ביאור:מ"ג ויקרא כג י
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם[עריכה]
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ. בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל".
וטעם דבר אל בני ישראל. שיתחברו ואחר כן ואמרת אליהם:
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ[עריכה]
וטעם להזכיר כי תבאו אל הארץ. בעבור שישמרו כל השבתות במדבר ופסח בהר סיני כי זו הפרשה סמוכה להקמת המשכן:
ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר, אמר הכל בפרשה אחת. ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים, לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל", כי יספיק לו בדבור הראשון, ועשה מהן שתי פרשיות, שהם ענינים שונים:
והתחיל דבור חג השבועות מן העומר (פסוק י), כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא "חג הקציר" (שמות כג, טז) ו"חג השבועות" (שם לד, כד ודברים טז, י ו טז) שבו נתן הודאה לאל יתברך על "שבעות חקות קציר" ששמר לנו. כי אמנם מכוונת הרגלים הם התפילה וההודאה, כמו "במועד חדש האביב" התפילה לאל על האביב וההודאה על החרות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר, כאמרו "שבעת חקות קציר ישמר לנו" (ירמיה ה, כד), היה העומר הודאה על האביב כמקריב בכורי השדה לבעלים, והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד, והיתה הספירה זכרון לתפלה יום יום, והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר, וחג האסיף על טוב האסיף.
[מובא בפירושו לבראשית פרק כ"ז פסוק ד'] ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי. אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז"ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי. ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע"כ רצה שתהיה סבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו: והנה זה דוגמת מה שדרשו רז"ל מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן, והכל מדה כנגד מדה שתחול הברכה באותו מין עצמו בשכר ההבאה והנסוך, ואין כוונת רז"ל במאמר הזה שיהיה זה שכר עשיית המצות הללו ח"ו, שהרי אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלומר עקר השכר אינו בעוה"ז, אבל השכר הוא פירות המצוה שאדם אוכל בעוה"ז במין המצוה בעצמה והקרן קיימת לעוה"ב, וכענין שארז"ל כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכיוצא בהן, שאין עיקר השכר משתלם לו בעוה"ז אלא פירות המצות במינה:
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:[עריכה]
עמר. עשירית האיפה כך היתה שמה כמו (שמות טז) וימודו בעומר:
ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר:
וטעם וקצרתם את קצירה. שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן, וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט), מהחל לך חרמש בשום קמה, כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור: