בבא בתרא קסח ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ופלוני ופלוני עדיו:
גמ' ת"ר איזהו קיומו אבמותב תלתא הוינא אנו פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו בואם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה גנקרע פסול נתקרע כשר דנמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ה"ד נקרע ה"ד נתקרע אמר רב יהודה הנקרע קרע של בית דין נתקרע קרע שאינו של ב"ד היכי דמי קרע של בית דין א"ר יהודה ומקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף אביי אמר זשתי וערב הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי אתו מרוותיהו לקמיה דאביי א"ל ליחזי מר שטרי' ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה דאי מיתניס חד נקיטינן חד בידן אמר להו מאי אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת דלמא טריף והדר טריף הוו קא טרדי ליה אמר ליה לספריה זיל כתוב להו הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי ודלמא רישומו ניכר ותניא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר אמר ליה מי קאמינא שטרא מעליא אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא תנו רבנן חהרי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו את השטר בד"א בשטרי הלואה טאבל שטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו
רשב"ם[עריכה]
גמ' הוציא - שטר מחוק לפנינו שהיה כתוב ביום פלוני:
ופלוני ופלוני - היו עדים שחתומים בו:
ומפרש גמרא אם כתוב בו הוזקקנו כו' - שעמדו אלו בית דין המקיימין וחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן ונמצאו דבריהם מכוונין:
גובה - מזמן ראשון הכתוב בשטר ואין צריך ראיה אחרת ואם לאו צריך להביא ראיה אחרת על הזמן ועל סכום המעות ועל כל מה שהיה כתוב בשטר:
נקרע - על ידי אדם:
נתקרע - מעצמו:
ערבאי - ישמעאלים:
וקאנסי לארעתא דאינשי - ומתוך שהיו בעלי זרוע כופין בעליהן לתת גם השטרות שלא יוכלו לערער:
ליחזי מר שטרא - מה כתוב בו קודם שיאנסו ממנו וכתוב לנו אחר תחתיו שאם יאנס אחד ישאר לנו שני ולזמן מרובה אם תהיה ידינו תקיפה נערער על שדותינו ונקחם מיד הלוקחים אותם מיד הערביים:
דאמר רב ספרא - לקמן בשמעתין:
דלמא טריף והדר טריף - זה הלוקח שקנה שדה באחריות זמנין דטריף ליה מיניה בעל חוב דמוכר ואתי איהו וטריף מלקוחות ומחזיר להם אחד מן השטרות כדי לגבות בו מן המוכר והדר טריף מלקוחות אחריני על ידי השטר השני ואומר עתה טרפו ממני ואחזור ואטרוף מלקוחות והרי שטר מכירתי עדיין הוא בידי:
קא טרדי ליה - מפצירין בו:
אמר ליה לספריה זיל כתוב להו - שטר ומחוק אותו ואחר כך כתוב על המחק והעדים יחתמו על הנייר ואלו לא יתנו לב שהוא פסול ואיפטר מהם:
אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי כו' - לי נראה דרב אחא בר מניומי הוה סלקא דעתיה דהכי אמר אביי לספריה דנכתוב להו שטרא מעליא והדר נמחקיה והדר נכתביה על המחק ונחתמו סהדי על הנייר והכי קשיא ליה ודלמא לא מחקי ליה שפיר משום דבעי למיכתב עליה והוי רושם ראשון ניכר ואזלי ומחקי ליה להאי כתבא בתרא ומוקי ליה אקמא והוה ליה רושם ראשון ניכר וכשר וראשון לא על המחק נכתב והוה ליה כנטשטש דאמרן לעיל רישומו ניכר כשר:
אמר ליה מי סברת שטרא מעליא קאמינא - דנכתוב ונמחקיה:
אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא - דברים בטלים אמרתי לכתוב ולמחוק:
אבד שטר חובי - וכתבו לי אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון וכגון שאין לו עדים שאבד ממנו:
כתבנו ונתננו לו - דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה:
בשטרי הלואה - אפילו אם באו לכתוב חוץ מאחריות שבו אין כותבין דאתו למיטרף ביה מבני חרי ושמא לא אבד הראשון אי נמי דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף:
אבל בשטרי מקח וממכר - אם אמרו עדים כתבנו ונתננו לו כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו מאחר שאמת הדבר שזה הקרקע קנוי לו והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות כדמפרש לקמן (דף קסט:) שטרא דנן דכתבנוהי דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי כו':
תוספות[עריכה]
ופלוני ופלוני עדיו. החתומים בשטר כך פירש רשב"ם ונראה לר"י שמזכיר (הוא הדין) נמי העדים שהעידו שראו אותו השטר שאם ירצה הלוה היום או למחר לפסלן שיוכל לפסלן ותימה אם צריך לכתבן שאין הגמרא מזכירן וצריך עיון בתיקון שטרות:
אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. וכותבין מזמן ראשון דאי מזמנא דהאידנא שמא חזר ומכרה למוכר ויוציא אח"כ שטר עליה ויאמר האידנא הוא דזבינתה מינך והדר טריף שלא כדין ורשב"ג אומר אין כותבין אפי' בשטרי מקח וממכר פי' דשמא אחר שקנאה החזיר שטרו למוכר וחזר המכר והשתא אי לא עבדינן ליה שטרא להאי מהימן מוכר לומר הוא החזיר לי השטר וחזר המכר שהרי אין לזה שטר אבל אם עושין לזה שטר איך יוכל לומר שלי היא כשיוציא שטר שלו הלא הלוקח תופס השטר שהוא שלו ויאמר למוכר שטר שבידך לא החזרתיו לך אלא כשמכרת לי הקרקע כתבת לי כמה שטרות דכותבין שטר למוכר והאחד בידך עדיין וחכמים אומרים מתנתו קיימת וא"כ גבי מקח וממכר ליכא למיחש למידי אפי' אין שטר לזה הלוקח שלא נכתב שום שטר לא יוכל המוכר ליטול קרקע שאפילו החזיר לו שטרו אינו שלו דהא לא חזרה מתנתו ואפילו יש לו ראיה שנתנו לו שכתב לו שטר שיקנה אותה ואותיות נקנות במסירה ובשטר לכולי עלמא או יש לו שטר מכירה שמכרה לו השתא נמי ליכא למיחש למידי שאם כן לא יכול זה להזיקו כלום ואפילו יש לו שטר שנכתב לו מחדש שהרי כתוב מאותו הזמן ותימה קצת אם לא כתב לו שטר מכירה אלא קנה לך איהו וכל שעבודיה למה אין לחוש שמא יפסידנו הלוקח על ידי שטר שכתב לו מזמן ראשון שאע"פ ששני השטרות יהיה כתוב בהן יום אחד מ"מ לא יהיה מוחזק בה המוכר יותר מן הלוקח מאחר שיהיה גם ללוקח שטר ושמא הוא החזירו למוכר באותו יום עצמו שהקנה לו השטר מכר שאז אין (כותבין זמן ואומר שאחר כך) חזר ומכרה לו באותו היום עצמו ואומר ר"י דכולי האי לא חיישינן וגם לא יהא לו פנים לומר. שבו ביום החזיר לו השטר ובו ביום חזר ומכרה לו ותימה לרשב"ג למאן דאמר לקמן (דף קעג.) צריך להביא ראיה נהי דנקנות במסירה מ"מ צריך המוכר להביא ראיה שהוחזר לו השטר אפילו הוא בידו ואור"י דהכא אין צריך לכולי עלמא דלנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי לא חיישינן הכא שירא הוא להפקיד שטרו למוכר דלמא כבש ליה ויביא עדים שהשדה היתה שלו עד עתה תימה לר"י שכל מוכר שדה יכול להזיק ללוקח דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו דזימנין דכתב שני שטרות ונותן האחד ללוקח ולאחר שלש שנים או ארבע שיפסיד הלוקח את שטרו יבא ויאמר החזיר לי השטר ויביאהו לב"ד ויגבה בלא ראיה למאן דאמר אין צריך להביא ראיה ואותו לא יוכל לומר לו מתחלה כתבת שכתבת אז הרבה שטרות מאחר שהוא אין לו שטר ואין יכול להוכיח שלא החזירו לו ויש לומר דאיכא למימר שכיון שהחזיק שלש שנים בקרקע עומדת החזקה במקום השטר ויכול לומר כל מה שיכול לטעון אם היה השטר בידו כי יאמר מה שאין לי שטרי לא בשביל שהחזרתיו לך אלא שלא נזהרתי לשמרו לאחר שלש שנים ותימה לרבן שמעון בן גמליאל שמכל מקום יכול המוכר לעשות שני שטרות כגון ראובן דכתב ב' שטרות שמכר שדה לשמעון ויתן האחד לשמעון ואחד ללוי ויעשה קנוניא בינו ובין לוי ויוציא לוי אותו השטר לאחר ג' שנים שהפסיד שמעון שטרו ויטעון כי שמעון מסרו לו ונתן לו השדה ולא יצטרך הוא להביא ראיה למ"ד אין צריך להביא ראיה וצ"ל דכי האי גוונא צריך להביא וכה"ג אמרינן לקמן (דף קעג.) דאחין הואיל ושמעי להדדי צריך להביא ראיה ואפי' אמרי' בעלמא א"צ ובענין אחר יש לפרש ולא תקשה לרשב"ג [ולא תצטרך] לכל זה רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין כדמפרש לקמן שיש לחוש שמא החזיר הלוקח למוכר וחזר המכר ואם לא נכתב שטר שני ללוקח יוציא המוכר הקרקע מיד הלוקח על ידי השטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב לו שטר שני ללוקח אפילו יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום שיאמר הלוקח שני שטרות היו לי ולא החזרתי לו אלא אחד וכיון שהאחד עדיין בידו לא חזר המכר והשתא אין להקשות אפי' כשיש שטר ביד המוכר מה יש לו להועיל והלא הלוקח יכול לומר לו קודם שמכרת לי השדה כתבת שנים או שלשה שטרות וכתבו לך כאשר חפצת כי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ומה שאין שטר בידי לפי שאבד ממני הא לא קשה מידי דודאי אין מועיל למוכר אלא אם כן יש עדים שזה השטר שבידו הוא אותו שנתנו ללוקח ועתה חזר לידו אי נמי יבררו עדים שהחזיר לו הלוקח את
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
עט א ב מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י"ג, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"א סעיף א':
פ ג מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, וסמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף א':
פא ד מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף ב':
פב ה ו ז מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף א':
פג ח מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י"א, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"א סעיף ג':
פד ט מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"א סעיף ג' בהג"ה, וטור ושו"ע חו"מ סי' רל"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
אנו ב"ד פלוני ופלוני ופלוני שצריכין להיות שלשה: הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו שנכתב ביום פלוני כלומר באותו זמן:
ואם כתוב בו. באותו קיום:
הוזקקנו לעדותן של עדים. שראו מה שהיה בכתב:
ונמצאת עדותן מכוונת. שאמרו שהיו מכירין אף חתימת ידי העדים:
גובה בעל השטר. ואין צריך להביא שום ראיה עוד:
ואם לאו. שלא כתבו הוזקקנו יכול הנתבע לומר שטר מזויף מחוק הראה לעדים או לב"ד הלכך צריך עדים שיקיימו כתיבת העדים לעדות:
ואם לאו. שלא נמצא מכוון שלא העידו אלא על כתיבת השטר בלבד ולא העידו שהכירו חתימת העדים צריך להביא ראיה קודם שיתבע עדים שהכירו חתימת ידי עדים שהיה על השטר שהשטר ישר הוא:
נקרע. בכוונה כדמפרש לקמן:
פסול. דמשמע שאחרים קרעוהו שמצאו בו דופי או פרוע היה:
נתקרע. מעצמו:
ומקום התורף. כתיבת הממון להכי קרי טורף שבו טורף לקוחות:
הנהו ערבאי. ישמעאלים שהיו מסייעין למלך כשהיה הולך למלחמה והיו רגילין לעכב עמו במלכותו זמן גדול ושוב חוזרין למקומן ובאו עמו לפומבדיתא ונתן להם רשות לאנס קרקעות של בני אדם שסביב העיר שיתפרנסו מהן כל ימות שהן שם:
אתו מרוותייהו. בעלי הקרקע:
לקמיה דאביי. ואמרו ליחזי מר שטרי' שיש לנו על אותן שדות שתופשים הערביים שהן שלנו שאנו קנאום מן בעליהן ולא הספקנו להחזיק בהן ג' שנים עד שנטלום הערביים וכשילכו להן נחזיק בשדותינו השתא לכתוב לנו מר לכל חד מיננא שטר אוחרן עליה דארעא דאי מתניס או מתביד שטרא דאית לן כדאמר התם עד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר וכי מתביד נקטינן מיהא חד שטר בידן:
דלמא טריף. בשטר זה לקוחות ותו לאחר זמן מפיק שטר אוחרן והדר טרפי לקוחות אחריני:
הוו קא טרדי ליה. היו מפצירין עליו שיכתוב להם:
כתוב להם כי האי שטרא הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול. לטרוף ממנו לקוחות אבל לכך יועיל להם שכל זמן שזה שטר בידם אין יכול המוכר לכפור שלא מכר:
ודלמא. אע"ג דכתב על המחק ועדיו על הנייר מחק נמי לעדי קיום עד שיהא רשומו ניכר והוה ליה אידי ואידי על המחק:
ותניא נמחק או ניטשטש אם רשומן ניכר כשר. ואתו למיטרף נמי זימנא אחרינא:
אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא. כלומר חצי התיבות של כל השטר כותב כגון ז"ב ע"ד וכן כולו הואיל ויש בו בשטר תרי ריעותא חדא דהתיבות אינן שלמות ועוד דהוא על המחק פסול ולא מצי למטרף ביה:
ת"ר וכו' ונתננו לו. שטר שאבד:
אין כותבין ונותנין לו את השטר אחר. דלמא מכזב ולא נאבד ואיערומי מיערם ובעי טריף והדר טריף:
במה דברים אמורים. דאין כותבין:
בשטרי הלואה. כגון בעל חוב שלוה והיו קרקעותיו משועבדין למלוה ואי כתבי למלוה שטרא אחרינא טריף והדר טריף לקוחות וכל שטרי הלואה אע"פ שאין כתוב בו אחריות הרי הוא כמו שכתוב בו דכל לוה חייב באחריות החוב:
אבל שטרי מקח וממכר. שמכר לו שדהו ואמר נאבד שטרא של מכירה:
כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו. דלא כתבי בהאי שני אחריות דכיון דלית ביה אחריות לא מצי טריף ביה לקוחות ואי אמרת אם כן מה מועיל לו כיון דלא מצי למטרף ביה להכי אהני ליה דכי נקיט האי שטרא לא מצי למטען מוכר הא ארעא לא מכרתיה מעולם לך דהאי שטרא מוכיח דזבנה לו אבל לגבות לא מהני הואיל דאין בו אחריות אבל בשטר הלואה אע"ג דלית ביה אחריות מצי טריף ומש"ה אין כותבין בשטר הלואה כלל:
חידושי הרמב"ן
כותבין חוץ מן האחריות שבו. פירו' וכותבין מזמן ראשון, דאלו מזמן שני נפיק מינה חורבא כדאיתמ' לקמן גבי שטר מקח וממכר המאוחרין.
חידושי הרשב"א
מי סברת שטרא מעליתא קא אמינא אלף בית בעלמא קא אמינא: קשיא לי, למה ליה כולי האי, לכתוב ליה שטרא מעליא חוץ מן האחריות שבו, כדאמור רבנן דרשב"ג בסמוך. וניחא לי, דאביי בההיא כרשב"ג סבירא ליה על כורחין, דהא קא מפרש טעמא דרשב"ג לקמן (קסט, ב) משום דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואביי נמי אותיות נקנות במסירה סבירא ליה, כדאיתא ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א) גבי חבו בר נני ונני בר חבו, כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי, דהא אית לה לאביי שצריך להביא ראיה על הספירה.
תוספתא (פי"א ה"ד): נקרע בו קרע של בית דין פסול, נימוק או שהרקיב [או] שנעשה ככברה כשר, נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול.
אף על פי שאמרו עדים אנו כתבתנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין במה דברים אמורים בשטרי הלואה: ואפילו הוא תוך זמן, ומפני שני דברים, חדא דשמא פרעו, דכל שאין שטר בידו חוששין שמא נפרע ואפילו תוך זמנו. ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו. רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין. ובהא פליגי, רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, וכדמפרש רבא לקמן (קסט, ב), וקסבר דאין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמר רבא לקמן (קעג, א), דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, לפיכך אפילו שטרי מקח וממכר אין כותבין, דזימנין דחוזר לוקח זה ומוכר שדה זו לאותו שמכרה לו ומסר לו שטר המקח, ולמחר הוא תובעו מה אתה עושה בתוך שדי שמכרתו לי והא שטרא, ואי אמר ליה חזרתי ולקחתיו ממך והחזרת לי את השטר יטעון ויאמר לו שטר המקח בידי הוא, והיינו, ואותו שבידך מעולם לא בא לידי, אלא אתה הכתבתו מדעתך, כאותה ששנינו (קסז, ב) כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה, וכל שחזר לוקח זה ומכר למי שמכרה לו (ומכר) [ומסר] לו את השטר בכתיבה ומסירה, שטר שני זה שבידו לא מעלה ולא מוריד.
ואם תאמר ולרשב"ג אם לחששא זו הוא חושש, אפילו בשמסר לו את השטר ואין בידו שטר אחר יכול לטעון עליו כן, ויאמר הנה יש לי עדים שמכרת לי ואותו שטר שבידך אתה הכתבתו מדעתך. י"ל כל שאין שטר בידו רגלים לדבר ואין שומעין לו. ואפילו לאביי דאמר לקמן דצריך להביא ראיה על המסירה, י"ל דבהא פליגי, דרשב"ג סבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ורבנן סברי צריך להביא ראיה על המסירה.
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ו) ודילמא רשומן ניכר דתניא נמחק או ניטשטש אם רשומו ניכר כשר פי' דילמא מחיק חתימת העדים ולא יניחנה אלא שיהא רשומו ניכר ולא יותר ויראו כי גם העדי' על המחק חתמו ויעשו אותו הוא ועדיו על המחק דכשר אטו מי קאמינ' שטרא מעליא אלף בי"ת בעלמא קאמינא פי' וזה שאמרתי על המחק לאו דוקא אלא דבר ריקם דבר בדבר הכתוב על המחק שהוא בטל והם יטעו בחתימ' בלבד וסברו כי שטר כשר כתבתם להם:
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
יג. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מדקתני רישא מי שנמחק שטר חובו והדר קתני מעמיד עליו עדים, שמע מינה הני עדים לאו עדים שנמחק בפניהם נינהו, אלא עדים בעלמא קתני, ואע"ג דלא נמחק בפניהם, ולאחר שנמחק הוא דמעמיד עליו עדים. ולמאי, אי לאסהודי בבי דינא אמאי דהוה כתיב בשטרא, האי מעמיד עליו עדים, מביא עדיו לב"ד מיבעי ליה. ועוד האי מעמיד עליו עדים ובא לפני בית (בין) [דין], בא לפני ב"ד ומעמיד עליו עדים מבעי ליה. אלא מדקתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד, שמע מינה הני עדים כי מייתי להו מעיקרא לאו לאסהודי בבי דינא במילתא דהוו ידעי לה מקמי הכין הוא, אלא לאוקומינהו מעיקרא אגופיה דשטרא מקמי דאזיל לבי דינא, כגון דחייש דילמא מיתרע ביה בשטרא מילתא ביני ביני ולא יכיל לקיומיה בב"ד. הילכך את"ל דהאי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשרישומו ניכר קאי דקי"ל דכשר, בדין הוא דקיום נמי לא באעי, אלא הכא במאי עסקינן כגון דחייש דילמא אדממטי ליה לבי דינא מימחיק טפי, (ועלי) [ועלה] קתני מעמיד עליו עדים דחזו בשרישומו ניכר ומתברר קמיהו כל מאי דכתיב ביה בשטרא, דאי נמי מימחיק שטרא לגמרי מקמי דמחוי ליה בבי דינא, מיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה בשהיה רשומו ניכר, ועבדי ליה קיום, איש פלוני נמחק שטרו שהיה זמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדיו החתומין עליו, וכתבי ליה לנוסחא דשטרא מפומא דסהדי בתר דבדקי להו זה שלא בפני זה ונמצאת עדותן מכוונת. וקרעי ליה לשטרא קמא, וכתבי ליה בקיומיה דקרעוה לשטר חוב, ואי לא פסול, דילמא טריף והדר טריף.
ומאי טעמא צריך למכתב עדי השטר, דאי פסולין נינהו מייתי לוה סהדי ומרע להו. אם כתוב בו בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו לפנינו שראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת כשר ואם לאו פסול. מיהו לא משכחת לה אלא כגון דהנהו סהדי דמיקים השתא מפומייהו לא איעלם שטרא מיניהו מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, א"נ דמסהדי דלא פרעיה ביני ביני, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי.
ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשאין רישומו ניכר קאי, לא משכחת לה אלא כגון שנמחק בפני עדים והן מעידים שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב בו. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחיק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא איפרועי איפרע ושקליה לוה ואזל, והאי מחוק אחרינא הוא.
ולפום הדין אנפא כיון דצריך לעדים שנמחק בפניהם, לא עבדינן ליה קיום עד דמסהדי דאימחיק באנפיהו, דההיא שעתא דאימחיק חזיוה ולא הוה ביה מחקא דמיפסיל בגויה.
והוא דהוו סהדי דבקיאי בקריאת השטר ומכירין מקום נמחק ונגרר ומטושטש, דאי לאו הכי חיישינן דילמא כי אמחיק קמיהו מחוק הוה במקום שנפסל בו מחמת דפרעיה לוה ומחקיה. ודוקא נמי דמסהדי דכי אמחיק באונס אמחיק, אבל היכא דמחקיה מלוה גופיה מדעת אי נמי אנחיה בדוכתא דידיע דמימחיק בגויה ואמחיק ובתר הכי קא בעי למעבד ליה קיום, לאו כמיניה, דאימור מיפרע פרעי, דאי לאו הכי לא הוה מחיק ליה ולא הוה עביד ליה מילתא דמימחיק בגויה, והשתא קא מיחרט וקא בעי למעבד ליה קיום כי היכי דלגבי ביה זימנא אחריתי. והוא הדין היכא דאימחיק באונס, מיהו לא הוה קאי ברשותיה דמלוה, כגון דהוה שדי בשוקא אי נמי בידא דאיניש מעלמא דלא ידיע בתורת מאי הוה נקיט ליה ואימחיק, לית להו רשותא לבי דינא למעבד ליה קיום, דכיון דלא הוה נפיק מתותי ידא דמלוה אתרע ליה, דאימור מפרע פרעיה והשתא קא בעי למגבא ביה זימנא אחריתי. לא יהא דינו של זה קל מהמוצא שטר חוב דקימא לן דאע"פ שחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון ולקינוניא. ואפי' להדין אנפא בתרא אע"פ דכתב ליה בקיומיה דאין רישומו ניכר הוה אי לא כתיב ביה דקרעוה לשטרא לא מגבינן ביה, דאכתי איכא למיחש דילמא טריף והדר טריף ודילמא הני דאסהידו דאין רשומו ניכר הוה לא הוה בריא נהוריהו ואי מתרמי ליה בי דינא אחרינא או סהדי דבריא נהוריהון טפי מהני מנכר להון רשומיה ומגבו ביה זימנא אחרינא.
והני תרי אנפי תרוייהו לעניין דינא הילכאתא נינהו. ובין לאנפא קמא ובין לאנפא בתרא לא עבדינן קיום כי האי גוונא אלא בבי דינא דגמירי דינא ובקיאי בשטרות ודרישות וחקירות. דיקא נמי דקתני ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום, ולא קתני עושה בית דין והן עושין לו קיום, כדקתני התם (גיטין כט,ב) גבי שליח הגט עושה בית דין ומשלחו, וגבי ביטול הגט נמי קתני (שם לב,א) היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו, ואלו הכא קתני בא לפני בית דין והן עושין לו קיום, דאלמא בית דין הראוי לדון בעינן. ובריתא נמי דיקא דקתני אם כתוב בו והזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, ש"מ בבית דין שבקיאין בחקירת העדים עסיקינן. והני מילי בי דינא, אבל עדים שחתמו עליו אע"פ שנמחק בפניהם לית להו רשותא למכתב ליה שטרא אחרינא, דעדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, כדבעינן למימר בגמרא לקמן גבי מי שפרע מקצת חובו:
פג. הרי אמרו מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום ת"ר אי זהו קיומו אנו פלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מקויימת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר כשר ואם לאו פסול. אם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני במתני' ושטר מחוק דקתני בברייתא בשרישומו ניכר קאי, משכחת לה בשהעמיד עליו עדים וראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ולא הספיק לעשות לו קיום עד שנמחק לגמרי, דמיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה כשהיה רישומו ניכר ועבדי ליה קיום, לא מיתוקמא אלא בדלא איעלם שטרא מעינא דסהדי מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי כדברירנא במתני'. והא דקתני ופלוני ופלוני עדיו, לאו אעדים דמיקיים השתא מפומיהו קאמר, אלא אעדים החתומין על השטר קאמר, דצריך למכתב סהדי דשטרא בשטר קיומיה, דאיכא למיחש דילמא קרובין או פסולין נינהו, ואי לא כתיב שמיהו בשטר קיומיה לא מצי לוה לברורי דקרובין או פסולין הוו. מיהו הא דקתני אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים, אסהדי דמיקיים מפומייהו קאמר, דאי כתיב ביה בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו על מה שהיה כתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, כלומר הרי הוא כאלו היה השטר הראשון מקוים בידו כראוי כבתחילה עד שלא נמחק, ואם לאו צריך להביא ראיה שעדות העדים שנתקיים השטר מפיהן נכונה היתה, ואם לא הביא ראיה הרי זה כאלו אין בידו שטר כל עיקר.
והא דקתני סופא נקרע פסול כו', כולה מלתא לפרושי אנפא דמי שנמחק שטר חובו קאתיא. דאי נקרע שטר החוב קרע בית דין שלא בפני עדים, פסול ואין עושין לו קיום, דאימור מיפרע פרעיה ולוה הוא דקרעיה. ואם נתקרע כשר. ואם רצה עושין לו קיום עד שלא יקרע קרע הפוסלו. נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר כשר, ואם רצה לעשות לו קיום עד שלא ימחק לגמרי עושה. ואם אין רישומו נכר, פסול ואין עושין לו קיום. ומיירי כגון שלא נמחק בפני עדים, אי נמי שנמחק בפני עדים ולא ידעי מאי הוה כתיב ביה. היכי דמי נמחק והיכי דאמי נטשטש, נמחק שניטל הדיו מן הנייר מחמת זיעת היד המשמשת בו ודרכה למחוק את הדייו, אלא שפעמים שרישומו ניכר בכל האותיות מחמת שמקומו שונה משאר הנייר. ונטשטש שפשה הדיו בנייר ואין צורת האותיות נכרת, אלא שפעמים שרישומן של אותיות נכר מכלל מקום הפשיון שסביבותיהן. והיינו דאמרי' נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר, דאיכא למימר מאי ניהו דהוה כתיב ביה כשר, ואם לאו פסול.
ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו ושטר מחוק דקתני בברייתא בשאין רישומו ניכר קאי, וכגן שנמחק בפני עדים והן מעידין שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב [בו]. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא אפרועי אפרע ומקליה לוה ואזל והאי מחוק אחרינא הוא. ולפום הדין פירושא הא דקתני נקרע פסול נתקרע כשר ושאר ברייתא, לאו דינא דמאן דבאעי למעבד קיום לשטריה קמ"ל, דכל היכא דקתני כשר לא באעי קיום, אלא מילתא באנפי נפשה קמ"ל, דרישא אשמעינן בשנמחק ואין רישומו ניכר אלא שיש עדים שאפשר לקיימו מפיהם, והוא הדין היכא דנקרע באונס בפני עדים, וסופא אשמעינן היכא דנקרע או נמחק שלא בפני עדים וליכא למסמך אלא אגופיה דשטרא, דאי נקרע פסול, נתקרע כשר ואין צריך קיום, נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ולא בעי קיום ואם לאו פסול ולא מהני ביה קיום.
ושמעינן מיהא מתניתא דאע"ג דקימא לן אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דליכא למיתלא טיעותא בבית דין מחמת דשכיחא וזהירי בה דלא ליתי בה איניש לידי פסידא, אבל במידי דאיכא למיתלי טיעותא בבית דין מחמת דלא שכיחא ולא ידעי לאזדהורי בה דלא ליתי בה אינשי לידי פסידא חיישינן לבית דין טועין. דהא הכא דהאי קיום מעשה בית דין הוא, וכי לא כתיב ביה הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת צריך להביא ראיה. ומאי טעותא דאיכא למתלא בהו, דלא הוזקקו לעדותן של עדים שנתקיים על פיהם לדרשן בדרישות ובחקירות הצריכין בדבר כראוי, דהא מילתא דלא שכיחא היא. והוא הדין במילתא דתליא בסברא, דאיכא בי דינא דטעי בה דחוששין כדברירנא בכתובות בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) במעשה דרבה בר שילא:
פד. היכי דמי נקרע והיכי דמי נתקרע אמר רב יאודה נקרע קרע בית דין נתקרע קרע שאינו של בית דין היכי דמי קרע ב"ד א"ר יאודה אמר רב כגון שנתקרע מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף. שהוא שם המלוה ושם הלוה ושם המעות, ואע"ג דלא נקרע שתי וערב. אביי אמר כגון שנקרע שתי וערב. אע"ג שלא נקרע במקומות הללו. ומסתברא דטעמא דשתי וערב משום דנקרע השטר לארבע רוחותיו. ואיכא למימר דטעמא דמילתא דכיון דבעלמא כיוצא בה פסול עשאוהו סימן פסול. והא דרב יאודה ודאביי תרויהי הלכתא נינהי דאידי ואידי קרע ב"ד הוא:
פה. הנהו ערבאי דהוו קאנסי ארעתא דאינשי אתו מראואתייהו לקמיה דאביי אמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא דאי מתניס חד נקיטינן חד בידן אמר להו מאי אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות של מכר על שדה אחת דילמא טריף והדר טריף. כדבעינן למימר קמן. הוו קא טרדי ליה אמר ליה לספריה זיל כתוב להו הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול אמר ליה רב אדא בר מניומי לאביי וליחוש דילמא הוי רישומו ניכר ותניא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר. הכא נמי כי כתבי ליה מעיקרא אשטרא אבאד ומחקיה והדר ליה כתבי ליה אמחקא, ליחוש דילמא הוי רשומו דכתבא קמא ניכר, ומתברר דשטרא מעליא הוה כתיב ביה וכשר, דאי בתר מאי דהוה כתיב ביה מעיקרא קאזלת כשר, ואי בתר השתא כשר.
אמר ליה מי קאמינא שטרא מעליא אלף בית (בעל) בעלמא קאמינא. כלומר מי קאמינא דלכתוב להו מעיקרא שטרא מעליא והדר למחקיה ולכתביה לשטרא עלויה זימנא אחריתי, אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא, דלכתוב עלה מעיקרא אלף בי"ת בעלמא והדר למחקיה ולכתוב עליה שטרא, דאי לא הוי רישומיה דאל"ף בי"ת ניכר פסול, דאימור אל"ף בי"ת בעלמא הוה כתיב ביה אי נמי מידי אחרינא ועדים לאו אהאי שטרא חתימי ואתא הוא ומחקיה לכתבא וכתיב מאי דבעי, וכל שכן (איכא) [היכא] דרישומו ניכר דאל"ף בית בעלמא הוה כתיב ביה מעיקרא דפסול.
ושמעינן מינה דאפי' היכא דמוכחא מילתא דלאו לקינוניא קא מיכוין, כגון דאנסי לה לארעא ולשטרא מיניה, ואתא לבי דינא ואחוי שטריה למכתב ליה שטרא אחרינא דמשמע מיניה דאפיק פלניא בבי דינא שטר זביני דנוסחיה כך וכך ודאיקיים ההוא שטרא באנפי בי דינא, דאי מתניס חד נקיט אחרינא בידיה, לא כתבינן ליה. ודוקא בשטר שיש בו חיוב אחריות, לא שנא שטר הלואה ולא שנא מכר, היכא דלא מפריש ביה בהאי נוסחא דלא למגבא ביה כתביה, אבל שטר מתנה וכיוצא בו אי נמי בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כותבין כדבענן לברורי לקמן. והאי דלא כתיב להו אביי כה"ג משום דמרואתא דשטארי לא הוה ניחא להו למכתב להו אלא נוסחא דכולה שטרא, דאי מתניס חד נקטי אחרינא בהדייהו ולא לפקע אחריותיהו מיניה דמוכר.
ומנא תימרא דמרואתא דהני שטרי למכתב להו בי דינא נוסחא דשטר זביניהו הוה בעו, דש"מ דכה"ג נמי אין כותבין, ודילמא למכתב להו שטר זביני זימנא אחריתי ולמחתם סהדי קמאי עליה הוה בעו. לא ס"ד, דאי למכתב ליה שטר זביני כדמעיקרא ולאחתומי עליה סהדי דשטרא קמא גופיהו, (לימא) [למה] להו למימר ליה לאביי לחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא, אטו אביי הוה חתים מעיקרא אכולהו הנך שטרי דזביני. ועוד א"נ הוה חתים מעיקרא אשטרי קמאי, כי חזי להו לשטרי מאי הוי, אטו משום דחזי לה לחתמות ידיה הדר ומסהיד, הא ודאי אי מדכר לה לסהדותא מסהיד ואי לא לא מסהיד. וכ"ש דפשטיה דעובדא לא משמע דהוו בעו מיניה למכתב להו אלא נוסחא דשטרא דמשמע דקמו בי דינא אשטרי זביני דהנהי ארעאתא, ואפילו הכי קאמרינן דאין כותבין דילמא טריף והדר טריף. ואף על גב דלא כתבי ביה בהאי נוסחא דקרעוה לשטרא קמא ולא מצי טריף ביה, אפילו הכי אין כותבין, דכל כה"ג חיישינן לבית דין טועין דילמא טעו ומגבו ביה:
פו. ושמעינן נמי דהא דתניא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול דוקא היכא דאיכא למימר דמעיקרא מידי אחרינא הוה כתיב עלוי האי שטרא וכי חתימי סהדי לאו אמאי דכתיבי בהאי שטרא חתימי, אבל היכא דרישומו של כתב הראשון נכר דמקמי דאמחיק לא הוה כתיב ביה השתא בתר דאמחיק כשר:
שיטה מקובצת
גמרא. תנו רבנן כיצד עושים לו קיומו אנא פלוני ופלוני ופלוני בית דין הוציא פלוני לפנינו שטר מחוק ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. פשוטן של דברים מתוך שהוא צריך להביא השטר המחוק לפניהם והוא אינו ניכר בו כלום משמע שצריך שתהא חתימת העדים נכרת והם יקיימו אותה וכן הדין שלא יהא קיומו בשנים ושלא בבית דין שהרי קיום השטרות בשלשה והאי פלוני ופלוני עדיו דקאמר על עידי המחק קאמר. ואם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים פירוש אם כתבו כל העדות באותו קיום וכתבו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. הראב"ד ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשלא נמחקו העדים החתומים עליו לפי שקיום שטרות צריך בית דין הילכך צריך שיראו בית דין העדים החתומים בשטר ויקיימו אותו ואלו נמחקו נמצא שאין קיומו אלא בשנים אלא על כרחך כשחתימתם של עדים קיימת ועדים המעידים במחיקתו על מה שהיה כתוב בשטר הם מעידים ונאמנים בכך ואין חוששים שמא לשונות סתומין היו בו שאין העדים בקיאים בו אלא סומכים עליהם דאי לא תימא הכי אם כן לעולם אין מעידים אלא בשכתבו העדים בשטר (משמע שלהם) מה שראו קודם שימחק כל הלשון שכתוב בו ויעידו עליו בבית דין ולישנא דתלמודא לא משמע הכי. ומכאן אנו למדין מה שנוהגים בתי דינים להטפיס כל שטר שאין בו אחריות ואפילו בשטרי מקח וממכר מטפיסים ובלבד שיכתבו חוץ מן האחריות שבו שכיון שמטפיסים אותו משום מחק כך יהא צריך להטפיס אותו מחמת טענה אחרת כיון דליכא למיחש למידי. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו' כלומר הוזקקנו לעדותם של עדים החתומים בשטר ונמצאת מכוונת כו' וכן כתב ה"ר אברהם אב בית דין ז"ל אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת כלומר שדקדקנו בחתימת עדים וקיימנוה גובה המלוה ואין צריך ראיה אחרת וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי ואינו יכול לטעון פרעתי. עד כאן.
ואם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. תימה למה צריך לכתוב כל זה (מה שכתב) מאי שנא משאר קיום שטרות דפשיטא לן שהדיינים לא קיימוהו עד שנזקקו יפה לעדותם של עדים. ונראה לי דלא דמי לשאר קיום שטרות שהשטר קיים לפנינו והם מעידים שמכירים חתימת העדים אין צריך דקדוק כל כך אבל הכא שבא השטר מחוק לפנינו והם מעידים שכבר הכירוהו צריך דקדוק גדול אם היה רשומו ניכר בשעה שראוהו. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תנו רבנן כיצד קיומו כו'. פירוש וזה המחק היה רשומו ניכר. ואם כתוב בו כלומר בזה השטר שכתבו אותו בית דין בקיומו של שטר הנמחק הוזקקנו לעדותם של עדים כלומר חקרנו אותם ונמצאת עדותן מכוונת כלומר עדות כונה כשהמלוה רוצה לגבות עכשיו בזה השטר אין אנו מצריכים להביא ראיה שעדותם נכונה היתה שהרי חקרו אותם בית דין שהעתיקו אותו השטר המחוק וקיימוהו ואם לאו כשהלוה טוען ואומר לא היו דברים מעולם אי נמי טענה אחרת שהיא מועלת כשאין עליו שטר ואינה מועלת כשיש עליו שטר צריך המלוה להביא ראיה שהיתה העדות עדות נכונה ובכך יהיה השטר כתקונו ואין משגיחים לטענת הלוה. עד כאן.
היכי דמי קרע של בית דין אמר רב יהודה אמר רב במקום עדים כו'. מצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה שפסק כדברי שניהם להחמירן הילכך אם נקרע במקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אף על פי שאינו שתי וערב פסול וכן אם נקרע שתי וערב בכל מקום פסול. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה איזהו קרע בית דין שתי וערב מכלל דבכל דוכתא בעינן שתי וערב. הר"ן ז"ל.
הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא. פירוש אנשים גוים ערביים הוו קא אנסי ארעתא דאינשי כלומר הוו גזלי להו והוו קאנסי למרוותיהו עד דהוו מייתי להו לשטרי דהנהו ארעתא ושרפי ליה אתו מרייהו דארעא קמי דאביי ואמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא דאם איתניס כו' אמר להו ומה אעביד לכו כו' הוו קא טרדי ליה אמר לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. פירוש אמר ליה אביי לספריה לאטעתינהו להנהו מרוותא ולמכתב להו שטרי דלא מהנו כי היכי דליסלוק טרדייהו מעלויה נפשיה. הרא"ם ז"ל.
אמר ליה לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. והיה סבור רב אחא בר מניומי שכך אמר לו שיכתוב השטר ויפיל עליו מים כמי שלא כוון ויהיה שטר מחוק אבל יזהר על חתימת עדים שמא יראו אותה מטושטשת ולא יקבלו אותה והקשה לו שמא יהא רשומו ניכר ונמצאו בידם שני שטרות אמר ליה אביי אטו מי קאמינא שטרא מעליא וימחקנה לא אלא שיכתוב להם דברי הבאי שלא יועילו אלא כאל"ף בי"ת דעלמא ויהא כמי שהוא על המחק ועדיו על הנייר שפסול. הראב"ד ז"ל. והרא"ם ז"ל כפירוש רשב"ם.
אף על פי שאמרו עדים כו'. במה דברים אמורים בשטרי הלוואה פירוש ואפילו הוא תוך זמן ומפני שני דברים חדא דשמא פרעו דכל שאין שטר בידו חוששים שמא נפרע ואפילו תוך זמן ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: במה דברים אמורים בשטרי הלוואה. פירוש שכיון שהם עומדים לפרעון חיישינן שמא פרעו אבל בשטרי מקח וממכר שאינם עשויים לפרעון אלא שתעמוד אותה לקיחה בידו כותבים חוץ כו'. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בשטרי הלוואה. דחיישינן שמא פרעו והחזיר לו השטר ועכשיו יוציא עליו שטר זה ויגבה ממנו מבני חרי ואפילו הוא מזמנו של ראשון ואמר שתי פעמים הלויתי לו ביום אחד או שמא אבד השטר חוב מיד הלוה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה