ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשרים ושנים

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה א

חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יספג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. אם יצאו מעצמן אסורין. °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי אומר. אם לאוכלין היוצא מהן מותר. ואם למשקין היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן, אסורין. ו°רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר.

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה ב

כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין לפני שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן, ודגים מלוחים קטנים, וקולייס האיספנן, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה ג

שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי. °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא מתיר. לא יקבינה מצידה. ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אמר °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי. מעשה בא לפני °רבן יוחנן בן זכאי רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר. חושש אני לו מחטאת.

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה ד

נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור. ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו. ואת הצונין בחמין בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה, שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם.

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה ה

הרוחץ במי מערה ובמי טבריה ונסתפג אפילו בעשר לונטיות, לא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת פניהן ידיהן ורגליהן, ומביאין אותו בידם.

ירושלמי שבת, פרק כב, הלכה ו

סכין וממשמשין בבני מעיין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין לפילומא, ואין עושין אפיקטפיזין בשבת. ואין מעצבין את הקטן, ולא מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן. אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא:
הדרן עלך פרק חבית שנשברה