ביאור:מדרש תנאים לדברים/כו
פרק כו[עריכה]
פסוק א[עריכה]
למעשה אין שיעור לביכורים, וראו להלן פס' ב. לעניין זמן הבאתם ראו לקמן פס' יב. |
"והיה כי תבא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה", למה נאמר?
לפי שהוא אומר (שמות כג, יט) ""ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך",
אבל לא שמענו, לא שיעור לבכורים ולא זמן להבאה! תלמוד לומר "והיה כי תבא... ולקחת מראשית"
בא הכתוב ליתן שיעור לבכורים וזמן להבאה; לכך נאמרה הפרשה!
ראו ספרי רצז. ר' ישמעאל לומד במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד", שכך דינן של כל המצוות שנאמר בהן "כי תבוא" |
"והיה" - אין והיה אלא מיד! "כי תבא אל הארץ" - עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ!
"אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה" מה שתירש תכבוש! "וירשת וישבת בה" מה שתירש תשב!
"כי תבוא" - אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד?
תלמוד לומר "וירשתה וישבת בה"! היה ר' ישמעאל אומר: הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם
פירט את אחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה - פורש אני כל הביאות שבתורה, שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה:
פסוק ב[עריכה]
"ולקחת מראשית", יכול כל הפירות כולן יהו חייבין בבכורים? תלמוד לומר "מראשית", ולא כל ראשית!
ועדיין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור! הריני דן:
נאמר הבא בכורי צבור והבא בכורי יחיד.
מה בכורי צבור האמורים להלן (ויקרא כג, יז), משבעת המינים - אף בכורי יחיד האמורים כאן, משבעת המינים!
מה להלן, חטים ושעורים - אף כאן, חטים ושעורים; מנין לרבות שאר מינים?
תלמוד לומר (שמות כג, יט) "בכורי אדמתך" בלשון רבים – ריבה; אחר שריבה הכתוב מיעט לפנינו ריבוי ומיעוט, והתורה השאירה לחכמים לקבוע את פרטי הדין.
הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון: מה בכורי צבור, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ
אף בכורי יחיד, משבעת המינים האמורין בשבח הארץ
ואלו הן: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח)
זית - זה זית אגורי, ודבש - זה דבש תמרים!
"מראשית" - אפלו אשכל אחד, אפלו גרגר אחד! "פרי" פרי את מביא בכורים, ואי אתה מביא יין ושמן בכורים!
הקרובים לירושלם מביאין תאנים וענבים לחים, והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקין!
"האדמה" - פרט לעריסין ולחבורות ולסקריקון ולגזלן, שאין מביאין בכורים משום אותו הטעם, שנאמר "ראשית בכורי אדמתך"!
"אשר תביא מארצך", יכול את מביא כל זמן שאת קורא? תלמוד לומר "אשר תביא מארצך" כל זמן שהן מצויין על פני ארצך!
יכול שאת קורא כל זמן שאת מביא? תלמוד לומר (דברים כ"ו, ה'-י"א) "ואמרת... ושמחת"
אין קריאה אלא בשעת שמחה! כשתמצא אומר: מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא!
הדרשן טורח להוכיח שאין להביא ביכורים מחו"ל, וראו גם לקמן סוף פס' ג; לגבי 'דבר אחר' – ראו בספרי שם. |
דבר אחר: "מארצך", שומע אני מכל הארצות במשמע! הרי את דן:
נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (שמות יג, ה) "ביאה".
מה ביאה שנאמרה להלן, להוציא שאר כל הארצות - אף ביאה שנאמרה כאן להוציא שאר כל הארצות!
ר' אומר: נאמר כאן 'ארץ' ונאמר להלן (שם) 'ארץ'.
מה ארץ שנאמרה להלן, בארץ של חמשת עממים שהיא משבעה ממקום אחד הכתוב מדבר
אף ארץ שנאמרה כאן, בארץ של חמשת עממים שהיא משבעה ממקום אחד הכתוב מדבר!
"אשר ה' אלהיך נתן לך" להוציא את שלחוצה לארץ!
דבר אחר: "אשר ה' אלהיך נתן לך" - פרט לנוטע בתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים,
ולמבריך בתוך של רבים לתוך שלו או מתוך של יחיד לתוך שלו, והנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע
שאינו מביאן; ומאיזו טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך" - עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך!
