ביאור:מ"ג ויקרא כד טו
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו[עריכה]
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק ו'] ודרשו רז"ל במסכת סנהדרין איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על העריות כישראל. וכן (ויקרא כד) איש איש כי יקלל אלהיו, (שם כ) איש איש אשר יתן מזרעו למולך, לרבות הגוים שמוזהרין על ברכת ה' ועל עבודה זרה:
איש איש כי יקלל אלהיו. סתם בכינוי בלא פירוש שם המובהק. ומפרש השם המובהק יתברך שמו. ואחר כך מקללו:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר. והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר.
ונוקב שם ה' מות יומת מברך את ה' כמו מה אקב לא קבה אל אותו יומת שפשט ידו בעיקר:
כי יקלל אלהיו. ויעבר על לאו "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).
איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו המקלל הנשיא ונשא חטאו במלקות שנאמר אלהים לא תקלל וגו'
וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:[עריכה]
ונשא חטאו. בכרת כשאין התראה:
ונשא חטאו. ישא העונש הראוי לו כפי המקלל והמקלל, בפרט כשלא קלל בשם, או שגדף ובזה בלבד, כתרגומו 'דינא לא תקיל' (שמות שם).