אמונת חכמים/פרק שלישי
זאת ועוד אחרת, שכאשר האנשים הללו קורים איזה דבר בדברי הימים של אומות העולם מאמינים אותו, וכשקורים איזה דבר בדברי רז"ל מכחישים ואומרים ששקר דברו, ואצלם אינם אפילו כגוי מסיח לפי תומו, והרי הראב"ע כתב במזמור ע"ח ז"ל אשר שמענו, זה מפי אנשים רבים וצדיקים, שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו, היתה הקבלה כמו דעה וזהו ונדעם, וטעם המספרים כי המספרים אוהבנו היו והם אבותינו שאין להם חפץ להכשילנו עכ"ל. עוד כתב בתחילת ס' דניאל על מחבר ספרדי ז"ל והאומר זה מן המשוגעים הוא נחשב וכבר פירשתי כלם, וטוב לו לומר לא ידעתי משיהפוך דברי אלהים חיים עכ"ל. וכן אני אומר שהיה להם לומר שאינם מבינים ולא להפוך דברי אלהים חיים ולומר שחסידים עליונים יספרו שקרים, הנה אבותינו ספרו לנו הנס הגדול שעשה המקום ב"ה לאברהם אבינו ע"ה שהצילו מכבשן האש, ועתה בא אחד מן האנשים הללו ולא הבין הטעם למה לא נכתב בתורה, ולפי שלא רצה לחשוד שכלו לבלתי מבין, חשד רבותינו למספרי שקרים יעויין רמב"ן בפרשת נח שנתן טעם נאות למה לא נכתב בתורה, עוד העידו לנו רבותינו שיוכבד בת ק"ל שנה היתה כשהולידה מרע"ה, ועתה בא לא מאלו צער גדול ואמר שכל זה אינו אמת ובדה שקרים מלבו כדי לבאר כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש, ונתן טעם לדברו לפי שאינו מבין למה לא נכתב נס זה בתורה, כיון שנכתב נס שרה בתורה הבת תשעים שנה תלד, והרמב"ן הוכיח בברור מן התורה אמיתת דברי רבותינו, ונתן טעם ברור למה לא נכתב בתורה והוכיח כי אפילו המכחיש יוכרח להודות כי הנשים ההנה היו מולידות לתשעים שנה, יעויינו דבריו בפרשת ויגש כי הם נאותים מאד להקהות שני המכחישים ותמצית דבריו כי שלמה בועז עובד ישי היו קרובים לצ שנה כשהולידו ועוד לוי היה בן מ"ג שנה כשירד למצרים, שהרי יוסף אז היה בן ל"ט שנים ומשה נולד שמונים שנה קודם יציאת מצרים, והנה אם לוי הוליד יוכבד תיכף שירד למצרים או קרוב לו היתה יוכבד זקנה מאד כדברי רבותינו או סמוך לו, ואם-תאמר שהוליד אותה אחר רדתו למצרים שנים רבות דרך משל נ"ז שנה אחר רדתו למצרים, יהיה הוא בן ק שנה כמו אברהם והיתה היא בת ע"ג שנה קרובה לשרה, והרי כאן ב׳ פלאים ומצאתי להראב"ע בסוף רות שגם הוא מודה בזה בענין בועז עובד ישי, ואם כן נס שרה שבת תשעים שנה ילדה היה מצד מה שפירש הרמב"ן והוא פשוט, ואני הצעיר אומר שבזמן שנכתב ספר מלכים נכתב בו שיואש הלך בדרכי ה' ואפילו אחרי מותו אמר הכתוב על בנו ויעש הישר בעיני ה' רק לא כדוד אביו ככל אשר עשה יואש אביו עשה, ואפילו אחרי מות מנשה הזכירו מרשעתו הגדולה כמו שכתוב אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה, וכתוב אך על פי ה' היתה ביהודה להסירו מעל פניו בחטאת מנשה בכל אשר עשה וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלם דם נקי ולא אבה ה' לסלוח, ולא נכתב בו נס גדול שנעשה לאסא במלחמת הכושים ורבותינו שבימים ההם היו מספרים לבניהם שיואש עשה עצמו ע"ז ומנשה עשה תשובה גדולה, ותוקף נס שנעשה לאסא יבא נא צער אל מכחיש דברי רז"ל ויאמר שהוא תימה איך לא נכתב זה במקרא, שהרי לא נכתב ספר דברי הימים עד עזרא בסוף ימיו, האם יאמר כפי הפשט של פסוקי מלכים לא עשה מנשה תשובה, ויואש לא חטא ולא צוה שירגמו בנו של יהוידע בבית המקדש, וכפי קבלת רז"ל הכל בהפך כמו שמפרש אחד מאוהבי הפילוסופיאה אחרי שהביא דברי רז"ל בעוצם תשובת יכניה כתב והאמת יורה דרכו, ומה יאמר במ"ש הכתוב כה אמר ה' אל אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב בניהם ובנותיהם ימותו ברעב ושארית לא תהי׳ להם כי אביא רעה אל אנשי ענתות שנת פקודתם, וכתיב בעזרא אנשי ענתות מאה עשרים ושמנה, והראב"ע כאן הורה וכתב מהקבלה ידענו ששבו לאל טרם יום הפקידה ובטלה הגזרה מעליהם עכ"ל. וכיון שהאמת הוא כמוזכר בדברי הימים, המפרש הכתובים בדברי שקר ואומר שהוא פשט עתיד ליתן את הדין, וכן האומר שכפי הפשט לא ניצול אברהם ויוכבד לא היתה בת ק"ל שנה ולא עלה שמואל, והתורה תעניש סקילה על התול האיש המדבר במחבואה, וכפי התורה שבע"פ וקבלת רז"ל הכל בהפך אין קץ לענשו, ומה שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כמו שאמרו רז"ל בפרק הספינה אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר שיחה נאה, ובפרק אין עומדין שמא תשכח לי מעשה סיני ואנכי לא אשכחך, רק את זאת אומר שאיני שכן רע, הרואה הנכנסים ואינו רואה היוצאים, ולכן צדקו מאד מאד דברי הראב"ע ז"ל בהקדמתו לפירוש התורה להוכיח אמתת דברי רבותינו שפתים ישק, ועם המכחישים דבריהם לא אתוכח, כי כבר אמרו רז"ל הני-מילי אפיקורוס נכרי אבל אפקורוס ישראל כל-שכן דפקר, לכן יעשו שביל לעצמם ויצאו ממחיצתינו אלבלג יבנה במה סרסא יבנה מזבח ונרבוני יעלה עולות לשכל הפועל ויכפרו כלם ויאמרו אין לנו חלק באלקי ישראל ובתורתו שבע"פ ובחכמיה. וחנוכת המשכן הואיל ובאה לידינו אכתוב כאן מה שפירשתי במה שחזר הפסוק למנות כל נדבת הנשיאים קערות כסף שתים עשרה וגו וקשה מנינא למה לי, ואמרתי שסגולת הדברים הרוחניים כשהם ביחד היא גדולה יותר מסגולת כל דבר בעצמו, וכשם שבדברים הטבעיים אלו נקח המים בפני עצמם והקמח בפני עצמו אין דומה סגולתם כלל לסגולת הלחם הנעשה משניהם, וכן הוא בסמים שמהם נעשה התריאק"ה עד שעל זה ביאר הרב בעל יד יוסף שבכל מעשה בראשית נאמר כי טוב, אמנם בסוף אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כך אינו דומה סגולת כל קרבן בפני עצמו כסגולת כל הקרבנות ביחד, וכמשל האורולוגי"ו שאביא בפרק כ"ד, ולכן חזר הכתוב ומנה כל הקרבנות ביחד שסגולתם גדולה מאוד, ואינו דומה לסגולת כל קרבן לבדו, ובזה אני מדייק שבתחילה אמר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, וזהו סגולת כל קרבן לבדו, ואחר כך אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, והוא סגולה העולה מכל הקרבנות יחד אחרי שנעשה כולם, שאינה דומה כלל לסגולת כל קרבן בפני עצמו, וכמו כן אכתוב כאן מה שפירש הרמ"ז על מאמר הנזכר, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, א"ל ואנוכי לא אשכחך וביארו במה שאמרו ברבה פ' כי-תשא אמר משה רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך, אלהיכם לא נאמר, לא לי אמרת, שמא להם אמרת ע"כ, ופירוש הדבר שמשה היה אומר שסברת ישראל היתה שמשה שהוא קרוב להקב"ה אינו צריך לאמצעי, שכבר ידעת שהעגל לא הי' כי אם אמצעי כמו שכתב הרמב"ן, אבל ישראל מותרים באמצעי, ועכשיו אמרה כנסת-ישראל לפני הב"ה שמא לא תשכח לי מעשה העגל, לפי שטעם משה הוא דבר שאין לו עיקר, א"ל הקב"ה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו אם-כן שתשכח לי מעשה העגל הוא מפני שסבורה הייתי שאנכי ולא יהיה לך לא לי נאמרו אלא למשה, והרי לא יהי' בידי עוד זכות קבלת התורה בהר סיני, א"ל ואנכי לא אשכחך לענין העגל אחשוב כאילו לא דברתי עמך, ולענין זכות הר סיני אחשוב כאילו דברתי עמך: