בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר יא

מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תשרי - מאמר הבא

בני יששכר מאמרי חודש תשרי מאמר יא - אות חיים

אות חיים - ידובר בו מענין מצות ד' מינים בחג הקדוש הלזה ויפרשו כמה ענינים מדברי חז"ל בעסק המצוה הזאת וסגולתה שם המאמר אות חיים ע"פ דברי חז"ל שיתבארו בסמוך:

א

אמרו חז"ל ענין ארבעת מינים בחג הקדוש הלזה אמרו במשלם. להרב' בני אדם שהיו נידונין לפני המלך ולא ידעו מאן נצח דינא כשהיו רואין אחד שיצא וסימן בידו מבית המלך יודעים דין נצח כך ישראל ואוה"ע נידונין בר"ה וכו' ואינם יודעים מאן נצח דינא כשמגיע יום ראשון דחג וישראל יוצאים עם הד' מינים הללו. הכל יודעים שהם נצחו הדין זה תוכן דברי חכמינו ז"ל ומהראוי להתבונן איך הוא הענין שהארבעה מינים הללו דייקא יהיו לסימן מבית המלך דהנה ע"פ המשל שהביאו אותו האיש שיצא בסימן ואות חיים מלפני המלך על כרחך הכל מכירים שזה חותם המלך ונלקח מבית המלך משא"כ בנמשל. היינו מצות ד' מינים הללו מהו הסימן. ונראה ע"פ אשר חכמים הגידו ואבותינו סיפרו לנו ע"פ קבלתם הלא הוא בספרי המקובלים הראשונים אשר ארבעה מינים הללו אין שר שולט עליהם רק הם מתגדלי' בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי ממילא סימנא מלתא ניתן לאות חיים לישראל ע"ק שה' ג"כ אינם תחת ממשל' השרים וכתיב בה ואתם הדביקים בהו"י' אלקיכם חיי"ם כולכם היום:

ב

וממילא רווחא לן שמעתתא. ע"פ מה שהארכנו בזה כ"פ ע"פ משארז"ל בספרי דלאוה"ע לא מהני תשוב"ה רק לישראל וחכמינו כת הקודמים הטעימו לנו טע"ם להיות דקיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ע"כ ע"פ הדין לא מהני תשוב"ה אבל זה הוא דוקא לאוה"ע דהש"י נק' עליהם מל"ך דכתי' מלך אלקים על גוים וכתיב מי לא ייראך מלך הגוים. מה שאין כן בישראל כתיב בני"ם אתם וכו' והש"י לנו א"ב. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול ע"כ מהני לישראל תשוב"ה. והנה להיות לסימן ואות חיים אשר אנחנו נק' בנים. הנה קיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו. ואין משתמשין בשרביט"ו הנה כביכול אלו הד' מינים נק' שרביט"ו כיון שאין שר שולט עליהם כנ"ל והאיך אנחנו רשאים להשתמש בשרבוט"ו. ע"כ צ"ל משום דאנחנו בני"ם והש"י לנו א"ב. וכיון שהוא כן סימנא מלתא שנתקבל' תשובתינו. כי א"ב שמחל ע"כ כבודו מחול. וזהו ולקחתם לכ"ם ביום הראשון. הבן ועיין מ"ש באריכות במאמר צל"א דמהימנות"א:

ג

לולב היבש פסול. עיין ברא"ש יבש מיקרי כשהלבין פניו כמת. ומייתי ראי' מירושלמי דשמע לה (דיבש פסול) מפסוק לא המתים יהללו י"ה וכתב הרא"ש אע"פ דבגמ' דידן פסל ליה מטע' הדר (רצ"ל ויש לפסול אפי' לא הלבין פניו כמת) אעפ"כ ראי' גדולה היא ע"כ. והנה לכאורה שותא דמרן הרא"ש ז"ל לא ידענא. דכיון דתלמודא דידן פליגי אירושלמי הלכתא כתלמודא דידן. בפרט להחמיר. ונ"ל סוד י"י ליראיו. ומרן הרא"ש ז"ל גברא דמארי סייעי' לכוין אל האמת. דבאמת חד טעמא היא דהנה ידוע לולב בגי' חיים שהוא ממשיך חיים מן דעת עליוו לנוה אפריון. וע"כ צ"ל חלל בינו לכותל (חלל בגימטרי' חיים) ע"כ משנתלבן כמת פסול כמ"ש בירושלמי והוא הטעם עצמו שבתלמוד' דידן דבעינן הדר סוד הדר המלך הח' שלא נאמר' בו מיתה בתורה. הס' התיקון ממיתת ושבירת מלכין קדמאין ונשארו חיים וקיימים וא"כ לא פליגי התלמודיים אהדדי. הבן הדבר:

ד

ועוד אומר לך דברים בגו סוד הלולב הס' צדיק יסוד עולם. והוא נקרא חי בסוף אבר חי ובניהו בן יהודע בן איש חי. ע"כ לולב כשהלבין פניו כמת פסול כמ"ש בירושלמי והוא עצמו טעמא דתלמודא דידן דבעינן הדר. הדר"ת פנים זקן כי מי שיש בו בחי' יסוד ח"י יש לו הדר"ת פנים. ע"כ נאמר ביוסף ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה סוד הדר"ת פני"ם זקן וא"כ לא פליגי התלמודיים אהדדי ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

ה

תנא יבש פסול. ור' יהודא מכשיר אמר רבא מחלוקת בלול"ב דרבנן סברי מקשינן לול"ב לאתרו"ג מה אתרו"ג בעי הד"ר וכו' ור"י סבר לא מקשינן לול"ב לאתרו"ג אבל באתרו"ג ד"ה הד"ר בעינן (עיי"ש ברש"י ותוספות טעם פלוגתתן) ונ"ל דר"י סבר דלא מקשינן לול"ב לאתרו"ג דאתרו"ג דוקא בעינן הד"ר דהוא בחי' נוק' בסוד אין אשה אלא ליופי (הגם שסוד האתרוג הוא ג"כ בדכורא כמ"ש האריז"ל עכ"ז בחי' נוק' היא כידוע ובחי' מלכו"ת בדכורא ומלך ביפיו תחזינה עיניך) משא"כ לול"ב ורבנן סברי מקשינן דבלול"ב נמי בעינן הד"ר הדר"ת פנים זקן וכמש"ל וכדאשכחן ביוס"ף ויהי יוס"ף יפה תאר וכו' והמ"י והשם הטוב יכפר:

ו

עוד בגמ' ומאי דהאי כפ"ת תמרי"ם וכו' ואימ' כופר"א אמר אביי דרכי' דרכי נועם וכו' ואח"כ בהד"ס מקשי בגמ' ואימא הורדו"ף אמר אביי דרכי' דרכי נועם רבא אמר מהכ' האמ"ת והשלו"ם אהבו עיי"ש ברש"י ותוס' למה נטר רבא עד הכא ולא אמר כן ג"כ בלול"ב. ונ"ל דהנ' אמ"ת רמז לג' בדי הד"ס חג"ת ושלו"ם דרגא דיסו"ד הוא רמוז בלול"ב ע"כ נטר רבא עד דמדכר ג"כ מעניני הד"ס. ויצדק על שניהן האמ"ת והשלו"ם אהבו והבן:

ז

מברבין על נטיל"ת לולב דייק' ולא על נטילת אתרו"ג וכיוצא כתב האריז"ל משום דלול"ב רמז ליסו"ד אבר המוליד ממשיך השפע מן דעת עליון לנוה אפריון ע"ש דבריו הקדושים ולדעתי נרמז הדבר הזה במסו' התור"ה נמסר ב"פ וליוסף ר"פ וליוס"ף ילד וליוס"ף אמר מבורכ"ת כבר ידעת יוס"ף היא בחי' יסו"ד אבר המוליד ממשיך השפע מן רי"ש דרגין עד סוף כל דרגין וזה שנמסר רי"ש פסוק וליוס"ף ילד ע"כ וליוס"ף אמר מבורכ"ת רצ"ל להיות יוס"ף יסוד רא"ש לתולדה ע"כ היא רא"ש לאמירת הברכ"ה ודי בזה:

