ביאור:חיוב נשים והצטרפותן לזימון

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

חקירה הלכתית בנושא חיוב נשים והצטרפותן לזימון

ברכות מה.-מה:

במאמר זה ננסה לענות על השאלות הבאות: א. משפחה שבה 3 נפשות: אבא, אמא וילד בר-מצוה אוכלים יחד בליל שבת, האם יכולים לזמן יחד? ב. 3 נשים האוכלות יחד ללא גברים, האם חייבות בזימון? ולהבהיר את ההלכה לגבי חיובן ויכולת הצטרפותן של נשים במצוות הזימון.

מקור הדין:

החיוב לזמן מובא בתחילת פרק שביעי במסכת ברכות במשנה שאומרת: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. הגמ' מביאה שני פסוקים למקור החיוב: אמר רב אסי: דאמר קרא 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו'. רבי אבהו אמר מהכא: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-לוהינו" רש"י [ד"ה "גדלו"] מבאר את הלימוד מהפסוקים, שבשני הפסוקים מתואר אדם שפונה לרבים הנמצאים עמו לגדל ולרומם את הקב"ה. מאחר שמיעוט רבים שניים, יש צורך שהמזמן יזמין לפחות שני אנשים להצטרף לזימון. (ולהלן הגמ' דנה האם שניים יכולים להצטרף)

(ונחלקו האחרונים האם מצוות הזימון היא מדאורייתא או מדרבנן).

האם נשים חייבות בזימון?

המשנה [מה.] אומרת שאין מזמנים על נשים, עבדים וקטנים, והברייתא אומרת שנשים מזמנות לעצמן. ניתן להבין שנשים אינן יכולות להצטרף לזימון של אנשים, אך הן חייבות לזמן לעצמן, וניתן להבין שאין לנשים חיוב זימון, והן רשאיות לזמן לעצמן. הגמ' בערכין אומרת: "הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים", משמע שנשים חייבות בזימון כגברים. הרא"ש [סי' ד] מגיע למסקנה זו גם מסברא, שהרי הן חייבות בברכת המזון, ומדוע שלא תתחייבנה בזימון?

ניתן לדייק מהגמ' שנשים אינן חייבות בזימון, אך דיוק זה תלוי בצורה שבה נפרש את הגמ'. הגמ' אומרת "והא מאה נשי כתרי גברי דמיין", ומסביר רש"י: "לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין", משמע שנשים אינן חייבות בזימון, (ודינן כשני גברים, אליבא דרב, שאינם חייבים בזימון, ואם הם רוצים רשאים לזמן. אך תוס' [ד"ה והא] מפרש את הגמ' בדרך אחרת שלפיה אין ראיה).

אך גם אם נלך לפי פירוש זה בגמ', אין הכרח להגיע למסקנה שנשים אינן חייבות בזימון, שהרי הגמ' אומרת דבר זה רק בהוה אמינא, ואילו למסקנה הגמ' אומרת שמאה נשים אינן דומות לשני גברים, שהרי "איכא דעות". ניתן להבין את מסקנת הגמ' בשתי דרכים: א. כיוון שבשלש נשים איכא דעות, הן אינן דומות לשני גברים, ויש להם חיוב גמור לזמן. ב. כיוון שבשלש נשים איכא דעות, הן יכולות לקיים את מצוות הזימון, אבל אין עליהן חיוב לזמן.

הראשונים נחלקו בשאלה זו: שיטת תוס' [ד"ה שאני] ורש"י שנשים יכולות לזמן לעצמן אך אינן חייבות. הרא"ש [סי' ד] ורבינו יונה [לג, ד"ה ונראה] סוברים וכך גם משמע מהרמב"ם [הל' ברכות פ"ה ה"ז] שנשים חייבות בזימון. והסמ"ג [עשה כז] מביא שיטה שלישית שנשים מזמנות לעצמן רשות, אבל כשמזמנות עם האנשים חייבות. וכן פסק השו"ע [סי' קצט סע' ז].

הסבר השיטות שאינן מחייבות:

שיטת רש"י ותוס' שנשים יכולות לזמן לעצמן אך אינן חייבות, ומה שכתבה הגמ' "מזמנות לעצמן" הכוונה אם רצו לזמן, ומשמע לשיטתם מהגמ' שאומרת "נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין", וגם משמע משום ההשוואה בין מאה נשים לשני אנשים. ומשמע מדברי התוס' שגם נשים המזמנות עם שלשה אנשים אינן חייבות להצטרף. ומשום כך ביארו שמה שהגמ' בערכין [ג.] אמרה "הכל חייבין בזימון לאתויי נשים" לא לענין חובה אמרו אלא לענין האפשרות לזמן.

וכתב בחזו"א שהטעם הוא שבאמת הן חייבות בזימון אלא שאין זימון רק בשלושה אנשים וזה כמו דבר שבקדושה שבכל דבר שבקדושה צריך עשרה זכרים ולא נשים.

הסבר השיטות שמחייבות:

שיטת הרא"ש [סי' ד] ורבינו יונה [לג.] שחייבות כלשון הגמ' בערכין "הכל חייבין", ומה שנקטה הסיפא "אם רצו לזמן אין מזמנין" (שהרי משמע מכאן שזימון בנשים רשות), היינו אע"פ שחייבות דבכה"ג אפילו על דרך רשות אסור. וכתב שההשוואה של הגמ' בין שני אנשים למאה נשים זה רק בהו"א אבל במסקנא לאחר שהגמ' הסיקה שיש שלוש דעות בנשים, חזרה מהנחה זו ונקטה שגם נשים מחויבות בזימון. הרא"ש מגיע למסקנה זו גם מסברא, שהרי הן חייבות בברכת המזון (ספק דאורייתא או דרבנן), ומדוע שלא תתחייבנה בזימון?

שיטה שלישית:

וכתב הסמ"ג [עשה כז]: תנן בברכות נשים ועבדים חייבין בברכת המזון ואין מזמנין עליהם. ונשים מזמנות לעצמן כדגרסינן בפרק קמא דערכין [ג.] הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים לעצמן, ותימא דבריש שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות ואומר ר"י דלעצמן דווקא רשות אבל כשאוכלין עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן ופעמים היה אומר ר"י לנשים שלא לברך ויוצאות בזימון האנשים.

ר"י מחבר את מסקנת הגמ' בערכין שנשים חייבות בזימון ע"י הבנתו בגמ' שלנו שנשים אינן חייבות בזימון, ומפרש שנשים הסועדות עם אנשים חייבות בזימון ויוצאות בזימון של האנשים, ונשים הסועדות לעצמן אינן חייבות בזימון.

ואומר הרמב"ם: "ובלבד שלא יזמנו בשם" וכך פסק השו"ע. והטעם הוא משום דאמרינן "כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין"

וכתב בשו"ע הגר"ז [או"ח קצ"ט] שבאופן זה שאכלו נשים עם אנשים ונתחייבו בזימון, רשאיות הנשים ליחלק ולזמן לעצמן, כדין ששה אנשים שאכלו רשאין ליחלק, אך אז הזימון יהיה חובה ולא רשות גם למ"ד שזימון בנשים רשות, שהרי כבר נתחייבו בזימון כשאכלו עם האנשים. (וכן הביאו אותו המשנ"ב ושעה"צ)

והמשנ"ב [ס"ק ט"ז] מביא טעם משום שלא רצו חכמים להטיל עליהן חיוב זימון כשהם בפני עצמן משום שזה לא מצוי כל כך שיהיו בקיאות במצוות הזימון. והשער הציון הביא עוד טעם שזה משום שלכתחילה מצווה מן המובחר לברך על הכוס [ועיין בהג"ה קפ"ג ס"א] ובאשה גנאי הדבר ולכן חייבום רק כשהם עם האנשים. וכתב בלבוש טעם שהם חייבות להצטרף לזימון האנשים משום "מיגו" – פירוש: שהחיוב שחל על האנשים חל גם עליהן.

משמע מדברי היד הקטנה שאעפ"י שנשים חייבות בזימון כשאוכלות עם שלשה אנשים אין לאשה לברך לאנשים את ברכת המזון אלא שומעת מהם. וכן כתב הכף החיים [אות כ"ד] ונתן טעם לדבר משום שנשים ספק אם הם חייבות בברכת המזון מן התורה, ולכן אינן יכולות להוציא את האנשים שחיובם מהתורה.

ולפי טעם זה יוצא שיכולות הנשים לזמן לאנשים (אפילו למ"ד שחיובן מדרבנן), במצב שחיוב האנשים הוא מדרבנן כגון אם לא אכלו כדי שביעה, כמבואר בשו"ע [סימן קפ"ו ס' א].

וכמו"כ נראה שאפילו אם האשה לא אכלה כדי שביעה ג"כ יכולה להוציא.

מנהג: השו"ע [סי' קצט סע' ו-ז] פוסק כדעת הסמ"ג שנשים האוכלות עם אנשים חייבות בזימון ויוצאות בזימון של האנשים, ונשים האוכלות לעצמן אינן חייבות בזימון, אך רשאיות לזמן. הביאור הלכה [ד"ה נשים] מביא את הגר"א הפוסק כדעת רבינו יונה והרא"ש, שנשים חייבות בזימון. אך כותב שמ"מ לא נהגו העולם כן.

ומחויבין גם האנשים להמתין לבעלת הבית וכדו' שאכלה עמהם עד שתתפנה ותבוא לשולחן לברך עמהם. [ע"פ שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה ט, י,]

האם ניתן לצרף אשה לזימון שלושה?

המשנה אומרת: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן", ואינה מנמקת דין זה. והברייתא אומרת: "נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין" והגמ' מסבירה שנשים ועבדים וקטנים אינם מזמנים משום פריצותא. ניתן להבין שהנימוק "פריצותא" מתייחס גם לברייתא וגם למשנה, ואין מצרפים נשים לזימון של אנשים מפני פריצותא. וניתן להבין שהנימוק "פריצותא" מתייחס לברייתא בלבד, שחשש פריצותא יש עם קטנים ועבדים ולא עם אנשים. נפקא מינה בין שתי הדרכים הללו היא זימון של אשה עם בעלה ובניה. לפי הדרך הראשונה, שנשים אינן מזמנות עם גברים משום פריצותא, עם בעלה ובניה אשה יכולה להצטרף לזימון (כי אין פריצות בכך), אך לפי הדרך השניה, אשה אינה מצטרפת לזימון אפילו עם בעלה ובניה (משום שלא תלינו את זה שאינן מצטרפות בטעם הפריצות).

ישנן שתי דעות מרכזיות בראשונים מהו זימון: א. ברכת הזימון הינה ברכה נוספת הפותחת את ברכת המזון, כאשר שלושה אנשים אוכלים יחד. לפי הבנה זו, את שאר ברכת המזון כל אחד מברך לעצמו. מכאן נראה, שאשה תצטרף לזימון מאחר שמדובר ב"צירוף בעלמא להזכרת שם שמים", כדברי רבינו שמחה. ב. ברכת הזימון היא צירוף של החבורה שאוכלת יחד כדי לברך את ברכת המזון. כלומר, אדם אחד מתוך החבורה מייצג את כל בני החבורה, מברך את ברכת המזון בשמם והם מקשיבים לברכותיו. לפי גישה זו, האפשרות לצרף נשים לזימון, יכולה להיות תלויה בחיוב שלהן בברכת המזון.

ונראה להעמיד את שתי ההבנות הללו במחלוקתם של הריטב"א והמאירי לגבי סיבת מצוות הזימון:

הריטב"א כתב: "וחובת הזימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו משום ברוב עם הדרת מלך" לשיטתו הטעם של מצוות הזימון הוא משום ריבוי שבח. לפי זה משמע כמו ההבנה השנייה שזימון הוא צירוף של החבורה שאוכלת יחד כדי לברך את ברכת המזון.

ולעומתו המאירי כתב: "וענין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כוונה" לשיטתו הזימון זה כמעין התראה והתעוררות לברכה. וא"כ נראה שאפשר להעמיד כמו ההבנה הראשונה שברכת הזימון היא ברכה נפרדת. (אך נראה גם לפרש שהמאירי והריטב"א אינם חולקים)

יש ראשונים הסוברים שניתן לצרף נשים לזימון וכך הביא המרדכי [סי' קנח[ בשם רבינו שמחה. גם הטור [סי' קצט] מביא דעה כזו בשם הר"ר יהודה, וכן סבר ר"י הכהן.

שאר הראשונים סוברים שאין נשים מצטרפות לזימון עם אנשים. הסבר השיטות המתירות צירוף נשים: המרדכי [סי' קנח] מביא את רבינו שמחה: "רבינו שמחה היה עושה מעשה לצרף אשה לזימון ואפילו אם תמצא לומר לא מיחייב האשה אלא מדרבנן... הני מילי לאפוקי אחרים ידי חובתם אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרפת".

הטור מביא תשובה מאת המהר"ם מרוטנבורג המספרת על אודות רב יהודה הכהן שסבר שאשה מצטרפת לזימון: "ה"ר יודא כהן אמר דיכולה אשה לצרף בג' בברכת המזון. והביא ראיה מקל-וחומר דירקות: ומה מי שאוכל ירקות מצטרף ואף-על-גב דאם היה אוכלו בפני עצמו היה פטור מלברך בזימון, אשה אם תאכל בפני עצמה לחם חייבת מדרבנן לברך בזימון - אינו דין שתצרף לזימון לג' באכילה גמורה?! ועוד הביא ראיה מדמספקא ליה תלמודא (ברכות כ:) אי מדאורייתא או מדרבנן ונפקא-מינה להוציא את הרבים - משמע דהא פשיטא לן דמצטרפי, דאי לא תימא הכי אם-כן אדמבעיא ליה אם יכולה להוציא, תבעיה ליה אם יכולה להצטרף!" [שו"ת המהר"ם חלק ד' סימן רכז]

בבסיס טענתו של הרב יהודה הכהן עומדת הטענה כי לעניין צירוף - לא צריך שהמחויב יהיה מחויב מהתורה, ודי גם אם הוא יהיה מחויב מדרבנן (וזאת הוא מוכיח מכך שניתן לצרף את מי שאכל ירקות בלבד לזימון). לגבי החששות האחרים (ראה בהמשך), נראה כי הרב יהודה סובר שהם אינם מעכבים. את טענתו, מוכיח הרב יהודה גם משאלת הגמרא בפרק שלישי [כ:] שמשמע משם לכאורה שנשים מצטרפות לזימון גם אם חיובם מדרבנן.

המהר"ם דוחה את דברי הרב יהודה, ומסביר שניתן לצרף את האוכל ירקות לזימון למרות שהוא מחויב מדרבנן בלבד, משום שיש לו את האפשרות להגיע לרמת חיוב מדאורייתא. אך באישה לעומת זאת, אין לה אפשרות להגיע לחיוב דאורייתא, ולכן לא ניתן לצרף אותה.

שיטתם קשה שהרי היא סותרת משנה מפורשת האומרת "שנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם". האחרונים התקשו בקושיה זו: הב"ח [שם סע' ז ד"ה וה"ר יהודה] מפרש שנשים אינן מצטרפות לזימון בשלושה, אך ניתן לצרפן לזימון בעשרה הוא מדייק הסבר זה מלשון המרדכי. הט"ז [סק"ב] מסביר, שה"ר יהודה צירף נשים לזימון אפילו עם גברים אחרים, ולדעתו המשנה האומרת, ש"אין מזמנין עליהן" מתכוונת שאין נותנים לנשים לזמן. והוא מביא פירוש נוסף, שאשה אחת מצטרפת לשני גברים, והמשנה אוסרת לצרף איש אחד לשתי נשים. הפרי מגדים [משבצות זהב אות ב] מסביר, שה"ר יהודה צירף נשים לזימון עם בעליהן ובניהן, והמשנה האוסרת לצרפן מדברת בצירוף עם גברים אחרים, משום פריצותא, ומשום שאין חברתן נאה.

וכותב האגור [סימן רמ], וכמו"כ הביא אותו הבית יוסף [קצט, ז]: "ואני המחבר לא ראיתי מעולם שנוהגים כך, ולא שמעתי מקום שנוהגים כן."

נחלקו האחרונים בהסבר שיטתם, יש מסבירים שהן מצטרפות רק לעשרה, יש מסבירים שהן מצטרפות רק לבני ביתם, ויש מסבירים שהן מצטרפות לכל זימון.

הסבר השיטות האוסרות צירוף נשים:

רש"י וכן גם התוס' ]ערכין ג. ד"ה "מזמנות לעצמן] פוסלים צירוף נשים לזימון משום שלדבריהם הבעיה אינה נובעת מכך שרמת החיוב שלהן פחותה, אלא מבעיית נוסח שנשים אינן יכולות לומר "ועל בריתך שחתמת בבשרנו" (וכמו"כ עבדים שאינם יכולים לומר "על נחלתנו") ואז אין ברכתן שווה לאנשים. הצל"ח [ברכות מז: ד"ה ועוד קשיא] מדייק בדעת רש"י שמכיוון שמדובר רק בבעיית נוסח אישה אחת יכולה להצטרף לשני גברים, שהרי כך רוב המברכים אומרים נוסח שווה. והחת"ם סופר [בחלק א, או"ח, סי' מח] מקשה לשיטת רש"י: "ומיהו אפשר לומר שמוציאות הרבים בברכה ראשונה שאין בה ברית וברכה שני' באמת יברכו האנשים לעצמן וכשיטת התוספות והרי"ף."

ואומר הרמב"ם [הל' ברכות פ"ה ה"ז]: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות" הרמב"ם פוסק שנשים אינן מזמנות עם האנשים אך לא מטעם הפריצות, שהרי הוא אומר את טעם זה רק בנשים ועבדים.

שאר הראשונים סוברים שאין נשים מצטרפות לזימון בשל סיבות שאינן קשורות למהות החיוב:

הריטב"א [הלכות ברכות פרק ז אות ב] סבר שזה בגלל חשש לפריצות, שבסעודה מצוי שכרות וצחוק וקלות ראש. (וכך הביא ערוך השולחן סימן קצט סעיף ב)

ותלמידי רבנו יונה [תחילת פרק ז' בברכות] פירשו שזה משום שאין חברתן נאה וכתבו שאפילו אשה עם בעלה ובניה לא תצטרף. וכן הביאו הר"ן והריטב"א בשם רש"י.

לפי שני הטעמים הללו עולה שעצם העובדה שגברים ונשים נמצאים יחד היא הבעייתית. מטעם זה, אף אשה עם בעלה ובניה גם לא יצטרפו לזימון. וכך הביא להלכה המשנה ברורה: "משום שאין חברתן נאה... ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה"

[סימן קצט ס"ק יב]

לכאורה, לפי הטעם של פריצות, גם כאשר יש זימון של שלושה גברים, אין על הנשים לענות לו. ברם, הר"ן ביאר שהבעיה של פריצות קיימת רק כאשר הנשים משלימות למניין הזימון, מאחר שאז נוכחותן ניכרת, אך כאשר יש זימון ללא הנשים, הן יכולות להצטרף לזימון. יש לציין, שכבר תמהו על מניעת זימון בשל חשש פריצות.

דיון לגבי פסילת נשים מזימון בשל חשש הפריצות, מצינו בשו"ת "שואל ומשיב:" "דהא דאמרו משום פריצותא הוא דוקא בחבורת נשים עם עבדים... ולכך אין חבורתם נאה. אבל נשים עם אנשים... לא שייך פריצותא. ובמסיבה איש עם ב"ב הם יושבים עם נשותיהם ועבדיהם ואיך שייך פריצותא ח"ו? וע"ז כתב רש"י דלכך לא יצטרפו נשים או עבדים עם אנשים משום שאינן בברית וארץ ואיך יצטרפו עמהם... ולכך לא פירש"י גבי נשים בברכת המזון מן התורה הטעם משום ברית דפשיטא דברית אינו רק נוסח הלשון... ושוב עיינתי בטוש"ע (או"ח סי' קצ"ט ס"ו) ולפע"ד שכוונתי לאמת דבש"ע לא אסר משום פריצותא רק נשים ועבדים וקטנים כל אותן שאין בני דיעה שלימה ועמ"א ס"ק ד' הא עם אנשים מצטרפין ורש"י דאוסר הוא משום טעם אחר ובזה לא קי"ל כוותיה ובאמת צ"ע שלא הובא ביתה יוסף דברי רש"י אלו כלל וצ"ע כי לא ראיתי רק בהעברה בעלמא. ומצאתי בצל"ח בברכות בדף מ"ו ע"א ד"ה הוא דאמר כריב"ל העיר בזה על דברת רש"י ע"ש." [מהדורה א חלק ג סימן קנה]

אם כן, ה"שואל ומשיב" דוחה את חשש הפריצות והקביעה ש"אין חבורתן נאה" הן לגבי זימון של נשים וגברים יחד בכלל, והן לגבי חוג בני הבית בפרט. לגבי טעמו של רש"י, שאינן אומרות "על בריתך שחתמת בבשרנו", ציין שדבריו לא הובאו בבית יוסף. עם זאת, ה'שואל ומשיב' אינו מסיק מסקנות מעשיות מהערותיו בסוגיה. אם נבחן את דבריו, עולה שאין דבר שימנע מאישה להצטרף לפחות לזימון של בני הבית.

וכתב הראב"ד [תמים דעים סימן א']: "ומי הוא שיחלוק על משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. והלא העבדים והנשים יודעים למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהם חייבים בברכת המזון דבר תורה כסוגיא דשמעתא ואעפ"י כן אין מזמנין עליהם לפי שאינן בני קביעות וכ"ש קטן אעפ"י שיודע למי מברכין." (בעניין צירוף קטן לשלושה). וזו דרך שלישית שסוברת שהטעם הוא משום שלא שייך בהם קביעות המחייבת זימון.

וכך אנו מוצאים בדברי הבן איש חי: "יזהר לאכול במקום שקידש בו כזית ואח"כ יאכל במקום השני, ופה עירנו בגדד שכיח דבר זה אצל הנשים שאין דרכם לאכול על השולחן עם האנשים, אע"פ שאין שם אורחין זרים, אלא דרכם לשמוע קידוש בחדר השולחן מן בעל הבית ואח"כ הולכין לחדר אחר ואוכלין." (בעניין קידוש במקום סעודה)

מנהג: להלכה נשים אינן מצטרפות לזימון עם האנשים, וכך נפסק בשו"ע [סי' קצט סע' ו-ז].