ביאור:ירושלמי דמאי פרק ב
הלכה א[עריכה]
משנה[עריכה]
אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום:
הדבילה תאנים מיובשות, והתמרים, והחרובין, האורז, והכמון.
האורז שבחוצה לארץ: כל המשתמש ממנו - פטור.
תלמוד[עריכה]
תמן תנינן: "שום בעל-בכי, ובצל שלרכפה, וגריסין הקילקין, ועדשים המצריות" (משנה מעשרות ה ח),
המינין הללו - על ידי שיש כיוצא בהן בארץ-ישראל, צרכו חכמים ליתן להן סימן,
אבל האלצרין, והאפסטקין, והאצטרובולין - על ידי שאין כיוצא בהן בארץ-ישראל, לא צרכו חכמים ליתן להן סימן.
אמר רבי אבין: הדא מתניתא המשנה הזאת, המשנה שלנו - חילופא מוחלפת, הפוכה, חיוב המינין האילו. על ידי שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ צרכו חכמים למנותן.
והא דבילה בבוצרה?
- שחיקה היא.
והא תמרין באלכסנדריא?
- דקיקין אינון.
והא חרוב בביארי כנראה 'בי ארי'?
- גידוד הוא.
והא אורז בחולתה?
- אכתר הוא, סימוק הוא.
והא כמון בקיפרוס?
- עקום הוא.
|
לא שנו אלא הלוקח מן הגוי אבל הלוקח מן ישראל דמאי. גירסה זו קשה ביותר, משום שאם דברי רבי אלעזר מוסבים על המשנה, המתייחסת לפירות המתעשרים דמאי בכל מקום, יוצא שאין כל הבדל בין ישראל לגוי. ואכן כמעט כל המפרשים הסכימו שיש לגרוס "לא שנו אלא הלוקח מן ישראל אבל הלוקח מן הגוי ודאי", ולפי זה רבי אלעזר סובר שכאשר קונים את הפירות המנויים במשנה מן הגוי, יש לעשר ודאי (וראה פני משה בפירושו הראשון שניסה לתקן באופן אחר). בספר מיכל המים קיים את הגירסה והסביר שדברי רבי אלעזר מוסבים על התוספתא (ד,ח@, שברייתא דומה לה הובאה לקמן), שם נאמר שתגר המביא פירותיו מן הגוי, פירותיו ודאי. ולפי זה רבי אלעזר מסביר שאם התגר מביא את פירותיו מישראל פירותיו דמאי, ואילו רבי יוחנן חולק על דין התוספתא ולדבריו גם תגר המביא פירותיו מן הגוי פירותיו דמאי. ולפירושו מובן מדוע בהמשך הסוגיה מביאים ראיות מברייתות הדנות מתגר, שהרי מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן עצמה מוסבת על דין התגר. |
אמר רבי לעזר: לא שנו אלא הלוקח מן הגוי, אבל הלוקח מישראל - דמיי.
@לשנות הגירסא@ רבי יוחנן אמר: לא שנייא, היא הלוקח מישראל - היא הלוקח מן הגוי - דמיי.
רבי לעזר סבר מימר: רוב ארץ-ישראל נתונה ביד גוים.
רבי יוחנן סבר מימר: רוב ארץ-ישראל נתונה ביד ישראל.
ואפילו יסבור רבי לעזר כרבי יוחנן: 'רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל', רבי לעזר חש למעוט,
כהדא @לפרש@ כורכיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האסור - נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים.
רבי יוסי בעי: מעתה גר שבא להתגייר - אין מקבלין אותו. אני אומר מעמון ומואב הוא. ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים?!
- אלא כיני כן היא, ככך היא: הא רבי לעזר סבר מימר: רוב ארץ ישראל נתונה ביד גוים, ורבי יוחנן סבר מימר: רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל.
ועוד מן הדא: רבי זעירא[1] שלח שאל לרבי אלכסנדרא דצדוקא:
אילין ניקלווסיא דהכא, מה אתון משערין בהון - רוב מן הגוים או[2] רובן מישראל?
אמר ליה: לית אנן יכלין משערין בהון אנחנו לא יכולים לשער בהם.
|
מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. לא ברור כיצד הברייתות, העוסקות בקונה מן התגר וההתלבטות בהן נוגעת לזהות מוכרי הפירות לתגר, מסייעות לרבי אליעזר ולרבי יוחנן, העוסקים בקונה מן הגוי את הפירות המנויים במשנה, ונחלקו האם רוב ארץ ישראל ביד ישראל או ביד גויים. יש שהסבירו שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אינה מתייחסת רק לפירות המשנה אלא לכל הפירות, והראיה מהברייתא לרבי אלעזר היא שכפי שהתגר הקונה מן הגוי פירותיו ודאי, כך גם כל אדם הקונה מן הגוי פירותיו ודאי (פני משה, וראה ברש"ס באופן אחר. @האם לציין למיכל המים?@). מהר"א פולדא הסביר שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן נוגעת לגוי בחוץ לארץ המוכר את פירות ארץ ישראל, שמניחים שקנה את הפירות ולא גידל אותם בעצמו, ומשום כך הוא כתגר בארץ ישראל. והראיה היא מהמקרים בהם אין ידוע מי הביא לתגר את פירותיו למקרה בו קונים מגוי בחוץ לארץ, שאין ידוע ממי קנה אותו גוי את פירותיו. אמנם, יש שהציעו שרבי יוחנן ורבי אלעזר כלל לא נחלקו האם רובה של ארץ ישראל ביד ישראל או ביד גויים, אלא האם גידולי גוי בארץ ישראל חייבים במעשר (פני אריה, וראה שם כיצד פירש את הסיוע מהברייתות) או שנחלקו באופן כללי בספק דמאי (עיין בגליוני הריי"ק). |
מתניתא מסייעא לדין משנה מסייעת לזה, ומתניתא מסייעא לדין:
מתניתא מסייעא לרבי לעזר:
התגר בכל מקום – דמיי,
- אימתי? בזמן שרוב מכנסו מישראל, אבל אם היה לוקח מן הגוי - וודאי[3].
מתניתא[4] מסייעא לרבי יוחנן:
תני: רבי נחמיה אמר: אחד גוי, ואחד ישראל, כותי, ואחד עם הארץ - פעמים שהוא לוקח פעם אחת מן הגוי פעם אחת מישראל - דמיי.
רבי חייא בר אדא בעא קומי רבי מנא: ממי לקח האיש הזה? נאמר מישראל – דמיי. מן הגוי – ודאי!
ממי לקח האיש הזה. רוב המפרשים הסכימו שקושיית רבי חייא מתייחסת לברייתות שהובאו כדי לסייע לרבי יוחנן ורבי אלעזר. יש שפירשו שהקושיה מוסבת על דברי רבי נחמיה בברייתא (המסייעת לרבי יוחנן), לדעתו הלוקח לפעמים מן הגוי ולפעמים מישראל פירותיו דמאי. ולפי זה מקשה רבי חייא מדוע לא לבדוק ממי קנו את הפירות, ואם קנו מן הגוי יהיו הפירות ודאי (מהר"א פולדא, פני משה). ויש שפירש שהקושיה מוסבת על הברייתא הראשונה (המסייעת לרבי אלעזר), בה נאמר שאם רוב מכנסו של התגר הוא מישראל פירותיו דמאי. ולפי זה מקשה רבי חייא מדוע לא שואלים את התגר ממי לקח את הפירות, אלא הולכים אחר רוב מכנסו (רש"ס). אכן, מיכל המים פירש בדרך אחרת, ולדעתו רבי חייא מקשה על הסבר מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בשאלה האם רוב ארץ ישראל ביד ישראל או ביד גויים, שמכיוון שלוקח מן הגוי אין לחשוש שהגוי לקח מישראל ועל הלוקח לעשר ודאי.
תיפתר תפתור, תפשוט שהיה התגר גוי, וישראל וגוי מטיילין לפניו דמי.
התיב השיב, הקשה רב הושעיה: והא מתניתא מסייעא לרבי יוחנן!
דתני: "אמר רבי יודה: לא הוזכרו רימוני בדן וחציר גבע אלא שהן מתעשרין ודאי בכל מקום. (עיין משנה כלים יז ה)
מה נן קיימין מה אנחנו עומדים, על מה אנחנו מדברים, אם בלוקח מישראל - כהדא דתנינן כזה ששנינו, על זה שנינו ודאי?!
אלא כי נן קיימין - בלוקח מן הגוי. הא שאר כל הדברים - דמיי.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: בודאי אנן קיימין, ובלוקח מישראל אנן קיימין,
תיפתר תפתור, תפשוט שהיה אגרונימום גדול, ודחק עליו להיות מוכר בזול, והתירו לו להיות מוכר טבלים והלוקח יחוש לעצמו.
אי-זהו התגר? כל שהביא ושנה ושילש.
רבי יונה בעי: הביא שלשה משואין כאחת - אין זה תגר.
זה אחר זה תגר.
רבי יונה בעי: למפריעו הוא נעשה תגר או מיכן מכאן, מעכשיו ולהבא?
מה נפקא מביניהון מה יוצא מביניהם?
-בא והתקין, אין תימר אם תאמר מיכן ולהבא - מעשר זה על זה. @לא מובן@
רבי מנא בעי: הוא ובנו ופועלו - מהו שיצטרפו לשלשה משואין כאחת?
רבי יונה בעי: ספינה הבאה מרומי, כמה מינין יש בה, את רואה אותה כאלו אחר@או אחת@ ?
הפירות - לא הילכו בהן לא אחר הריח, ולא אחר המראה, ולא אחר הטעם, ולא אחר הדמים, אלא אחר הרוב.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אם היה יין, כגון חדש ויין ישן - הילכו בו אחר הטעם.
אמר רבי מנא: אזלת לקיסרין הלכתי לקיסרין, וחמיתון נהיגין וראיתי אותם נוהגים בהדא דבילתה - שוריי בזאת הדבילה - היתר .
אזלית לקיסרין וחמיתון נהיגין בהדא דבילתא שוריי. לא ברור מה ההבדל בין הדבילה המותרת בקיסרין ובין החיטים והפת ושאר המינים המובאים לאחר מכן שחייבים בדמאי בקיסרין. לפי המהר"א פולדא כל המינים המנויים אסורים אף אם גדלו בקיסרין עצמה, משום שדומים לאותם שגדלים בארץ ישראל, אך בדבלה נהגו אנשי קיסרין היתר. ויש שהסבירו כי החיטין והפת ושאר המינים באים מארץ ישראל, ולכן חייבים בדמאי, ודבילה גדלה בקיסרין ופטורה מן הדמאי (רש"ס, פנ"מ). והרח"ק הסביר שהחיטין והפת ושאר המינים גדלים בקיסרין על ידי ישראל ולכן חייבים בדמאי, והדבילה מגיעה מחוץ לארץ ופטורה. ועוד אפשר לומר שידוע כי ישראל בקיסרין מגדלים את הפת והחיטים ושאר המינים ולכן חייבים בדמאי, אך את הדבילה בקיסרין מגדלים גויים ולכן פטורה מן הדמאי.
שאלית שאלתי לרבי יצחק בר אלעזר ואמר לי: כך נהג זוגה - שוריי היתר.
רבי יצחק בר אלעזר בשם זוגא דקיסרין: כל דחמי מיא - שוריי כל שרואה את המים - מותר.
אית דבעי מימר יש שרוצה לומר: עד מגדל-מילחא.
ואית דבעי מימר: עד מערת טלימון.
אמר רבי אבמרי: מיליהון דרבנן אמרי! דבריהם של חכמים אומרים זאת:
"כל המינין האסורין בקיסרין: החטים, והפת, והיין, והשמן, והתמרים, האורז, והכמון." - ולא פרשינן פרשנו, אמרנו דבילה!
- בגין דתניתה בגלל ששנינו אותה (במשנה).
והא תנינן והרי שנינו (במשנה) אורז וכמון, ופרשתנון ופרשנו אותם (ברשימה)?
הוי - שייריה[5] היא מותרת היא.
"הרי אילו: בשביעית - התר, בשאר שני שבוע - דמאי."
"הרי אילו בשביעית היתר" - ויהיו בשביעית שביעית?
ישראל - משמטין, וגוי - פטור, ישראל וגוים - רבים על הכותים.
"בשאר שני שבוע דמאי" - דיהודאי כנראה צריך לקרוא - 'דיהו ודאי?', למה שלא יהיו וודאי? ?
ישראל - מתקנן, וגוים - פטורין, ישראל וגוים - רבים[6] על הכותים.
בשאר שני שבוע דמאי... ישראל ועכו"ם רבים על כותיים. לא ברור האם הרוב נדרש כדי לחייב את הפירות בדמאי ולא לפטור אותם לחלוטין, או שהרוב נדרש כדי לחייב את הפירות בדמאי ולא בודאי. בנוסף לכך השיבושים בגירסא מקשים על הבנת הדברים. הגר"א הגיה (וכן נראה שיש להגיה על פי כת"י ליידן) "ישראל וכותים רבים על גויים", ולפי זה מסבירים שמכיוון שפירות ישראל ופירות הכותים שחייבים במעשר רבים על פירות הגויים הפטורים, מעשרים את הפירות דמאי ולא פוטרים אותם לחלוטין (וראה בפני משה שהלך בדרך זו וקיים את גירסת הדפוס על פי שיטתו בהסבר הסוגיה). ומהר"א פולדא הסביר שמקשים מדוע הפירות חייבים בדמאי ולא פטורים, שהרי רוב ישראל מעשרים ופירות הגויים פטורים, והם רבים על פירות הכותים, ואם כן יש לפטור את הפירות אפילו מדמאי, ולא מתרצים קושיה זו. אכן, מפרשים אחרים פירשו שמסבירים מדוע הפירות מתעשרים דמאי ולא ודאי (וכך עולה מכת"י רומי, בו גורסים "ויהו ודאי" במקום "ויהודאי"). ולפי זה מסבירים שרוב ישראל מעשרים ופירות הגויים פטורים מלעשר, והם רבים על הכותים שיש לעשר את פירותיהם ודאי, ולכן מעשרים את הפירות רק דמאי (רש"ס, רידב"ז, וראה גם בשערי תורת ארץ ישראל). ואפשר גם להסביר ש'יהו ודאי' אין משמעותו שמציעים שיהיה צריך להפריש מכל הנמכר כאילו היה וודאי לא מעושר, אלא שמציעים שיהיו חייבים להפריש רק מן הוודאי ולא מן הספק.
וגויים פטורין. ההנחה הפשוטה שתבואת הגויים פטורה מן המעשרות לגמרי, סותרת לכאורה את הנאמר בסוגיה הקודמת שחייבת וודאי ("רוב ארץ ישראל ביד גוים - ויפריש ודאי"), אם אכן מדובר כאן בפירות הבאים מארץ ישראל וגויים גידלו אותם. אבל אם מדובר בפירות שגדלו בקיסרין, הדברים עולים יפה, שאפשר שבמקומות שלא כבשו עולי בבל או מקומות הגוים, כגון סוריא, פירות הגוי פטורים מן המעשרות.
המפרשים נחלקו האם דין גידולי הגויים לעניין שביעית זהה לדינם לעניין מעשרות. יש שהסבירו שלדעת המחייבים את גידולי הגוי במעשר, נחשבים גידולי הגוי גם לעניין שביעית כגידולי ישראל ואף ספיחיו אסורים (כך עולה מפני משה). ולפי הרש"ס ספיחים הגדלים ברשות הגוי מותרים, אך פירות שגידל הגוי בארץ ישראל קדושים בקדושת שביעית וחייבים במעשרות. ויש שחילקו בין שביעית למעשרות, והסבירו כי אמנם לעניין מעשרות פירות הגוי חייבים בתרומות ומעשרות, אך לעניין שביעית אף הפירות שגידל הגוי בארץ ישראל פטורים לגמרי מן השביעית (ראה רמב"ם שביעית ד,כט, וכסף משנה שם).
עד היכן?
פונדקא דעמודא, פונדקא רטיבתא, עד כפר-סבא.
וצורן ודאי בקיסרין.
רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בולכסין הנמכרין בקיסרין - הרי אילו אסורין, מפני שרובן באין מהר-המלך.
רבי חייא בר אדא אמר: בלבנין.
ורבנין דקיסרין אמרין: באדומין.
רבי זעירא רבי חייא בשם רבי יוחנן: רבי התיר בית-שאן מפי יהושע בן זירוז בן חמיו שלרבי מאיר,
רבי התיר בית שאן. במשנה במסכת שביעית (ו,א) מובא שיש שלוש רמות חיוב לעניין שביעית: הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, בה חלה השביעית בכל חומרתה, הקרקע אסורה בעבודה והספיחים (שצמחו בלא שזרעו אותם) אסורים באכילה. קלה ממנה ארץ עולי מצרים, שאף שם אסור בעבודה בשביעית, אך לא גזרו איסור אכילה על הספיחים, ובחוץ לארץ מותרת עבודת האדמה בשביעית. לדעת רוב המפרשים, עד ימי רבי הוחזקה בית שאן כחלק מארץ ישראל ממש, ונהגו שם איסור בספיחים הגדלים בשביעית. רבי מאיר אכל ירק מגינה בבית שאן, וממעשה זה גילה רבי שהיא מהמקומות שלא כבשום עולי בבל אלא עולי מצרים, ודינה שהספיחים בה נאכלים, אם כי העבודה שם בשביעית אסורה (פני משה). לרש"ס יש שיטה ייחודית, שעד ימי רבי סברו שבית שאן היא מארץ עולי מצרים, משום שהעלתה מס לעולי מצרים, ואכילת הספיחים שבה הייתה מותרת, אם כי הפירות קדושים בקדושת שביעית. רבי מאיר קנה בבית שאן ירק בשביעית מן הגוי, ומכך שלא חשש למסירת מעות בקדושת שביעית לגוי, הסיק רבי שבית שאן אינה נחשבת אף בגדר כיבוש עולי מצרים, שהרי הכיבוש לא היה שלם אלא לעניין מס, ואינה מארץ ישראל כלל, ומותרת אף בעבודה בשביעית ופירותיה אינם קדושים בקדושת שביעית. בגמרא (חולין ו,א) מובא סיפור דומה, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, ומשום כך התיר רבי את בית שאן כולה. מן הדיון שם עולה כי ההיתר נבע מכך שרבי מאיר לא עישר את הירק שאכל, ודין מצוות שביעית בבית שאן לא נזכר שם בפירוש. נחלקו ראשונים בנוגע להיתר העולה משם, האם המסקנה משם היא שבית שאן אינה מארץ ישראל, והשביעית מותרת בה לגמרי ואין מעשר ירק נוהג בה (רש"י שם, וכעין זה פירש כאן מהרא"פ); או שנחשבה מארץ עולי מצרים, שאסורה בעבודה בשביעית והספיחים הגדלים בה מותרים, וחייבת במעשרות מדרבנן, ורבי פטרה מן המעשרות (רמב"ם תרומות א,ה). ויש מי שמשלב בין דעת הרמב"ם לסיפור שבירושלמי, שבתחילה ראה רבי שרבי מאיר אכל ירק בשביעית, והסיק שבית שאן היא מאותם מקומות שלא החזיקו עולי בבל שהספיחים הגדלים שם מותרים. ולאחר מכן פטר רבי מן המעשרות, וכן התיר אף לעבוד בשביעית (רח"ק) (להעמקת הדברים ראה מאמרו של יהודה פליקס 'תחומי איסור ספיחים ותקנות רבי לגבי שביעית', נספח לביאורו על ירושלמי שביעית).
שאמר: "אני ראיתי את רבי מאיר לוקח ירק מן הגינה בשביעית".
והתיר את כולה.
אמר רבי זעירה: הדא אמרה - אסור לבר נש לבן אנוש מיעבד מילה בציבורא לעשות משהו (שיתפרש לא נכון) ברבים.
אני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו דהתיר את כולה.
עד כאן מליידן
רבי התיר בית שאן.
רבי התיר קיסרין.
רבי התיר בית גוברין.
רבי התיר כפר צמח.
רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית, והיו הכל מליזין עליו.
אמר להו: באו ונידיין,
כתיב: "וכיתת נחש הנחושת" וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיהו להעבירו?
אלא, אותה עטרה הניח לו הקדוש ברוך הוא להתעטר בה.
ואנו העטרה הזאת הניח הקדוש ברוך הוא לנו להתעטר בה.
רבי יהושע בן לוי הוה מפקד מצווה @לטלייא לנערו, למשרת שלו: "לא תיזבין תקנה לי ירק אלא מן גינתא דסיסרא!"
עד כאן יש ביאורי מילים
קא עימיה עמד איתו, בא אליו הזכור לטוב אמר ליה: "זיל אומר לרבך לך תאמר לאדונך: לית הדא גינתא דסיסרא זאת לא הגינה של סיסרא, דיהודא הות של יהודי הייתה וקטלו ונסבי' מיניה והרגו אותו ולקחו ממנו.
ואין בעית מחמרא על נפשך ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך - אשתרי@ לחברך."
ואין בעית מחמרא על נפשך אשתרי לחברך. המפרשים הסבירו בדרכים שונות במה החמיר רבי יהושע בן לוי, ומה הורה לו אליהו הנביא. יש שהסבירו כי רבי יהושע בן לוי לא סמך על היתרו של רבי שפירות גוי בתחום שלא כבשו עולי בבל אינם קדושים בקדושת שביעית, ולכן רצה רבי יהושע לקנות דווקא משדה שמעולם לא הייתה ברשות ישראל. ואליהו הנביא אמר לו שלא יחמיר אלא יסמוך על היתר רבי (רש"ס). ובאופן אחר, שרבי יהושע בן לוי לא סמך על היתרו של רבי שספיחי גוי בתחום שלא כבשו עולי בבל מותרים, ולכן רצה רבי יהושע לקנות דווקא משדה שמעולם לא הייתה ברשות ישראל. ואליהו הנביא אמר לו שאם ברצונו להחמיר, שיחמיר על עצמו ולא על חבריו (פני משה). ויש שהסבירו שרבי יהושע חשש ששדות הגויים נגזלו מישראלים וחייבם במעשרות, ולכן הקפיד לקנות רק משדה סיסרא שידע שהייתה תמיד ביד גוי. ואליהו אמר לו שגם שדה זו נגזלה מישראל, ועליו להחמיר בשדה זו כבשאר השדות. ולפי זה יש לגרוס "אשתווי לחברוהי", כלומר השווה את דין שדה סיסרא לדין שאר השדות שיש לחשוש שגזלן גוי (גר"א, מהר"א פולדא). הכסף משנה (הלכות שמיטה ויובל ד,כט) פירש לפי שיטת הרמב"ם (ראה בד"ה הקודם) שפירות שביעית של גוי מותרים. ולפי זה המעשה אינו קשור להיתרו של רבי, אלא אירע בארץ ישראל עצמה, ורבי יהושע החמיר ולא קנה מגוי אלא אם כן ידע ששדה הגוי הייתה תמיד ברשותו, כי חשש שיבול הגוי בשדה שהיה של ישראל פעם אסור, ואליהו הנביא אמר לו שעליו להשתוות לחבריו ולקנות פירות שביעית מן הגוי. הר"ש ליברמן (תסכ"פ תרמות עמוד 313) פירש באופן אחר את עניין כיבוש בבל, וכתב כי כיבוש עולי בבל אינו אירוע היסטורי שקרה במקומות מסוימים, אלא כל מקום שקנה יהודי בתחום הכיבוש של עולי מצרים נחשב ככיבוש ומחייב את פירות אותו מקום במעשרות. לכן הפירות באותם המקומות שלא התיר רבי חייבים במעשרות, אפילו ברשות גוי, משום שמניחים שהיו פעם בידי ישראל והתחייבו במעשרות ובשביעית. רבי התיר את בית שאן ושאר המקומות משום שאין להניח שהיו ביד ישראל, ולכן פירות הגוי באותם מקומות פטורים ממעשר ומשביעית. ולשיטתו מתבארים הדברים בפשטות. שרבי יהושע דקדק לקנות רק מגינת סיסרא שידע שהייתה תמיד ביד גוי, ואליהו הנביא אמר לו שגם שדה זו הייתה ביד ישראל ועליו להחמיר בשדה זו כבשאר השדות ולא לקנות מהן.
רבי יוסי דכפר דן בשם רבי בן מעדיה: המינין האסורים@@ בבית שאן:
הקצח, והשימשום, והחרדל, והשום, והבולכסין, האופנים השחורים, ובצלים הנמכרים,
ובני המדינה - הנמכרים במידה, ופול - הנאגד בשיפה, מינתה - הנאגד בפני עצמה, והאסטפניני - לעולם,
וקפלוטות - מן עצרת עד חנוכה.
אמר רבי זעירא: מן העצרת עד חנוכה - איסור רבה על ההיתר,
מן החנוכה עד העצרת - ההיתר רבה על האיסור.
ולענין ספיחין: מראש השנה עד חנוכה - אסור ספיחין,
מן חנוכה עד עצרת - היתר ספיחות,
מן העצרת עד ראש השנה - צריכה.
הקישועין, והדלועין, והאבטיחים, ומלפפונות, והיין, והשמן, ותמרין אפסיות, ויש אומרים: אף התורמסין, ופת חלה@ לעולם:
הרי אלו בשביעית - שביעית.
המינין האסורים בבית שאן... הקישואין והדלועין... הרי אלו בשביעית שביעית. באופן פשוט מינים אלה הנמכרים בבית שאן קדושים בקדושת שביעית משום שמניחים שהגיעו מארץ ישראל. אלא שלעיל, לגבי קיסרין, הובאה רשימה של פירות שלפי חלק מהמפרשים מגיעים מארץ ישראל (ראה לעיל בד"ה אזלית לקיסרין), ושם נאמר שפירות אלה פטורים משביעית. הרש"ס הסביר לשיטתו שלעיל דובר לעניין ספיחין, שספיחי הגוי מותרים, ואילו כאן מדובר לעניין קדושת פירות שביעית, שפירות הגוי קדושים בקדושת שביעית ולכן אסור לקנות ממנו אותם. ועוד הציעו שבסביבות בית שאן רבו הכותים או שישראל נחשדו על השביעית ולכן מינים אלה קדושים בקדושת שביעית (יהודה פליקס במאמרו 'הפירות האסורים בבית שאן' עמוד 449 הערת שוליים 7, נספח לביאורו על ירושלמי שביעית).
בשאר שני שבוע, מה?
רבי יונה אמר: דמאי.
רבי יוסי אמר: ודאי.
ולא פליגין ולא חולקים, מה דרבי יונה אמר דמאי - בלוקח מן @@הבלנקי'. ומה דרבי יוסי אמר ודאי - בלוקח מן הגינה.
עד היכין עד איפה חלים כל הדינים האלה?
פרשנתא, וריצפתא, ונפשא דפנוטי עד כפר קרנים, מכפר קרנים - כבית שאן.
רבי יונה בשם רבי שמעון בן זכריה:
המינין האסורים בפנייס: האגוזים, והאורז, והשומשמין, ופול המצרי.
גמליאל זוגא אמר: אהיניות הבכורות.
אמר רבי יונה: הדא דתימר זה שאמר, מה שהוא אמר - מתרנגול קיסרן ולמעלן, אבל מתרנגול קיסרן ולמטן - כארץ ישראל היא.
@
רבי יונה בעי: היתה שדהו זרועה ירק, ובא ומצאה אורז. ירק - מותר, ואורז - אסור.
אורז מלמעלן וירק מלמטן, ירק - מותר, ואורז - אסור.
אבל רוב השדות הללו עושות המינין הללו.
ואפילו תימר רוב השדות הללו עושות רוב מינין, רוב המינין הללו אינן באות אלא מן האיסור.
@
תנא: האורז שבחולת אנטוכיא - מותר במקומו.
רבי לעזר בן רבי יוסי התיר עד בורן.
רבי יונה בעי אפשר לפרש כשאלה ואפשר לפרש כאמירה: וכמדתה לכל רוח
"אילו עיירות אסורות בתחום צור:
שצת, ובצת, ופי מצובה, עלייתה, וחנותה תחתייה, ובית כריא, וראש מנא, ואמון, ומזי."
אמר רבי מנא: הדא דאת אמר - בראשונה. אבל עכשיו @יש סוסיתה, עיינש, ועין תרע, ורם ברין, ועיון, ויערוט, וכפר@ וחרוב, ונוב, והכפיה, וכפר צמח.
"רבי התיר כפר צמח"
רבי אימי בעי שאל: ולא ממעלי מסין הן?
סבר רבי אימי דעת רבי אימי: ממעלי מסין - כמי שנתכבשו.
"אילו עיירות שהן מותרות בתחום צור:
נכי, צור, וצייר, וגשמיו, וזיזין, ויגדי חמס, ודבב חרבתיה וכרכה דבר חזרג." -@
-עד כאן בערך ביאורי מילים
חד טעין דצמוקין מטען אחד של צימוקים עאל נכנס לטבריא,
שאל גמליאל זוגא לרבי בא בר כהנה.
אמר לו: "אין כל ארץ ישראל עשוי משאוי אחד של צמוקין."
ואין כל ארץ ישראל עשוי משאוי אחד של צמוקין?
אלא כן אמר ליה ככה אמר לו: "אין מקום בארץ ישראל עושה משאוי אחד של צמוקין."
חד בר נש איש אחד אייתי @חדא אשפלה דקפלוטין לרבי יצחק בר טבליי
שאל לרבי יוחנן.
אמר ליה: "פוק צא, לך שאל לחנניה בן שמואל @דתנייתא שהוא מכיר משניות"
נפק ושאל ליה יצא ושאל אותו
אמר ליה: מתנייתא לא יחמי לי משנה לא נראית לי(אני לא מכיר), שמועה אמר לי.
דאמר שאמר רבי ייסא בשם רבי יוחנן:
איתפלגין נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון:
חד אחד אמר: אחר מקומו.
חרנה האחר אמר: אחר מעמדו.
@-רבי אבהו אמר: רבי אמר אחר מקומו והורי ליה כהדא דר"א ב"ר שמעון אחר מעמדו הדא דתימא באילין אשפלתא. ברם באילין טוענייא כל עמא מודיי אחר מקומו. היה מקומו ומעמדו היתר והוא עתיד להעבירו דרך איסור אותו האיסור כמי שלא העבירו.-@
רבי בא בר כהן בעי קומי שאל לפני רבי יוסי:
" לא כן אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: רבי וחבירו - הלכה כרבי.
