לדלג לתוכן

בכור שור על בראשית יט

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



פסוק א

הַמַּלְאָכִים – שלוחים של מקום, כמו (בראשית לב ד) "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים". ומזה הפסוק תשובה למינים שאומרים: שלושה האנשים האלו, שלושה חלקים הם; ויש להשיבם: כשבאו לסדום, היכן היה החלק השלישי? שאין שם רק שני חלקים, כדכתיב (בראשית יט א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים וגו', ועוד שאמר (בראשית יט יג) וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ, ואיזה שלח? הלא כולם שווים!

וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם – כי שם היה דר, כי לא היה דר ממש בתוך סדום, אלא סמוך לשער, כמו שנאמר (בראשית יג יב) "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם".

פסוק ב

וַיֹּאמֶר סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם – כל מקום שיש לירא שייך לומר 'סורה', כמו שנאמר (שופטים ד יח) "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא"; 'דשטורני"ר' (destourner) בלעז.

וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם – למחר בהשכמה, טרם יכיר איש את רעהו תלכו לכם, פן ירגישו אנשי העיר בכם, כי ירא אני פן ירעו לכם, כי רעים וחטאים הם מאד.

וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין – השיבו לו: וכי מפני פחדם נִכָּנֵס לביתך? תיור גדול יש לנו, שאנו שלוחים של מקום, ועתה ברחוב נלין מפני זאת שאמרת, ונראה מה יוכלו עשה.

פסוק ג

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד – כאדם שאומר: מה תועילו במחלוקת? וְשָׁמְעוּ, כי מה תועלת להתקוטט עִם עַם מת? הרבה יִרְאוּ גבורתו של הקדוש ברוך הוא.

פסוק ה

וְנֵדְעָה אֹתָם – לולי כי אמר להם לוט: (בראשית יט ה) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת וגו', הייתי אומר כי לא היו מבקשים אותם, כי אם לידע אם הם מרגלים או אנשים רעים וגנבים; אבל מתשובתו של לוט, שאמר: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, יש להבין כי לעבירה היו תובעים אותם, להעליל בהם.

פסוק ט

הָאֶחָד בָּא לָגוּר – בכאן ניכר רשעם, שניצלו כולם מהמלכים של כדרלעומר בשבילו, ועתה מחרפים אותו [הגה"ה].

פסוק יא

סַּנְוֵרִים – הוא דרך שיגעון ועיוורון: סבור לראות ואינו רואה, וכשיש לו לילך כאן, הולך במקום אחר, כמו (מלכים ב ו יח) ארם שהיו סבורים ללכת לעיר אחרת והלכו בשומרון; ולפיכך: (בראשית יט יא) וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח – כי כשהיו סבורים לילך אצל הפתח, היו הולכים למקום אחר.

פסוק יב

עֹד מִי לְךָ פֹה – כלומר: עוֹד מִי יש לְךָ פֹה, (בראשית יט יב) חָתָן וגו'.

פסוק יד

וַיְהִי כִמְצַחֵק – מחזיקים אותו כשוטה, כי לא האמינו.

פסוק יז

הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ – כלומר: רוץ מהרה ואל תבט אחריך – כאדם שאומר לחברו 'נְבוש אַלֵיץ מֵיאַה רְגַרְדונְטא' (ne vous allex moi regardant; אל תלכו בהביטכם בי), אלא מהרו ללכת, כי הענן עולה ובו גפרית ואש ומתפשט על הארץ כמו ענן הגשמים, ואם ידביק אתכם, הרי אתם מתים.

פסוק יח

אַל נָא אֲדֹנָי – לאנשים אמר, שאמרו לו: (בראשית יט יז) הָהָרָה, ואמר להם: אַל אֲדֹנָי – אל תאמרו לי שאלך ההרה, כי רב הדרך ביני ובין ההר, ועד שלא אבוא שם יתפשט הענן על כל וידבקני. וזה אֲדֹנָי – 'חול' לפי הפשט, ואחר כך מרוב פחדו התחיל להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ולומר: (בראשית יט יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ וגו'. ולפיכך שָׂם הפסוק בין מה שאמר לאנשים ובין התפילה שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

פסוק כ

הֲלֹא מִצְעָר הִוא – כלומר: קטנה היא ואין זה דבר גדול אם תניחנה. כל 'הֲלֹא' שבמקרא תמיהה היא; והוא שינון (si non) בלעז; וכך אמר: כי לא מצער היא וקטנה?! ואם כן אין זה דבר גדול שאני מבקש; וכן (בראשית כ ה) "הֲלֹא הוּא אָמַר לִי" – וכי לא אמר לי שהיא אחותו?! וכן (ישעיה מ כח) "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה" וגו' – וכי לא ידעת מעצמך, אם לא שמעת כי אלוהי עולם ה'?! בלא שמיעה אתה יכול להבין כי הוא אלוהי עולם מתוך גבורתו ונוראותיו ונפלאותיו; וכן כולם.

פסוק כא

גַּם לַדָּבָר הַזֶּה – מוסף על ששמעתי להצילך.

פסוק כב

כִּי לֹא אוּכַל – דרך בני אדם הוא מדבר, כי הכל הוא יכול, כי כל זה ממה שהשיב הקדוש ברוך הוא ללוט. או שמא על ידי הנביא השיבו, ואמר הנביא: כִּי לֹא אוּכַל; וכן תירגם אונקלוס: "לית לי רשות".

עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. כי עד שם היה 'בלע', ולפיכך הוא אומר (בראשית יד ב) "וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" – שנקראת 'צוער' לאחר זמן.

פסוק כד

וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה – מפורש בהלכה (בראשית רבה נא ב) (סנהדרין לח ב) כי כן דרך הפסוק לדבר, ואורחיה דקרא הוא, כמו (בראשית ד כג) "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו... נְשֵׁי לֶמֶךְ" – שמדבר על עצמו כמו מֵאחר; וזהו פשוטו ועיקרו.

פסוק כו

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ – הייתה מבטת, מתאחרת, שלא הייתה ממהרת לילך – 'מישא אליט רגרדונטא' (בלעז; אלא הולכת ומבטת) עד שנשארה (בראשית יט כו) מֵאַחֲרָיו, והדביקתהּ הענן הנפשט, ונפל עליה מן הגפרית ומן המלח; כי במקום שנופל גפרית, נופל מלח עמו, כמו שנאמר (דברים כט כב) "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה" וגו'.

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח – כלומר: מצבה ותל; שכל כך נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם הייתה שם אשה, שהייתה מכוסה כולה ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק. אבל העולם אומרים, כי גופה נהפך להיות מלח, ועדיין היא נראית בארץ ההיא.

פסוק לא

וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ – סבורות היו שמכה זאת פשטה בכל העולם, וכשם שלא נשאר מן המבול רק נח ובניו, כך סבורות שלא נשאר רק לוט ובנותיו.

פסוק לז

מוֹאָב – כלומר: מאבי הריתיו.

הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם – כלומר: עדיין הוא אב לאותה אומה שנקראת 'מואב', כי עדיין לא נשתנה השם באומה אחרת. כי פעמים ששם האומה משתנה על ידי שהיא גולה, ואומה אחרת באה במקומם ונקראים על שם הראשונים, כמו בני עשו שנקראו 'שעיר' על אשר ירשו את ארץ שעיר. ולכך מגיד לך הסופר שעדיין לא נשתנה שמותם, כי בדבר שאין לו הפסק לא שייך לומר עַד הַיּוֹם [הגה"ה].

פסוק לח

בֶּן עַמִּי – מעמי הוא אותו שהריתי ממנו.