ביאור:מ"ג דברים לד ח
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם[עריכה]
בני ישראל. הזכרים אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ) כל בית ישראל זכרים ונקבות:
בני ישראל. ובאהרן כל בית ישראל בעבור כבוד משה:
ויבכו בני ישראל. ובאהרן אמר (במדבר כ' כ"ט) כל בית ישראל, רבותינו ז"ל (אבות דר"נ פי"ב) נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו', וראב"ע כתב שבכו כל בית ישראל לכבוד משה שהיה חי, ואין להאמין לפירושו שאין להטיל מום במעשה הטוב שעשו ישראל שעשאוהו בשביל משה שהיה חי ולמשה עצמו כשמת העלימו מהחם בהספדו: ואולי יש לתת טעם כי אהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת וראו פתאום שמת ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, מה שאין כן משה שכבר ידעו מיתתו ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (לעיל ד' כ"ב) כי אנכי מת אינני עובר וגו' ולזה לא הוחם הספדו כאהרן: עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגשתה ביותר לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם וזה סיבב ביאת הכנעני וגו' (תענית ג'.), לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה הגם שנטלו עננים כו' לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה: עוד אפשר שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה, משל למי שנאבדה לו מרגליות ומצא אחרת במקומה לו יהיה שאינה דומה אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן, והוא מה שסמך למאמר ויבכו ויהושע בן נון וגו', מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו, והגם שנתמנה אלעזר תחתיו לכהן גדול אף על פי כן לא בוכים על חסרון כהונה גדולה אלא חסרון תועליות שמעצמו שלא היה להם תמורתו:
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק ל"ג] יש אומרים לא תצאו שבעת ימים ובלילה היו יוצאים לצרכם והנכון בעיני שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה וחכם גדול אמר כי חפרו מקום בחצר אהל מועד וזהו רחוק והכתוב אמר ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה והטעם שלא יתעסקו בדבר ולא ילכו אל מקום אחר וכן ומן המקדש לא יצא כאשר אפרש:
וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:[עריכה]
ויתמו. וכאשר תמו ימי בכי אבל משה שמה, שמעו בני ישראל אל יהושע:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה בין תגובת העם" וכו']
ויתמו ימי בכי אבל משה, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בימי הבכי אין חכמה ואין עצה.
[מובא בפירושו לפרק ל"א פסוק ב'] ודרשו רז"ל היום מלאו ימי ושנותי, היום נולדתי והיום אמות. וכן אמר בתחלת דבריו (דברים כט) אתם נצבים היום, כל הענין דבק, והכל היה ביום מיתתו. והיום זה ז' באדר היה והוא סוף שנת הארבעים, בו ביום מת משה בו ביום נולד. בו ביום מת משה, הוא שכתוב בסוף התורה (שם לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וראוי להדביק אל הכתוב הזה שבסוף התורה מה שכתוב בתחלת יהושע (יהושע א) ויצו יהושע את שוטרי העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן. ומי שמחבר הכתובים זה עם זה ימצא הענין מבואר כי לא צוה יהושע להכין צדה עד שתמו ימי בכי אבל משה, ולכך הוצרך הכתוב לומר ויתמו ימי בכי אבל משה, והזכיר שם הכתוב (שם ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ואם תמנה למפרע מעשרה בניסן ל"ג יום והם שלשה ימים לצדה ושלשים לאבלו של משה, תמצא יום מיתתו בז' באדר. בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז' באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז' באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כג) את מספר ימיך אמלא: