ביאור:מ"ג ויקרא יג נב
וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב[עריכה]
ושרף את הבגד או את השתי או את הערב. ואמר עוד: והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. ואמר עוד: וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב פירש הרמב"ן: כי מה שהזכיר כמה פעמים בכמה פסוקים בבגד או העור והשתי והערב, על דרך הפשט לבאר כי הוא דבר נסיי:
בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע[עריכה]
בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים זהו פשוטו ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל היא באש תשרף אינה צריכה דבר אחר עמה א"כ מה ת"ל בצמר או בפשתים להוציא את אימריות שבו שהן ממין אחר (פסחים סח) . אימריות לשון שפה כמו אימרא:
כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא[עריכה]
כי צרעת ממארת היא. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד), ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו, לשון רש"י. ואונקלוס תרגם סגירות מחזרא, שעשאו כן מן סלון ממאיר, שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי, כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח.), שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג:). והאמת שהוא לשון מארה, כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (בפסוק מז), והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון. וכן הדין בבית המנוגע, ונלמד מונתץ את הבית (להלן יד מה): וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד, אית תניי תני עלו מידי טומאתן, ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן, מאן דאמר עלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו אסורות, דכתיב צרעת ממארת היא (להלן יד מד) תן בו מארה ואל תהנה בו. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה. איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן, הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור, אמר ליה שניה היא, דכתיב ביה נתיצה:
צרעת ממארת היא. כשתראה הצרעת מאירה שרפהו סופו שתפשוט הנגע:
[מובא בפירושו לפסוק נ"א] צרעת ממארת. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח) פויינט"ש בלע"ז ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו:
[מובא בפירושו לפסוק נ"א] צרעת ממארת. כמו סלון ממאיר וקוץ מכאיב. וכן המראה והמהומה לשון קללה וחסרון:
[מובא בפירושו לפסוק נ"א] ממארת. כמו סלון ממאיר ואחר שסלון כמו קוץ יהיה ממאיר כמו מכאיב, והמ"ם השניה במלת ממארת שורש ואינה מגזרת מארה.
בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:[עריכה]
ושרף את הבגד. הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שכל האסורים בהנאה טעונים שריפה:
[מובא בפירושו לפסוק מ"ז] והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש. והנה בנגעי בתים ארז"ל (ערכין טז) שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג) וכארז"ל (שם קיט) לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה (סוטה ה) אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.