ח

ע"ש בגמ' מוליך ומביא מעלה ומוריד וכו' זאת אומרת שירי מצו"ה מעכבין את הפורעניות נ"ל ע"פ מש"ל מסוד הארת אור מקי"ף של הנשמ' המאיר' על גוף האדם ובעשיית המצוה כתקנה ע"פ גבול ההלכ' מאיר אור הפנימ"י שהוא בכלי וגבול אבל בעשיית המצו' ביתר שאת ובחומרות ומילי דחסידי וזה מבלי גבול ושיעור כי כ"א מחמיר כפי שירצה הנה הוא מאיר או"ר המקיף שהיא אינו מוגבל בכלי וכל מי שמקיים המצוה ביתר שאת מאיר ביותר למרחוק האו"ר מקיף. ומהאו"ר מקיף בורחין כל המקטריגים וכל הקליפות כמד"א וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עלי"ך דייקא היינו אור המקי"ף שהוא על האד' והנה החומרות ומילי דחסידי שישנם בכל המצות הם נקראין שירי מצוה וז"ש שיר"י מצו"ה מעכבין את הפורעניות כי אינן יכולין החבילי טהירין לגשת אל האדם מגודל הארת האו"ר המקי"ף:

ט

מתניתין מקבל' אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים וכו' הנה הגם שהוצרך התנ' להשמיענו דלא מיקרי איסור טלטול לגבי אשה הגם שאין זה מצות' עכ"ז יש להתבונן למה אמר בלשון חיוב מקבל"ת אשה וכו' כאלו לא סגי בלא"ה וגם ל"ל למימר מיד בנה ומיד בעלה הל"ל רשאי אשה להחזיר וכו' ונראה לבאר ע"פ דברי כונת האריז"ל במצוה הזאת וז"ל דע כי הלולב ומיניו הן ז' חסדי"ם המתפשטין בנוקבא דזעיר והזעיר שהוא אדם מנענע החסדי"ם האלו ומעלה אותן עד הדע"ת דז"א וע"י נענוע זה הם מקבלין הארה משם ואז אנו מורידין האר' אל הנו' שהוא בחזה ולכן בכל הולכה והבאה שתנענע הלול"ב תניעהו עד החזה שלך להאיר לרח"ל המתחלת פרצופה משם עכ"ל. הנה תתבונן בזה כי אשה פטור' מן מצות הלול"ב. כי הזעיר דייקא שהוא אד"ם מנענע החסדי' האלו ומגיעם לנוקבא. והנוק' מקבלת א"כ מה נחמד הדבר שאמר התנא כן בלשון חיוב. מקבל"ת האש"ה וכו' דהיינו אחר קיום המצוה מקבלת האשה מיד הדכורא. ואומר אני ברתת המבין יבין ג"כ סוד ומחזירת"ו למי"ם הכל לדוגמא עליונה וארמוז לך סוד או"ר מי"ם רקי"ע הנה בהיות עדיין השפעת החסדי"ם בסוד הדע"ת דדכורא נק' או"ר ואח"כ בנתינת האור מן המשפיע אל המקבל מחזירתו לבחי' מים. ואח"כ מתהווה רקי"ע ויראתי להרחיב הדבור והמשכיל יבין סוד ה"פ או"ר ביום ראשון במ"ב וה"פ מי"ם וה"פ רקי"ע ביום ב'. והס' כי הוא אמר ויהי אמ"ר אור מי"ם רקי"ע (עיין בזהר תרומה במאמר ההיא ינוקא בר"י דר"ס) ומעתה אם עיני שכל לך תתבונן דברי התנא מקבלת אשה וכו' ומחזירתו למי"ם וכו' וכל דברינו בדרך אפשר והשם הטוב יכפר ויסלח:

י

גמר' אר"נ אתרוג שנפסל"ה אסור לאוכל' להיות אתרו"ג מרמז לבחי' מלכו"ת ובחי' מלכו"ת בכ"מ היא נוק' ע"כ אמר לשון נקבה ודי בזה:

יא

להתבונן למה בחרו להזכיר דוקא ב' שמו' הללו (מן ע"ב שמות) היינו אנ"י וה"ו וגם מדאומרין בתחל' אני ואח"כ וה"ו ע"כ הכונ"ה על שם המי"ם ולא על הראשון שהוא ג"כ כמוהו וטעמא בעי הנה ראה זה מצאתי בס' רזיאל אנ"י ציורו כונ"י. וה"ו ציורו ודי"ו. לפ"ז אנ"י בגי' אלקי"ם וה"ו בגימ' הו"י' ולפ"ז הכונה במה שבחרו הב' שמות הללו מספר ציורן הו"י' אלקי"ם הנה מן שם הו"י' נעשה לנו ניסים נגלים ומן שם אלקי"ם ישועות נסתרות מלובשין בטבע כידוע. אלקי"ם בגימ' הטבע. הנ' מבקשינו שיעשה עמנו הש"י ניסים נגלים וניסים נסתרים (מספר ב' השמות בציורן הוא בגימ' יב"ק כידוע יעננ"ו ב"יום ק"ראנו) ולפ"ז יצדק על שמזכירין תחילה השם אנ"י כי מבקשין תחל' על ישועות נסתרות עכ"פ ואח"כ מבקשין ג"כ על ניסים לגנין:

יב

ואמר לך עוד תעיין בפע"ח שער יוה"כ. מ"ש בנעיל' הו"י' הוא האלקי"ם ולכאורה הל"ל אלקי"ם הוא הו"י' ע"ש הטעם להיו' עלייתו המלכו"ת הוא קודם ואח"כ בשעת הנעילה וכו' ע"כ אומרין הו"י' הוא האלקים ולפ"ז בחג הקדוש הזה דלא שייך הטעם הזה שבתפילת נעילה אומרין אנ"י קודם המרמז בציורו לשם אלקי"ם ואח"כ שם וה"ו המרמז בציורו לשם הו"י' וכי היכי דלא ליתחזי ח"ו וכו' אין אומרין כך בפירוש רק מרמזין הדבר בב' שמות הללו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: הג"ה גמרא בשעת פטירתן מה הן אומרין וכו' ר' אומר לי"ה ולך מזבח ומקשו בגמ' והא קא משתתף ש"ש ודבר אחר וכו' מכאן תוכחת מגולה הוא שלא לומר כמו שנוהגין העולם לומר למי שעשה לו איזה טובה אומר לו. הש"י ואתה עשו לי הטובה הזאת וזה אסור דהוה משתתף ש"ש וד"א הצגתי זאת בכאן למען ישמעו וייראו:

יג

עפ"י מה שנתבאר כונת הלול"ב ומיניו להמשיך החסדי' מן הדע"ת לכנסת ישראל ע"כ כתורה וכמצוה ליטול הלול"ב ומיני"ו בסוכ"ה שהוא זכר לעננ"י הכבו"ד שהיו בזכותו של אהר"ן הכה"ן (איש חס"ד) דכתיב בי' כי שפתי כה"ן ישמרו דע"ת ואתה תבין מ"ש בזו"ח פ' תולדות חג הסוכו"ת לקבי"ל אהר"ן דבזכותי' הוי אזלין אינון שבע' ענני"ן דחפיין על ישראל בסוכו"ת ובג"כ אינון עבדין סוכ"ה וכו' וכד אילן שבעה מיתוספן בברכאן כל עלמא בשלימו סגיא עכ"ל. ותתבונן היטב בדברי מרן האריז"ל יראו ישרים וישמחו בראותן חס"ד י"י מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתן לבני בנים לשומרי ברית"ו ולזוכרי פיקודיו לעשותם:

יד

בנוסח ברכה אחרונה של הלל יהללוך וכו' וחסידך צדיקים עושי רצונך אינו מובן דהנה צדי"ק הוא עושה המצות כתיקונן ע"פ הדין וההלכה וחסי"ד נקרא המדקדק לעשות לפנים משוה"ד ומילי דחסידי ויתכן לפרשו בהלל של חג הסוכות שצריכין לאומרו עם נטילת הד' מינין ולנענע ע"ב נענועין מנין חס"ד להמשיך החסדים כידוע. הנה העושין כן נקראין חסידי"ם להיות שממשיכין החסדי"ם וכמו שאמרו איזהו חסי"ד המתחס"ד עם קונו אבל ישראל מגודל תשוקתו למצוה אין ממתינין במצוה הלזו עד זמן אמירת ההל"ל ובפרט שרוצין לקיים המצוה בתוך הסוכ"ה כמ"ש לעיל הנה מברכין על המצו' קודם התפילה בסוכ"ה ומנענעין ח"י נענועין כדין א"כ הן צדי"ק נענועין א"כ נק' בזה החסידי' ג"כ צדיקי"ם על שממהרין לעשות רצונך:

טו

מנהג אבותינו תורה היא אחר שגומרין מצות הלול"ב בהל"ל והושענות והקפות מסירין הלול"ב מידן ומכריזין בקול רם למען דע"ת כל עמי הארץ כי הו"י' הוא האלקים אין עוד וטעמא בעי ונ"ל לומר טעם בזה ע"פ מ"ש בפ' שופטים כי ימצא בקרבך וכו' וילך ויעבד אלקים אחרים וכו' ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אש"ר ל"א צוית"י הנך תיבות אש"ר ל"א צוית"י אינו מובן ויש בזה מקום ח"ו לטענות האפיקורסים (וכבר דברו בזה רבותינו כיד י"י הטוב' עליהם עיי"ש) ואנחנו בעניינו פירשנו בזה דהנה התחלת הטעות של ע"ז בדור אנוש באמרם שמן הראוי לכבד ולעבוד לכוכבי השמים וכסילהן להיותן שרי המלך שהש"י מסר בידן הנהגת העולם וכמבואר הדבר ברמב"ם ריש ה' ע"ז ולכאורה מהראוי להתבונן למה יהיה זה באיסור הלא זה מכבוד המלך שעובדין ומכבדין את שריו ועבדיו אבל תבין הענין דהן אמת מחוייבין לכבד את שרי המלך בביתן ובהכלותיהן מקום שאין שם המלך בכבודו ובעצמו. אבל העובד את שר המלך בהיכל המלך הנה נתחייב ראשו הלא תראה אוריה החתי על שאמר בפני דוד ואדוני יואב נתחייב כידוע ולפ"ז צא ובדוק מקום שאין שם כבוד מלכותו ית"ש הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה ומי שמכבד ועובד איזה דבר חוץ מכבודו ית"ש הלא הוא כופר בדבר זה והיא כפירה גמורה ולפ"ז יקשה לך א"כ איך אנו מכבדין את המצות היינו תשמישי המצות מחבבין ומנשקין אותן הלא הוא בפני המלך ובהיכלו ואין עוד מלבדו זה אינו קושיא דכיון דזה מצוה שנצטוינו מפיו ית"ש הנה אמר ונעשה רצונו א"כ רצונו כביכול מלובש בהמצוה וכמו שהארכנו במ"א ובזה"ק קורא ומכנה להמצות כביכול איברין דמלכא כי כביכול כח המצוה ב"ה מלובש בהמצוה משא"כ העובד ומכבד את צבא השמים שאין בזה ציוי מאת הש"י הנה היא כפירה וכמש"ל וז"ש הכתוב או לכל צבא השמים אשר לא צוית"י הבן ע"כ מנהג אבותינו תורה היא כאשר אנחנו משתעשעין ומכבדין את מצות ד' מיני"ן אשר נתן לנו הש"י באהבה ובזמן שמחתינ"ו הנה לא יעלה על לב איש ח"ו שמותר לעבוד איזה דבר זולת הבורא ית"ש חלילה חלילה להעלות זה על לב רק מה שאנו מכבדין את המצות על כי כח המצוה ב"ה מלובש בה והוא אשר קדשנו במצותיו וצונו ע"ז ע"כ בגמר המצוה אנו מכריזין ואומרין למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים אין עוד הבן: