ביאור:מדוע בחר ה' בכבד פה ולשון
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
"והאלהים יבקש את נרדף" - פסוק זה היה ליסוד מוסד בעולמה של תורת ישראל.
בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל:
| וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲד-ֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' | ||
| – שמות ד י | ||
מה היה בדיוק מומו של משה?
- רש"י: "בכבדות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"א [=גמגמן]".
- מקצת הפרשנים, דוגמת הרשב"ם, הבינו שאין הכוונה למום גופני אלא לחוסר הכרת הלשון המצרית.
הגדיל לעשות רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, שמדבריו עולה כי בכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו: "אם הייתי רוצה - הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה כי זה כבודי, כי אדם (אפילו אדם) שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי".
לפי גישה זו, בחירת משה באה ללמדנו שבעולמה של יהדות לא המדרש עיקר אלא המעשה. דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה הוא (ועל שם דיבורו נגזר שמו "נביא", מלשון "ניב שפתיים"), צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים והבטחות חלולות שאין מאחוריהם כל ממש, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה.
גם את הנביא עמוס זיהו חז"ל כבעל הפרעה בדיבור[עריכה]
| עמוס - מגמגם בלשונו, שכך אמרו: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו, וישראל קוראים אותו פסילוס | ||
| – רש"י עמוס ז יד | ||
בלשון חריפה יותר מופיעים הדברים במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז תמג):
- "כתיב: 'אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע'... (תהלים מה ח) אמר [=הקדוש ברוך הוא]: שלחתי את "עמוס", והיו קורין אותו פסילוס?
- אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו.
- אמרו [=בני העם]: הניח הקב"ה את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילוסא?! על הדין קטיע לישנא [=קטוע לשון]!?".
כהן מגמגם[עריכה]
ביטוי לגישה המכילה גם את "קטועי הלשון" ומהדרת - תרתי משמע - בכבודם, מצוי בספרות ההלכה והמוסר. כך, למשל, מספר בעל ספר חסידים (סימן תכד):
- "כהן אחד היה פורש כפיו והיה אומר "וישמדך" בדל"ת, והעבירו צדיק וחכם אחד,
- [לפי] שאין מעבירין לפני התיבה ולישא את כפיו מי שאינו יודע לומר האותיות כגון ה"הין, דלתי"ן, רישי"ן.
- ובא לחכם בחלום, אם לא יחזירו לדוכנו יגרשוהו מגן עדן, כי בלבבו לומר "וישמרך" ברי"ש, והלך והחזירו"
(יש לציין דעתו של הרב עובדיה יוסף אינה נוחה ממקור זה. וכך כתב בשו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, סימן יא: "והנה בספר חסידים כתב... ולכאורה צריך עיון, שהרי כשאומר בלשון קללה אפילו "דש בעירו" לא מהני [=אפילו מי שבני העיר מכירים במומו, אין מועיל לו הדבר ופסול הוא מלברך - ראו גמרא מגילה כד א]. ואם כן שפיר עביד [=טוב עשה] אותו חכם שהעבירו, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין").
קורא בתורה שלא דייק[עריכה]
וכך, למשל, נאמר במדרש (שככל הנראה לא הגיע לידינו) המצוטט בדברי התוספות (עבודה זרה כב ב, ד"ה רגלא): "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן "הרן" שיוצא [אף על פי שלא אמר האל"ף כהגייתה הנכונה]? שנאמר "ודגלו עלי אהבה". ללמדנו, שגם המחליף - שלא בטובתו - רי"ש בדל"ת, ו"דגלו" ב"רגלו", אהוב, מקובל ומרוצה לפני המקום, ואין לביישו ולהכלימו, ולמונעו מקריאה בתורה. גם "דגלו" של בעל המוגבלות - "אהבה", אהוב ורצוי הוא לפני הקב"ה.