"ושמת בטנא" - מלמד שטעונין כלי! "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" - זה שילו ובית עולמים!
פסוק ג[עריכה]
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם", זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתינו כהן שאינו בימיך?
אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים! היה קרוב ונתרחק – כשר!
דבר אחר: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" מיכן אמרו כהן שהוא עומד ומקריב על גבי המזבח
ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה – כל קרבנות שהקריב בעבר לא עלו לבעלים לשם חובה, דברי ר' אליעזר.
ר' יהושע אומר: עלו! אמר לו ר' אליעזר: וכי היאך עלו? - והתורה אמרה (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו הכהן והרי נודע שאינו כהן אלא חלל!
אמר לו ר' יהושע: עלו, שנאמר "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"!
הכל מודים שאם היה בעל מום כל קרבנות שהקריב על גבי המזבח לא עלו לבעלים לשם חובה
"ואמרת אליו הגדתי היום" פעם אחת אתה קורא בשנה, ואי אתה קורא פעמים בשנה!
מיכן אמרו המביא בכורים מאחד מן המינים וקרא, וחזר והביא בכורים ממין אחר - אינו קורא עליהן!
דורש "אלוהיך" ולא 'אלוהי'. מהסיפור מסתבר שאדם חשוב, כגון רבן גמליאל, יכול להגיד "ה' אלוהי", וראו יונה א ד-ו; והשוו בבא מציעא נט ב, בסיום הראשון של האגדה. |
"לה' אלהיך" מיכן אמרו אין מחילין שם שמים על היחיד!
מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה והיו תלמידיו עמו, ועמד עליהן סער גדול בים. אמרו לו: רבי, התפלל עלינו
אמר: אלהינו, רחם עלינו! אמרו לו: רבי כדאי אתה שיחול שם שמים עליך! אמר: אלהי, רחם עלינו!
"כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו" - להביא את הגרים, שמביאין וקוראין
לפי שנתנה לאברהם (בראשית יז, ה) "כי אב המון גוים נתתיך", הרי הוא אב לכל העולם כולו, שנכנסו תחת כנפי השכינה
ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ! "לתת לנו" ר' שמעון אומר: פרט לעבר הירדן שאת נטלתו מעצמך!
ומדבריהן שיהו מביאין מעבר הירדן ומסוריא, אבל מעמון ומואב מדרום לסוריה ומצרים ובבל אין מביאין כל עיקר!
פסוק ד[עריכה]
"ולקח הכהן הטנא" מיכן אמרו העשירים מביאין בכוריהן בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה
הסלים והבכורים ניתנין לכהנים, בשביל לרבות מתנה לכהנים! מידך - מלמד שטעונין תנופה, דברי ר' אליעזר בן יעקב
"והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" כל זמן שיש לך מזבח - יש לך בכורים; וכל זמן שאין לך מזבח - אין לך בכורים!
"והניחו" מיכן אמרו נגנבו או אבדו - חייב באחריותן; נטמאו בעזרה – נופץ, ואינו קורא!
פסוק ה[עריכה]
מקרא ביכורים מתחיל בגנאי של ישראל, ומסיים בשבחן. רשב"י דורש את הכפילות "וענית ואמרת" כקריאה בקול גבוה, המתאים לקריאת גנותו של אדם. לפנינו שלוש דרשות על "עניה": בקול רם, בלשון הקודש, מפי אחרים. |
"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ר' שמעון בן יוחאי אומר: שבחו - אדם אומרו בקול נמוך; גניו - אדם אומרו בקול גבוה!
"וענית ואמרת" נאמרה כאן ענייה ונאמרה להלן (דברים כז, יד) ענייה.
מה ענייה האמורה להלן, בלשון הקדש - אף ענייה האמורה כאן, בלשון הקדש!
כל מקום שנאמרה 'ענייה' ו'אמירה', 'ככה', ו'כה' - הרי זה בלשון הקדש!
מיכן אמרו בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות – קורא, ושאינו יודע - מקרין אותו
נמצאו נמנעין מלהביא בכורים, כדי שלא יכלמו! התקינו שיהו מקרין את היודע כמי שאינו יודע
וסמכו על המקרא הזה: "וענית" - אין ענייה אלא מפי אחרים!
מתחיל וקורא "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"
"ארמי אבד אבי" - עד שגומר כל הפרשה, עד "אשר נתת לי ה'" וזו היא מצות מקרא בכורים!
