ביאור:מ"ג דברים כג כ
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ[עריכה]
לא תשיך. אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה. ואח"כ אזהרה למלוה (ויקרא כה) את כספך לא תתן לו בנשך (ב"מ ע):
לא תשיך לאחיך. גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כה לו לז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללוה, מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה:
לא תשיך. לפי הפשט במלוה מדבר:
לא תשיך לאחיך. יש הפרש בין תשך לתשיך והטעם שלא תקבל מאחיך שיתן לך רבית גם הוא עובר על מצות רבית והנה המלה יוצאה לשנים פעולים ורבים אמרו כי תשיך כמו תשך אין הפרש ביניהם וכמו כן פעולים רבים במקרא:
לא תשיך לאחיך. אזהרה ללוה. (ויקרא כה) את כספך לא תתן, לו אזהרה למלוה.
ונקרא הרבית נשך מלשון (קהלת י) אם ישוך הנחש, להורות כי כשם שארס הנחש נכנס מן הנושך אל הנשוך באבריו וגידיו, כן עונש האסור נכנס בממונו של מלוה ברבית.
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. וסמיך ליה לא תשיך. לומר אחד המלוה והלוה והערב נתעבים.
לא תשיך לאחיך. בעבור שהזכיר העבד הנכרי אע"פ שכתוב בו לא תוננו יש לך רשות שתשיכנו:
[מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק ב'] וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כג) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו.
נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:[עריכה]
והזכיר נשך כסף נשך אכל. לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו. וביאר עוד כל דבר אשר ישך, אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים, אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף, שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם, אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון:
נשך כל דבר, אפילו דבור אסור, כך דרשו מנין לנושה בחברו מנה ואין הלוה רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, שנאמר נשך כל דבר אפילו דבור אסור. וזה כלל לכל שאר התועלות וההנאות שאסור לו ללוה לעשותן אלא אם כן היה רגיל להם קודם ההלואה:
לא-תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל, והם: ענין הרבית (כ-כא) ; והנדרים (כב-כד), אשר מהם הצדקה שחיב עליה לאלתר, דהא שכיחי עניים; וענין אכילת פועל (כה-כו) ; וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר (כד, א-ד) להסיר כל מכשול ממזרות, לא בזולת זה, כאמרו (ואמרתם על-מה, על) כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה (והיא חברתך ואשת בריתך") (מלאכי ב, יד) ; והחסד לאשה חדשה, והוא "ושמח את-אשתו" (שם ה) ; וחסד "לא-יחבל רחים ורכב" (שם ו), והשמירה ממזיקי הרבים, והם גונבי הנפשות המצויים לגנב קטנים (שם ז) ; והשמירה בענין הצרעת להושיב המצרעים בדד, שלא תזיק צרעתם בהדבקה (שם ח) ; והשמר מהרכילות והוצאת דבה (שם ט) ; והחסד ללווה (י-יג) ; ולשכיר, ולעני במיני האסיף (יד-כב) ; והחמלה על הלוקה (כה, ג) ; ועל הבהמה בדישה (שם ד) ; ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו (ה-י).