ביאור:משנה בכורות פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת בכורות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

---

בכור בעל מום

חטיבה I: מכירה ואכילת בכור בעל מום

(א) כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵס, נִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵס, נִשְׁקָלִין בְּלִטְרָה,

קדשים שנפסלו נמכרים והתמורה עוברת להקדש; הבכור שייך לכהן, ומותר למכור את בשרו בסחר חליפין.

המעשר הפסול אינו נמכר, אלא ניתן במתנה (ראו תוספתא ג, יד,) ולכן לא ניתן אפילו להחליף אותו.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.

פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין - הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.

וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר.

מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא רק בבכור בעל מום; בבכור תמים מודים בית הלל שאין לערב בסעודה זרים, וראו במדבר יח יח.

ראו ספרי במדבר קטז, ש"אכילת קדשים בגבולין כעבודת מקדש". לדעת בית שמאי הכוהנים השתדלו לאכול אפילו בשר בכור בעל מום בחבורות מצווה - של כוהנים בלבד, למרות שמותר לטמאים, ראו דברים טו כב.

(ב) בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנֶה לא יוזמן לסעודה יִשְׂרָאֵל עִם כֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר.

בֵּית הֶלֵּל מַתִּירִין אֲפִלּוּ גוֹי.

חטיבה II: הטלת מום בבכור

בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ מֵת - אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם, שמא יעשה בו מום דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם.

אִם עָשָׂה בוֹ מוּם - הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. אלא ימתין שיהיה בו מום אחר, כדי לשחוט את הבכור.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם.

(ג) הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַבְּכוֹר בכוונה - הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עוֹלָמִית, כקנס דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מדובר על כהן, שאם יהיה הבכור בעל מום - יוכל לשחטו. לדעת ר' אליעזר קונסים אותו ומונעים ממנו לשחוט את הבכור לעולם, וראו משנה ב.

דברי ר' מאיר בסוף המשנה מנסים להבחין בין מום שנעשה בידיעת ובעידוד הבעלים לבין מום שנעשה ע"י אדם שאינו קשור לבכור כלל, כגון התינוקות או הקסדור בשלב הראשון.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר - יִשְׁחֹט עָלָיו.

מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁלָּרְחֵלִים זָקֵן, וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל,

רָאָהוּ קַסְטוֹר חייל רומאי אֶחָד, אָמַר: "מַה טִּיבוֹ שֶׁלָּזֶה?"

אָמְרוּ לוֹ: "בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוּ נִשְׁחָט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בוֹ מוּם."

נָטַל פִּגְיוֹם וְצָרַם בְּאָזְנוֹ.

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים - וְהִתִּירוּ.

וְרָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאֹזֶן בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים - וְאָסְרוּ.

פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה עַל זֶה,

וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר!

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים - וְהִתִּירוּ.

וְרָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים - וְאָסָרוּ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מום שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ - אָסוּר, וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ - מֻתָּר.

(ד) הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ - וּבְעָטוֹ, וְעָשָׂה בוֹ מוּם, כהגנה עצמית

הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עָלָיו.

רועה כהן אינו נאמן להעיד שהמום נגרם שלא בכוונה, כי הוא המרויח העיקרי מהמום הזה. הוא חשוד בהטלת מום בכוונה, וכן במכירה בלי להראות למומחה (משנה ו).

החשד בכהן אינו תלוי במעמדו, ואפילו חברים כהנים חשודים - לא רק עמי הארץ! - וראו לעיל ד, ה-ו, שגם דיינים חשודים אם הם נוגעים בדבר.

לעניין דברי ר' מאיר ראו לעיל ד, י. הוא חולק על דברי רשב"ג. וראו מחלוקת דומה בתוספתא דמאי ד, כא.

חטיבה III: נאמנות

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא העלולים להגרם בִידֵי אָדָם - רוֹעִין יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִין, רוֹעִין הַכֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נֶאֱמָן הוּא הרועה הכהן עַל שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְאֵינוּ נֶאֱמָן עַל שֶׁלְּעַצְמוֹ.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר - לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

(ה) נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: "רָאִיתִי בְכוֹר זֶה, וּבַעַל מוּם הוּא".

המומחה לבכורות יכול להיות כהן, אבל אינו רואה את הבכורות שלו, אלא של חבריו הכוהנים, ראו משנה ד וכן לעיל ד, ה, לגבי רואה הבכורות. נראה שלדין זה מסכים גם ר' מאיר, שאינו חושד בכוהן שיבדוק בדרך לא נכונה.

בכור שנפל בו מום ברור ומובהק - לפי ת"ק (ר' מאיר, ראו תוספתא סנהדרין א, א) ניתן לשחטו בלי מומחה, ור' יוסי אוסר.

הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.

בְּכוֹר שֶׁנִּסְמַת עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ - הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי כְנֶסֶת. שלושה חברים, שאינם עמי הארץ.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה - לֹא יִשְׁחַט, אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.

(ו) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ,

סוף הפרק חוזר לתחילתו - דיני מכירה ואכילה, אבל כאן נוסף המרכיב של חוסר הנאמנות של הכהן.

הטלת הבשר לכלבים מחזירה לסיפור על ר' טרפון, לעיל ד, ד. כאן מקזזים ממחיר הבשר שמכר את מחיר בשר הטריפה, והמוכר מחזיר לקונים רק את ההפרש.

מַה שֶּׁאָכְלוּ - אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים, הכהן ללקוחות, כקנס

מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, וְהַבָּשָׂר - יִקָּבֵר, וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. ששילמו לו

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה,

מַה שֶּׁאָכְלוּ - אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ - הֵם יַחְזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, טריפה אינה טעונה קבורה וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מְכָרוּהוּ לַגּוֹיִם, אוֹ הֵטִילוּהוּ לַכְּלָבִים כדין טריפה, ולא החזירו לו את הבשר - יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי טְרֵפָה.