"כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא"כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי' הכתוב שהקב"ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ"ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב"ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז"ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב"ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה' במעשיו שהוא המשך השפע אליהם ולזה אמר ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה' אמחה וגו' כי כיון שנתן להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה' אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם. והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב"ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג"כ הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב"ר (מדרש איכה דף ע"ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ"כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה'. וכן דרש בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו: