ביאור:בבלי שבת דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבת:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
גמרא:
מדקתני סיפא [1] חייב [2] - שמע מינה רבי יהודה היא [3]; [4] רישא [5] במאי עסיקנא? אי בחולה שיש בו סכנה [6] – [7] 'מותר' [8] מיבעי ליה!? ואי בחולה שאין בו סכנה – 'חייב חטאת' מיבעי ליה [9]!?
לעולם בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני 'מותר', ואיידי דבעי למתני סיפא 'חייב' תנא נמי רישא 'פטור'; והדתני רבי אושעיא [10]: 'אם בשביל החולה שיישן - לא יכבה, ואם כבה - פטור אבל אסור' - ההיא בחולה שאין בו סכנה, ורבי שמעון היא [11].
שאול שאילה [12] זו לעילא מרבי תנחום [13] דמן נוי [14]: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא [15] בשבתא?
|
מישהו שאל את רבי תנחום, האם מותר לכבות נר בחדר שנמצא בו חולה מסוכן, על-מנת שהחולה יוכל לישון. רבי תנחום הזדעזע מעצם השאלה: איך אפשר בכלל לחשוב שלא להגן על חייו של החולה?!. הוא רצה להגיד לשואלים "איפה החכמה שלכם? איפה השכל שלכם?" אבל מכיוון שלא רצה לפגוע בכבודם, הפנה את השאלה כלפי שלמה. לאחר מכן הביא כמה דרשות שמדגישות את ערכם של חיי האדם, ורק בסוף ענה לשאלה. |
פתח ואמר: אנת שלמה? אן חכמתך [16]? אן סוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה [17]!: דוד אביך אמר (תהלים קטו יז) לא המתים יהללו יה [ולא כל ירדי דומה], ואת אמרת (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו [מן החיים אשר המה חיים עדנה] וחזרת ואמרת [18] (קהלת ט ד) [כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון] כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת! [19]?
לא קשיא [20]: הא דקאמר דוד 'לא המתים יהללו יה' - הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקב"ה שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן [21]: מאי דכתיב (תהלים פח ו) במתים חפשי [כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו]? - כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצות; ודקאמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו [22], ולא נענה [23], וכשאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך [אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם] מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'?
דבר אחר [24]: מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה; ואם תמצי לומר מקיימין אותה - בחייו מקיימין אותה, במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות, ותיקן כמה תקנות [25], וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים וגו'!?
דבר אחר 'ושבח אני וגו' - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים פו יח) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו [כי אתה ה' עזרתני ונחמתני]? -אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! מחול לי על אותו עון [26]!
אמר לו: מחול לך.
אמר לו: עשה עמי אות בחיי!
אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע!
כשבנה שלמה את בית המקדש - ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים; דבקו שערים [27] זה בזה; אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [28]</ref> - ולא נענה: פתח ואמר (תהלים כד ז-ח) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד! רהטו בתריה למיבלעיה [29], אמרו [30] (תהלים כד ט) מי הוא זה מלך הכבוד!?
אמר להו [31]: ה' עזוז וגבור [ה' גבור מלחמה];
חזר ואמר (תהלים כד י-יא) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד! מי הוא זה מלך הכבוד? - ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' ולא נענה; כיון שאמר (דברי הימים ב ו מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה; באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד [32] כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'? והיינו דכתיב (מלכים א ח סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו: 'וילכו לאהליהם' - שמצאו נשותיהן בטהרה; 'שמחים' - שנהנו מזיו השכינה; 'וטובי לב' שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר; 'על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו': 'לדוד עבדו' - שמחל לו על אותו עון, 'ולישראל עמו' - דאחיל להו עון דיום הכפורים [33].
ודקאמר שלמה '(קהלת ט ד) [כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון] כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת [34] - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים לט ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! הודיעני ה' קצי [35]!
אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם.
'ומדת ימי מה היא [36]'!
גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם!
'ואדעה מה חדל אני' [37]!
אמר לו: בשבת תמות.
אמות באחד בשבת [38]!
אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
אמות בערב שבת!
אמר לו: (תהלים פד יא) כי טוב יום בחצריך מאלף [בחרתי]: [39] טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה - מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח [40].
כל יומא דשבתא [41] הוה יתיב וגריס כולי יומא [42]; ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה: דלא הוה פסק פומיה מגירסא, אמר: מאי אעביד ליה?
הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני [43]; נפק למיחזי, הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה.
שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים [44]; מה אעשה?
שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו! - ולא יפה אמר שלמה 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' [45]?
ולענין שאילה [46] דשאילנא קדמיכון [47]: נר קרויה 'נר' ונשמתו של אדם קרויה 'נר' [48]; מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה. [49].
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה; ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה [50];
תחילתו דברי תורה - דכתיב (קהלת א ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש [51] יש לו;
סופו דברי תורה - דכתיב (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם; מאי 'כי זה כל האדם'?
אמר רבי אלעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה.
רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו;
שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה [52].
ומאי 'דבריו סותרין זה את זה'?
כתיב (קהלת ז ג) טוב כעס משחוק [כי ברע פנים ייטב לב] וכתיב (קהלת ב ב) לשחוק אמרתי מהלל [ולשמחה מה זה עשה] [53] כתיב (קהלת ח טו) ושבחתי אני את השמחה [אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש] וכתיב (קהלת ב ב) [לשחוק אמרתי מהלל] ולשמחה מה זה עושה!?
לא קשיא: 'טוב כעס משחוק' = טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה [54];
'ולשחוק אמרתי מהלל' - זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא;
'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה [55];
'ולשמחה מה זֹה עושה' - זו שמחה שאינה של מצוה,
- ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק [56] ולא מתוך קלות ראש [57] ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר [אלישע אמר, בפגישתו עם יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה] (מלכים ב ג טו) ועתה קחו לי מנגן [58] והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה [59].
אמר רבא: וכן לחלום טוב [60].
איני! והאמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר (שיר השירים ה יג) [לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים] שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר - אל תקרי 'מוֹר עוֹבֵר' אלא 'מַר עובר' [61]; אל תקרי 'שוֹשנים' אלא שֶׁשוֹנִים'!?
לא קשיא: הא ברבה והא בתלמיד.
ואיבעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא: הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא: דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן - אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן [62], לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.
ואף ספר משלי בקשו לגנוז, שהיו דבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? אמרי: ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא? הכא נמי ליעיינן; ומאי 'דבריו סותרים זה את זה'? - כתיב (משלי כו ד) אל תען כסיל כאולתו [פן תשוה לו גם אתה] וכתיב (משלי כו ה) ענה כסיל כאולתו [פן יהיה חכם בעיניו]?
לא קשיא: הא בדברי תורה [63], הא במילי דעלמא.
כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אשתך אשתי ובניך בני!
אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין?
שתה ופקע.
ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה: אמך אשתי ואתה בני!
אמר ליה: רצונך שתשתה כוס של יין?
שתה – ופקע.
אמר רבי חייא: אהניא ליה צלותיה לרבי דלא לשווייה בני ממזירי, דרבי, כי הוה מצלי, אמר "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי פנים [64] ומעזות פנים [65]".
'בדברי תורה' מאי היא?
כי הא: דיתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר (ירמיהו לא א) [הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח] הרה ויולדת יחדיו [קהל גדול ישובו הנה];
ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר: (קהלת א ו: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ו)אין כל חדש תחת השמש!?
אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה; נפק, אחוי ליה תרנגולת [66].
ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז כג) [בהר מרום ישראל אשתלנו] ונשא ענף ועשה פרי [והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה]: מה ענף בכל יום - אף פרי בכל יום.
ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר: והכתיב אין כל חדש תחת השמש?!
אמר ליה: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה; נפק, אחוי ליה צלף [67].
ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב טז) יהי פסת בר בארץ [בראש הרים ירעש כלבנון פריו ויציצו מעיר כעשב הארץ] [68] ;
ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין כל חדש תחת השמש?!
אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה; נפק, אחוי ליה כמיהין ופטריות [69], ואכלי מילת - נברא בר קורא [70].
תנו רבנן [אבות דרבי נתן פ"טו מ"ב]: 'לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם
הערות[עריכה]
- '^ כחס על הנר
- ^ חייב חטאת אם שגג בשבת: ששכח שהוא שבת, או סבר שכיבוי מותר בשבת
- ^ דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר: שלא תדלק הפתילה, או שלא יפקע הנר; ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו, וכיבוי של הבהוב פתילה: שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו
- ^ וכיון דרבי יהודה היא,
- ^ דפטר משום חולה והוא הדין לשאר פטורי דמתניתין
- ^ דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו
- ^ ליתני
- ^ לכתחלה
- ^ הואיל ורבי יהודה היא, דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה
- ^ בהדיא 'אבל אסור'
- ^ דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה
- ^ שאלו שאלה
- ^ לפניו; וכן לשון הש"ס והמקרא: שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו ב), ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק
- ^ מקום
- ^ חולה; תרגום של 'רעה' = בישתא
- ^ אנה הָלכה
- ^ כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה, והוא דומה לשאלה, ודרש
- ^ לסתור דברי עצמך
- ^ כלומר: גדולים החיים ופקוח נפש
- ^ איהו גופיה הוה מפרש להו
- ^ קרא קא דריש: במתים חפשי
- ^ ואין לך צדיק ממנו
- ^ בזכותו
- ^ ד"א ושבח אני את המתים הראשונים, מן החיים של עכשיו: שהראשונים טובים מאלה! תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו
- ^ כי ההיא דתני במגילה (דף ד'. ולב.) 'משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום'
- ^ דבת שבע
- ^ של בית קדשי הקדשים
- ^ רנה, תפילה, תחינה, - כתובים בתפלת שלמה, עד כ"ד; ויש אומרים כ"ד ברכות דתענית, ולא נהירא
- ^ סברי דעל עצמו אמר 'מלך הכבוד'
- ^ ליה שערים
- ^ איהו
- ^ משפחת שאול שמעי וכיוצא בו
- ^ שאכלו ושתו בחנוכת הבית, כדכתיב (מלכים א ח סה) ויעש שלמה בעת ההיא] את החג [וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו] שבעת ימים ושבעת ימים [ארבעה עשר יום] כדאמרינן במועד קטן (דף ט.)
- ^ לאו לענין חשיבותא אמרו, אלא לענין הלכות שבת ויום טוב
- ^ העתידות לבוא עלי
- ^ כמה ימי חיי
- ^ באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם
- ^ שיוכלו להתעסק בי ובהספדי
- ^ כלומר: כבר אמרת לפני
- ^ כדכתיב (מלכים א ג ד) אלף עולות יעלה שלמה וגו'
- ^ של כל שבתות השנים
- ^ שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות, כדאמרינן בסוטה (דף כא.)
- ^ מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה
- ^ לשתי שאלות הללו הוצרך
- ^ שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה, ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק! לשון אחר: שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה, לשון רבותי
- ^ דמהו לכבות
- ^ דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי
- ^ נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז)
- ^ לאו מהכא יליף חלול שבת, דפיקוח נפש נפקא לן מ'וחי בהם' (ויקרא יח ה) - ולא שימות בהם; אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב, לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ, והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם
- ^ וכל שכן שיש עוד בינתיים
- ^ אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון
- ^ צוותא, שׂולא"שׂ
- ^ מהולל = משובח
- ^ שנותן להם שעה משחקת, כדי להאכילן חלקן, ולטורדן מן העולם הבא
- ^ כגון הכנסת כלה
- ^ שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת עליו, ואפילו אינו של לצון - מכל מקום אין בו יישוב
- ^ לצון
- ^ מצוה היא, להשרות עליו שכינה
- ^ צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא
- ^ אם בא לישן מתוך שמחה - מראין לו חלום טוב
- ^ נוטפות מר = מרירות מחמת אימה
- ^ נפתח לבם מחמת השמחה
- ^ מותר לענות כאולתו
- ^ שלא יזיקוני
- ^ שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים
- ^ הרה ויולדת יחדיו - ביום שהרה זה יולדת ולד אחר, כמו תרנגולת, וכיון שמשמשת בכל יום - נמצאת יולדת בכל יום, דהכי משמע קרא: בכל עת שהיא מתעברת – יולדת: שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט; ליגלג זו אוולת; בא ואראך טרח לענותו כאולתו, כדי להעמיד דברי תורה על מכונו
- ^ מין אילן הטוען שלשה מיני פירות: אביונות וקפריסין ולולבין, וכי איתיה להאי - ליתיה להאי, כדאמר בריש 'חזקת הבתים'
- ^ פיסת בר משמע גלוסקאות, שרחבות כמין פס יד, ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים (בראשית לז ג); בר כמו לשבור בר (בראשית מב ג), ולענין כלי מילת, 'בר' = נקי, כמו ברה כחמה (שיר ו,י)
- ^ שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות
- ^ סיב, כמין לבוש מצוייר, גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך; קור = ענף האילן, כשהוא רך, יוצא בכל שנה, קודם שיתקשה קרוי 'קור'