ביאור:ספרי זוטא במדבר/יא
פרק יא[עריכה]
פסוק א[עריכה]
דרשה על "ויהי"; והשוו מגילה י ב, שם "ויהי" (או "ויהי בימי") - לשון צרה. וראו גם ספרי פה, שם הנוסח מוצלח יותר: "אין "ויהי" אלא שהיה להם דבר מתחילה", כלומר בעיה שחזרה כמה פעמים: הרשעים בעם חיפשו עילה לפרוש מהקב"ה. דורש 'מתאוננים' – מתאנים, מחפשים תירוץ לדרכם. המניע המיוחס להם הוא דיני עריות - ראו ספרי צ. |
"ויהי העם", אין "ויהי" אלא דבר שלא היה להם תחלה
מלמד שהיו למודין להיות מקולקלין וחזרו לקלקולן הראשון
וכן הוא אומר "ויהי האיש ההוא גדול" (איוב א, ג). "ויהי" אין ויהי אלא דבר שלא היה להם תחלה למעשה הטוב
וכן הוא אומר (שמואל א א, א) "ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים; אין "ויהי" אלא דבר שלא היה תחלה
אף כאן דבר שלא היה להם תחלה! מלמד שהיו למודין להיות מקולקלין, וחזרו לקלקולן הראשון.
"ויהי העם" - אין העם אלא רשעים, שנאמר "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (שמות לב, לא)
אבל כשהוא קורא אותם "עמי" - אין עמי אלא כשרים, שנאמר "שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז, טז).
"כמתאוננים" אין מתאוננים אלא כמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום
שכן הוא אומר ביורם בן אחאב "כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי" (מלכים ב ה, ז)
וכן הוא אומר בשמשון "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד).
ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין מתאוננים אלא מתלהמים שנאמר "דברי נרגן כמתלהמים" (משלי כו, כב)
אבל סכין ירדה משמים ובקעה את כריסן, שנאמר "והם ירדו חדרי בטן".
ר' שמעון אומר: אין כמתאוננים אלא כמאנינים שנאמר "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו, יד).
"כמתאוננים רע" אין רע אלא עבודה זרה, שנאמר "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידכם" (דברים לא, כט)
העם רצו שהקב"ה ישמע את תלונותיהם כדי להרגיז אותו. דורש "באזני ה'". |
"באזני ה'" - מלמד שהיו מתכוונים להשמיע למקום. מושלין אותו משל, למה הדבר דומה?
באחד שהיה עומד ומקלל את המלך בתוך השוק. נמצא המלך עובר. אמרו לו "שתוק, שלא ישמע המלך!"
אמר להם 'מי יאמר לכם, שלא נתכוונתי אלא להשמיעו!' כך היו ישראל מתכוונין להשמיע את המקום.
שני הסברים לאש: דורש "ויחר אפו" – התחמם–חימה-אש, או ששלח בהם את כבודו שבו פגעו. הסיבה שכאן לא עצר אהרון את הפגיעה היא שלא היה מקום "בין המתים לבין החיים", בניגוד למגפה בזמן קורח. וראו ספרי פה. |
"וישמע ה' ויחר אפו" - נתמלא עליהן חימה, וירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהן מאחת יד והולכת
ולא היה בין המתים לבין החיים כלום, כענין שנאמר "ויעמוד בין המתים ובין החיים" (במדבר יז, יג)
"ותבער בם אש ה'". רבן גמליאל אומר: לפי שהלשינו ישראל על הקדוש ברוך הוא
ואמרו "היוכל אל לערוך שלחן במדבר" (תהלים עח, יט)
וראה הקדוש ברוך הוא שהלשינו על כבודו, וכבודו אש אוכלה - שלח בהן אש ואכלה אותן
שנאמר "ותבער בם אש ה'"
מיכן אתה למד שכל המלשין על חברו בסתר - אין לו רפואה, שנאמר "מלשני בסתר רעהו אתו אצמית" (תהלים קא, ה).
הנכחת הקב"ה והשראת שכינתו מסומלת באש, הן במובן החיובי, של קבלת הקרבנות או פגישה עם מלאכים – הן במובן של פגיעה בבני אדם. |
שתים עשרה פעמים ירדה אש מן השמים, ששה לשבח, ואלו הן: ראשונה של "ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט, כד)
שניה של גדעון (שופטים ו, כא), שלישית של מנוח (שופטים יג, כ),
רביעית בימי דוד, שנאמר "ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים" (דברי הימים א כא, כו)
חמישית בימי שלמה, שנאמר "ואש ירדה מן השמים" (דברי הימים ב ז, ג)
ששית בהר הכרמל (מלכים א יח, לח).
וששה לגנאי, ואלו הן: ראשונה של נדב ואביהו (ויקרא י, ב), שניה של מתאוננים (במדבר יא, א),
שלישית של קרח (במדבר טז, לה), רביעית בימי איוב "ואש אלהים נפלה מן השמים" (איוב א, טז)
חמישית ושישית בימי אליהו כשבאו אליו שלוחי אחזיה (מלכים ב א', י'-י"ב)
ת"ק מפרש 'קצה' – כפשוטו, לדעתו חטאו ונפגעו הגרים – הערב-רב. ר' שמעון מפרש 'קצה' -קצין, מנהיג. לדעתו חטאו המנהיגים של העם, בדומה לחטא בעל פעור, והם שנענשו; וראו ספרי שם. |
"ותאכל בקצה המחנה", ר' שמעון בן מנסיא אומר: אלו הגרים שהיו עומדין בקצה המחנה.
ר' שמעון אומר: ותאכל בקצה המחנה - בגדולים שבהם ובמוקצעין שבהן!
פסוק ב[עריכה]
ראו ספרי פו. הפניה למשה היא כאל בעל קשרים עם הקב"ה, והפונים אליו מנצלים את הקשרים הללו, בדומה לדמות האדמו"ר בחסידות. |
"ויצעק העם אל משה", וכי מה היה משה יכול להועיל להם? והלא לא היה צריך לומר אלא "ויצעק העם אל ה'!"
מושלין אותו משל: למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו, והלך לו אותו הבן אצל אוהבו של אביו.
אמר 'צא ובקש לי מאבא', כך אמרו ישראל למשה 'צא ובקש לנו מן המקום!'
יכול שעיכב בידם משה? אמרת "ויתפלל משה אל ה'". יכול שעיכב בידו המקום? אמרת "ותשקע האש"
ראו ספרי שם; האש נשארה נוכחת במחנה, וכך היא המשיכה לאיים על חוטאים פוטנציאליים. |
שקעה היא במקומה, שאלו הלכה לאחת מכל הרוחות - סופה היתה לכלות את כל הרוח
או אלו עלתה לשמים - סופן היה לחזור לקלקולן הראשון! אלא "ותשקע האש" - שקעה היא במקומה.
ר' יהודה מזהה את האש המסמלת את קבלת הקרבנות עם האש הממיתה בני אדם, ולטענתו האש הזאת נשארה במשכן ואחריו במקדש; וראו לעיל רשימת הירידות של האש לטובה ולרעה. |
ר' יהודה אומר: אותה האש שירדה מן השמים - שקעה בארץ, ולא חזרה למקומה לשמים
אלא נכנסה לאהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר היתה האש יוצאה ואוכלת אותן
שנאמר 'ותרד אש מן השמים ותאכל' (ויקרא ט, כד) אין כתיב, אלא "ותצא!
ואותה האש, היא שאכלה נדב ואביהו, שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (ויקרא י, ב)
והיא שאכלה עדת קרח, שנאמר "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש" (במדבר טז, לה)
ואין אדם נפטר מן העולם אלא עד שיעבור עליו מאותה האש, ששקעה בארץ, שנאמר "ותשקע האש"
פסוק ג[עריכה]
ראו ספרי שם. המקום נקרא 'תבערה' והשם הזה מנציח את נוכחות האש המאיימת; ושם משה הוא הקורא לתשובה של ישראל. |
"ויקרא שם המקום ההוא תבערה", אין 'תבערה' אלא כאדם שהוא אומר לחבירו "תבער אש פלוני במקומו"
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם עשיתם תשובה – "ותשקע האש", ואם לאו - אדיין היא במקומה!
ראו ספרי שם. השמות שקוראים בהם למקומות הם חדשים ומקוריים, על שם ההתרחשויות שהיו במקום. |
יכול כן היה שמו מקודם? תלמוד לומר "כי בערה בם אש ה'". משאירע היה נקרא, לא כן היה שמו מקודם!
כיוצא בו אתה אומר "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" (שמות יז, ז), יכול כן היה שמו מקודם?
תלמוד לומר "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'". משאירע היה נקרא, לא כן היה שמו מקודם!
פסוק ד[עריכה]
ראו ספרי שם. לעניין זיהויים של המתאוים חוזרות הדרכים שפגשנו לעיל בפס' א: הערב רב או המנהיגים של ישראל. |
"והאספסוף אשר בקרבו", אי אתה יודע מי אלו שהיו מרגילים את ישראל לעבירה?
ר' שמעון בן מנסיא אומר: אלו הגרים, שנאמר "והאספסוף אשר בקרבו".
ר' שמעון אומר: אלו הזקנים, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טו).
אם כן עשו הזקנים - על אחת כמה וכמה שאר הטרטינים! האנשים הפשוטים
וכן הוא אומר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו, ב), מלמד שהיו אוחזין בנשים ומענין אותן בשווקים
אם כן עשו בני הדיינין - על אחת כמה וכמה שאר בני אדם!
"התאוו תאוה", יכול שהיו מתרעמין על דבר שלא טעמו מימיהן? תלמוד לומר "התאוו תאוה"
על המן שהיה יורד להם בכל יום היו מתרעמין, לא על דבר שלא טעמו מימיהן!
"וישובו ויבכו גם בני ישראל", ר' שמעון בן מנסיא אומר: הא ידעת שהראשונים לא היו מבני ישראל!
ר' שמעון אומר: "בני ישראל' – "גם בני ישראל", אף הראשונים היו מבני ישראל!
"ויאמרו מי יאכילנו בשר", יכול מפני שלא היה להם בשר לאכול היו מתרעמין?
והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, מקנה כבד מאד" (שמות יב, לח)
יכול מפני שאכלום במדבר? והלא כבר נאמר בכניסתן לארץ "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד" (במדבר לב, א)
אלא שהיו מבקשי עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום!
פסוק ה[עריכה]
ראו ספרי פז. הזכרונות של ישראל ממצרים אינם אותנטיים, ונאמרו רק כדי להתרחק מהקב"ה ומהחיוב במצוות, וראו לעיל פס' ד. וראו גם את דברי ר' אלעזר המודעי במכילתא ויסע א - תשובה אחרת לאותה שאלה. |
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", אמר ר' שמעון: וכי יש בעיניך שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם?
והלא כבר נאמר "ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם" (שמות ה, יח),
מה תבן לא היו נותנין להם חנם, אבל דגים יהו נותנין להם חנם? אם כן מה אני מקיים "חנם"? חנם מן המצוות!
ראו מכילתא ויסע ד, שהמן היה מתאים עצמו לצפיות האוכלים אותו; ר' שמעון מחריג את הקישואים וכו', שאינם מאכלים בריאים ולכן המן לא הפך לקישואים, בצלים וכו', אבל ישראל פירשו את ההחרגה הזאת כחולשה של הקב"ה. |
"את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים"
ר' שמעון אומר: מפני מה היה מן משתנה להן לכל מין, חוץ מחמשת המינים הללו?
אלא מושלין אותו משל: למה הדבר דומה? למלך שמסר את בנו לפדגוגו
אמר לו: הזהר בכבוד בני, שלא יאכל בני מאכל רע, ושלא ישתה משקה רע
וכל שכן היה אותו הבן אומר 'לא בשבילי שהוא אוהבני, אלא שאי אפשו לאכול' שאינו רוצה שאוכל
וחכמים אומרים: אף המן היה משתנה להן לכל מין, אלא שלא היו רואין בעיניהן אלא המן בלבד
שנאמר "אין כל בלתי אל המן עינינו", אין לנו אלא המן בשחר והמן בערב!
פסוק ו[עריכה]
ראו ספרי פח. המן הוא מאכל מוצלח, שכולו נספג בגוף האוכל ואינו גורם לצואה, ודווקא משום כך הוא חשוד בעיני ישראל. והשוו לדברי ר' שמעון בתחילת פס' ה, המצביעים על בעיה דומה. |
"ועתה נפשנו יבשה אין כל", אמרו עתיד הוא המן להתפח בתוך כריסינו להרגינו!
וכי יש לך ילוד אשה שאינו מוציא מה שהוא אוכל? כך היו אומרין!
ר' שמעון אומר: מה את משיב "ויתד תהיה לך על אזיניך והיה בשבתך חוץ" וגו' (דברים כג, יד)?
אמור להן: מה שהיו תגרי גוים מוכרין להן - יצא מהן, אבל המן לא יצא מהן לעולם
שנאמר "לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח, כה) לחם שהוא ניטוח באיברים.
ראו ספרי שם. דרשות המחלקות פסוק באמצעו ומיחסות כל חלק לדובר שונה, או לנמען שונה; וראו גם תוספתא סוטה ט ה. |
"בלתי אל המן עינינו, והמן כזרע גד", אתה סבור מי שאמר זה אמר זה? לא מי שאמר זה אמר זה!
ישראל אמרו "אין כל בלתי אל המן עינינו"
והמקום מפייס לכל באי העולם, ואומר להם ראו מפני מה הן מתרעמין עלי; "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח"!
כיוצא בדבר אתה אומר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" וגו' (בראשית לח, כו) אתה סבור מי שאמר זה אמר זה? לא מי שאמר זה אמר זה!
יהודה אמר "צדקה ממני... על כן לא נתתיה לשלה בני" והמקום אומר "ולא יסף עוד לדעתה",
משידע יהודה שהיא כלתו - לא יסף עוד לדעתה.
כיוצא בדבר אתה אומר "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כה, יח) אתה סבור על מי שנאמר זה נאמר זה?
לא: על ישראל נאמר "ואתה עיף ויגע", ועל עמלק נאמר "ולא ירא אלהים"!
כיוצא בדבר אתה אומר בסיסרא "מדוע בושש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים ה, כח)
עד כאן אמרה אמו; "חכמות שרותיה תענינה הלא ימצאו יחלקו שלל" - עד כאן אמרה אשתו
נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש רוח הקודש לדבורה על אמו של סיסרא
אף היא אמרה 'אל תצפי לסיסרא בנך עוד מעתה,' "כן יאבדו כל אויביך ה'"!
כיוצא בדבר אתה אומר "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה" (שמואל א ד, ח) עד כאן אמרו כשרים שבהן
הרשעים אמרו "אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר"
אמרו: עשר מכות היו לו להביאן על המצרים, ושאר מכות כלה בעמו במדבר; מעכשיו אין לו מכה עוד מעתה
אמר להן המקום: אתם אמרתם שאין לי עוד מכה מעתה - אף אני אביא עליכם מכה שלא נהיה בכל העולם כיוצא בה!
הא כיצד? היה אחד מהן יושב בטחור בבית שימוש - ועכבר עולה מן הארץ ושומט את מעיו ונבלע בתהום!
שנאמר "ותכבד יד ה' על האשדודים וישתרו להם טחורים" (שמואל א ה, ט).
דבר אחר: היה אחד מהן יושב על הארץ - ועכבר עולה מן הארץ ושומט בני מעיו ויורד לתהום!
עשו להם ספלים, והיה אחד מהן יושב בתוך הספל במקום סגור - ועכבר עולה ואומר לספל 'תן כבוד למי שבראך'
והיה הספל נבקע מאליו, ועכבר עולה ושומט את בני מעיו ויורד לתהום!
כיוצא בדבר אתה אומר "ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר
מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר
כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער
ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה וגו'? (ירמיהו כ"ו, י"ח-י"ט) עד כאן אמרו כשרים
רשעים מה אמרו? "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים
וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו וישמע המלך יהויקים וגו' (ירמיהו כ"ו, כ'-כ"ג) לא רצה לקברו
ואמרו כשם שנהרג אוריה - כך ירמיה חייב ליהרג
שנאמר "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו".
כיוצא בדבר אתה אומר בבעז "חי ה' שכבי עד הבקר" (רות ג, יג),
מלמד שהיה יצר הרע מסערו כל הלילה ואומר לו: אתה מופנה מבקש אשה והיא מופנה מבקשת איש
עמוד ובעלה ותהי נא לך לאשה! נשבע בעז ליצרו ואומר: "חי ה'" שלא אקרב בה, ואל האשה אמר "שכבי עד הבקר"
וכן הוא אומר "אין כל בלתי אל המן עינינו", והמקום מפייס לכל באי העולם "והמן כזרע גד הוא"!
פסוק ח[עריכה]
ראו ספרי פט. והשוו מכילתא ויסע ב, שם נאמר שהמן לא ירד בתוך המחנה אלא במדבר, מחוץ למחנה, כדי למנוע גזל: "'וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ', שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַחֲצֵרוֹת וּמְלַקְּטִין, אֶלָּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַמִּדְבָּרוֹת וּמְלַקְּטִין." |
"שטו העם ולקטו". יכול משהיו מצטערים בשעת לקיטתו היו מתרעמין?
תלמוד לומר "שטו העם ולקטו", לפתח ביתו היה יוצא ומפרנס צרכו וצורך ביתו, ואחר כך "וחם השמש ונמס".
בניגוד לדרשה הקודמת, הדרשה הנוכחית טוענת שאכן הרשעים טרחו יותר מאחרים לחפש את המן, והיו צריכים לשוט (ללכת הרחק) לשם כך. |
כתיב "שטו העם ולקטו" וכתיב "ויצא העם ולקטו" (שמות טז, ד) וכתיב "וברדת הטל על המחנה" (במדבר יא, ט)
הא כאיזה צד? - צדיקים מוצאין אותו על פתח בתיהן; בינונים יוצאין ללקוט; רשעים "שטו" ולוקטין.
"וטחנו ברחים", והלא לא ירד לרחים מעולם! אלא מלמד שהיה משתנה לכל הנטחנים ברחים!
"או דכו במדוכה", והלא לא ירד למדוכה למעולם! אלא מלמד שהיה משתנה להן לכל הנידוכין במדוכה!
יכול שאין לי שהיה משתנה להן אלא לכל אלו?
ראו ספרי שם. המן שימש לא רק לאכילה אלא גם לבישום; דורש "או". |
ומניין אתה אומר, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הוצרכה אשה למיני בשמים אלא היו מתעשנות מן המן?
תלמוד לומר "או דכו במדוכה", ונאמר "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב, ז)
לא היו חסרין אלא 'דבר'; כלומר כל מה שאתה שואל היה ניתן לך אלו דברת בפיך!
"ובשלו בפרור" והלא לא ירד לקדרה לעולם! אלא מלמד שהיה משתנה להן לכל המתבשלין בקדרה!
"ועשו אותו עוגות", והלא לא ירד להם לתנור מעולם! אלא מלמד שהיה משתנה להן לכל הנאפים בתנור!
יכול שאין לי שלא היה משתנה להן אלא לכל אלו? ומניין לכל הנלקטין בשדה? תלמוד לומר 'לקטו' "ולקטו".
משל באדם שהוא אומר לחבירו 'רוצה אני לאכול תאנים' 'רוצה אני לאכול ענבים'
כך היה המן משתנה להן לכל הנלקטים בשדה!
ראו ספרי שם. ליש (בצק) שמן דבש – ראשי תיבות לשד. מתואר כאן מאכל הדומה לכנאפה של ימינו. |
"והיה טעמו כטעם לשד השמן" - הדבר הזה אמור נוטריקון; הדבר הזה משמש לשלשה דברים: לייש ושמן ודבש
כליש שהוא ערוך בשמן ומקוטף בדבש - זו היתה בריתו של מן, וכך היו כשרים אוכלים אותו!
ראו ספרי שם. ארבע הדרשות הבאות משוות את המן לחלב אם, ודורשות לשד – שד – דד. הראשונה מציגה את המן כמאכל העיקרי של ישראל, השניה טוענת שהיה אפשר לאכול תמיד את המן ולמרות שאין גיוון לא היה הדבר מזיק לאוכלים אותו, השלישית עוסקת בגיוון של טעמי המן והרביעית עוסקת בקשיי הגמילה מן המן בימי יהושע. |
"לשד השמן", מה הדד הזה, שהוא עיקר לתינוק והכל טפילה לו - כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה לו.
דבר אחר: לשד השמן, מה הדד, שהוא מין אחד ובו מינים הרבה - לכך אומרין לאשה 'אל תאכלי שום' 'אל תאכלי בצל', בשביל התינוק.
דבר אחר: לשד השמן, מה הדד, התינוק יונק ממנו כל היום ואינו ניזוק - כך היו ישראל אוכלין המן ואינן נזוקין!
דבר אחר: לשד השמן, מה הדד התינוק מצטער בשעה שהוא פורש ממנו - כך נצטערו ישראל בשעה שפירשו מן המן!
"וישבת המן ממחרת" וגו' (יהושע ה, יב), אלו היה לישראל נשאר לישראל עוד מן מאותה הקניטה שקנטו לקיטה שליקטו באותו היום שמת משה
שהיו אוכלין ממנה ארבעים יום - לא אכלו מתבואת ארץ כנען!
כתיב "לחם" וכתיב "שמן" וכתיב "דבש"; הא כאיזה צד? לחם לנערים, שמן לתינוק, דבש לזקנים!
פסוק ט[עריכה]
"וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו", מגיד שהיה יורד על האסכופים ועל המזוזות
או לפי שהיה יורד על האסכופים ועל המזוזות, יכול יהו אוכלין אותו מלוכלך ומטונף?
אמרת "ותעל שכבת הטל" (שמות טז, יד),
הא כיצד? גליד היה יורד תחלה, ונעשה כאסקוטלין, והמן יורד עליו
הרי מלמטן, אבל מלמעלן יהיו שרצים וזבובים שוכנים עליו? אמרת "ותעל שכבת הטל", שהיה מונח כבגלוסקים! כאילו הוא בקופסא
והיו קוראין את שמע ומתפללין, ואדם יוצא אל פתח ביתו, מתפרנס צרכו וצורך ביתו, ואחר כך "וחם השמש ונמס" (שמות טז, כא).
דרשה בגנות ישראל, המתיחסים לקב"ה רק כשהם זקוקים ללחמו. כדי שיתיחסו אליו בכל יום נאלץ הקב"ה לחלק את המן במנות קטנות בכל יום. המן היה מתקלקל בכל יום ובכך משרה חוסר בטחון קיומי ומחייב את ישראל להתפלל בכל יום לחזרתו של הנס. |
ר' שמעון אומר: מפני מה לא היה המן יורד לישראל פעם אחת בשנה? - כדי שלא יופכו את פניהם מאביהן שבשמים.
מושלין אותו משל, למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו, וגזר להיות מפרנסו פעם אחת בשנה
ולא היה הבן מביט להקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו!
גזר להיות מפרנסו בכל יום ויום, והיה אותו הבן אומר 'אלו איני מקביל פני אבא אלא בשעת פרנסתי דיי'
כך היה בתוך ביתו של אדם חמשה זכרים או חמש נקבות
והוא יושב ומצפה ואומר 'אוי לי שמא לא ירד המן למחר ונמצא בני מתים ברעב
יהי רצון מלפניך שירד!' נמצאו הופכין פניהן לאביהן שבשמים.
דבר אחר: כדי שיאכל אותו חם! דבר אחר: מפני משוי הדרך.
גם העליה למקדש בירושלים, כמו המן, היא הזדמנות לגילוי שכינה; ולכן אין בירושלים מעיינות חמים, כדי שהמיקוד של הביקור יהיה בהתגלות (מצווה לשמה) ולא בהנאות הגוף. |
יוסי בן יהודה אומר: מפני מה לא ברא הקדוש ברוך הוא חמים בירושלם?
שלא יהא אדם אומר לחבירו 'לכה לך ואנו עולים לירושלם' והוא אומר לו 'למה?'
והוא אומר לו 'אלו בשביל רחיצה אחת אנו עולין לירושלם – דיינו'; נמצאת עלייתן שלא לשמה!
פסוק י[עריכה]
ראו ספרי צ: דורש 'למשפחותיו' – על פירוק משפחותיו, שנגרם מדיני העריות; והשוו נחמיה ח ט. הבכי היה למעשה לא על המן ועל הירקות במצרים אלא מאחורי הטענות הללו עמדו דיני העריות, וראו לעיל פס' ד-ה, 'מבקשים עלילה לפרוש מן המקום'. |
"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" ר' נהוראי אומר: מלמד שהיו בוכין בשעה שאמר להן לפרוש מן העריות
היה כל אחד מהן נושא לאחותו, לאחות אביו, לאחות אמו, לאחות אשתו
וכיון שאמר להם לפרוש מן העריות התחילו מתרעמין.
ראו שם; דרשה שונה מזו של ר' נהוראי, העוקבת אחרי הפשט: הבכי היה על זכרון המאכלים במצרים ולא על דיני העריות – אלא שהיו מתכנסים משפחות שלמות לבכות עליו. |
"בוכה למשפחותיו", כיון שגבה לבם בחטא - נזדווגו משפחות, ואמרו את הדברים ברבים.
"איש לפתח אהלו" - כיון שהיו משמרים את משה יוצא מן המדרש היו יושבין ומתרעמין.
ראו שם; והשוו מכילתא ויסע ו: משה כעס על ישראל, אבל הקב"ה התפייס עימם, ואין הדרשה מובנת, שהרי נאמר בפירוש 'ויחר אף ה' מאד'! – ונראה שהדרשה היא על פס' יא-טו, שם הקב"ה מרגיע את משה ומונע את תלונותיו על העם. במעשה העגל אכן התפייס משה והתפלל לקב"ה שיסלח לעם. |
"ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע" - כאן המקום מגביה ומשה ממיך, ובמקום אחר משה מגביה והמקום ממיך.
פסוק יא[עריכה]
ראו ספרי צא; בפסוק משמות לב אכן מופיע הציווי "להנחות" את בני ישראל, ונראה שהכוונה להנהגה 'רכה', המספקת את צרכיהם; אבל באותו פסוק מופיעה הפניה לדיבור קודם "אשר דברתי", המזוהה כאן עם שמות ו, שם כופה הקב"ה על משה ואהרון את ההנהגה של ישראל. |
"ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך", עליו הכתוב אומר "ועשיר יענה עזות" (משלי יח, כג)
"כי תאמר אלי שאהו בחיקך", אימתי אמר לו את הדבר?
בשעה שאמר לו "לך נחה את העם וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב, לד).
עדיין הדבר תלוי ולא תלוי.
כיוצא בדבר אמרת "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו, יג)
אמר להן 'בני סרבנין הן, טרחנין הן, על מנת כן תהוא מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם ומסקלין אתכם באבנים'!
פסוק יג[עריכה]
דורש "לכל העם הזה" (פס' יג). |
"מאין לי בשר לתת לכל העם הזה" - וכי אחד הוא או שנים?
פסוק טו[עריכה]
ראו שם; דורש "אל אראה ברעתם", אלא שכנה הכתוב, (ראו ספרי פד), שמשה בקש מהקב"ה שיהרוג אותו כדי שלא יראה את הפורענות שתפגע בישראל. לפי דבריו מבטא כאן משה אהבה ואמפתיה לעם ישראל ולא כעס. והשוו לסוף פס' י. |
"ואם ככה אתה עשה לי הרגיני נא הרג", לפי שהראה הקדוש ברוך הוא למשה הפורענות העתידה לבוא עליהן
אמר משה "הרגיני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי"
מושלין אותו משל, למה הדבר דומה? לאחד שהיה יוצא, הוא ובניו - ליהרג
אמרת לספקלטור לתליין רבוני הרגיני תחלה, עד שלא תהרוג את בני
לא כמות שהוא אומר בצדקיהו "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו" (מלכים ב כה, ז)
אלא הרגיני תחלה, עד שלא תחרים את בני
כך אמר משה הרגיני נא הרוג תחלה ובל אראה בפורענות העתידה לבוא עליהן:
פסוק טז[עריכה]
ראו ספרי צב; התלונה של משה היא על בדידותו בהנהגה, ולכן הפתרון לה הוא הסמכת 70 הזקנים, שעשויה להתפרש גם כפגיעה בסמכותו של משה. |
"ויאמר ה' אל משה אספה לי", לפי שאמר משה "לא אוכל לבדי לשאת", אמר לו המקום: משה, הרי מה שבקשת נתון לך.
ראו שם; כל דבר שהיה שייך לקב"ה הוא נצחי מעצם ההגדרה. |
"אספה לי" - שתהא סנהדרין לשמי, כל מקום שהוא אומר 'לי' - הרי זה קיים לעולמי עד!
"שבעים" - שתהא סנהדרין של שבעים.
"איש" - שיהא בעל כח ובעל חכמה ובעל גבורה חתיכה ופסיפס.
"מזקני ישראל", לא במקום אחד ולא בשנים המקום חולק כבוד לזקנים.
ומה אם מלך מלכי המלכים ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם צריך לחלוק להם כבוד!
ומניין אף לעתיד לבוא המקום חולק כבוד לזקנים? אמרת "וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' (ישעיה כד, כג)
אינו אומר לא 'נגד מלאכיו' ולא 'נגד כהניו' ולא 'נגד נביאיו', אלא "נגד זקניו כבוד"
ומה אם מלך מלכי המלכים ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה בשר ודם צריך לחלוק להם כבוד!
וכן את מוצא, שהמקום מצטער על זקן אחד
שנאמר "קפצתי על עמי, חללתי נחלתי, ואתנם בידך לא שמתי להם רחמים, על זקן הכבדת עלך מאד" (ישעיה מז, ו)
כביכול מחול לך על כל מה שעשית - חוץ מ"על זקן הכבדת עלך מאד"!
ראו שם; לפנינו שתי דרשות הפוכות בהגדרת הזקנים המכובדים: ההגדרה היא לפני הקב"ה ומשה יגלה מי ראוי לכבוד בעתיד או: ההגדרה היא בידי משה, והקב"ה יסכים עם מה שהוא יקבע, לפי דעת הבריות; וראו גם אבות ג י. |
"אשר ידעת", אתה צריך לידע; כבר הן גלויין לפני.
דבר אחר: וכי צריך הקדוש ברוך הוא לומר למשה "אשר ידעת"? והלא גלוי לפניו מי שהוא ראוי לגדולה!
אלא מלמד שכל זקן שחלק לו ראש הדור כבוד - מן השמים הסכימו על ידו!
שכן הבריות משיבין ואומרין: כשר הוא איש פלוני וחסיד, ונאה ליקרא חכם!
ראו שם; השוטרים נאספו כשכר לקושי המיוחד שהיה עליהם במצרים ולאחריות שבה נשאו שם. |
ולמה אמר לו "ושוטריו"? לפי שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה, יד)
אמר לו: כשם שראו עמהן בצער שבמצרים, ומסרו עצמם עמהם ולקו בעבורם
יבאו ויראו עמהן ברווח שראן וינהגו עליהם בסררה וגדולה!
"ולקחתם אותם לי" - קחם בדברים: בתחלה אמרת להם דברי שבח, חזור ואמור להם דברי פגם
'על מנת כן תהו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם באבנים!
"אל אהל מועד" - הכניסם עמך לאהל מועד, לא שישמעו את הדיבר - אלא שיהו כל הבריות נוהגין בהן בכבוד ומראה
ואומרין: אשריהן אלו, שנכנסו עם משה לשמוע את הדיבר מפי הקדש!
פסוק יז[עריכה]
ראו ספרי צג, וראו גם מכילתא בחדש ג. וראו רשימת עשר הירידות באבות דר' נתן לד ו. |
"וירדתי", הרי זו אחת מעשר ירידות שבתורה, שהיה יום מנוי זקנים גדול כיום מתן תורה!
במתן תורה הוא אומר "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ), ובמנוי זקנים הוא אומר "וירדתי"!
"ודברתי עמך שם" - ודברתי עמך שם, ולא עמהם!
"ואצלתי מן הרוח", כאדם שהוא אוצל על חבירו
"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", למה היה משה דומה? לנר שהיה מונח על גבי מנורה
ודלקו ממנו נרות הרבה, אבל אורו של נר לא היה חסר כלום. כך לא היתה חכמתו של משה חסירה כלום!
"ונשאו אתך במשא העם", לפה שאמר משה "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב)
אמר לו "ונשאו אתך במשא העם", ולא תשא אתה לבדך:
פסוק יח[עריכה]
'התקדשו' – במובן התכוננו למותכם, ראו גם ספרי צד. |
"ואל העם תאמר התקדשו למחר", אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות
כענין שנאמר "התיקם כצאן לטבחה והקדישם ליום הריגה" (ירמיה יב, ג).
"כי בכיתם באזני ה'" - מלמד שהיו מתכוונין לפני המקום
"מי יאכילנו בשר" - לפי ששאלו את הבשר ממלא מעיין - לפיכך נתחייבו כלייה.
וכי לא היה בידם מה לאכול ומה לא לאכול, אלא מלמד שבקשו לאכול שֶלחִנַּם!
פסוק יט[עריכה]
"לא יום אחד תאכלון... עד חדש ימים", וכתיב "הבשר עדנו בין שניהם" הא כיצד?
הכשרים, כיון שהיה נותנו לתוך פיו - לא היו מספיק לחתכו עד שנפשו יוצאה
והרשעים היו מתבלסים בו ומתבלקטים בו סובלים ממנו - עד שנפשם יוצאה!
פסוק כ[עריכה]
"עד חדש ימים" - מלמד שנשתהה השליו אצלם שלשים יום.
"והיה לכם לזרא", שתהא מרחיקין אותו יותר ממה שקרבתם אותו!
הנוכחות של הקב"ה בישראל, "בקרבכם", מתפרשת על ידיהם בטעות כהסכמה שלו עם מעשיהם, וכך פוגעת בכבודו. וראו ספרי שם. |
"יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם" - מושלין אותו; משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו בניו ועבדיו גונבין ומביאין לפניו - והוא מקבל מהם
והיו הכל אומרין 'תדעו שהוא שפוי במעשיהם, שהוא מקבל מידם'
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מי גרם לכם שתיכנסו לדברים הללו? שכינתי לביניכם
שאלו סלקתי שכינתי מביניכם - לא נכנסתם לדברים הללו!
פסוק כא[עריכה]
ראו ספרי צה. לפי הדרשה של ר עקיבא משה פקפק ביכולתו של הקב"ה לפתור את הבעיה, והשוו תוספתא סוטה ו ד, שם אומר ר' עקיבא שדברי משה כאן חמורים יותר מחטא מי מריבה, אלא שהם היו בסתר, ולכן משה לא נענש עליהם. |
"ויאמר משה שש מאות אלף רגלי... הצאן ובקר ישחט להם" וגו'
ר' שמעון היה אומר: ר' עקיבא היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו דבר אחד, ונראים דברי מדבריו
ר' עקיבא הוא אומר: וכי אינו אפילו את מכנס כל הצאן שבעולם, הן ספיקות להן?
"אם את כל דגי הים יאסף להם" - וכי אינו אפילו את מכנס כל דגים שבעולם, הן ספיקין להן?
ואני דורש בו דבר אחד, ונראין דברי מדברי ר': "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"
יכול מפני שלא היה להם בשר לאכול היו מתרעמין?
והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות יב, לח)
יכול מפני שאכלום במדבר? והלה כבר נאמר בכניסתן לארץ "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב, א)
אלא מלמד שהיו מבקשין עלילה, היאך לפרוש מאחרי המקום!
"אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם" יכול מפני שלא היו להם דגים לאכול היו מתרעמים?
והלא באר היתה עמהן, ומעלה להם דגים שמנים כל צורכן!
אלא מלמד שהיו מבקשין עלילה, היאך לפרוש מאחרי המקום!
ראו ספרי שם. הדרשה השניה של ר' שמעון מציגה את משה כמתווך בין הקב"ה לעם: משה טוען שהמתת המתאוים תוציא על הקב"ה שם רע, כי אין הגיון בכך שישראל יקבלו את הבשר וישלמו עליו בחייהם, (כנראה דורש "ומצא"-מוצאת, ראו שמואל ב יח כב, כלומר המתת המתאוים תוציא על הקב"ה שם רע.) אבל כאשר משה מנסה לפייס את העם ולהוביל אותם לאמונה בקב"ה הוא נכשל. |
דבר אחר: "הצאן ובקר ישחט להם", לפה שהראה המקום למשה הפורענות העתידה לבוא עליהן
אמר משה רבינו: וכי הוגן? אומרין לחמור 'הא לך כור שעורים וינטל ראשך'?
אומרין לאדם 'טול ככר ורד שאול'? אמר לו: ומה אתה אומר? אמרת לו: אני הולך ומפייסן!
אמר לו: עד שאתה אומר כן, אני אומר לך שאינן שומעין לך! "עתה תראה היקרך דברי אם לא"
כיון שהלך משה לפייסן, אמר להם: "היד ה' תקצר?"
אמרו לו "הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, הגם לחם יוכל תת, אם יכין תת שאר לעמו"? (תהלים עח, כ)
אמרו פטורת היא, שאין בו כח לתת את שאלתינו!
פסוק כד[עריכה]
הדרשה תומכת בדרשה השניה של ר' שמעון, לעיל פס' כג. |
"ויצא משה וידבר לעם את דברי ה'" - מלמד שפייסן בדברים ולא רצו לקבל ממנו!
פסוק כה[עריכה]
ראו ספרי שם: הנבואה של שבעים הזקנים היתה חד פעמית, ומכאן שהם לא פתרו את בעיית ההנהגה של משה. |
"ויהי כנוח עליהם הרוח", מלמד ששרת עליהם רוח נבואה
והתחילו לדבר ברוח הקדש כל זמן שהיתה הרוח עליהם בלבד, שנאמר "ויתנבאו ולא יספו"
שלא יספו עוד להתנבאות מאחר אותה שעה!
פסוק כו[עריכה]
ראו ספרי שם: משה משתמש בקלפי כדי לפתור בעיות של אי שיוויון, ומעביר באמצעותו את התלונות הצפויות לקב"ה, כשם שיהושע חילק את הנחלות בגורל. כך נוצר המצב שאלדד ומידד לא נכללו בין 70 הזקנים. |
"וישארו שני אנשים במחנה", יש אומרים בקלפי נשתיירו
שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"
אמר משה: כאיזה צד אעשה? אברור חמשה מכל שבט - נמצאו עשרה חסירין. ששה מכל שבט - נמצאו שנים יתירין
אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה - נמצא אני מטיל קנאה בין השבטים!
מה עשה? בירר ששה מכל שבט ושבט, והביא שבעים ושנים פטקין: על שבעים מהן כתב זקן ושנים חלקים
ובללן ונתנן בקלפי, ואמר להם בואו וטלו פטקיכם! מי שעלה בידו זקן אמר לו 'כבר קדשך המקום'
ומי שעלה בידו חלק אמר לו 'המקום לא חפץ בך; אני מה אעשה לך?'
ראו ספרי שם: לפי דברי ר' שמעון אלדד ומידד לא נפסלו ע"י הקלפי, אלא נשארו במחנה מתוך צניעות; ודווקא משום כך זכו לנבואה יציבה ונמשכת, שאינה תלויה במשה. לפי דברי ת"ק הם התנבאו על מותו של משה, ולדברי ר' אליעזר הם שהביאו בנבואתם את השליו. |
ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש"
אמר אלדד ומידד: אין אנו ראויים לגדולה זו! הלכו והטמינו את עצמן
אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ומעטתם את עצמכם - הריני מוסיף לכם גדולה על גדולתכם!
ומה גדולה הוסיף להם? שכל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו; הן התנבאו ולא פסקו!
ומה נבואה נתנבאו? אמרו 'משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ'.
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: על עסקי שלו נתנבאו: 'עלה שלו, עלה שלו!'
פסוק כז[עריכה]
היכן היה יהושע? לפי יש אומרים ור' שמעון הוא הנער שבישר למשה על נבואת אלדד ומידד, ולפי ת"ק הוא היה באוהל מועד ואינו הנער המבשר; והשוו ספרי צו, שם ר' שמעון סובר כת"ק כאן. |
"וירץ הנער ויגד למשה", יש אומרים שהיה יהושע
והלא כבר נאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא), הא ידעת שלא היה יהושע!
ר' שמעון אומר: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר", האיר עתה שאף הראשון היה יהושע!
"אלדד ומידד מתנבאים במחנה" - זה הוא שאמרנו, שהיו מתנבאין והולכין עד יום מותן!
פסוק כח[עריכה]
ראו ספרי שם, ומכילתא עמלק א א. |
"אדני משה כלאם", אמר לו: רבינו משה, כלה אותם מן העולם! בני אדם שבישרו אותך הבשורה הקשה הזאת
דבר אחר: כלאם, אסרם בזקים ובקולרים, ולא כמות שהוא אומר בירמיהו "ונתתם אותו אל בית הכלא" (ירמיה לז, יח).
דבר אחר: "אדני משה כלאם", מיהושע למדנו "מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד יב)
שאמר למשה: רבי, כשם שהקב"ה מכלה את המורדים - אף אתה כלה אותם!
וכן את מוצא בגיחזי, כשאמר לו רבו "קח משענתי בידך ולך" (מלכים ב ד, כט) התחיל מסתמך והולך על מקלו
פגעו בו בני אדם, אמרו לו: לאיכן אתה הולך? אמר להן: להחיות את המת!
אמרו לו: והלא הקדוש ברוך הוא שממית ומחיה! אמר להן: אף רבי ממית ומחיה!
פסוק כט[עריכה]
ראו ספרי שם: הדרשה מבוססת על הדרשה דלעיל פס' כו, שתוכן הנבואה היה שמשה ימות ויהושע ימלוך במקומו. משה טוען שאין בו קנאה ביהושע ואין בכוונתו להפגע מהנבואה או לפגוע ביהושע, וככל שירבו הנביאים כן ייטב. |
"ויאמר לו משה המקנא אתה לי"? אמר לו משה: יהושע, סבור את שאני מקנא בך?
אלואי כל ישראל כיצא בך, אלואי בני כיוצא בך, ו"מי יתן כל עם ה' נביאים"!
פסוק ל[עריכה]
ראו ספרי שם; דינם של ישראל לא נגזר בלי נוכחותם של הצדיקים בתוכם, שמא יטו את הכף וימנעו את הפורענות. |
"ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל", מלמד שלא הביא המקום עליהם מכה עד שנכנסו צדיקים למחנה.
פסוק לא[עריכה]
ראו ספרי צז: דורש 'ויגז' – כגיזי צמר או מלשון גזז ראש – שהרוח הרגה מישראל וחתכה את ראשיהם, והרגה יותר מאלו שמתו באכילת השלו. |
"ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים", מלמד שהיה עולה מן הים כמין גזי צמר ונרטשת על גבי המחנה.
ויש אומרים שהרגה בירידתה יתר ממה שהרגה באכילתה.
ראו ספרי שם וכן מכילתא ויסע ג. לפי ת"ק השליו, שהגיע מן המערב, כיסה את המחנה ויצר מלבן הבולט מהמחנה מרחק של יום הליכה לצפון ולדרום. ר' מאיר מוסיף שגם לכיוון מערב. |
"ויטש על המחנה כדרך יום כה" וגו': "כדרך יום כה" - כלפי הדרום "וכדרך יום כה" - כלפי הצפון.
ר' מאיר אומר: אף "כדרך יום כה" - כלפי המערב!
"וכאמתים על פני הארץ", מלמד שהיה עולה מן הארץ על רום שתי אמות, כדי שלא יהו מצטערין עליה בשעת לקיטה.
ר' יוסי דורש "סביב", שהשליו היה על המחנה – ועל סביבו: המחנה היה בגודל שלוש פרסאות על שלוש, ומכאן שהשליו כיסה 9X9 פרסאות. |
ר' יוסי אומר: "ויטש על המחנה כדרך יום כה" וגו' - שלש פרסאות לכל רוח
וכן הוא אומר "ויפל בקרב מחניהו סביב למשכנותיו" (תהלים עח, כח).
אחרים אומרים: "ויטש על המחנה כדרך" - כדרך הלוכו הבינוני, עשרה פרסאות "יום" – עשרים, "כה" - ארבעים
מה תלמוד לומר שוב "וכדרך יום כה"? הרי שמונים, כלפי מעלה
וכן הוא אומר "תערוך לפני שלחן נגד צוררי" (תהלים כג, ה).
יכול שהיו אַסתָרסֵואות הדרכים מקולקלות? תלמוד לומר "וכאמתים על פני הארץ", על הפנוי שבארץ
ולהלן הוא אומר "ויפל בקרב מחניהו סביב למשכנותיו" שהיה מסובב למשכנות, וב' אמות היתה נטולה מן הארץ.
גם המן היה מוגבה מהאדמה, ולקטו אותו כמעל שולחנות זהב; וראו מכילתא שם, ולעיל פס' ט. |
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אף מן, לא אכלו אותו ישראל אלא מן הגבוה.
כיצד? יצאה רוח צפונית וכבדה את המדבר, וירד מטר וכיבש את הארץ, וירד הטל עליו, והרוח מנשבת בו
ונעשה כמין שלחנות של זהב, והמן היה יורד עליו, וממנו ישראל מלקטין ואוכלין!
והלא דברים קל וחומר: אם כך חס המקום על עוברי רצונו בעולם הזה
על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא!
פסוק לב[עריכה]
"ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה", אמרו: העצלים והחגרים והקטנים שבהן לקטו מאה כור!
ר' יהושע לומד מכאן את החובה לשחוט עופות, וראו ספרי שם. בספרי רבי הוא הלומד מתהלים ולא מכאן, ומפרש את הפסוק כפשטו. |
"וישטחו להם שטוח סביבות המחנה", ר' יהושע בן קרחה אומר: אל תקרי שטוח אלא שחוט
מגיד שהיא טעונה שחיטה.
אמר לו ר' יוסי: מיכן אתה למד שירד להם דבר הנטען שחיטה?
והלא כבר נאמר "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ים עוף כנף" (תהלים עח, כז), מגיד שהיא טעונה שחיטה!
אלא מה תלמוד לומר "שטוח"? שירד להן משטוחי משטוחי
מלמד שעשאוו משטוחים משטוחים סביבות המחנה:
פסוק לג[עריכה]
ראו ספרי שם וכן לעיל פס' יט. |
"הבשר עודנו בין שניהם" - כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מספיק לחתכו עד שנפשו יוצאה
אמרו רשע שבהן אכל - נרתז מיד; כשר שבהן נרתז לאחר שלשים יום.
"ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד", מלמד שלא הביא עליהם המקום מכה קשה כיוצא בה משעה שיצאו ממצרים
שנאמר "לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם" (תהלים ע"ח, ל'-ל"א).
פסוק לד[עריכה]
השוו ספרי שם ולעיל פס' ג. |
"ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה", יכול כן היה שמו מקודם?
אמרת "כי שם קברו את העם המתאוים", משאירע היה נקרא, לא כן היה שמו מקודם!
פסוק לה[עריכה]
קושר את פרשת קברות התאוה לעניין מרים הבא בחצרות. |
"מקברות התאוה נסעו העם חצרות", זו היתה בשעה שנצטרעה מרים
מלמד שחזרו חנייה אחת לאחוריהם בשביל מרים!