"ארמי אבד אבי" לבן הארמי בקש לאבד את אבא, יעקב מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם, ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו!
"וירד מצרימה" שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות? תלמוד לומר "ויגר שם"!
יכול באכלוסין הרבה? תלמוד לומר "במתי מעט", כמה שנאמר (דברים י, כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה
"ויהי שם לגוי" מלמד שהיו ישראל מצוינין שם! "גדול ועצום ורב" כמה שנאמר (שמות א, ז) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו"!
פסוק ו[עריכה]
"וירעו אותנו המצרים" כמה שנאמר (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה!"
"ויענונו", כמה שנאמר (שמות א, יא) "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלתם!"
"ויתנו עלינו עבודה קשה" - כמה שנאמר (שמות א, יג) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך"
פסוק ז[עריכה]
ראו שם. בהגדה מופיעה רק דרשת "דבר אחר", ובספרי שם מופיעה רק הדרשה הראשונה על "עניינו". |
"ונצעק אל ה' אלהי אבותינו" כמה שנאמר (שמות ב, כג) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים..."
"וישמע ה' את קלנו" כמה שנאמר (שמות ב, כד) "וישמע אלהים את נאקתם"
"וירא את ענינו" כענין שנאמר (שמות א, טז) "וראיתן על האבנים"
דבר אחר: זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר (שמות ב, כה) "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"
דבר אחר: זה השעבוד, שנאמר (שמות ג, ז) "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים"
"ואת עמלנו" כענין שנאמר (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו"
"ואת לחצנו" - זה הדוחק, שנאמר (שמות ג, ט) "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם"!
פסוק ח[עריכה]
"ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו!
"ביד חזקה" זה הדבר, כמו שנאמר (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך"
"ובזרוע נטויה" זו החרב, שנאמר (דברי הימים א כא, טז) "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים"
"ובמורא גדול" - זה גילוי שכינה, כמו שנאמר (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדולה".
"ובאתת" - זה המטה, (שמות ד, יז) "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת"
"ובמופתים" - אלו המכות, (יואל ג, ג) "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן"!
דבר אחר: "ביד חזקה" - שתים "ובזרוע נטויה" - שתים "ובמורא גדול" - שתים "ובאתת" - שתים "ובמופתים" - שתים
אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים! ר' יהודה היה נותן בהן סימן: דצ"ך עד"ש באח"ב!
פסוק ט[עריכה]
ראו ספרי שא. |
"ויביאנו אל המקום הזה" - זה בית המקדש! או יכול זה ארץ ישראל? כשהוא אומר "ויתן לנו את הארץ הזאת", הרי כבר ארץ ישראל אמורה!
ומה תלמוד לומר "ויביאנו אל המקום הזה"? בשכר ביאתנו אל המקום הזה - נתן לנו את הארץ!
"ארץ זבת חלב ודבש", נאמר כאן 'ארץ זבת חלב ודבש' ונאמר להלן (שמות יג, ה) 'ארץ זבת חלב ודבש'.
מה להלן, ארץ חמשת עממים - אף כאן, ארץ חמשת עממים!
ר' יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שאינו 'ארץ זבת חלב ודבש'!
דבר אחר "ויתן לנו את הארץ הזאת", שומע אני חריבה? תלמוד לומר "ארץ זבת חלב ודבש", ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש!
פעם אחת נכנס רבי לבני ברק, ומצא שם אשכול רובץ כעגל בן שלש שנים
פעם אחת הלך ר' יהושע לסכנין, ומצא עז רבוצה תחת התאינה, וחלב שותת ממנה, ודבש יוצא מן התאנה - ומתערבין זה בזה!
אמרו משום ר' יהודה בן בתירה: לעתיד דבש יוצא מן התאנה, וענבים מן הגפן, ופולין נושרות וחמה זורחת - ונעשין כנדיטון! יין מבושם ודבש.
אמר ר' יונתן יפה ספסוף תמרים אפילות שאכלנו בנערותינו מפניקרסין אפרסקים, פירות יקרים שאכלנו בזקנותינו!
פסוק י[עריכה]
"ועתה" – מיד; "הנה" – בשמחה; "הבאתי" - משלי
"את ראשית פרי האדמה" - מיכן אמרו כיצד מפרישין את הבכורים?
יורד אדם לתוך שדהו, ורואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רמון שביכר
וקושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים, והן נעשין בכורים במחובר
דבר אחר: "את ראשית פרי האדמה" - מיכן אמרו הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית, והפריש אחרים תחתיהן
מביא השניים ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר "את ראשית פרי האדמה" לפי שאינן ראשית!
"אשר נתת לי", מיכן אמרו האפטורפין והעבד והשליח והאשה וטומטום ואנדרגינס - מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר "אשר נתת לי ה'"!
דבר אחר: "אשר נתת לי", לא מה שבררתי לעצמי! להוציא ארץ בני ראובן ובני גד, שאין מביאין ממנה בכורים!
"והנחתו לפני ה' אלהיך" מלמד שטעון הנחה. היכן מניחו? בצד המזבח, בקרן דרומית מערבית - בדרומה של קרן
"והנחתו" - מלמד שטעון הנחה שתי פעמים: אחת בשעת הנחה, ואחת בשעת השתחויה.
"והשתחוית לפני ה' אלהיך" אחר שמניחו בצד המזבח - משתחוה ויוצא! והרי הוא אומר (תהלים צה, ו) "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושינו"!
פסוק יא[עריכה]
"ושמחת" - בכל מיני שמחות; מלמד שטעונין קרבן שלמים: נאמר כאן ושמחת, ונאמר להלן (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך".
מה שמחה האמורה להלן, קרבן שלמים - אף שמחה האמורה כאן, קרבן שלמים!
"בכל הטוב" - זה השיר! "אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" - מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא!
"אתה והלוי והגר אשר בקרבך" - להביא גרים, שיהו מתודין
דבר אחר "אתה והלוי והגר" - להוציא פירות שביעית והיובל, שהן פטורין מן המעשרות!
פסוק יב[עריכה]
ראו ספרי שב. הדרשה דוחה הצעה שמעשר ממה שנשאר מכל שנה ניתן לעניים, שנאמר "... מכל מעשר תבואתך בשנה ההיא". |
"כי תכלה לעשר", יכול בחנוכה? הרי אתה דן: נאמר כאן 'קץ' ונאמר להלן (דברים לא, י) 'קץ'
מה קץ האמור להלן, רגל - אף קץ האמור כאן, רגל! או מה להלן, חג הסכות - אף כאן, חג הסכות?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר", רגל שהמעשרות כלין בו, הוי אומר - זה פסח!
מיכן אמרו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור, ולמחר במנחה מתודים!
ברביעית - מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית - מפני מעשר עני שבששית.
"בשנה השלישית" - בפירות שלישית הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו אלא בפירות שלש שנים?
מה אני מקיים (דברים יד, כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך"? הנאכל, אבל המונח יהא נאכל לשלש שנים?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית" בפירות שלישית הכתוב מדבר!
אין לי אלא פירות השלישית; פירות הששית מנין? תלמוד לומר (דברים יד, כח) "מקצה שלש שנים... בשנה ההיא" מקצה שלש שנים אתה מוציא מעשר עני!
או שמטין ויובלות יעלו מן המנין? תלמוד לומר "שנת המעשר" לא אמרתי אלא שנים שהמעשרות נוהגים בהן
יצאו שמטים ויובלות, שאין המעשרות נוהגין בהן
יכול יהו שני מעשרות נוהגין בה, מעשר שני ומעשר עני? תלמוד לומר "שנת המעשר": מעשר אחד נוהג בה, ואין שני מעשרות נוהגין בה!
אין לי צריך ודוי אלא מעשר עני, שבו דבר הכתוב; מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "מעשר תבואתך", ריבה!
"ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" תן לכל אחד ואחד כפי חלקו! אימתי? בזמן שהן חסירים
מיכן אמרו מי שיש לו מזון שתי סעודות - אסור לו ליטול מן התמחוי
היו לו מזון ארבע עשרה סעודות - לא יטול מן הקופה!
היו לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן, או מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהן - הרי זה לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני!
היו לו מאתים חסר דינר - מותר ליטול! "ואכלו בשעריך ושבעו" - תן להן כדי שבען!
"ואכלו בשעריך" - מלמד שאין מוציאין אתו מהארץ לחוצה לארץ:
משפחת בני נבלטה היתה בירושלים, ונתנו להם חכמים שש מאות ככרי כסף - ולא רצו להוציאן חוץ לירושלם!
פסוק יג[עריכה]
רשב"י ודבריו מועתקים מדלעיל פס' ה'. את וידוי המעשרות אמרו בקול נמוך ורק את התפילה שבסופו בקול רם, למרות שאין גנאי בוידוי, אלא אם הוא שקר; וראו גם ירושלמי מעשר שני ה ה. לגבי ההמשך ראו ספרי שג. |
"ואמרת לפני ה' אלהיך", זו היא שהיה ר' שמעון בן יוחאי אומר: שבחו - אדם אומר בקול נמוך; גניו - אדם אומרו בקול גבוה!
"ואמרת" - בכל לשון שאתה אומר! "לפני ה' אלהיך" - זה ודוי מעשר! "בערתי הקדש" - זה מעשר שני ונטע רבעי;
"מן הבית" - זו חלה; "נתתיו ללוי" - זה מעשר ראשון; "וגם נתתיו" - זו תרומה ותרומת מעשר;
"ללוי ולגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאין לקט שכחה ופיאה מעכבין את הודוי,
דבר אחר: "בערתי הקדש" - אלו הבכורים; "מן הבית" - מה שבבית מעכב, לא מה שבשדה!
שאל תלמיד אחד את ר' נחוניא בן הקנה איש אמהום, אמר לו: עביטי זתים וחמש שבלים, מה הן לעכב את הודוי?
אמר לו: "בערתי הקדש מן הבית" - מה שבבית מעכב, לא מה שבשדה! נכנס ר' יהושע אצלו, אמר לו: שמעת מה שאל תלמיד זה?
אמר לו: מה אמרת לו? אמר לו: "בערתי הקדש מן הבית" - מה שבבית מעכב, לא מה שבשדה!
אמר לו: אומר לך דבר שראו עיני, לא מה ששמעו אזני: פעם אחת עליתי לשוק העליון, לשער האשפות שבירושלם
ומצאתי שם את רבן שמען בן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים, ושתי מגלות פתוחות לפניהם ויוחנן סופר חלה המעגל של הסנהדרין עומד לפניהם, ודיו וקולמוס בידו
אמרו לו: כתוב איגרות משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבדרום העליון והתחתון ושלחליל ולשבעת פלכי הדרום שלום!
ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית, ואדיין קדשי שמים לא נתבערו! אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים, שהן מעכבות את הודוי!
ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם, אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם!
אמרו לו: כתוב איגרת שנית משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבגליל העליון והתחתון, ולסימוניא, ולעובד בית הלל שלום!
ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית, ואדיין קדשי שמים לא נתבערו! אלא שתמהרו ותביאו עביטי זתים, שהן מעכבין את הודוי!
ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם, אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם!
אמר לו: מה את מקיים "בערתי הקדש מן הבית"? אמר לו: מה שבבית מעכב, לא מה שבראש האילן!
"ככל מצותך" שאם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות!
"אשר צויתני" - לא נתתיו למי שאינו ראוי לו!
"לא עברתי ממצוותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש,
ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש! "ולא שכחתי" - לא שכחתי מלברכך ומלזכיר שמך עליו!
פסוק יד[עריכה]
"לא אכלתי באוני ממנו", הא אם אכלו באנינות - אינו יכול להתודות!
"ולא בערתי ממנו בטמא" הא אם הפרישו בטומאה - אינו יכול להתודות!
"ולא בערתי ממנו בטמא" אם אכלו בטומאה – לוקה; בין שהמעשר טמא והאוכֵל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא!
"ולא נתתי ממנו למת" לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים!
"שמעתי בקול ה' אלהי" שהביאותיו לבית הבחירה; "עשיתי ככל אשר צויתני" שמחתי ושמחתי בו!
פסוק טו[עריכה]
ראו ספרי שג. לעניין "במה שהוא מכה בו מרפא" ראו מכילתא ויהי ה. שם נוסף שהפגיעה בציון ונחמתה הם בעבים. |
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים" - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים!
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים", הרי מי שאמר והיה העולם קרוי רופא לבשר ודם
שנאמר (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך"
ואומר (ירמיה יז, יד) "רפאני ה' וארפא", ואומר (ירמיה ג, כב) "ארפא משובתם"
ללמדך שלא כמדת בשר ודם מדת מי שאמר והיה העולם
מדת בשר ודם, מכה באזמיל ומרפא ברטייה; מדת מי שאמר והיה העולם, במה שהוא מכה - בו הוא מרפא!
כשהכה את איוב, לא הכה אותו אלא בסערה, שנאמר (איוב ט, יז) "אשר בשערה ישופני",
וכשריפאהו, לא ריפאהו אלא בשערה, שנאמר (איוב לח, א) "ויען ה' את איוב מן השערה"!
כשפיזר את השבטים, לא פיזרן אלא כיונים, שנאמר (יחזקאל ז, טז) "ופלטו פליטיה" וגו'
וכשהוא מכנסן, אינו מכנסן אלא כיונים, שנאמר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארבותיהן"
כשפיזר את ישראל, לא פיזרן אלא בשופר, שנאמר (ירמיה ד, יט) "כי קול שופר שמענו"
וכשהוא מביאן - אינו מביאן אלא בשופר, שנאמר (ישעיה כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול"
כשפרע מן המצרים, לא פרע מהן אלא בהשקפה, שנאמר (שמות יד, כד) "וישקף ה' אל מחנה מצרים"
וכשמברך את ישראל, אינו מברכן אלא בהשקפה, שנאמר "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל"!
"ממעון קדשך מן השמים" ר' ישמעאל אומר: והלא בידוע שקדשו הוא השמים, ומה תלמוד לומר "ממעון קדשך מן השמים"?
אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום, הוא נועל את האוצר והן מתים ברעב, שנאמר (דברים יא, יז) "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים"
וכשהן עושין רצון המקום, הוא פותח את האוצר; שנאמר "השקפה ממעון קדשך מן השמים"!
"וברך את עמך את ישראל", והלא בידוע שעמך הן ישראל! ומה תלמוד לומר "את עמך את ישראל"?
אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום, כביכול אינו קורא אותן עמי, שנאמר (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך"
ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן 'עמי', "וברך את עמך את ישראל"!
ראו מע"ש ה יג. בעניין המעשרות שנטלו את טעם הפירות ראו גם סוטה ט יב-יג. לעניין "חלק בארץ" ראו מע"ש ה יד. |
"וברך את עמך את ישראל" - בבנים ובבנות; "ואת האדמה אשר נתת לנו" - בטל ומטר ובולדות בהמה
"כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" - כדי שתתן טעם בפירות! נמצינו למידים שהמעשרות נותנין טעם וריח ושומן בפירות
מכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן, הזנות והכשפים כילו את הכל!
"כאשר נשבעת לאבותינו" מיכן אמרו: ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להן חלק בארץ
ר' מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים, שלא נטלו חלק בארץ! ר' יוסי אומר: יש להן ערי מגרש!
וסמיך ליה "היום הזה ה' אלהיך מצוך"
מיכן אמרו אין מתודים ודוי מעשר אלא ביום, וכל היום כשר לודוי המעשר ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות!
דבר אחר: "כאשר נשבעת לאבותינו" - לא נשבעת לאבותינו שאת מביאם לארץ מגדלת קוצים ודרדרים
אלא ל"ארץ זבת חלב ודבש", ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש!
ר' נתן חולק על האמור לעיל, שהקב"ה משקיף לעיתים לטובה ולעיתים לרעה, וסובר שכל השקפה לרעה, ולכן הוא מעמיד את ההשקפה על הרשעים. |
ר' נתן אומר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" על הרשעים, ואבדם מן העולם שלא עשו רצונך בעולם
"וברך את עמך את ישראל", שעשו רצונך בעולם!
דבר אחר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", עשה בשבילנו,
ואם אין את עושה בשבילנו – "ואת האדמה", עשה בשביל אדמתינו!
ואם אין את עושה בשביל אדמתינו – "אשר נתת לנו", עשה בזכות תורתינו!
ואם אין את עושה בזכות תורתינו – "כאשר נשבעת לאבותנו", עשה בזכות אבותינו!
ואם אין את עושה בזכות אבותינו - עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו
שנאמר (ירמיה יד, ט) "ואתה בקרבנו ה', ושמך עלינו נקרא - אל תניחנו"
פסוק טז[עריכה]
למרות שעברו כמעט 40 שנה ממעמד הר סיני, אומר הפסוק "היום הזה... מצווך", כי אז קבלו את התורה ממשה, וכן למדו את התורה. העיקר הוא הלימוד והתוכן, ולאו דווקא החווייה של גילוי שכינה! |
"היום הזה ה' אלהיך מצוך", כבר ישראל היה להן ארבעים שנה, ואתה אומר "היום הזה"?
ללמדך, כיון ששנה להן משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות - העלה עליהן המקום כאלו אותו היום קיבלוה מהר סיני.
דבר אחר: כל זמן שישראל עסיקין בתורה, מעלה עליהן הקדוש ברוך הוא כאלו אותו היום קבלוה מסיני, לכך נאמר "היום הזה"!
"ה' מצוך לעשות את החקים האלה" - אלו מדרשות, "ואת המשפטים" - אלו הדינין
דבר אחר: "החקים" - אלו אזהרות וקולין וחומרין, "והמשפטים, - אלו דקדוקי סופרים
"ושמרת ועשית" - להקדים תלמוד למעשה!
"ועשית אותם" - אם עשית את התורה לאמתה מעלה עליך כאלו אתה הוא שנתתיה מסיני! לכך נאמר "ועשית אותם"
"בכל לבבך ובכל נפשך" - בשני לבבך. "ובכל נפשך" - אפלו הוא נוטל את נפשך.
פסוק יז-יח[עריכה]
"את ה' האמרת היום", וכתוב "וה' האמירך היום"; אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:
אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" –
ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (שמואל ב ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!
פסוק יט[עריכה]
חז"ל מתארים את האימפריות הגדולות "ארבע מלכויות, ומשתמשים כאן במשל על האגודל העומד מול ארבע אצבעות. |
"ולתתך עליון על כל הגוים", כשם שאצבע הגדולה כובשת ארבע אצבעות - כך עתידין ישראל לכבוש ארבע מלכיות באותה שעה.
"ולהיותך עם קדוש" - כשם שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו לתהלה לשם ולתפארת
שיהיו אומות העולם משתבחין בך ומתאוין לשמושך, כשם שנאמר (ישעיה מט, כג) "והיו מלכים אמניך ושרותיהם מניקותיך"!
פעם אחת היה ר' יוסי יושב בשוק, ובאת מטרונה אחת וישבה לימינו, ובא בעלה וישב לשמאלו
אמרה לו: ר', אשריך שאני מינקתיך לעולם הבא, וזה בעלי אומנך! אמר לה: בתי, מה ראית לומר כך?
אמרה לו: שכתוב בתורתכם "והיו מלכים אומניך"! שטפה ר' יוסי, והיה מסיעה מן הדברים
אמרה' לו: ר', מה אתה שוטפיני? הרי לכם עוד כתוב (ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו
לבזה נפש למתעב גוי, להם יראו מלכים וקמו, שרים וישתחוו!" אם מתקיים לכם עכשו – אשריכם, ואם לעתיד לבוא – אשריכם!
אשריכם, מה אמור לכם ובכם עליהם
פתח ר' יוסי ואמר (תהלים צד, יט) "ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי"
אף על פי שאומות העולם דוחקים אותנו בשעבוד, ועושים עלינו שררה - אנו נזכרין נחמות שכתבת לנו ומשתעשעין בהן
שנאמר "תנחומיך ישעשעו נפשי"!
לסיום מובא סיפור נוסף שגם בו משתחוים גדולי רומי לילדה יהודיה כבר בעולם הזה, סיפור המיועד לנחם את השומעים. |
מהו "לבזה נפש למתעב גוי"? אפלו עני שבישראל עתידין כל אומות העולם שיהיו משתחוין לו!
אמרו, כשעלה הדרינוס במעלה חמת גרר מצא קטנה אחת בת ישראל על מעלה שן חמת גרר
אמר לה מה טיבך? אמרה לו בת ישראל אני. מיד ירד מן הקרון שלו והשתחוה לה!
כעסו עליו כל גדולי מלכות! אמרו לו, מה ראית שבזית עצמך ותשתחוה לבזויה זו שהיא מטונפת ומלוכלכת?
אמר להן, שוטים! הלא כל האומות עתידין להשתחות להן, שכך כתוב (ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו
לבזה נפש למתעב גוי, להם יראו מלכים וקמו!" מי גרם להם כל כך? אמנה שהאמינו בהקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם) "למען ה' אשר נאמן"!