-ואמר רבי יונה: ואפילו רבי אצל רבי אלעזר ברבי שמעון?! "
אמר ליה מה את בעי מה אתה רוצה מרבי יוחנן?
רבי יוחנן כדעתיה, דרבי יוחנן אמר: קל הקילו בשביעית, שהיא מדבריהם.
אית דבעי מימר יש שרוצים לומר: נצטרפה דעתו של רבי יוחנן עם רבי אלעזר ברבי שמעון וירבו על רבי.
הלכה ב[עריכה]
משנה[עריכה]
המקבל עליו להיות נאמן:
מעשר את שהוא מוכר, ואת שהוא אוכל, ואת שהוא לוקח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ.
רבי יהודה אומר: המתארח אצל עם הארץ - נאמן.
אמרו לו: על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?!
תלמוד[עריכה]
"מה שהוא לוקח"
- על מנת לאכול?
והא תנינן: "את שהוא אוכל"!
אלא - "את שהוא לוקח" - על מנת למכור.
והא תנינן: "את שהוא מוכר"?
אלא - "את שהוא לוקח" - על מנת למכור, "את שהוא מוכר" - מפירות מכנסו.
תני: אמר רבי יודה: מימיהן של בעלי בתים לא נמנעו להיות מתארחין אצל בעלי בתים חביריהם, אף על פי כן נוהגין בפירותיהם מתוקנין לתוך בתיהן.
אמר רבי יונה: חברין - אינן חשודין לא לאכול, ולא להאכיל.
אמר רבי יוסי: חבירין - חשודין לאכול, ואינן חשודין להאכיל.
מתניתא פליגא על רבי יוסי: "אמרו לו: על עצמו אינו נאמן, היאך יהא נאמן על של אחרים?"
מיליהון דרבנן מסייעין על רבי יוסי:
דאמר רבי חנינא רבי ייסא בשם רבי יוחנן: לא אמר רבי יודה אלא בסוף, אבל בתחילה - אוף רבי יודה מודי.
- אין תימר חברין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל, מה בין בתחילה מה בין בסוף?
דתני: המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, החשוד על דבר אחד - חשוד על הכל, רבי יודה אומר: אינו חשוד אלא על אותו דבר בלבד.
תני: הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות.
תניתה רבי ינאי בי רבי ישמעאל, ואמר טעמא: הדא דתימר - במתארח אצלו, אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים.
רבי זעירא רבי יסא בשם רבי יוחנן: אפילו חבר ששלח לחבר צריך לעשר.
רבי זעירא בעי קומי רבי יסא: כגון אני לרב שמואל בר רב יצחק ורבי שמואל בר רב יצחק לי?
אמר ליה: מה את בעי מרבי שמואל בר רב יצחק? דכל מה דהוא אכל - משוקא הוא אכל.
הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת - לוקחין ממנו ואין מתארחין אצלו.
אבל אמרו: הרי כדר עם הנחש בכפיפה.
אשתו נאמנת והוא אינו נאמן - מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו.
אבל אמרו: תבוא מאירה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן.
תני: לא ישמש חבר במשתה עם הארץ, ולא בסעודת עם הארץ, אלא אם כן היה הכל מתוקן ומעושר תחת ידו ואפילו מניקת של יין
ואם שימש חבר במשתה עם הארץ ובסעודת עם הארץ - הרי זו חזקה למעשרות.
ראו אותו מיסב - אינה חזקה. אני אומר: על התנאים שבלבו הוא מיסב.
בנו מיסב אצלו - צריך לעשר על ידיו,
חבירו - אין צריך לעשר על ידיו.
הלכה ג[עריכה]
משנה[עריכה]
המקבל עליו להיות חבר:
אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.
רבי יהודה אומר:
אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק,
ולא יהא מיטמא למתים, ומשמש בבית המדרש.
אמרו לו: לא באו אלו לכלל.
תלמוד[עריכה]
@ "אינו לוקח ממנו לח" - הא יבש מותר, שעמי הארץ נאמנים על הכשירות.
ותני כן: נאמן עם הארץ לומר: הפירות הללו לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר: הוכשרו, אלא שלא קבלו את הטומאה.
הא מכלל דו מודי בקמייתא!
לית הדא פליגי עלה דרבי יונה, דרבי יונה אמר חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל!
שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרות.
ואפילו על דרבי יוסי לית הדא פליגא דרבי יוסי אמר חבירין חשודין לאכול ואינן חשודין להאכיל!
תמן לטהרות אבל הכא למעשרות. הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. @
תנא: כל הבא צריך לקבל עליו, אפילו חבר תלמיד חכם, אבל חכם שישב בישיבה אינו צריך לקבל עליו, שכבר קיבל עליו משעה שישב.
אמר רבי לא: והוא שקיבל עליו משעה ראשונה.
רבי יוסי בעי: אי משעה ראשונה, למה לי חבר? אפילו עם הארץ!
אתיא דרבי לא כריש לקיש - דרבי שמעון בן לקיש הוה סלק לגבי אילין דבית רבי ינאי, והוו נשייא חזיין ליה - וערקין מן קמוי.
אמר לון: אבא לכון בייתא, עם הארץ אני אצל טהרות.
תני: הוא נענה לחבורה, ובניו ובני ביתו נענין לו.
אית תניי תני: הוא ובניו ובני ביתו נענין לחבורה.
ולא פליג, כאן בטפולין לאביהן וכאן כשאין טפולין לאביהם.
תני רבי חלפתא בן שאול: גדולים נענין לחבורה, קטנים נענין לו.
@
תני: מקריבן לכנפיים ואחר כך מלמדין לטהרות.
אמר רבי יצחק בן רבי לעזר: כנפים מדפות, והסטות טהרות. מעשרות @
בראשונה היו אומרים: חבר שנעשה גביי - דוחין אותו מחבורתו,
חזרו לומר: כל זמן שהוא גביי דוחין אותו מחבורתו, יצא מגבייתו - הרי הוא כחבר.
חייא בר בון בשם רבי יוחנן: חבר שיצא חוצה לארץ - אין דוחין אותו מחבורתו,
הא קטן אין צריך קירוב
הלכה ד[עריכה]
משנה[עריכה]
הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה. החנוונין אינן רשאין למכור את הדמאי וכל המשפיעין במידה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה:
תלמוד[עריכה]
תמן תנינן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר. הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר הנחתום מפריש.
רבי יונה אמר איתפלגין רבי לעזר ור' יוחנן:
חד אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה
וחרנה אמר כאן במידה דקה וכאן במידה גסה
ולא ידעון מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יוחנן מפני הטהרות הוי רבי לעזר דו אמר כאן במידה דקה כאן במידה גסה.
וקשיא על דר"י אם בעושה בטהרה יפריש על הכל.
בדין היה שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה
וקשיא על דר"ל אם במדה דקה יפריש על הכל.
החנוני אין רשאי למכור דמאי. חברייא בשם רבי לעזר: דר"מ היא דר"מ אמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד.
התיב רבי יוסי: והא מתניתא פליגא אילו הן המשפיעין במידה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה הוי אית חורנין.
אמר רבי יוסי: לא על הדא רבי אילא אמר הדא מילתא, אלא על הדא, דתני בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו או על פתח חנותו. אבל אם היה מוכר בפלטר או בחנותו שהוא
סמוך לפלטר מעשר על הכל. עליה חברייא בשם ר' לעזר דר"מ היא דר"מ אמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד.
היידן ר"מ ההיא דתנינן לבתרה ר"מ אומר את שדרכו למדוד בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגסה. תני ר"ח כן את שדרכו להימדד בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגסה וכן פלטר מידה דקה וחנות מידה גסה טפילה היא גסה לדקה
חברייא בשם ר"י מפני התינוקות דלא ייכלון טבל
רבי לא בשם רבי יוחנן מידה דקה הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש מידה גסה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש.
מתניתא מסייע לדין מתניתא מסייע לדין
מתני' מסייע לחברייא רבי נחמיה אמר את שהוא טפל לדקה כדקה ואת שהוא טפל לגסה כגסה
מתניתין מסייע לרבי לא, תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אמר מדד לו בדקה חייב אפילו לא מדד לו אלא סאה ורובע צריך לעשר את אותו הרובע. אמר ר"ז חשבון שכר ביניהן מדד לו סאה לענין רביעין הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש מכר לו רביעין לענין סאה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש:
הלכה ה[עריכה]
משנה[עריכה]
ר"מ אומר: את שדרכו למדוד בדקה ומדדו בגסה טפילה דקה לגסה ואת שדרכו למדוד בגסה ומדדו בדקה טפילה גסה לדקה. איזו היא מידה גסה? ביבש שלשה קבין ובלח דינר. רבי יוסי אומר: סלי תאני' וסלי ענבים וקופות של ירק כל זמן שהוא מוכרן אכסרא פטור:
תלמוד[עריכה]
על דעתיה דהאי תנא נתנו שיעור ליבש לא נתנו שיעור ללח, נתנו דמי' ללח לא נתנו דמים ליבש תני רבי חייא: הין מידה גסה מן ההין ולמטן מידה דקה. טמן מידה דקה, מן הטמן ולמעלה מידה גסה. על דעתיה דהדין תניא נתנו שיעור ללח ולא נתנו שיעור ליבש נתנו דמי' ליבש ולא נתנו דמים ללח.
רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק: תניי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר משל מוכר ומ"ש משל לוקח. מה אנן קיימין? אם במידה דקה הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש, ואם במדה גסה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש! אמר רבי בון בר חייא תפתר באומר לו מכנסו. א"ר יוסי אפילו תימר שלא מהכנסו באומר בדעתו נתקן אעפ"כ אמרו לו תניי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר משל מוכר ומ"ש משל לוקח. רבי לעזר בשם ר' הושעיא תניי ב"ד הוא החלב משל טבח וגיד הנשה משל לוקח הנהיג רבי אבהו בקיסרין שיהו שניהן משל לוקח. בגין דיהוון מרבין טבאות:
הדרן עלך פרק אלו דברים