ביאור:מ"ג בראשית כא ט
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם[עריכה]
את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאמרם זכרונם לברכה: שותה דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאמה (סוכה נו, ב).
מְצַחֵק:[עריכה]
מצחק. לשון עבודת אלילים כמו שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק. ד"א ל' גילוי עריות כמ"ד (ש"ב ב) לצחק בי. ד"א ל' רציחה כמ"ד יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו':
מצחק. כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:
מצחק. לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גלוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח). ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כל זה לשון רש"י: ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם, דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר [אצלנו הגירסא בן יוחאי] ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו, דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו', ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין, אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו', ונראין דברי מדבריו: וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון, שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה, וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה, אם כן היה בשנה שנגמל יצחק. ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק, משתעשע כדרך כל נער, ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה: והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק, וכן אמרה: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת:
מצחק. שכבר גדל הרבה ולא רצתה להשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק:
מצחק. לשון ע"ז לשון רציחה לשון גלוי עריות, כי היו ישמעאל ויצחק מריבים על הירושה והיה אומר ישמעאל ליצחק אני בכור ואני נוטל פי שנים והיה יוצא לשדה וזורק בו חצים הה"ד (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני. ולמדנו זה מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה, כך פירש רש"י ז"ל: והחכם ר"א פי' מצחק משתעשע כדרך כל נער, ושרה אמנו קנאה בו שהיה גדול מבנה: אבל הרמב"ן ז"ל פי' מצחק מלעיג ומפני זה אמר את בן הגר המצרית כלומר בן שפחה כי היה יכול לומר ותרא את ישמעאל מצחק, וע"כ אמרה לו שרה גרש האמה וגו'. כי העבד המלעיג על אדוניו חייב מיתה אבל איני רוצה שתמיתהו אלא שתגרש אותו ואת אמו, והוקשה הדבר בעיני אברהם כמו שמעיד הכתוב וירע הדבר מאד בעיני אברהם, ואמר על אודות בנו גלה בזה מעלתו של אברהם שלא הוקשה לו על חשק הפילגש רק על אודות בנו כי אילו אמרה לגרש הפילגש לבדה לא היה קשה בעיניו:
מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם, באמרו שנתעברה מאבימלך.
[מובא בפירושו לפסוק י'] עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א (משלי כו) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואומר הלא משחק אני:
[כהמשך לפירושו לפסוק זה] וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון, שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה, וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה, אם כן היה בשנה שנגמל יצחק. ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק, משתעשע כדרך כל נער, ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה: והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק, וכן אמרה: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת:
מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם, באמרו שנתעברה מאבימלך. והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק, כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור, ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה.