ביאור:משנה ערלה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
הערלה קשורה לפרי של העץ הצעיר, אבל בניגוד לביכורים אינה מובאת למקדש אלא מושלכת. בכך היא דומה לערלת האדם. והשוו לדברי מגילת המקדש, המחייבת למסור את פירות העורלה לכוהנים.
יתכן גם להשוות את הערלה לתהליך הכניסה לעם היהודי: בשני המקרים - הנטע הצעיר והתינוק - עוברים תקופת המתנה, ואז משליכים את העורלה. לאחר המילה של התינוק נוהגים לחגוג, ולאחר שנות הערלה של הנטע מביאים את פירות הרבעי לירושלים בשמחה ובהלל. גם דינו של אדם שהתרחק מהיהדות ו"נעקר ממטעו" דומה במידה מסוימת לדין הנטע העקור.
למעשה אין הרבה פרי בעצים הצעירים, ומשמעות הלכות הערלה אינה רבה מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה סמלית.
איסור הערלה הוא איסור גורף, החל גם על ההנאה מהפירות ולא רק על אכילתם, בדומה לאיסור כלאי הכרם. שני האיסורים הללו דומים גם בכך ששניהם חלים על פירות המטע. עם זאת, חיוב הערלה חל רק על פירות הנטועים לאכילה.
הכלאים נקראים "קדושה", ויתכן למצוא קדושה גם בערלה, אבל קדושה זו עולה על קדושת מתנות הכהונה, כי כאמור היא מחייבת השמדה של הערלה ושל הכלאים, בדומה לחמץ בפסח.
לכן עוסקת המסכת בחלקה הגדול ברמות האיסורים השונות, ובדרך הביטול שלהם ברוב. גם בכך דומה הערלה לכלאים - האיסורים הללו מתבטלים רק ברוב של אחד ומאתיים.
המסכת כוללת שלושה פרקים, המסודרים הן במידת הקירבה שלהם לאדמה, הן ברמת החומרה שבהם:
הפרק הראשון דן בשלב המטע, ומגדיר אילו פירות חייבים בערלה: הוא פותח במדרש הפסוק ויקרא יט כג, ועוסק בהגדרת היחס בין הערלה לבין הכניסה לארץ ולנטיעה בה. בפרק זה מתברר שיש לא מעט סיטואציות שבהן פטור הפרי מהערלה.
הפרק השני דן בחומרת איסור הערלה החל על הפירות, ומשווה אותו לאיסורים אחרים. חלק גדול מהפרק מתיחס לעירבוב של איסורים שונים ולשאלת הביטול שלהם. הערלה מתבטלת ברוב של אחד ומאתיים, ובתנאי שלא נתנה טעם בתערובת.
הפרק השלישי עוסק במוצרים שבהכנתם נעשה שימוש בערלה. בפרק זה מוצגת באופן החריף ביותר חומרת איסור הערלה, במיוחד לפי דעת ר' מאיר, שמוצרים רבים אינם מתבטלים אפילו ברוב של אחד ומאתיים, ואין ברירה אלא לשרפם.
בסוף המסכת מופיעה פיסקה המחזירה את הדיון לארץ ישראל, ומרחיבה את איסור הערלה מעבר לה. הערלה חלה גם בחו"ל - אמנם באופן קל יותר - בניגוד למצוות אחרות התלויות בארץ, כגון שביעית, תרומות ומעשרות. הניגוד הבולט ביותר הוא מול מצוות הביכורים, החלה רק בארץ ישראל, ושבה תדון המסכת הבאה.
איסור הערלה במטע[עריכה]
|
הפרק מסתמך על דרשות הספרא על (ויקרא יט כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". |
חטיבה I: הגדרת החיוב: עץ מאכל שניטע לאחר הביאה לארץ[עריכה]
|
איסור ערלה חל רק על הפירות, ורק על "עץ מאכל" (ראו ויקרא יט כג). אפילו אם מדובר באותם עצים, ובאותו מטע - אם חלק מהעצים ניטעו למטרות אחרות, כגון שוברי רוח, גדר או לשימוש בעץ - אין על פירותיהם איסור ערלה. וראו תוספתא א, שאם שינה את דעתו והתיחס למה שנטע כאל פרי - משתנה גם הדין. יתכן שר' יוסי מבחין אפילו בין ענפי העץ הפנימיים לבין ענפיו החיצוניים. |
(א) הנוטע לסייג ולקורות - פטור מן הערלה.
רבי יוסי אומר: אפילו אמר "הפנימי למאכל, והחיצון לסייג"
- הפנימי חייב, והחיצון פטור:
(ב) עת שבאו אבותינו לארץ, מצאו נטוע - פטור.
|
דרשה מצמצמת נוספת על ויקרא יט כג: החיוב תלוי בזמן ההגעה לארץ, אבל לא בבעלות עליה. לדעת ר' יהודה הביטוי "ונטעתם... לכם" מלמד שמדובר בעצים פרטיים. ת"ק מסביר שמדובר גם בעצים ציבוריים. והשוו תוספתא חלה א, ב, לגבי העושה חלה לרבים. במשנה מוסכם שמקום הנטיעה אינו משפיע, ואפילו אם העץ צמח מעצמו ללא נטיעה מכוונת (אבל נתפס כמיועד למאכל) - חייב. אבל ראו תוספתא ב, שלדעת ר' שמעון בן אלעזר העולה מאליו לרבים פטור מערלה. הרעיון הזה חוזר בסוף המסכת, שם נקבע שהערלה נוהגת גם בחו"ל, אמנם מדברי חכמים. לגבי הנוטע בספינה, השוו חלה ב, ב. |
- נטעו, אף על פי שלא כבשו - חייב.
הנוטע לרבים - חייב.
- רבי יהודה פוטר.
הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע,
- והנוטע בספינה, והעולה מאליו - חייב בערלה:
חטיבה II: נטיעה מחדש של עץ ותיק[עריכה]
|
אם יש צורך לנטוע את העץ מחדש - הוא חייב בערלה. אם נוטעים בגוש - מניית השנים מתחילה מהמשתלה. |
(ג) אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו,
- אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב.
נעקר הסלע מצדו, או שזעזעתו המחרשה, או שזעזעו ועשאו כעפר
- אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב:
|
השורש שנותר פוטר את העץ, כי הוא נחשב מחובר לקרקע. |
(ד) אילן שנעקר ונשתייר בו שורש - פטור.
וכמה יהא השורש?
- רבן גמליאל אומר משום רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא: כמחט של מתון. מחט עבה של אורגים, המיועדת להידוק (מיתוח) האריג על חוטי השתי.
|
הברכה של עץ קיים פטורה מן העורלה. אבל אם לאחר ההברכה נעקר העץ המקורי ונשתל שוב, או אם הזמורה של ההברכה נחתכה, אפילו אם עברו שנים רבות מאז ההברכה - מתחייבים בשלוש שנים של ערלה הן ההברכה, הן העץ המקורי, הן ההברכות שנעשו ממנו. |
(ה) אילן שנעקר ובו ברכה, הברכה והוא חיה ממנה אחרי העקירה העץ המקורי יונק משרשי ההברכה
- חזרה הזקנה להיות כברכה
- הבריכה שנה אחר שנה, ונפסקה ונעקר העץ - מונה משעה שנפסקה.
ספוק הגפנים זמורה ארוכה המשמשת להברכה, וספוק על גבי ספוק,
- אף על פי שהבריכן בארץ - מותר.
- רבי מאיר אומר: מקום שכוחה יפה - מותר,
- ומקום שכוחה רע - אסור. לדעתו אם הגפן יונקת בעיקר מן הארץ ולא מהעץ המקורי - חייבת בערלה אפילו אם מחוברת אליו.
חטיבה III: השוואות בין ערלה לאיסורים אחרים בשדה[עריכה]
|
הפירות שנמצאים על העץ בזמן שנעקר חייבים בערלה רק אם גדלו אחרי העקירה ב1/2%, שבשיעור כזה הערלה פוסלת. אם גדלו בפחות מכך - הגידול מתבטל ביחס לפרי, ופטורים מערלה. הלשון "נפסקה" במקום "אילן שנעקר" הוא בגלל משחק מילים עם "ספוק הגפנים". הברכת הגפן היא הרחבת הנטיעה, ואינה נחשבת נטיעה חדשה, ואילו עקירת העץ מחייבת בערלה למרות שלא נטע אותו מחדש. השורה האחרונה מעבירה לעניין הקשר בין הערלה והכלאיים, שגם הם מתבטלים רק באחד ומאתיים. |
(וכן) ברכה שנפסקה, והיא מלאה פירות, אם הוסיף במאתים - אסור:
(ו) נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות - הרי זה לא ילקט. לכתחילה
- ואם לקט - יעלה באחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוון ללקט. אם ליקט בכוונה לבטל - אינו מתבטל.
- רבי יוסי אומר: אף יתכוון ללקט, ויעלה באחד ומאתים:
ערלה וכלאי הכרם מתבטלים ב1/2%.
כרם שאחת הגפנים בו נאסרה משום כלאים, או משום ערלה - ואינו יודע איזו: האם מותר לבצור את היבול, וכיוון שיש בכרם יותר מ200 גפנים - יתבטל הפרי האסור? (השאלה מעשית, כי ממשנה ה עולה שלעיתים חל האיסור גם על עץ ותיק.)
לדעת ת"ק למרות שהיבול התבטל ברוב - אין לאסוף אותו לכתחילה אלא להחמיר ולוותר על כולו! - לדעתו אין הפרי המחובר מתבטל ברוב, כיוון שהוא טפל לעץ. וראו גם תרומות ט, ה.
אבל ר' יוסי מתיר, שהרי יש רוב של יותר מפי מאתיים שאינו ערלה. ר' יוסי רואה את עיקר האיסור בפרי, וכך ניתן להסביר גם את דבריו במשנה א.
והשוו שבת כא, א, שם מתיר ר' יהודה לגרום בכוונה לאיסור להתבטל ברוב, וכן תוספתא תרומות ח, ג, שם מתיר ר' שמעון לאסוף את התרומה שזרע כך שמה שנשאר יתבטל במאה.
(ז) העלים, והלולבים, ומי גפנים, וסמדר
- מותרים בערלה וברבעי ובנזיר, שנאסרו רק הפירות ואסורים באשירה. איסור שחל על העץ עצמו
|
דברי ר' יהושע הם הבסיס למשנה, ומהם הסיקו ת"ק ור' יוסי את דעותיהם. ר' אליעזר חולק על הצמצום של דיני העורלה לפרי, ואוסר כל שימוש בגפנים הצעירות. גם בהקשר של הנזיר הוא מחמיר באופן דומה, ראו ספרי במדבר כד. הערלה והנזיר נמצאים בין האשרה, האסורה לחלוטין, לבין הרבעי, האסור רק בפרי עצמו. הדמיון הוא גם בכך שערלה ונזיר הם איסורים זמניים. העיקרון שערלה - ולכן גם רבעי - היא רק בפרי עמד גם ביסוד משנה א. |
- רבי יוסי אומר: הסמדר פרחי הגפן אסור, מפני שהוא פרי.
- רבי אליעזר אומר, המעמיד בשרף הערלה - אסור.
- אמר רבי יהושע: שמעתי בפרוש,
- שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים - מותר,
- בשרף הפגים - אסור, מפני שהם הפגים - פרי:
(ח) ענקוקלות ענבים מקולקלים, והחרצנים, והזגים, והתמד שלהם משקה המופק מהחרצנים והזגים
|
המשך ההשוואה בין האיסורים: חלקי פירות שאינם ראויים לאכילה אבל ראויים לשימוש אחר (כגון צביעה) - אינם אסורים בנטע רבעי, אבל שאר האיסורים חלים עליהם. "קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים" נזכרו גם בשביעית ז ג ומסיבה דומה - הם ראויים לצביעה ולכן קדושת שביעית חלה עליהם. הנובלות ראויות לאכילה ולכן כל האיסורים חלים עליהן. |
- קליפי רימון והנץ הפרח שלו, קליפי אגוזים, והגרעינים
- אסורים בערלה, ובאשרה, ובנזיר, ומותרין ברבעי.
- והנובלות פירות שנשרו לפני הקטיף - כולן אסורות:
|
העיקרון של ר' יוסי, שאיסור ערלה חל רק על הפרי - הופיע במשנה א ובמשנה ז. |
(ט) רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה, יחור שנלקח מעץ ערלה
- ואין נוטעין זורעים אגוז של ערלה - מפני שהוא פרי.
- ואין מרכיבין בכפניות אין להאביק באבקנים זכריים של תמר של ערלה: