אור שמח על הרמב"ם/הלכות גירושין/א
הלכה א[עריכה]
אין האשה מתגרשת וכו' ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן וכו':
צ"ע קצת מדוע לא זכר רבינו מה שצריך שיהיה לה ולא לחברתה, והגמרא מיבעי ליה תרי קראי לזה ותרי לה כתיבי עיין קדושין (דף י"ד), ודין זה הביאו רבינו לקמן פ"ד הלכה י"ט יעו"ש. ונתבונן נא, היכי שחושב שני מחשבות מצאנו בפרק התכלת (דף מ"ב) מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה, ופירשו התוספות ואפילו לשם ציצית, מ"מ לשם נסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה כו', הרי דאם כוון לשני דברים כאחד פסול משום דבעינן לשמה, ואין נ"מ אם המחשבה השניה הוא מענין שאינו צריך לשמה כמו לנסיון, או מענין שצריך לשמה והבן. אולם בפרק כל שעה (דף ל"ח) פירש"י סד"ה שאינה נאכלת לשבעה כו', ובהא פליג דאי נמי איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה נמי לא נפיק כו' הרי דמחמת קרא דושמרתם את המצות המשתמרת לשם מצה הוי נפיק אילו חשב למיפק בה משום תודה ג"כ. ולכאורה הדברים סותרים זה את זה. אמנם החילוק מבואר דשם הטעימה שטעם לנסיון אם יקלוט הצבע, א"כ כי צבע שמא לא יקלוט הצבע, נמצא דלא צבע בהחלט לשם תכלת, דבדמיונו ומחשבתו היה פן לא יעלה לשם תכלת, לכן הוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה שחשב בדברים הסותרים שאם הוא לשם מנחת מרחשת איננה לשם מנחת מחבת וכי"ב. אבל במצה הלא אין סותר מחשבת מצת מצוה לשם זבח, שיכול אחר הזריקה לאכלן למצה, וכיון שאינו סותר זא"ז תו לא מצינא למעט מלשמה, ולכן לפי' רש"י בקדושין כי כתב פלוני מגרש נשיו פלונית ופלונית, הלא סותר האחד את חבירו שאינך יכול לומר שיתן לזו ואחר כן לזו, הלא בכה"ג נשאר זכות לבעל בשטר שיגרש בו את אשתו השנית ואין זה כריתות, ואפילו בהרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת משום זכות שיש לבעל בשטר הגט, ואף באומר חוץ כתבו דיש זכות לבעל בגט, ועיין במה שפירש הרי"ף בפ"ק דגיטין (דף ט') על מה דאמרו, התם משום דלאו כרות גיטא הוי, וכיון דזה סותר את זה, א"כ תו איתמעיט מלה לשמה דהוי כמנחה שקמצה לשמה ולשם אחרת וכמוש"ב:
ובזה יתיישב לנו סוגיא בפרק המגרש (דף פ"ז) דאמר ה"ד כלל דכתיב ביה הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשים כו' נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד, והתורה אמרה וכתב לה ולא לחברתה, דהדר כתב פלוני גירש פלונית כו' [וזה הקושיא עם פירוקה העתיק רבינו לקמן פ"ד להלכה], א"ל רבינא לר"א ומ"ש כו' כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זא"ז ולאו אוקימנא בשני שטרות, דהלשון מורה דלבד קושיא דילך צריך לאוקמה בשני שטרות, והמעיין יראה בדף מ"ב דיש אוקימתא אחריתי, ורב אשי מוקי ברייתא דלא קנו עצמן משום דקרי להו עבדיי בשטר. אולם לפ"ז ניחא, דכאן הלא לא נשאר שום זכות לבעל בזה הגט רק לאיש אחר נשאר זכות בגט ומן הבעל הוי כריתות בהא, וא"כ תו אין סותר האחד את חבירו, שיכול ליתן הגט לכל אחד וא"כ שפיר הוי לה לשמה, רק דאיתמעיט מקרא אחרינא דלה ולא לחברתה, וע"ז פריך רבינא מ"ש מהא דתניא הכותב כל נכסיו לשני עבדיו, ושם הלא המה שניהם עבדיו ונשאר להרב זכות בשטר זה במה שצריך שיהא בשטרו משוחרר העבד השני ולא מצי להתקיים שניהן כאחד א"כ תו אחד סותר את חבירו וצריך להיות השחרור בטל מקרא דלה לשמה בלא קרא דלה ולא לחברתה, ואף דאם יקבל אחד ויזכה לשני העבדים הגט שחרור, מ"מ בשטר זה כתוב זכות של רבו שצריך להנייר והשטר לשחרר בו עבדו השני דצריך להיות ספר המקנה מן הרב ומשייר בו זכות ואין זה כריתות ואתיא לה לה מאשה דבעי דליהוי כרות גיטא וכמו שכתב הרי"ף ורבינו בהלכות עבדים פרק ז' יעו"ש, ולכן אמר רב אשי ולאו מי אוקימנא, פירוש בלא רומיא דילך מהך דהכא דלבעל לא נשאר שום זכות בגט, רק לגברא אחרינא דזה אינו מזיק מידי דהא מהבעל הוי ספר כריתות ולא אגידא ביה כלל, ג"כ אתה מוכרח שם לאוקמי בשני שטרות דמתורת לשמה נוגעת בהן ודוק:
ומה מדוקדקין דברי רבינו שבפרק ז' מהלכות עבדים הלכה ג' כתב, המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמן כו' והכל מדין לשמה כמו שביארנו דאין צריך קרא לזה לה ולא לחברתה כמוש"ב ורמז זה בפ"ו הלכה ה' וצריכין כתיבה לשם המשחררת עצמו, דייק המשחררת עצמו, פירוש ולא לשפחה אחרת בשטר זה ומתורת לשמה דייק וכמוש"ב. נמצא דעיקר קרא דלה ולא לחברתה הוא רק באופן ששנים מגרשין נשותיהן בגט אחד. אבל באופן הסותר מתורת לשמה איתמעיט, ועיין בסוטה (דף י"ח) בעי רבא כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה לשמה כו' או דילמא בעי נמי מחיקה לשמה, הרי דזה אינו לשמה אם מוחק לשתיהן, וטעמא משום דזה סותר האחד את חבירו דכי מוחק להשקות הסוטה המים, את מי ישקה, כי שתיא האי לא שתיא האי ולכן הוו סותרים זא"ז והוי כלשמה ושלא לשמה ומקרי שלא לשמה ואיתמעיט מחד לה וכמו דפירשתי, וכן הא דאמר בפרק המביא תנינא גבי ההוא דשקיל ס"ת יהיב לה וכ"ת דילמא אקדים זוזא לספרא כו' אע"ג דכותב לשם קדושת ס"ת דבעי לשמה, היינו ג"כ משום שאינו סותר זא"ז והבן:
אך לפ"ז עדיין לא נתישב מה דרבינו לא חשב בהני עשרה דברים שיכתוב לה ולא לחברתה, הוא ששני אנשים לא יגרשו נשותיהן בגט אחד, שזה לא נתמעט מתורת לשמה, ואולי דלא חשב רק פסולים בגט מצד עצמו לא מצד איש אחר בצירוף אשה אחרת, וחשב עשרה דברים שצריך שיפעלו בגט זה להכשירו לגמור הכריתות, כן נראה:
אמנם מסברא יתכן, דבאמת אמרו פ"ק דזבחים, דאם שחט חטאת לשם חולין כשרה דאינו מחלל רק קדשים אשר המה בסוג אחד שבהן שייך ג"כ פעולת הלשמה. אבל בחולין דמעשה החולין א"צ לשמה אינה בת מינה ואינה פוסלת. אולם נראה דוקא אם לא יכול להיות המעשה שמחשב עליה בזה, מה דהוי רחוק מן הסוג אינו פוסל, אבל אם יכול להיות המעשה שמחשב עליה, אז גרע טפי מה שרחוק מן הסוג דהיא חלה עליה ופוסלה אותו משא"כ מה דהוי בסוג אחד, וכמו שבמצת מצוה שחשב עליה לשם תודה והוא בת ביקתא חדא, דמצת זבח ג"כ צריכה שימור לשם זבח, לכן לא פסלה כיון דשניהם מצי לחול ובעי לשמה בשניהן [ועיין בטורי אבן פ"ד דראש השנה מה שהשיג על ר"ן בד"ה והמתעסק לא יצא], ואדרבא בהא, מה דאינו בסוג אחד גרע טפי, שחלה דבר שאין צריך לעשות לשמה, ומגרע דבר הנעשה לשמה, ולכן בגט ששתי נשים מתגרשות משני אנשים בגט אחד, אם נעיין על הבעל הלא אצל הבעל הנכריה היא לאו בת גירושין ממנו כלל ולא הוי בת מינה [וכמו דאמר הגמרא בזבחים שם], ואם תקיים ליתן הגט לשניהן ויתגרשו שניהן, נמצא דעיקר הגירושין נעשה לחברתה דלאו בת גירושין מאתו כלל, ושולל בזה הכתיבה לשמה לשם אשתו, אע"ג דבזבחים אמרו דנכרית הוי כסתמא, זה דוקא התם שלא יכול להיות הכתיבה ממנו לשם אשה נכריה לכריתות, משא"כ הכא שמבעל השניה נכתב לכריתות דילה, ובזה גלתה התורה שכתבה עוד הפעם וכתב לה, להורות שמצדו צריך שיהא ניכר שנכתב הגט לשמה, ולכן לא הוי גט כשר שזה מקרי שלא לשמה, והכל נכלל בכלל לשמה, ובאיש אחד מגרש לשתי נשיו בגט אחד שזה סותר את זה כמו שבארנו קודם, א"כ אינו לשמה דהא מה דהוי בסוג אחד שהשניה יכולה להתגרש ממנו זה גרע טפי כיון שלא מצי לחול שניהן, ובשני אנשים מגרשין נשותיהן שזה אינו סותר זא"ז ויכול להתקיים, בזה גרע טפי מה שמצד המגרש נכריה אשת חבירו אינה בסוג כריתות ממנו, ונמצא חל כתיבת הגט להך דאינה בסוג כריתות ממנו, אשר ע"ז גילתה התורה שמצד איש המגרש אנו מביטין ואין זה לשמה וגילה קרא שלא תאמר שעל פעולת הגירושין לבד אנו מסתכלין וחברתה בת גירושין כמותה ופעולת שניהם יכול להתקיים, ורק שתביט על הגרושין בצירוף מן המגרש ולו אין אשת חבירו בסוג הגירושין ולא הוי לשמה. ונמצא דממ"נ לא הוי לשמה [ואם תאמר א"כ גבי ס"ת איך הוה לשמה אם יהיב זוזי לספרא, ז"א, דדעת רבינו דבס"ת אינו צריך לכתוב לשמה כמוש"ב בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ה יעו"ש בזה, וכן בתוספות מנחות מ"ב יעו"ש], וכללו של דבר כך הוא. ביכול להתקיים פעולת הגירושין לשניהן, אז מה דאינו בסוג אחד מגרע פעולת הלשמה, ולכן גבי טעימה פסולה אף שצובע לשם תכלת ג"כ, כיון שלנסיון הוא מידי דלא שייך ביה לשמו, גרע טפי דנעשה הפעולה עבור דבר שאינו צריך לשמו, ואם אינו יכול להתקיים שניהן שדבר המחשב אינו יכול לקיימה כמו חטאת לשם עולה, בזה מה דהוי בסוג אחד שגם אליו צריך פעולת לשמה גרע, ולכן לשם חולין אינו פוסל, א"כ בגט ממ"נ, באיש אחד מגרש שתי נשיו א"כ סותרים זא"ז כמוש"ב לכן פסול לשמה איכא ביה דנכתב לחברתה דבת גירושין היא מאתו וגט שלה ג"כ צריך להיות נכתב לשמה, ואם בשני אנשים מגרשין שתי נשים דמצי לקיים שניהם, זה גילה רחמנא דאנו מסתכלין על הכותב הגט הוא המגרש, דממנו לאו בת איגרושי הוא כלל, וכי כתב לשמה, הלא פוסל את הגט, במה שנעשה פעולת הכתיבה לאשה דלאו בת איגרושי היא ממנו כלל, דכיון דכי חל הלשמה גם לשניה מגרע טפי מה דהוא רחוק מסוג הגט וכתיבתו לשמה ממנו, וא"כ נכלל שפיר בהנך עשרת דברים שהזכיר רבינו וכמו שנתבאר, והבן כי זה עמוק:
והנה בירושלמי פליגי ריש לקיש ור' יוחנן אם כתב תרפו בטופס פסול, וזה מה שאמר רב יהודה שסופר גיטין צריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם, בזה פליגי, ומזה פשט הגמרא ריש זבחים דסתמא פסול בגט. אבל בירושלמי פליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל בפלפול ארוך, ולכן אמר דאם פוסל לכהונה תלוי אם סתמא אינו גט, א"כ לאיזו שארצה אגרש אינו גט דהוי כסתמא לכן לא פסל לכהונה. אבל למ"ד דסתמא כשר ורק דאין ברירה ומה דמתיחס לשם אחרת גרע דאימור מתיחס פעולת הכתיבה לשם אחרת, אבל לשם אותה אשה ג"כ מתיחס, וא"כ הגם שאינו מועיל להתירה, בכ"ז לפוסלה לכהונה מועיל, דלפסול לכהונה לא בעי שיהא כריתות מבורר וכמו וא"א מותרת לאדם, ואמר דלר"ש אשכחן דעשה לו שני זוגין אחד לדלת כו', אף דבסתמא אם עשה לו זוג יורד אליו טומאה כיון שאינו חושב עליו שיהא לקרקע או לצירין, ובכ"ז כי עשה שנים וחשב שיהא אחד לקרקע לא חלה מחשבת טומאה עליה הואיל ואינתק לשם מחשבה דאינו מטמא, ולכן ר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה. הכא נמי אע"ג דסתמא כשר, בכ"ז הואיל ואינתוק לאשה אחרת לא חל אף מחשבת אחד מהם ואינו גט כלל. ואולי יש לומר דהירושלמי קאי על מה דבעי ר' ליזר בן ר' יוסי ודכוותיה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים שאמר לסופר כתוב שני גיטין [לשתי נשיו ששמותיהן שוין] ואחד מהם יהיה לאשתי האחת והשני יהיה לאשתי השנית ע"ז מייתי מהך דר"ש דלא חל מחשבה לטמאותן, ומה שחשב שאחד יהיה לקרקע גרע טפי מסתמא, כן נראה, ומה שפסק רבינו הרי אלו טמאים עד שיפריש זה לכך וזה לכך, א"ש דסבר דבמחשבה דלא מבוררת בזה מחשבה מוציאה מחשבה, ועיין סוכה (דף י"ד) דבחשב שיהיו ידות לאוכלין מחשבה מוציאתן, ועיין קדושין (דף נ"ט) ואכמ"ל:
ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים:
הנה בשמו ושמה נחלקו גדולי עולם אם הוי מן התורה או מד"ס, ויש שאמרו שאין זה מדברי תורה שכיון שכתב הרי את מגורשת סגי רק מתקנת ר"ג בפרק השולח שתיקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה, מזה התקנה צריך לכתוב שמו ושמה ולדעת מי הכותב, ויש שאמרו שבלא שמו ושמה אין זה ספר כריתות כלל ולא ספירת דברים שאינו מספר הגט כל עיקר מי הוא המגרש ומי היא המתגרשת, ובפרק המביא, בההוא גברא דשקיל ס"ת יהיב לדביתהו דפריך והא שינה שמו ושמה ושם עירו, עיין בתוספות שם שמתחלה כתבו בפשיטות דלר"מ דעדי חתימה כרתי ובעי שיהא החתימה מוכחת מתוכו ובדבר שיכול להזדייף ג"כ לא הוי גט, ולפי מסקנתם יש לפרש דלכולהו אינו גט מה"ת עיי"ש. גם זה שבדבר שיכול להזדייף לר"מ לא מהני אינו מוסכם, ועיין תוספות שם (דף כ"ב) מאן חכמים ר' אלעזר ובחדושי רשב"א שם וריש פ' כל הגט, ובהגהות אשר"י שם כתב כי היכי דלר' אלעזר מהני ע"י עדי מסירה אף בשם הקטנה והגדולה שוין כיון שהעדים מעידין שנמסר ליד הגדולה כן בלא כתב שמה כלל כשר עיי"ש, וראה בספר אור זרוע בשו"ת סימן תשמ"ה בזה באורך, והיכי דאיכא עידי מסירה אין ראיותיו מכריחות יעו"ש:
והנה מדברי רבינו שכתב בשינה שמו ושמה דאינו גט כלל אין ראיה דהיינו גם מן התורה, שהרי גם בשינה שם עירו ועירה כתב אינו גט וע"כ דשינה גרע. אבל מלשונו כאן שכתב ושאר הדברים שבגט כגון זמן וחתימת העדים ולא זכר שמו ושמה מוכח דבטל מן התורה. אולם בעידי מסירה לא מוכח אם סובר דבטיל מן התורה, דאפשר דוקא בעדי חתימה על הגט אז בטל אם לא כתב שמו ושמה דלא כרתי כיון שאינו מוכח מתוך השטר מי הוא המגרש אע"פ ששניהן מודים, ועיין בספר דברי אמת קונטרס י"א סימן ז' בזה. אולם מצד הסברא הוי אפשר לחלק בין שמו לשמה, דשמה בלא כתוב חשוב ספירת דברים או כריתות, דהרי את מגורשת הוי כמו דאמר בגט פשוט ממך גברא דנפיק מתותי ידיה משמע, ה"נ את דנפיק מתותי ידך משמע, אבל בלא שמו א"כ אף אם יש כאן עדים הרי העדים הם המספרים והגט אינו מספר מתוכו כלום, ובפרט למאי דקיי"ל דלא חיישינן לנפילה דרבים ג"כ ודאי דהרי את דאפיקת, והוצאתה את הגט הוי הוראה גמורה שלשמה נכתב. אולם קשה להכריע מסברא, ומצאתי בצידה לדרך כלל ג' פרק ה' אם לא הזכיר שם האשה כשר, הרי דמחלק בין איש לאשה, ויש מקור לזה בירושלמי פ"ב ה"ג על העלה של זית ולא כמקורע הוא, אמר ר"ז תנא בונא בר שילא אפילו כותב אני פלוני מגרש אשתי כשר, הרי דנקיט לשון קצר דסגי בגט ונקיט שמו ולא שמה, דלא אמר מגרש ית פלונית, רק אשתי, והיינו דע"י עדי מסירה ודאי כשר מה"ת בלא פירש שמה, ואף בעדי חתימה למאן דמכשיר מה"ת על דבר שאינו יכול להזדייף, וזה ראיה עצומה, והירושלמי הזה הובא בההמ"ג פ"ד הי"ז:
וכיון שזכינו לזה נבאר סוף דברי הירושלמי אשר הוא סתום וחתום מאד, וז"ל, ואתיא כי דמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר. ולפ"ז נ"ל לפרש, דבפרק השולח במשנה דהתקין ר"ג הזקן שיהא כותב פלוני וכל שם שיש לו מייתי תמן תנינן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהיה מכירם, א"ר אבא צריך שיהיה מכיר את שניהן, היינו שגם בגט צריך שידע ששם המתגרשת הוא שם אשתו, אמר רבי "לא" צריך שיהא מכיר לאיש בגט כו' והיינו דהאשה לא בעי לידע להכיר שמה כלל, רק אבין בר חייא בעי, הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה, פירוש שיביא שם אשה ששם בעלה כשמו, ומשני לכשיבואו העדים ויעידו היינו שלא חיישינן ואם יעידו יהיו נאמנין עיי"ש [ורגיל לשון זה במובן זה בירושלמי, כמו בפרק ב' דיבמות הי"א ופ"י ה"ג ובכ"מ] מתניתא פליגא על ר' אילא התקין ר"ג שיהיו כותבין אשה פלונית וכל שום שיש לה עיי"ש מה דמחלק בין אותו מקום להיא במקום אחר ועוד, וזה שאמר כיון שבונא בר שילא לא זכר שמה אלמא דאין צריך לכתוב שמה והוי כי דמר ר' אילא דאין צריך להכיר שמה ולא מזכיר שמה [ולפ"ז מוכח דלר' אילא גם מדרבנן אם לא זכר כשר ולהכי שפיר מקשה דמפרש דלבונא בר שילא מדרבנן ג"כ הוי גט כשר, רק במקום דשייך תקנתא דר"ג ודוק] ומשני אם פירש פסול אם לא פירש כשר, היינו שאע"ג שאם לא מכיר שמה ואותה שיש לה שם זה אם היא אשתו. בכה"ג שפיר חיישינן דלמא ממטי גיטא לאיתתא דהיך ומגרש לה שיש בידה להעיז בפני בעלה ולאמר נתגרשתי שהרי בגט כתוב שמי ושמך ואתה גרשתני, אבל אם לא פירש כלל היינו שלא זכר השם של האשה כלל, וכיון שזו האשה שיוצא הגט מידה אותה לא גירשה בעלה, לא תעיז לומר גרשתני, דהכל יודעין שאין זה גט שלה רק אחר מסר לה והביא לב"ד ולפני העדים אשה אחרת ליתן לה הגט ועכשיו היא מוציאה את הגט בפניו, לכן לא חיישינן לזה, וזה שאמר אם לא פירש כשר, יהיה איך שיהיה דברי הירושלמי ברור מללו דבלא הזכרת שמה סגי וזה ברור:
ועתה שבאנו לזה, נתבונן עוד בנוסח הגיטין שהוזכרו בגמרא בבלי ונראה כי לא הוזכר רק שם אבי המגרש לא שם אבי המתגרשת, וזה בפרק המגרש פ"ה דאיתקין רבא בגיטי איך פלניא בר פלניא פטר ית פלונית אינתתיה ולא זכר בת פלוני, וכן בפרק האשה שלום, אנא דוד בר נהילאי [כגירסת ראשונים] פטרית כו' פלונית, ושם אנא ענן בר חייא פטרית כו' פלונית, הרי דמוכח דלא תקנו לכתוב בגט שם אביה, אך במעשה ב"ד כמו בגיטין ל"ה ובשטר חליצה יבמות ל"ט הזכירו שם אביה והוא כיון דמה"ת אין צריך לכתוב שמה כלל כיון שתפיסתה מוכחת ובזה הוי סיפור דברים שמספר שהיא המוציאה את הגט היא המתגרשת, כן לא חששו חכמים בטופסי גיטין לכתוב שם אביה, רק שם אביו דשמו הוי מה"ת ובשמו אף ר' אילא מודה דבעי שיכירנו לכן גם חכמים חששו להזכיר גם שם אביו לידע מי הוא המגרש בברור וזה נכון:
ואחרי כ"ז אף שהעלו כל האחרונים ובראשם הג"פ והגר"א דשם עירו שצריך לכתוב לכתחילה אף דאם לא כתב כלל כשר, מ"מ אם שינה פסול דקיימי עדים עלה עיי"ש. נראה דאם שינה שם אבי המגרש דפסק בסימן קכ"ט שאם ניסת תצא, דוקא באבי המגרש, הא באבי המתגרשת כיון דאף לכתחלה א"צ לכתוב לכן אם שינה כשר וזה קולא גדולה. וראיתי מביאים כזה בשם הג"פ לחלק בין אבי המגרש לאבי המתגרשת, והיינו שהאשה אינה נקראת על שם אביה כאיש לפי שקודם היא קטנה ואח"כ נקראת ע"ש בעלה יעו"ש, [אמנם בברתא דרבנן יכול להיות שלא שייך זה כמו דאיתא ביבמות (דף ל"ז) דפקיע שמייהו ופרש"י וקורין לבתו על שמו עי"ש] אבל דברינו טובים ונכוחים בס"ד:
והנה בשו"ת רעק"א סימן קט"ז קי"ז דן שם הבית מאיר בשם הצ"צ דבשליח גרע שהרי צוה לשליח ליתן גט לאשתו שהיא בת נתן ולסוף נמצא שהיא בת לוי ואימור כוון לקלקלה יעו"ש, ומעשה כזו היה בדורנו באחד שנשלח לארץ גזרה ובתוך דרך הליכתו נתן גט וצוה להוליך לאשתו שהיא בת זה ולסוף נקרא אביה בשם אחר ורצו לכתוב גט אחר, וחששו שמא לא צוה לאשה זו רק כמצחק או שיש לו אשה אחרת וכי"ב. ולדעתי יש ללמוד דבר זה מההיא דפרק המוכר את הבית (דף ע"א) ההוא דאמר להו הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אישתכח דמחזיק מאה ועשרין אמר רב אשי כו' ה"נ מאן דיהיב מתנה בעין יפה נותן, ואע"ג דיהבינן ליה יותר מכפי מה שאמר בכ"ז יהבינן ליה הך ביתא לגמרי, וגם מר זוטרא סבר דלא חיישינן דלמא על ביתא אחריתא דאית ליה אמר, אע"ג דלא איתחזיק ליה ביתא אחריתא, ובכה"ג אמר דלא חיישינן עיין פרק מי שמת מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה, מ"מ כאן שאנו רואים דביתא זו מחזיק יותר הוי לן לחוש דלמא על ביתא אחריתא אמר, בכ"ז סבר מר זוטרא דיהבינן ליה רק אין נותנין לו טפי מכפי שנתן לו והוא חמשה חלקים בבית זו. וכן לרב אשי אמרינן דהוא טעה יעו"ש ברשב"ם, ועיין במשל"מ ריש פי"א מהלכות זכיה ומתנה באחד שהיו לו צרורות כל אחד ק"כ דינרים ואמר הבו צרור דאית ביה ק' דינרים לפלוני ולא נמצא של ק' ומדמה זה להך דביתא דמחזיק מאה גולפי כו' יעו"ש, חזינא דלא חיישינן דלמא לקלקל קא מכוון הכא, וכמו דלא חיישינן שללגלג ממנו אמר, וכן לא חייש דלמא ביתא אחריתא א"ל, ואע"ג דאיסורא מממונא לא ילפינן הכא חזינא דבשעת הדחק הקילו טפי בגיטין ואין מדקדקין בגט שכ"מ, ואף בנכתב ביום ונחתם בלילה, ובפרט דלכו"ע חשש זה אינו רק מדרבנן ותלינן בטעות, וכן החשש שחשש הגאון רעק"א שמא נשלח מאיש אחר ששמו כשמו ושם אשתו כאשתו, דכיון דכאן לא חיישי שמא אית ליה ביתא אחריתא, כש"כ שם שהשליח מעיד שזה האיש בעלה של זו שלחו בגט זה בודאי דלא חייש לאורחא רחיקא כי האי, ולדינא צריך עוד לעיין בזה, כי הדברים קולות גדולות במה שהחמירו בו רבים וקשה לומר בזה גדר. דכבר אמר המהרש"ל בח"ש דשם עירו הואיל וידוע לכל דהוי שיקרא הוי פסול, אע"ג דאם לא כתבו כלל כשר, וכי"ב כתב הרא"ש בתשובה, דשינה שם אביו פסול דהרואים יאמרו שלא נתגרשה פלונית ששמו שכתוב בגט הוא אחר שהוא יוסף בן שמואל וכתוב יוסף בן שמעון, אעפ"י שלפי דברי יש לחלק דשם אביה אינו צריך לכתוב לכתחלה והכל יתלו בטעות, בכ"ז יפה כתב הבית מאיר דהיכי דצריך לכתוב לכתחלה והכל יודעין שזהו הוא אחר ואיכא לעז דכולי עלמא ולא לעז דבעל לחודא רק דכולי עלמא. הרי דעת רבינו דשינה שם עירו ושם עירה דפסול מה"ת מדכתב בפ"ג דאינו גט ומפרש דרבנן דמודו בשינה שמו ושם עירה הוא דמה"ת אינו גט, ועיין פ"י ה"ד כל מי שניסת בגט בטל כו', וזה דין דשינה שמו ושם עירו דרבנן מודו. ואף שדעת הרא"ש מוכח שם דלא כרבינו, מ"מ מדברי רשב"א בחידושיו שכתב שינה שמו יש מי כו' ואינו מחוור, דאטו איצטריך מתניתין לפסול גט אחר כו' אבל הכא בפסולא דרבנן מיירי כגון שהיו לו שני שמות כו' ועירו נמי קורין אותו בשם אחד ביודא כו', משמע דשינה שם עירו בטל מה"ת דוגמא דשינה שמו, וכיון דשם עירו היינו מקום דירתו בטל הגט דבר תורה, א"כ אנן דאסורים לישא שתי נשים, ובפרט במדינתנו דשכיח כמה מקומות שאיש אחד הבא לישא אשה וקבע ישיבתו שם קוראין לו ע"ש חותנו אף בלא כינוי חתן פלוני רק קורים לו כאילו הוא ילדו. ובזה ודאי הוי חששא אם שינה שם אבי האשה, דיאמרו הכל דלא זה הוא המגרש שזה כתוב בגט לחתן מאחר. והנה בריטב"א במשנה דשינה שמו כתב במפורש דבשם עירו אין הגט פסול מה"ת יעו"ש, ועירו אגב גררא נסביה עיי"ש שיטה חדשה. אולם מחשש שיאמרו שהוא אחר, זה לא גדול כ"כ, דהשם זה נשאר אף בעת שנושא אחרת, א"כ ידעי כו"ע ששם זה עשוי להשתנות וליכא מהא לעז רק על האשה, והיא אינה נקראת ע"ש אביה, רק יאמרו שפלוני אינו מגרש אשה זו רק אשה אחרת ואיכא לעז דכו"ע וכמוש"ב היטב ודוק:
הלכה ד[עריכה]
אבל אם כתב לה איני בעלך איני ארוסך כו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו:
בזה נראה לבאר מה דאמרו (דף פ"ה) ולא לכתוב לי מהך דמשמע לי מהך דהכונה דמצינן לפרש בשתי תיבות ומשמעו יהא דגט פטורין לי מהך, שהבעל הוא נפטר מהך איתתא והוי כמו איני בעליך, וזה שמשלח את עצמו ממנה ובאמת משמעו שפוטר את אשתו ממנו, וזה לפי לשון המשנה שהיו כותבים וגט פטורין למהך כו', אבל לנוסח הגט שלפנינו [לקמן פרק ד'] וכדו פטרית כו' בנפשייכי לי מהך יהא משמעו אלשון ראשון דפטרית ושבקית לי מהך שפטר את עצמו מהך אתתא, ועיין רש"י שם, ופשוט:
הלכה ו[עריכה]
ומנין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן כו' יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה וכו' וכן אם כתב במחובר אעפ"י שחתמו בו העדים אחר שתלשו ונתנו לה אינו גט:
הנה טעמא דאין כותבין במחובר לקרקע אף שנותן לה הקרקע לא נתברר בדברי רבינו ז"ל. והראשונים הביאו הך דמפורש בתוספתא ובספרי וירושלמי ר' יהודא ב"ב אומר מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שמחובר לקרקע, והא דבעינן שיתן לה כל העבד וכל הפרה היינו דאם נשאר הפרה לבעלים, הרי הוא כמחוסר קציצה שעומד הקרן להקצץ מן הפרה ונתמעט מן וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, אך האחרונים הקשו על הגמרא דאמר בשלמא יד דעבד א"א למקציה אלא קרן של פרה לקציה וליתב לה כו' דלא ידע המקשה הך דשאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, א"כ איך הוה ניחא ליה אמאי בעי שיתן לה כל העבד, הלא אם אינו נותן לה רק היד סגי וכ"ז וצ"ע. אולם הב"ח ביו"ד הקשה דאמאי כשר על ידו של עבד, הא שן בהמה מקרי מחובר גבי שחיטה יעו"ש, ותירוצו אינו מחוור יעו"ש. ועוד דגבי עו"ג במסכת ע"ג (דף מ"ו) אמר הגמרא אבל בהמה דתלושה הויא ואיך מקרי מחובר. לכן נראה ברור דסכין קרוי מאכלת וא"כ בעינן שיהא המאכלת בעצמו אינו מחובר מצד גידולו מעיקרא לדבר שאינו מאכלת, כמו שן בהמה שגידולו מבהמה שאינה מאכלת, אבל הכא בעי שיהא ספר תלוש לא מחובר אל דבר שאינו ספר מצד גידולו, אבל יד של עבד הרי כל העבד ראוי לכתוב על כל גופו ספר, וא"כ אם כתב על ידו הרי ספר מקריא, וזה דלא כמו שהבין הגאון רעק"א (בשו"ת סימן נ"א) דאדם הוי כקרקע ושן שלו הוי כמחובר לקרקע משא"כ בשן בהמה, דז"א, דהיכן נזכר קרקע, רק שלא יהא המאכלת מחובר לדבר שאינו מאכלת, דאם עיקר גידולו מדבר שאינו מאכלת כמו שן וציפורן פסולים לשחיטה אם הם מחוברים לבע"ח שגדלים ממנו וכ"ז פשוט. ולפ"ז ניחא מה דבעינן שיתן לה כל העבד וכל הפרה, דכל כמה דלא נתן הבעל כל העבד לאשה, מיפסל מטעם שהוא מחובר, היינו הגט הכתוב על היד מחובר למידי דלא ספר כריתות, דכיון דהעבד נשאר אצל הבעל א"כ היד מחובר בדבר שעיקר גידולו מצד העבד הנשאר אצל הבעלים, אבל כי נתן לה כל העבד, א"כ כל העבד הוא קרוי ספר כריתות בכללו ספר אחד, וא"כ לא שייך שהיד מחובר כיון שהעבד בכללו קרוי ספר, אבל אם לא נתן לה העבד א"כ צריך את לדון שמתגרשת בנתינת ידו בפ"ע, א"כ הוא מחובר וספר בעי שיהא תלוש בפני עצמו לא מחובר בגידולו אל דבר אחר וז"ב:
ובזה יש לתרץ קושית הק"ע על הך דלא נתמעט עבדים דהוי בכ"מ כקרקע. ולפ"ז ניחא, דבכ"מ דממעטינן משום דאינו דבר המיטלטל ממעט נמי עבד דאין לו רק עבדות עליו, אף שהוא איש בוחר לרצונו כמו האדון נמי ממעטו, אבל הכא משום דלאו ספר הוא, א"כ עבד בר ספר הוא ואיך נמעיטו ודוק. תורף דבר, דכיון דכל העבד ראוי לכתוב עליו ספר כריתות, א"כ כשנותן לה העבד לא מחלקין היד מן העבד, רק אנו דנין שהעבד בכללו הוא הספר וכולו בכלל ספר מיקרי, וכל העבד בכללו אינו מחובר לשום דבר, וזה ברור מאד.
(נ"ב ולפ"ז נראה דאם נתן לה העבד ואמר ה"ז גיטך מהני דלא כמו שכתב הר"ן בשם הרמ"ה. ובאמת הא דאמר בגמרא מ"ט אוירא דמגילתא הוא קאי על הברייתא ובתוספתא נראה דאמר התקבלי כתובתך, וכל הלשון ה"ז גיטך והשאר לכתובתך קאי על פרה ועבד וע"ז אמר כו' בגמרא מ"ט אוירא דמגילתא הוא ובה"ז גיטך סגי ומגורשת ולא בטס של זהב דוקא כדפירש הרמ"ה).
אולם בגמרא דילן לא נזכר הך דספר ורבנן אמרי ספר לספירת דברים הוא דאתי ודלא כדאמר בירושלמי דרבנן דפליגי עליה דריה"ג ומכשירים באוכלים דסברי מה ספר בתלוש אף כל מידי דתלוש לאפוקי מחובר דלא, א"כ ע"כ הא דאין כותבין במחובר ידעינן מקרא אחרינא. והרשב"א הביא מקרא דונתן בידה דבר הניתן מיד ליד לאפוקי מחובר, וא"כ תו אין כותבין במחובר דמחוסר קציצה הוי, אך א"כ הוי ליה למעט עבדים דהוי כקרקע וכמו גבי אונאה דפרק הזהב ממעט מדכתיב מיד דבר הנקנה מיד ליד דממעטינן קרקע וממעטינן עבדים דדמי לקרקעות ולא שייך תירוץ שכתבתי לעיל:
ובאמת לאחר העיון עמדתי בס"ד על הגדר הברור דהך דחשיבי עבדים כקרקע הוא דוקא למילי דתלינן בממון ובחשיבות ממון חשובים עבדים כמו קרקע ולזה באונאה ומעילה ושבועה וקנין דחשיבות הממון פועל הדבר שכפר בממון או מעל בממון הקדש וגזל ממון וכיו"ב באלו נאמר דאדם איתקש לקרקע ובפרט עבד דחשיבותו בממון הוא כמו קרקע, אבל במידי דאינו תלוי בממון ולא בעי שיהא בדבר חשיבות ממון כמו הכשר ושחיטה שזה ענין דתיי שאינו שייך אל חשיבות ממון באילו לא הוה אדם כמו קרקע, ולכן בגט דכתבו על איסורי הנאה כשר אף דכתיב ספר, אפ"ה תנן כותב על ידו של עבד ונותן לה העבד משום דאינו כקרקע בזה, דנתינה דגט אין זה נתינת ממון רק נתינת גט והוא ענין דתיי שאינו תלוי בחשיבות ממון כלום ודאי דלא שייך לומר דאדם הוי כקרקע ובפרט לחלק בין בן חורין לעבד, רק גדר מחובר ותלוש, וגם עבד כשנותן כל העבד הוי תלוש. ומזה תראה איך לא צדק בזה בשו"ת רעק"א (סימן נ"א) שהעיר דלענין שחיטה נחלק בין אדם לב"ח, דהוא ענין דתיי דלא שייך שיהא בסכין חשיבות ממון כלל ואפילו אינו שוה כלום כקרומית של קנה וסכין של עו"ג וכיו"ב, רק דילפינן מויקח את המאכלת דבעי תלוש ומאי שנא בין שן אדם לשן בע"ח. ובחידושי לספר תורת הבית הארכתי ואכמ"ל:
אך בכ"ז לא נהירא לומר דמונתן בידה ילפינן דאינה מתגרשת במחובר והוא בקרקע, דמוכח בסוגיא דב"מ תמן דכל היכי דמפרשינן יד רשות הוי קרקע בכלל כמו ויקח ארצו מידו, והכא דרשינן מונתן בידה גגה חצירה והוי ידה רשותה. א"כ הוי קרקע בכלל דאתי לרשותה. הן דבר זה צריך הכרע, דאפשר דהך בידה הוי דוקא יד, רק דמונתן מרבינן בכלל ופרט כל מידי דדמי לפרט וכמוש"כ התוספות ריש פרק הזורק, וא"כ שפיר איתמעיט קרקע, אך א"כ הא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא, דמוכתב איתרבי אף מחובר, ומונתן בידה רק דבר הניתן מיד ליד, ותו תליא בפלוגתא דתנא דבי רב ותנא דבי ר"י אם דרשינן בכה"ג כלל ופרט וכלל, והתוספות כתבו דריה"ג דריש כלל ופרט וכלל, אולם המחוור דלא כמוש"כ התוספות בגיטין, רק מדכתיב תרי זימני וכתב בפרשה מרבה כל דבר כמוש"כ הרשב"א לקמן ריש פרק הזורק גבי ונתן עיי"ש. וכן פירשו תוספות בעצמם בפ"ב דסוטה (דף י"ז) תד"ה לא על הלוח ולא על הנייר כו' עיי"ש כהרשב"א. ועיין בתוספתא דמייתי הנך דריב"ב, והדר אמר כתב על קרן הצבי וחתכו וחתמו ונתנו לה פסול שנאמר וכתב ונתן מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש עכ"ל. ואין כונתו דמונתן ממעטינן מחובר דא"כ אף אם נתן לה הצבי יהיה פסול, רק כונת התוספתא דלא יהא מחוסר קציצה כדאמר בגמרא דילן וז"פ:
והנה בספרי דריש שיכתוב על דבר של קיימא מספר, וגם זה השמיט רבינו, יעוין מש"כ ההמ"ג לקמן פ"ד ה"ז שהשמיט התוספתא שפוסלת ע"ג עלי בצלים כיון שלא הוזכר בגמרא, ולדעתי משום דרבנן דילן דסברי ספר לספירת דברים הוא דאתא פליגי ע"ז, וא"כ טעמא בעי למה אין כותבין במחובר דכמו דלא דרשינן דבר של קיימא כן לא דרשינן תלוש:
לכן נראה דטעמא דאין כותבין במחובר משום דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, דנחזי בחזקה נראה ברור דלא מהני, דבחזקה הבעל הא לא עביד ולא מידי, שרק היא מחזקת ודמיא ממש לנטלה מע"ג קרקע שאף שבלא רצונו שתזכה לא זכתה בנייר, מ"מ לאו ונתן הוא, כש"כ גבי חזקה דליכא ונתן דהא רק היא עשתה החזקה [ודברי הב"ש סימן קכ"ד ס"ק י"ב שהאשה קונה בחזקה בעציץ נקוב צע"ג וכמוש"ב] ואף בכותב שטר על הקרקע ונותן השטר לידה נראה ג"כ דלא הוי נתינה, דכיון דאם אינה רוצה האשה בשטר, לא קנתה הקרקע, נמצא דהקנין בא מרצונה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע, ולא קשה לפי דברינו א"כ במכר לה החצר שהגט מונח בתוכו אמאי קנתה החצר והגט, הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, דז"א, דהתם חזינא דאם יש לה חצר קנתה אפילו בע"כ דחצירה כידה, רק הכא הגט והחצר באין כאחד, והקנין שקנתה בחצירה הוא מדעתה, אבל מה שקנתה הגט הוא מתורת חצר שע"ז לא בעי דעתה כלל, ומה שהגט בא מרשותו לרשותה הוי החצר כמוליך ונותן בחצירה כמו שפירשו תוספות פרק הזורק ד"ה תיזל איהי יעו"ש והבן. אבל כאן במחובר הגע בעצמך אם קנתה מאתו השטר מתנה קודם, האם תקנה מאתו נכסים אח"כ בשטר זה, וכן במוכר קרקע לחבירו עשר שדות בע"מ קנה, ואם יחזיק באחת שמכבר קנאה, האם יקנה השאר, נמצא דעיקר הקנין בא כאחד שאל"כ אין כאן מקום לקנין כלל, וברצונה לקנות הדבר שתחזיק, קנתה כל השדה, וכן אם רצונה לקנות השטר קנתה בדבר הניתן בתוך השטר, וא"כ אין הקנין מתהוה ומתקיים אלא דוקא ברצונה בכל הנקנה, וא"כ אין נתינת הגט מתיחס טפי אל הבעל, מהקבלה להאשה, והוא רק כמו קונה ומקנה בכל מקח וממכר, לכן אין קנין במחובר כלל דכל הקנינים הוא דוקא ברצונה לקנות וז"ב. [ומטעם זה נראה דלא כפרש"י שפירש בריש פרק הזורק בהך דתיזול ותיחוד כו' דמתורת אגב קרקע דזה בעי ברצונה בדבר הנקנה הוא הגט ולא הוי נתינה והראשונים השיגו דזה לא הוי בכלל ידה]:
אולם אחר העיון מצאתי פירכא מהך דאמרינן (ב"ב דף פ"ז) משום דתלש כ"ש קנה כו' דא"ל לך יפה לך קרקע כ"ש וקני מה שעליה, וכתבו בתוספות החזק בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל וגדר כ"ש ותהא שאולה לך להיות כחצירך לענין זה שתקנה מה שעליה א"כ מצאנו תורת חצר בקרקע, וכן מוכח בתוספות (ב"ק דף י"ב) ד"ה ל"ל עומדין בתוכה, פירוש ע"כ לא מטעם חצר קנה כו' ומטעם אגב נמי לא קני דקרקע לא מיקני אגב קרקע, הרי דמתורת חצר מועיל לקנות בעבדים אף אם כקרקע דמיין, והנתיבות (סימן רמ"א ס"ק ג') לא דק בזה יעו"ש. וכן מוכח מהא שמבואר בההמ"ג סוף הלכות זכיה ומתנה בכותב מתנה לבנו לאח"מ והניח פירות מחוברין לקרקע, דלשיטת רבינו הרי מחולין לבן בשעת המיתה לכן אם מכר האב לאחר הפירות שמין פירות שמחוברין בעת מיתת אב ללוקח והבן נותן דמים ובמה קנה הבן בעת מיתה להפירות המחוברין, על כרחן דקנה אותם מתורת חצר ויש חצר בקרקע דפירות המחוברין לקרקע כקרקע דמי ודוק (נ"ב. דאין לומר מתורת נחלה דמנחיל לבן בין הבנים סמוך למיתתו דאם כן בבת בין הבנים לא יהי' דין זה וזה אינו נכון), וזה ראיה עצומה. והא דאמר בסוגיא כאן מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים ולא קנה הזרעים מתורת חצר כיון שהזרעים יונקים מן הקרקע לא הוי העציץ חצר של הזרעים ומיחשב כאילו מונח מטלית ע"ג זרעים זרועים האם הוי חצר של הזרעים ופשוט. נמצא, דהא משכחת קנין גט במחובר שכתב הגט על עלה שמחובר לקרקע ונתן לה הקרקע עצמה ורוצה שבחזקתה בהקרקע תקנה העלה, או שכתב לה שטר על הקרקע ותו קנתה העלה מתורת חצר, וזה סתירה גדולה לכל מה שראינו בהך דאין כותבין במחובר למחברים שונים, דזה דומה ממש למוכר לה חצירה וגט בתוכה:
לכן נראה לדעתי טעם פשוט, דעל הנך דמכר לה חצירה וגט בתוכה פריך אביי דלא הוי דומיא דידה דמדעתה אין בע"כ לא, והוא, דבהך נתינה אע"ג דהגט כתוב על דבר שראוי ליתנו בע"כ מ"מ פליגי בה דלא הוי דומיא דידה, אבל בהא כו"ע מודו דהך פרשה כתובה בע"כ, דאם לא מצא חן בעיניו וכו' א"כ בעינן ספר שיהא ראוי ליתן בע"כ, משא"כ במחובר דלא חזי ליתן בע"כ ודאי פסול, ובכתיבה פסול מטעם שמחוסר קציצה, וזה הוא מה שרצינו לבאר (ולפי מה שהעלינו נראה דיש מקום לצדד דבקדושין אם מחובר פסול בכותב שטר קדושין ע"ג מחובר משום דאתקוש בהוי' ליציאה מה גט במחובר פסול כן הוי' בקדושי שטר תלי' בפלוגתא דאם כתב לשמה ושלא מדעת האשה המתקדשת אם כשר, דרבא ורבינא סברי דמה יציאה לשמה ושלא מדעתה פירוש דהבעל כותב הגט וצריך להיות מדעתו לבד כן בקדושין דהבעל כותב השטר צריך להיות מדעתו דמקדש לבד הוא הבעל אם כן אנו דנין רק על הבעל בלבדו לפ"ז מדעתו לבד אם יכתוב במחובר הלא איתקש הויה ליציאה ומה יציאה בעי שלא יהיה מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה כן בקדושין ואם תאמר דהלא מצי לכתוב שטר על הקרקע ולמסור לידה שתקנה הקרקע ותהא מתגרשת במה שמונח בחצירה הלא אנו דנין רק מצד הבעל לחודא ומצדו חסר מעשה דקציצה דלקנותו במידי דקני' בעי שיהא מדעתה ובגט צריך להיות ספר וכתיבה דגם בע"כ יהא ראוי ליתן אותו כן בשטר קדושין אע"ג דנתינתו אינו רק מדעתה ורצונה וכמו דמקשת דבקדושין כשר כשנכתב שלא לרצונה אע"ג דבלא רצונה אינה מתקדשת מ"מ בעת כתיבה הוי דומיא דיציאה ה"נ להיפך בקדושין איתקש ליציאה דפסול במחובר. אבל לרב פפא ור"ש דפסלי בשלא מדעתה דההיקש הוא דכמו בגט מדעת הבעל ה"נ בקדושין הוי מדעת המקנה א"כ בעת כתיבת השטר קדושין הוי ספר מקנה ע"י שנכתב מדעת שניהם וכמו דגט שנכתב רק מדעת הבעל לחודיה בעי שיהא אז בעת כתיבה ראוי בלא חסרון מעשה לנתינה בע"כ ולפיכך פסול במחובר כן בשטר קדושין דאינו ספר עד שיהא נכתב מדעת שניהם האיש והאשה בעינן ראוי להנתן להאשה מדעת שניהם בלא חסרון קציצה ותלישה בין הנתינה שהיא ג"כ צריכה להיות מדעת ורצון שניהם וזה ראוי במחובר ג"כ שיקנה לה האילן בשטר או בחזקה ותקנה העלה מתורת חצר ויהי' השטר קדושין בידה ודו"ק כי זה נכון.
ובקדושין מ"ח מוקי הך דשטר קדושין שכתבו שלא מדעתה בפלוגתא וחכמים סברי דמקודשת א"כ לדידהו בעי להיות פסול דמחובר גם בשטר קדושין דמחוסר קציצה או תלישה כמו שביארנו, ולפי זה אתי שפיר מה דאמר גיטין דף י' מילתא דאיתא בקדושין לא תני לרבנן דר' מאיר וכן ר' אלעזר דסברי דאם נכתב שלא מדעתה כשר אם כן גם בשטר קדושין פסול בכתבו במחובר, אבל לדידן דפסק רבינו כר"פ דאינה מקודשת בכתבו שלא מדעתה א"כ צ"ל במחובר כשר בקדושי שטר לכן לא זכר זה רבינו לעיל פ"ג מה"א יעוי' ההמ"ג שם ודבר ה' אמת בפי רמ"א שכתב דיש מכשירין במחובר ודו"ק).
ובירושלמי שמואל בר אבא בעי כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר' יודא, וזה לשיטת הירושלמי דמפיק דצריך כתיבה בתלוש משום דספר כתיב והוי תלוש, אבל להבבלי דפליג וסבר דספר לספירת דברים הוא דאתא והטעם דאין כותבין במחובר הוא משום דמחוסר קציצה ורבנן בתוספות (סוטה דף י"ז) העירו בזה. לכאורה נראה דאם נעשה מחובר בינתים בין כתיבה לנתינה תלוי בבעיא דבעי רב אשי בפרק טבול יום (בזבחים דף ק"ב:) נטמא בינתים מהו כו' או דלמא עד שיהא טהור משעת זריקה ועד הקטר חלבים יעו"ש. אמנם יעוין בפני יהושע פרק מי שאחזו שהאריך דהא דאין כותבין גט בעודו שוטה עד שישתפה הוא מקרא דוכתב ונתן שיהא בעת כתיבה [לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה] ראוי ליתן הגט יעו"ש. ולפ"ז אם נשתטה בין כתיבה לנתינה ונתפקח קודם הנתינה נראה דתלוי לכאורה בבעיא זו דרב אשי וירושלמי, ובזה הסכימו כל הפוסקים דלא איכפת לן ויעוין ב"י ריש סימן קכ"א שהאריך בדברי התוספות שכתבו אור"י שצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה יעו"ש שכונתם רק על שעת הנתינה לחודא, אבל בינתים לא איכפת לן וצריך לחלק בכ"ז. ועיין בערכין (דף י"ח) שאני התם דאמר קרא או ראה או ידע בראיה והגדה תלה כו' משום דלשון עבר הוא לא איכפת בינתים. ויעוין פרק כסוי הדם (דף פ"ד) בתוספות ד"ה יצא זה כו' דבדם הניתז כו' ומה שבינתים לא איכפת לן אם עכשיו מחוסר גרירה ודוק בכ"ז:
הלכה יז[עריכה]
היו עדיו מתוכו פסולין אפילו אחד פסול ואחד כשר ונתנו לה בפני שני עדים כשרין הרי זה פסול שנמצא כמזוייף מתוכו:
הנה בגט הניתן בעל כרחו כתבו האחרונים להסתפק אם עבר ונתנו, מטעם שהעדים פסולים שעברו על חרם רגמ"ה, שהחרים גם על הכתיבה והוי כמזוייף מתוכו, אמנם בשוגג, היינו שהמסדר הטעה את הסופר והעדים שלא ידעו שהגט נסדר בעל כרחו. בזה יש לדון דאם עבר ונתנו בע"כ דאין הגט פסול דהעדים הא לא עברו על החרם. אבל יש לפקפק לפי שיטת כמה מרבוותא קדמאי, דהא דצריך לסופר לומר כתוב ולעדים חתומו הוא מטעם שליחות דבעי שליחות גם בכתיבה גם בחתימה יש לדון דכאן הוי שליחות בטעות דעל דעתא דא אם הוי ידעו דהכתיבה והחתימה יהיו בעבירה ודאי דלא הוי חתמו ונמצא השליחות בטלה וזה פקפוק עצום. ואם נאמר דתקנת רגמ"ה הוי דרבנן כמו שכתבו האחרונים, אפשר לומר דשוגג דדברי סופרים לא הוי עבירה כלל, דדבר האסור מד"ס אינו איסור בעצם רק מלא תסור ושאל אביך ויגדך כו', וכיון שלא היה מזיד אישתכח דמה דעבר לא מפני שלא שמע לדברי זקנים ותקנתם רק מסיבת שלא ידע ותו ליכא עבירה כלל. וסעד לזה ממה ששנינו בבכורות (דף ל"ז) ופסקה רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה, דאם מכר דברים האסורים באכילה מד"ת לחבירו ואכלו ואח"כ נודע לו המקח טעות ומחזיר לו הדמים ואינו מנכה לו מה שנהנה מהאיסור, ופסק רבינו דדוקא איסורי תורה, אבל איסורי דברי סופרים אין מחזיר לו הדמים ופירש הש"ך ביו"ד סימן קל"ד דאף מה שהיה פחות מצד האיסור למכור בשוק אינו מחזיר לו, וכן מפורש בלשון רבינו, וטעמא ע"כ כיון דאכיל בשוגג איסור ד"ס לא הוי תו איסורא כלל והוי כמאן דאכיל היתרא לגמרי ולכן הוא שוה הדמים מה שנתן עבורו כאילו היה היתרא, וכן מצאתי להנתיבות בסימן רל"ד שביאר כן. אמנם לפ"ז יהיה מותר ליתן איסור ד"ס לחבירו בשוגג ולא יעבור על לאו דלפ"ע, ישתקע הדבר ולא יאמר, [ועיין פרק כל הבשר (דף קי"א) חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל], אך יש לחלק דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [ויש לכוון זה בדברי הירושלמי חלה פ"ב הלכה ג' ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין ביה אית תנא תני וכו' וקלקל לאחרים דסברי מימר שהוא פטור והיא חייבת עיי"ש] אבל לא מחוור, ופוק חזי לרבינו בהלכות איסורי ביאה פ"א הי"ב הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אעפ"י שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות, דצ"ל מה שייך לחייבו הלא אין כאן קרבן, ופירש מרן בכסף משנה ז"ל, וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו שאעפ"י שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים, וכן בשניות חייב לשמים אף עפ"י שאין מענישין אותו בידי אדם, הרי דשוגג חייב לשמים וצריך כפרה בשניות דהוי איסור ד"ס, ואי משום דשניא עריות שכן נהנה, הלא רבינו גבי מכירה באכל האיסור דד"ס דנהנה כתב שמה שאכל אכל ואינו מנכה לו מאומה וע"כ דלאו משום הך טעמא הוא, ומכאן סתירה למה שדן בשו"ת רעק"א סימן ח' דמתעסק בשאר איסורים ג"כ עבירה הויא וצריך כפרה, דלפ"ז דברי רבינו מורים הפכו שדוקא בעריות משום שנהנה אמר דחייב לשמים הא מתעסק בחייבי לאוין וד"ס דלאו עריות לא עבר עבירה כלל ומוכח דמתעסק לא עבר מידי בשאר איסורים דלאו חלבים ועריות יעו"ש ותבין. אבל דא מוכרח ג"כ דשוגג בדברי סופרים הוי עבירה וצריך כפרה דאי לא"ה אין סברא לחייבו משום שכן נהנה במתעסק, דלענין קרבן דשוגג חייב, לכן מידי דהנאה, מתעסק דיליה הוי כשוגג בלא מתעסק בכל מילי היכי דלא נהנה, אבל אם תאמר דכל שוגג בד"ס ליכא עבירה תו אטו משום שנהנה תדין אותו כמזיד זה לאו סברא, ומוכרח דשוגג בד"ס עבר עבירה ותו הוי שליחות בטעות דאילו הוי ידעו דזה הגט נסדר בע"כ ודאי דלא הוי מזדקקי הסופר והעדים, ותו אין כאן וכתב ולא חתימת העדים והוי גט פסול וז"ב:
אמנם גם בהא שדנתי לדבר פשוט דאם יש כאן עבירה בשוגג הוי שליחות בטעות, יש עוד לדון הרבה ונדבר מה בזה. דהנה במחנ"א הלכות נדרים (סימן ג') כתב מי שנדר לעשות דבר אחד ולא ידע שיש בעשיית דבר זה איסור אי צריך שאלה לאותו דבר כו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות שבועות, שבועות של שגגות כו' שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, ובפ"ד מהלכות נדרים כתב דשבועות שגגות א"צ התרה עכ"ד. אבל ראיתי להר"ן בחידושיו דפותחין בשבתות ויו"ט שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להתענות בהם מי היית נודר יעו"ש שחולק על הרמב"ם, ע"כ. והנה מה שהביא ראיה מדברי רבינו אינו, דרבינו בפרק ג' מה"ש חשב ארבעה מיני שבועות שגגות, ופירש אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ועדות כו' ואם שבועת שוא היא, כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, הרי דלאו לענין קבלה בטעות מיירי רק לשבועת שוא שהוא נשבע לבטל המצוה דחייב משום שוא, ובשוגג לא בעי כפרה, ואין זה שייך מידי לנידון שדן הרב. ומש"כ בהלכות נדרים שנדרי שגגות מותרין לא קאי על מה שכתב בהלכות שבועות שאם נדר שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, דנדר שוא לא אשכחן וקאי על מה שנדר שלא תהנה אשתי מפני שהכתה בני וגנבה כיסי, אבל משל התפילין בנדר הוי נדר, דנדרים חלין על דבר מצוה וברור מאד. עוד הביא מהא שכתב רבינו בפ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ג' מי שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה, ובהשגות שם השיג, הרי דזה לא חשוב טעות. והנה אם נאמר דהמקדיש בעל מום למזבח אף באופן דלא אמר שיהיה לעולה, רק בגוונא דאמר על בעל מום הרי זה עולה דלא אמר כלום כדתנן סוף פרק כיצד מערימין ג"כ לקי, אז הוי שפיר דינא דא, דהרי אף באופן דלא נתקדש מאומה בכ"ז לקי, והאיסור משום דבזיא מלתא, א"כ תו הכא האיסור כבר נעשה במה שהקדיש בעל מום אף אם תימא דהקדושה בטעות, לכן כיון דבין כך ובין כך נעשה האיסור תו חלה ההקדש, דמאי תאמר אילו הוה ידע שזה עבירה להקדיש בע"מ לא היה מקדישו, הרי עכשיו כיון שכבר עשה האיסור תו אין טעות בהקדש. אולם פרט זה לא נתבאר לנו, דמשמע מסוגיא דפ"ק דתמורה דדוקא באופן דחייל הקדישו כגון מקדישו לדמים בזה לקי, ולא דמי למקדיש עצים ואבנים משום דלא בזיא מלתא וליכא במינו ראוים להקרבה יעו"ש. וכן נראה מהא דפריך שם לרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אמאי תניא המקדיש בע"מ לגבי מזבח מה שעשה עשוי, וכבר פירשו לנו רבוותא בתראי ובראשם בשו"ת מהרי"ט, דכי אמור רבנן דאי עביד לא מהני דוקא במקום דיתוקן האיסור ע"י מה דנאמר דלא מהני כמו אונס שגירש שאם אין הגט מועיל תו לא עבר אלאו דבל יוכל לשלחה דהרי לא נשתלחה ממנו, הא במקום דהאיסור לא יתוקן כמו שוחט בשבת, דהרי סוף סוף עבר על נטילת נשמה תו לא שייך אי עביד לא מהני, ואם נאמר דאף באומר על בעל מום ה"ז עולה דלא אמר כלום דילקה, א"כ במה דלא מהני אי אקדיש לדמי לא יתוקן האיסור ולא שייך בזה אי עביד לא מהני ומאי מקשה וע"כ כדפרישית וברור, ויש לנו לרצות בזה הרבה בירושלמי נזיר פרק ב"ש ואכ"מ. אמנם מש"כ הכסף משנה דלא הוי הקדש טעות אלא כגון שאומר שור שחור ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחר, אבל דמה שמותר להקדיש בע"מ שוגג מיקרי ולא טעות. הנה כדבר הזה מפורש בפרק התכלת דף מ"ט, למאן דאמר עקירה בטעות לא הוי עקירה דאם פיגלו כהנים שסברו ששלמים הוי ומחשב לאכילה לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים, ונמצאת דהוא חטאת לא הויא פיגול, ואי ידע שהוא חטאת ואומר מותר לחשב לשם שלמים הוי שוגג ופיגולו פיגול יעו"ש ויש לחלק. והכא שלא ידעו שהגט נסדר בע"כ הוי טעות טפי מאילו לא ידעו מהאיסור, ודמי לתורם קישות ונמצאת מרה, דכתבו רבנן בתוספות פרק האשה רבה (דף פ"ט) דבשוגג דבר תורה תרומתו תרומה ולא הויא הרמה בטעות יעו"ש ודוק, ומזה אין לפקפק על דינא דאם חתמו עדים על הגט בשוגג בשבת דהגט כשר, דשם העבירה כבר נעשית ואף אם תפסל הגט ג"כ יהיה העבירה כבר נעשית שכתבו בשבת, משא"כ בגט הנסדר בע"כ אילו ידעו דהוה בעל כרחה לא חתמו ואישתכח דהגט פסול ועל זה לא החרים רגמ"ה ושפיר הוי שליחות בטעות, ויעוין בשו"ת מהרי"ט צהלון סימן קס"ד שכתב כסברא זו עיי"ש דבריו הנחמדים, ויעוין שו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"ד סברא כזו גבי הך דיימר בר חשו דאילו הוי ידע דחב לאחרים לא נעשה שליח יעו"ש, נמצא דהפקפוק שלנו הוא פקפוק עצום:
אולם אחרי עיוני, עלה בידי דבר נכון דמטעם זה הגט כשר, ע"פ מה שמצאנו בירושלמי תרומות פ"ב. אם אמר ה"ז תרומה על מנת שתעלה בשלום מן הבור שלום מן השבר כו' בד"א בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר אפילו שאר כל הדברים שלום הן, וכיון שעלתה מן הבור אע"פ שנשפכה אחר כך ה"ז תרומה. היה תורם ת"ג ות"מ כאחד אינה שלום, פירוש, כיון שעל ת"ג הוא קפיד ולא הוי תרומה תו גם תרומ"ע לא הוי תרומה, משום שלא עלתה ע"ד של זה להקדים תרומת מעשר לת"ג, והא תנינן אין תורמין מן הטמא על הטהור הגע עצמך שתרם ואמר לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה, פירוש ואמאי בשוגג תרומתו תרומה הא תרומה בטעות הוי, שאילו ידע שהוא טמא לא רצה לעבור על דברי תורה, א"ר בא ב"מ אם את אמר כן נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה, טבל בעון מיתה, טהור שאכל הטמא בעשה [יותר נראה דצ"ל טמא על הטהור בעשה], והכוונה דמאי תאמר דלא רצה לעבור עבירה הלא הך גברא לתקוני טבלא קא מכוון, וכעת שהוא אינו יודע שהוא טמא, הלא אם תאמר דעל אופן השגגי אינו רוצה לעבור על ד"ת ותרומתו בטילה והוי טבל והוא שוגג וסובר שהוא תרומה א"כ יאכלו טבל שהוא במיתה, ואם יהיה התרומה תרומה מאי איכא איסור דהפרשת טמא על הטהור והוא עשה, או איסור דיאכל כהן טהור תרומה טמאה שהוא יתננו לכהן באופן השגגי, וכ"ז אינו רק לאו הבא מכלל עשה. וכיון שאם תאמר דהוי טעות משום דאין רצונו לעבור על ד"ת, יהיה נצמח מזה עבירה יותר גדולה, אמדינן דעתיה דניחא ליה שאף אם יודע לו אח"כ שהוא טמא ג"כ יהיה תרומה, כן בירור הסברא. *ויעוין תוספתא תרומות פ"ד היה הולך להפריש תרומה כו' נתכוין לומר מע"ש ואמר מעשר עני כו' מעשר ראשון ואמר מעשר שני לא אמר כלום, כן הגירסא בהגהות הגר"א. ר' יוסי אומר אם לשום מעשר עני לא אמר כלום, אי משום מע"ש לראשון דבריו קיימים, פירוש, דמעשר עני ומעשר שני ליכא בחד שתא, אבל משום מע"ש שהקדים לראשון אע"ג דעובר בל"ת לא איכפת לן ולא בטלה מה שהוציא בפיו. ופלוגתא דתנאי היא אם היה טעות בפיו שלא הוציא מה שבלבו, ונ"מ לאיסורא אם הוי קפידא ואין דבריו קיימים, וכאן לא שייך סברת ירושלמי שבארנו, ויש להאריך בזה כי שם טעות גם לענין החשבון דעשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ודוק: [וזה דחוק לומר דתורם על מנת שאם יודע לו שהנתרם טמא טרם שיאכל מן השירים אף מקצת לא יהיה תרומתו תרומה. דזה אין סברא, גם אם נאמר כך יהיה תלוי בברירה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה, כיון שאין זה תנאי הבא במכוון והוי כמו מתנה הר"ז גיטך אם מתי כו' דתלי הגמרא בברירה, ויש לפלפל אם הוי כע"מ שלא ימחה אבא דכל מידי דלבטל הדבר צריך מעשה לא שייך בזה ברירה, דכאן אם האמת הוא שכבר נטמא להתוודע האמת שכן הוא כאשר הוא אין זה מחוסר מעשה בינה זאת]. ולפ"ז נתבונן כאן דנאמר דלא רצו לעבור על חרם רגמ"ה ולכן אינם שלוחים, דאילו הוי ידעי שנסדר בעל כרחה ואיכא חרם על הכתיבה לא הוי חתמו, א"כ השתא דלא ידעו שהוא בעל כרחה, הלא יצמח קלקול גדול יותר מזה, דהלא יתנו הסופר והעדים מידם הגט חתום בכשרים כדת משה וישראל, והבעל שמא יתננו לה בע"כ ותנשא עי"ז או תתרצה אח"כ בנתינת הגט ויתנהו לידה, ואם נאמר דע"ד זה לא נתרצו להיות שלוחים יהיה הגט חתום בחתימות פסולים ויתירו א"א לעלמא, דנמצאת כל ימיה באיסור וחשש לבנים משום ממזרות אם לא יהיה עדי מסירה ונמצא מבריחן מן הקלה ומכניסן לחמורה, ולכן גמרו אדעתייהו שאף אם יודע שהגט נסדר בע"כ ג"כ המה שלוחים לחתום והוי גט כשר יוצא מת"י, ולא יוכל להתהוות ממנו רק איסור חרם רגמ"ה גם בנתינה ע"י בעל כרחה, וזה אמת ברור לכל מעיין בעומק, ודוק. [ועין מש"כ בהלכות קרבן פסח בזה]:
הגה"ה
הלכה כד[עריכה]
וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. ואם חתמו זה שלא בפני זה הרי זה גט פסול:
משמעות דבריו דאם לא היו עדים מפרשין שמותיהן בגט אם יש עדי מסירה כשר הגט כמו היכי שאין עליו עדים כלל, אבל אם העדים חתמו זה שלא בפני זה פסול אף דאיכא עדי מסירה, וטעמו פשוט, דבאין מפרשין שמותיהן בגט הרי הפסול מינכר ולא אתי לסמוך עלייהו לחודא בלא עדות עדי מסירה ולכך כשר בעדי מסירה לחודייהו, אבל בלא חתמו זה בפני זה, הרי פסולייהו לא מינכר ואתו לאסמוכי עלייהו בלא עדי מסירה, ולכן הוי מזויף מתוכו ופסול אף כי איכא עדי מסירה, ויעוין לח"מ הלכה י"ח בעד אחד כשר לחודיה אם כשר בעדי מסירה יעו"ש, ומפני זה לא סיים רבינו ואם לא פירשו שמותיהן בגט פסול משום דבדאיכא עדי מסירה מיירי כמו שאמר אע"פ שחתימת העדים בגט מדבריהם, וזה בדאיכא עדי מסירה, ובזה כשר דלא הוי מזויף מתוכו דפסולייהו מינכר וכמו שבארתי ופשוט:
הלכה כה[עריכה]
גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהיה מוקדם או מאוחר כו' כל אלו פסולין כו':
במאוחר נחלקו הקדמונים והאריכו בפלפולים שונים. והנה מהתוספתא דחולין שהביאו שכתוב בה, כשר בגט פסול בפרוזבול, כשר בפרוזבול פסול בגט, מאוחר כשר בגט פסול בפרוזבול מוקדם פסול בגט כשר בפרוזבול. לענ"ד אינה ראיה, דמאן נימא לן דלאו ר' שמעון היא דלכו"ע לא חייש לשמא יחפה, ולפירות דסבר משעת כתיבה איכא למימר כהראב"ד דהוי כהתנה עמה שיהא לו פירות עד אותו הזמן, לכן מוקדם פסול, שאם הקדימו הזמן, הרי תטרוף האשה פירות שמכר הבעל קודם שנכתב הגט, אבל מאוחר כשר דפירות יש לו לבעל עד זמן הכתוב בגט. אבל לדידן דשמא יחפה ודאי איכא למיחש שמא תזנה ותוציא גטה ותראה לב"ד שעדיין לא הגיע זמן הכתוב בגט, ותאמר שנמסר לה קודם שזינתה ולא קטלינן מספיקא שהרי גרושה היא לפניך וזה פשוט. עוד ראיתי למחבר אחד שחשש שמא יחזור וישאנה ואח"כ תזנה ויחפה עליה ויאמר שהוא זה הגט הכתוב בו זמן שלאחר הנשואין השני, ותראה גיטה שגירשה מן הנשואין השנית וזנתה אחר הגירושין וכמו בשטרי מקח, וזה נכון מאד. אבל ר"ש לא חייש לזנות דלא שכיחא, לכן מכשיר בגט מאוחר ודוק:
אולם לדעתי ראיה דמאוחר כשר מהך ששנינו בפרק המגרש (דף פ"ז), לר' יוחנן דאמר זמן לכל אחד הוי טופס מאי איריא משום טופס ותיפוק ליה דהוי נכתב ביום ונחתם בלילה דכתוב בהו בחד בשבא כו'. ותמוה מאד, דכיון דקודם החתימה כתוב הזמן שחתמו בו מאי חששא איכא, הלא הב"ד רואים זמן הכתוב בסוף ועליו ידונו, ולא שמא יחפה איכא ולא חששה דפירות והוי כמו שכתבו בהג"מ ז"ל. ואפילו לרבנן אם נכתב ביממא ונחתם בלילה ומקמי חתימה כתב הכי הדא גיטא איכתוב ביממא כולו ולא איספוק למיחתמא עד השתא כו' כשר דהא ליכא חשש לזנות ולפירות, וכן פסק בשו"ע סימן קכ"ז סעיף ג' וצ"ע. אבל להך שיטה דסברו דגט מאוחר כשר ולכתחלה כותבין, א"כ שפיר חיישינן שמא תזנה אחר זמן גט הראשון ותוציא אח"כ את גיטה ותאמר שנתגרשה מזמן גיטה ובו ביום מסרו לה הגט, ואי משום שזמנים של שאר הגיטין המה מאוחרים, תאמר שהבעל של אשה פלונית נתן גט מאוחר ואמר להעדים שיאחרו הזמן, אכן הגט הגיע לידה מקודם, ונמצא דהיא נתגרשה מזמן גיטה המוקדם לזמנים של נשים הכתובים גיטיהם למטה, והוי ספיקא לב"ד אם הגט היה חתום מן העדים בזמן המאוחר ואז ניתן להנשים, והיא זנתה בעודה א"א או נחתם בזמן המוקדם, והעדים אחרו הזמן לגיטין הנשארים ברצון הבעל ובזמן הראשון נמסר לידם והויא פנויה כשזינתה ותהא פטורה מספק, ועיין תוספות (דף י"ח) ד"ה הנהו קלא אית להו יעו"ש, והא דלא משני הגמרא דכתוב זמן לכל חד לזה חד בשבא ולזה תרי בשבא ולזה תלתא בשבא, רק שנחתם בחד בשבא והעדים איחרו הזמן כיון דמאוחר כשר, אין ה"נ ועדיפא משני דאותו זמן כתוב לכל חד וחד ג"כ הוי טופס לכל אחד, וזה ברור:
והנה מרן בכסף משנה הביא שהרא"ש כתב שהוא גט בטל, ועיין לח"מ. ונראה פשוט, דעדים פסולים דחתמי שקר ודוקא היכי דהטעות מצויה או באין כתב ידם יוצא ממקום אחר מצי אמרי דטעו בשנות המלך, הא בל"ז אינן נאמנין לומר שטעו, ועיין תוספות ב"מ (דף ע"ב) בד"ה שט"ח המקודמין. אולם בגט שאין בו זמן אם אמרינן דאם ניסת לא תצא העדים כשרים וכך מבואר בגמרא דילן פרק המגרש (דף פ"ו) ואלא אמציעתא הרי יש עליו עדים. פירוש ולמה לי כתב ידו, אבל בירושלמי פליג רב המנונא ואמר הללו חוביהון על גרמיהון דאינון שקבלו עליהן לשקר לחתום בגט שאין בו זמן, והמה כסהדי שקרי דיכול הבעל לשקר ולהקדים זמנו אח"כ, והמה כפסולים לכן אם ניסת תצא רק בכת"י כשר דמטעם הודאת בע"ד אתינן עלה עיי"ש, וכש"כ דלא מוזר סברת הרא"ש במוקדם ודוק:
הלכה כו[עריכה]
חתך ממנו הזמן וכו':
המתבונן שיטת רבינו יראה, דאם כתבו וחתמו ונתנו אחר זמן כשר כמו"ש לקמן הלכה כ"ח ובחתך ממנו הזמן כשר, דסובר דזה לא חיישינן שמא אותה האשה שבאתה לפנינו שהיא זנתה לכך כותב לה הגט, דמהיכא תיתי נאמר שזנתה או שתזנה, לא נחשדו בנות ישראל על כך וכל איש פרטי אוקמיה אחזקת כשרות, רק דר' יוחנן חשש שמא יהיה אשה שתזנה דבכל הכלל מצוי זה, ויהיה תקנה ביד הבעל למסור לה הגט בלא זמן ותראנו לב"ד ותאמר שנתגרשה מקודם ותיפטר מקטלא ולכך תקנו חכמים שיהא גט צריך זמן ולא יהיה ביד הבעל לתקן את אשתו אחר שזינתה דניחזי אימת זמנו, ולכן מוקדם פסול שאם יקרה שתזנה אשה יתן לה הבעל גט מוקדם והעדים חותמין כיון שמוקדם כשר ותתגרש למפרע, ולכן בנתן ביום אחר, דלחוש על אשה זו שבאתה לפנינו לומר שזינתה אחר חתימת הגט, זה לא חיישי אאשה פרטית, ולכן בחתך זמן כיון דלחוש דמי שתזנה אשתו יכתוב גט בזמן ואחרי חתימת העדים יחתוך הזמן וימסור לידה זה לא חיישי דמינכר רמאותו ולרמאי לא חיישינן, תו בחתך לחוש שמא זינתה זה לא אמרינן, רק התקנה שמא יחפה הוא על הכלל לראות שאם תזנה אשה לא יוכל הבעל להערים לפוטרה, אבל על אשה פרטית לא חיישינן לומר שהיא זינתה ולכן כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ולא חייש שמא תזנה אחר זמן הגט, ולפ"ז בנכתב ביום ונחתם בלילה פסול משום דאם נכשיר, הלא כל אשה שתזנה יכתוב לה הבעל גט ויקדים הזמן קודם זנותה, והעדים לא יחושו שלפניהם האשה שבא הבעל לחתום גיטה היא פרטית ולא יחושו שמא זינתה ויחתמו ויפטור אותה מקטלא שתוציא גט בזמן מוקדם לזמן שזנתה בו ודוק:
ובזה א"ש מנא ידע ר' יוחנן דחכמים פליגי עליה דר' שמעון בהך דסבר דכיון שנתן עיניו לגרש אין לבעל פירות דילמא סברי כוותיה בפירות ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול משום שמא יחפה, דבלאו הכי מוכרח לומר דפליגי אם חיישי לשמא יחפה, ולפי זה א"ש, דאם הוי סברי, דכיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות הלא צריכי העדים לחוש שמא הקדים זמן הגט והזמן הכתוב בו אינו זמן שנכתב וא"כ מפסדי לבעל פירות מזמן הכתוב בגט שלא כדין, שבאמת נכתב אחר זה ויפסדו לקוחות שלקחו פירות ממנו שלא כדין ולא יחתמו עד שידעו שנכתב בזמן הכתוב בגט, ותו ליכא ביד הבעל לפטור אשתו אם זנתה, ועל כרחין דסברו חכמים דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום פירות אין לחוש, ולחוש על אשה פרטית שמא זינתה אין אנו צריכים לחוש, ולכך חתמו העדים אף שלא ידעו שהגט נכתב בזמן הכתוב בו ותו יהא ביד בעל הזונה לפטור אשתו מקטלא ע"י שיכתוב זמן מוקדם בגט והעדים יחתמו אף אם לא ידעו מתי נכתב, דלסמוך על העדים דבודאי יודעין שנכתב בזמן הכתוב בו, שאל"כ יהא ביד כל אדם שזנתה אשתו להקדים זמן הגט ולחתמו בעדים, דבכלל מצוי זנות, זה לא אמרינן, דכיון דעל אשה הנוכחית אשר לפניהם אינן צריכין לחוש שמא זינתה תו לא איכפת להו לעדים לתקנה דעלמא אבל אם נאמר דאין לבעל פירות משעת כתיבה פשיטא שלא יחתמו העדים עד שידעו שנכתב בזמן הכתוב בגט שמה שיכול להיות תקלה באשה פרטית זאת ודאי חיישי וכמו דסבר ר' שמעון כמוש"כ תוס' דמשו"ה מכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה ודוק היטב:
ולפ"ז לא מצי אזיל קושיית הגמרא גיטין הבאין ממדה"י דמכתבי בניסן כו' אליבא דמ"ד שמא יחפה, היינו דזה לא חיישי שמא תזנה ומי שזנתה אשתו אין לה עצה ותחבולה להנצל ממיתה כיון שלא כתב לה מעיקרא גט. וע"כ דקאי למ"ד משום פרי וכבר דחו זה בתוספות. ונראה דיש לפרש גיטין הבאים ממדינת הים שאין עדים מצויין לקיימו אכתי ניחוש שימכור השדות שלה ויאכל הפירות שלה ובזה לא שייך שתטרוף בגט שלה מן לקוחות, דזמן חתימה ביום הכתיבה ומאז ולהלן אין לו פירות, דז"א, דהא אמר מזויף הוא, ואפילו כשהשליח אומר בפני נכתב ובפנ"ח דמציא גביא כתובתה לדעת כמה פוסקים אף מלקוחות, היינו מטעם מדרש כתובה שהתחייב עצמו בזה שכתב לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב כו'. אבל מנכסי מלוג לא מצי טריף מלקוחות, [ובפרט כשמכר הבעל בין כתיבה לנתינה הוי כערעור הבעל קודם שאמר השליח בפני נכתב כו' בודאי לא מהני ודוק] ומשני קלא אית להו גיטין הנשלחים ע"י שליח וידוע זמן כתיבה ולא מצי מכר ליכא חשש ודוק. וזה נראה שיטת רבינו ולכך מכשיר ליתן הגט לאחר זמן שנחתם ובחתך הזמן:
ובעיקר קושית תוספות יתכן, דלר' שמעון אין לחוש שמא הבעל והאשה עשו קנוניא והקדימו הזמן הכתוב, דכיון דכשתטרוף האשה מהלקוחות בגט יתחייב הבעל לשלם להלקוחות ולכך לא חשו לקנוניא. ועיין תוספות ספ"ק דמציעא (דף כ') תוד"ה דאמר שמואל שכתבו קרוב לזה, ודוקא האשה שביד הבעל לגרשה בע"כ ואינה מחויבת לשלם רק כפי דמים שקבלה בעד טוה"נ ופשוט: