תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ב

על ש"ס: תוספות ישנים | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כב עמוד א

בזמן שהן מרובין רצין בכבש כו'. ותימה כיון דעבודה היא כדאמרי' בגמרא א"כ איך רצין והאמרינן בירושלמי דברכות גבי תפלה מי שעומד ומתפלל צריך להשוות רגליו תרין אמורין ר' סימון ורבי לוי חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים מאן דאמר ככהנים שהיו מהלכין עקב בצד גודל דכתיב (שמות כ) לא תעלה במעלות על מזבחי פי' כיון שבשעת הילוך מיישרין רגליהן כל שכן בשעת תפלה מעומד ואין נראה לומר דרצין עקב בצד גודל קאמר ושמא כיון שלא [היו] עדיין עסוקין בעבודה כמו בהולכת אברים לכבש יכולין לרוץ א) הערת המדפיס: כצ"ל יכולין לרוץ ומכאן נראה לר' דהא דאמרי' בסוכה (נ"ב ב') אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל כו' והיה הולך עקב בצד גודל שלא להראות כחו עושה כן אלא כו'. ועי' ש"י. אי נמי רצין עקב בצד גודל שלא להראות כמו עושה כן אלא כי כן צריך לו לילך בשעת עבודה כדפי':

הממונה אומר להם הצביעו. פי' שיהיו מכוונים ביניהם מנין אחד י' או כ' או מ' וימנו בזה א' בזה ב' בזה ג' כל המנין ואותו שיסיימו בו המנין שכוונו יתרום ואם תאמר אם כן יש רמאי שהממונה ידע בטוב היכן יסיים המנין וכל מי שרוצה בו יתרום יש לומר שהממונה היה מונה ולא היו אומרים לו המנין שכוונו ביניהם וכן פי' בערוך:

הרי איברים ופדרים דליליא ותקינו להו רבנן פייסא. פי' ולא חיישינן דילמא לא אתו אלא תיקנו פייס ותימה וכי אותן של אברים ופדרים מספק הן באין והא אמרינן לקמן בפירקין (דף כו.) הזוכה בתמיד של שחר הוא הזוכה בתמיד של בין הערבים ואפי' למאי דבעי למימר שחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים קאמר לקמן דמצפרא אתו א"כ היו הן יודעין מבעוד יום מי המעלה אברים למזבח ומה עניינם לתרומת הדשן שלא היו יודעין מבעוד יום ואומר רבי דסבירא ליה לתלמודא דאפילו היו עושין הפייס של תרומת הדשן מבעוד יום יש לחוש כי גם אותו שזכה בפייס יפשע ולא יעמוד כיון שהאחרים לא יקיצוהו משנתו כי לא יעמודו ואם (לא) היו חוששין בפייס של תרומת הדשן אם כן לא יעשוהו בלילה [ויתאספו] מבעוד יום וליכא למיחש למידי אלא ש"מ שאף כשיעשוהו לפייס מבעוד יום יש לחוש שמא יפשע כיון שלא יעמידוהו אחרים משנתו ולכן לא תיקנו בו פייס מתחילה ולהכי פריך הרי אברים ופדרים כו' שזכה בהן האחר מבעוד יום ותיקנו ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומשמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל (דף נו:) [וא"כ] אין עניינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למ"ד בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע"ג דתמיד קרב שחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט (דף נח:) משום דהוו בזיכין בפייס חשיב להו כתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמירי חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותן קודם חמש והא דאמרי' בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבן יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. וא"ת למה אין עושין בפייס שני כמו שהיו עושין אחר הקטרת אברי תמיד שהיה בבקר והבזיכין אחרי כן אפילו למ"ד בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל ענייני הקטרת והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכין בשחרית כדפי' רבי:

ותקנו בו פייס. ולא חיישינן שמע יפשע ולא יקיץ משנתו ומשני שאני מיגנא כו'. וא"ת מכל מקום עיקר הקטרת אברים ופדרים ביום היא כדתנן בתמיד של בין הערבים שקרב בשמונה ומחצה י"ל שפעמים מאחרין הרבה ואיכא למיחש שמא ישן ויפשע בהקטרתן ומשני שאני מיגנא וכו':

תקנתא לאידך גיסא הואי. פי' בקונטרס שמקשה שלצורך שני גזירין וסידור מערכה תקנו הפייס ואין נראה כי מה קושיא זו מ"מ היתה [תקנה] לשם תרומת הדשן [גם כן] ור"ח פי' תקנתא להך גיסא וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרבין לבא יחד ודוחפין זה את זה תקנתא להך גיסא הואי שלא היו באין עד שתיקנו שיזכה בסידור מערכה ושני גזירין כו':

יזכה בסידור מערכה שהיה בלילה. כדמשמע בתמיד ושני גזירין היה ביום כדמשמע בפירקין (דף כז:):

קמייתא נמי לא רצין ועולין בכבש תנן. ואי לא עלו אלא ד' אמות לא הוה תני רצין ועולין וה"ר יוסף פי' רצין ועולין לכבש משמע שהיו עולין יחד ואם כן אם יזוז הראשון פסיעה אחת ממקומו יזכה בשביל זה:

דף כב עמוד ב

ויפקדם בטלאים. שם מקום הוא לפי הפשט:

שאול באחת ועלתה בידו מאי היא מעשה דאגג. קשה לרבי בשאול נמי איכא שתים שמתחילה קודם מעשה של אגג כבר ניחם הקב"ה כשהקריב העולה קודם שבא שמואל ואז אמר לו בקש ה' איש כלבבו וגו' (שמואל א יג) וההוא הוה ליה לאיתויי ואומר רבי דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שאז לא היה בדעת הקב"ה להעבירה אלא ממנו ולא מבניו אבל במעשה דאגג ניחם אפילו מבניו:

ששה חדשים נצטרע דוד. משום מעשה דבת שבע קאמר דהשיבה לי ששון ישעך כתב במזמור נ"א כאשר בא אל בת שבע ובירושלים הוה. וקשה לר' דילפינן בחלק (דף קז.) ששה חדשים נצטרע דוד דכתיב (מ"א ב) ארבעים שנה מלך בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים ובקרא אחרינא בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים בתחילת ד"ה [דה"א ג] כשמונה בניו של דוד ואותם ששה חדשים יתרים שחיסר הפסוק במקום אחר נצטרע משמע שהיו בחברון וי"ל דודאי אותה צרעת היתה בירושלים ומה שנדלג באחד מן הפסוקים אותם ששה חדשים דחברון היינו להודיע שהיו ששה חדשים שלא היה במלכותו לפי שאותם ששה חדשים היתרים על החשבון של שנים היה בחברון נוח לו לדלגם יותר מלכתוב שמלך בירושלים ל"ב שנה וחצי כך תירץ ה"ר אלחנן אבל מספקא ליה אם מלך דוד מ' שנה שלימים ואותם ו' חדשים היו יתרים על המ' או הו' חדשים היו מן החשבון ול"ט שנה וחצי חשיב ארבעים שנה במקום אחר כי אינו רוצה למנות מקוטעות:

לדברי האומר קבל הא איפרעו מיניה כו'. תימה הא לא איפרעו מגופיה כמו במעשה דבת שבע דלעיל וא"כ הוה ליה למיחשב דוד בשלש ואומר ה"ר יוסף דלא מהדר לאוקמי רב הונא כרב אלא דמסיים למילתיה דלרב נמי נפרע ממנו ולשון הסוגיא משמע כן דהא סבר שנים כשמואל דאמר לא קבל ובתר הכי קאמר ולרב כו' ועוד י"ל דהפסד המלכות מזרעו שייך נמי לגופיה אבל ילד ואמנון לא קרי מגופיה וטעמא דהפסד מלכות שייך לגופו יותר:

ולדברי האומר קבל כו'. הקשה ה"ר אלחנן דמכל מקום לא מיתוקמא כרב דאמר בשבת בפרק במה בהמה (דף נו.) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה רק באוריה החתי והכי קאמר דוד בשתים ועוד קשה לרבי והא בלישנא דקרא כתיב (מלכים א טו) ולא סר מכל אשר צוהו ה' רק באוריה החתי והאיכא מעשה דהסתה ובשלמא ממאי דקאמר קבל דוד לשון הרע לא קשיא מידי מקרא שאינו חושבה כל כך עבירה כיון דדברים הניכרים חזא ביה ואע"פ ששקר היה שוגג היה ואע"ג דחשיב ליה הכא עון היינו משום דחשיב נמי מעשה דשאול דאגג לעון ואע"פ ששוגג היה שהיה דורש קל וחומר דלעיל:

כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה. ותימה מה היה סובר רב נחמן ונראה שהיה ר"ל שהיה כ"כ עניו שלא היה מקפיד על כבודו דכתיב (תהלים קלא) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי וסיוטא דחזא היינו שלא דיבר לשון נקיה כלפי שאול. רב ארי"ה:

דף כג עמוד א

השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא. וליכא למימר אחת או שתים ואפילו טובא דהא פשיטא שאין יכול להוציא כל אצבעותיו ובשבת בפרק במה אשה (דף ס:) הארכתי בהך מילתא דאיכא דוכתא דפריך ליה ואיכא דוכתא דלא פריך ליה:

דף כג עמוד ב

יכול כמצות יום הכפורים שפושט כ"ג בגדי קדש ולובש בגדי כהונה. נראה לרבי דל"ג ליה דמאי שייך זה לכה"ג ביום הכפורים ואי משום שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב אלו ואלו קדש הם ואי גרס שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ול"ג כמצות כ"ג ביום הכפורים אתי שפיר וקאי על האי כהן דהרמה שהוא משנה מבגדי קדש לבגדי חול:

א"כ מה ת"ל אחרים. כלומר דמשמע בגדי חול משמע דאי לא מקשינן פשיטה ללבישה הוה משמע נמי בגדי חול ותימה דא"כ אמאי איצטריך כדרך שכ"ג עושה שפושט בגדי קודש ולובש של חול והא מאחרים משמע נמי הכי יש לומר שאינו מביאו אלא לדמיון בעלמא כלומר כדרך שכהן גדול עושה דכתיב נמי ופשט ולבש ולמאי דל"ג ליה אתי שפיר כדפירשתי:

אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין כו'. ולא פליג אדרשת תנא קמא אלא דריש מדסמכיה אחרים לוהוציא דקאי נמי אכהנים כי אע"פ שפחותין משאר כהנים שכשרים:

כך מחלוקת בהרמה. דכהנים בעלי מומין נמי כשירין לה דלאו עבודה היא כיון דסגי לה בשני כלים ודלא כרבי יהודה מיהא דבעי לה ד' כלים ומרבי מצנפת ואבנט להרמה ואחרים והוציא דקאמר לא בעי למימר אחרים שלא עשו תרומת הדשן דהא שתיהן שוות אלא אחרים לשאר עבודות קאי ומ"מ בהוצאת הדשן דוקא בעינן פחותין:

חדא דאבנטו של כהן כו'. וא"ת דנוקי לילבש לריבויי כל הני דמצי לריבויי לבד מאבנט דכי מוקמי ליה נמי לרבות מצנפת ואבנט לא מוקמי ליה בכולהו יש לומר דאמילתיה פריך דקאמר לרבות בגדי כהן גדול כו' משמע דאכולהו קאי וא"ת ומאי דפריך ליה רבי מאבנט הא איהו לא מיירי באבנט כיון דמכשיר הרמה בשני כלים לאו קושיא היא שהוא בא לרבות שבגדי כ"ג כשירין לכהן הדיוט בכל עבודות שיש שם ד' בגדי כהונה:

דף כד עמוד א

מתרומת מעשר ילפינן לה כו'. תימה אמאי לא קמיבעיא ליה אי מתרומה גדולה אי מחלה דכתיב בה כן תרימו גם אתם ילפינן לה דאין להם שיעור מן התורה י"ל דאין הכי נמי אלא דלא חשיב אלא אלו אבל תימה לרבי אלחנן דמכל מקום אמאי לא תיפשוט להו מסתמא דלא בעי שיעור כיון דלא כתיב בה שמא הוה ס"ד משום דרשה או משום פסוק שצריך שיעור:

מה להלן בקומצו כו'. ואינו פושט מכדי בעייתו כלום ומכאן ראיה לשאר מקומות בתלמוד שאינו פושט לא זה ולא זה ממה ששואל:

אף כאן בקומצו. ומ"מ לא דמי למנחה ממש שכאן כשר יותר מקומצו שאי אפשר לו לחפון הרמץ ולקמוץ כדפי' בקונטרס:

וניסוך היין והמים. תימה מאי שנא דחשיב ניסוך יין ומים תרי והקטרה חד אדרבה הוה ליה למיחשב הקטרה תרי שהוא על המזבח החיצון ומזבח הקטורת אבל שני [ניסוכין] הן במזבח החיצון וי"ל דכיון שאין ניסוך המים אלא פעם אחת בשנה וניסוך היין יום יום מחשיב להו תרתי. ה"ר יוסף. אבל אין נראה לומר דלא חשיב אלא הני דעל המזבח החיצון ואם היה בהני דברים של מזבח הפנימי הוה חשיב נמי ה' דברים דהא לקמן פריך ולחייב נמי זר שסידר את השלחן אלמא היה לו למנותן אי מחייב אע"ג דבהיכל הוה:

רבי רחמנא לכל דבר לרבות עבודת סילוק. וא"ת לרבות עבודה שיש אחריה עבודה י"ל א"כ א) הערת המדפיס: צ"ל ועבדתם. (עבודת מתנה) למאי אתא אבל איכא לאוקמי ב) הערת המדפיס: צ"ל עבודת מתנה. (ועבדתם) בשאר עבודת סילוק כגון הוצאת הדשן וא"ת אמאי לא מוקי ליה לקרא לרבות הוצאת כף ומחתה ודישון מזבח הפנימי והמנורה י"ל שאינן עבודות [חמורות] ואינן חשובות סילוק כתרומת הדשן שהיא על המזבח:

לרבות עבודת סילוק. מכאן קשה לגירסת הספר בסוף פירקין גבי הא דבעי עבודה תמה ליחייב עליה זר והרי תרומת הדשן דלאו עבודה תמה היא וחייב עליה זר ואילו הכא משמע שעבודה תמה היא מדלא מרבינן הכא קבלה והולכה דליחייב בהן זר ואע"פ שיש אחריהם עבודה אלא ש"מ דבעינן דוקא עבודת סילוק שהיא עבודה תמה מיהו יש לדחות דלא בעי לרבויי אלא עבודות חמורות וחשובות שיהו על המזבח כדפי' לעיל וכי האי גוונא מפרש בסוף פירקין דפשיטא ליה לתלמוד דאין זר חייב אלא על עבודות שאין נעשות בלילה ואע"ג דלא אשכחן מיעוטא אבל מ"מ קשיא אמאי לא מרבי זר שסידר את השלחן ובזיכין ומערכה כדפריך לקמן אלא ש"מ דלא מרבי אלא שאין אחריהן עבודה אלא תרומת הדשן עבודה תמה היא וה"נ מוכח לקמן ג) הערת המדפיס: בסמוך דפריך ואימא לכל כו' כצ"ל והד"א. בסמוך:

ואימא לכל דבר כלל כו' עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. משמע דעבודה תמה בעינן מדלא קאמר ולא עבודה שיש אחריה עבודה דלא ממעטינן לה לתרומת הדשן מעבודה שיש אחריה עבודה ופריך נמי בסמוך אי הכי ועבדתם נמי כו' הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה ואי תרומת הדשן לאו עבודה תמה היא מאי קא פריך אין ודאי ה"נ דמאי דמרבינן בעבודת סילוק תרומת הדשן ה"נ מרבינן בעבודה שיש אחריה עבודה תרומת הדשן אלא ש"מ דעבודה תמה היא וכן פי' בקונטרס לקמן בסוף דעבודה תמה היא אך זו הקושיא דועבדתם יש לדחות דהכי פריך דבשלמא מעבודת סילוק ליכא לרבויי אלא תרומת הדשן דעדיפא מכולהו שהיא על המזבח והוצאת הדשן פחותה משאר עבודות אע"פ שהיא על המזבח שהיא בבגדים פחותים אבל עבודה שיש אחריה עבודה הוה לן לרבויי כל עבודות חשובות כעין תרומת הדשן כגון סידור מערכה ושני גיזרי עצים ואמאי לא מרבינן ביה אלא תרומת הדשן אבל מכל מקום נראה כדפרי' ואם תאמר לגירסת הספרים על כרחך תמה היא שאין אחריה עבודה והא דהוצאת הדשן היתה אחריה והרי דשן שהיה מרים לא היה עושה בו עבודות אחרות דהכי נמי זריקה חשובה עבודה תמה ואף על גב דאיכא שפיכת שיריים וכן שבע הזאות שבפנים ואף על פי שאחר כך היה עושה מתן דמים על מזבח החיצון וכן מזה בחטאת דלקמן ואע"פ שהיה אחריו מיצוי ואיכא מאן דאמר בפרק שני דמעילה (דף ח.) דמעכבי יש לומר שההנחה היתה ההרמה דכתיב ושמו וא"ת לפי' הקונטרס נמי אינה עבודה תמה שההנחה היתה אח"כ י"ל שזהו הכל עבודה אחת א"נ הנחה היתה כשרה בזר וא"ת ואם צריך על המזבח בכהן למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחריה י"ל כי העיקר הוא הסילוק:

לאתויי שבע הזאות שבפנים. וא"ת פשיטא דזר חייב עליהן מיתה משום ביאה ריקנית י"ל כגון ששגג בביאה:

לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. דס"ד דלאו עבודות תמות הן שאחר שהזה ז"פ מן הדם כתיב ונתן מן הדם על קרנות המזבח קטרת הסמים לפני ה' וא"כ אין זו עבודה תמה שבאותה שעה עושה עבודה מן הדם קמ"ל דעבודה תמה היא שמאותו דם שהזה אין אחריה עבודה דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקיבל ושזרק והוליך יש אחריו עבודת זריקה ולא דמי נמי לזר שסידר לחם הפנים דלא נגמרה המלאכה עד סידור הבזיכין דכתיב ונתן על המערכת לבונה זכה ולא דמי נמי לסידור בזיכין שעדיין חסרין הקטרה ובהזאות של מצורע נמי כתיב והזה מן השמן באצבעו ז' פעמים וגו' ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן וגו' הלכך איצטריך לאשמועינן דעבודות תמות נינהו ולהכי לא ממעט להו מועבדתם עבודת מתנה פרט עבודת מתנה אין עבודה שיש אחריה עבודה לא אלא ש"מ דעבודות תמות נינהו. ה"ר יוסף. ועוד י"ל שלזה לא הוצרך הפסוק דפשיטא דעבודות תמות הן אלא בא להשמיענו דאע"ג דלא שייכי כולי האי למזבח אפ"ה חשובות הן עבודות כיון שצורך מזבח הן:

לאתויי ז' הזאות. ורב לא חשיב להו דכלל זריקה הן:

עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. ותימה א"כ לכל למה לי דהא תרי ריבויי איתא מדבר לכל דבר לרבות עבודת סילוק וז' הזאות מדהוה ליה למכתב לישנא אחרינא דלא הוה מרבי מידי אבל השתא דדרשת כלל ופרט חד אתא לז' הזאות אבל אידך למאי אתא ושמא השתא אינו דורש מדבר לכל דבר שני ריבויין:

עבודת סילוק לא. בלא כלל ופרט לא מצי לאקשויי מידי עבודת מתנה למאי אתא דאיכא למימר דאתא למעוטי הוצאת הדשן ועבודת סילוק בהיכל דממעט לקמן:

אמר קרא ולמבית לפרוכת כו'. תימה לר' אלחנן לרב אמאי איצטריך למבית לפרוכת י"ל דס"ד כיון שעבד לפני ולפנים יהא חייב דאפי' בביאה ריקנית יש לו לזר להתחייב אם היה מזיד וכן פי' ה"ר יוסף:

דף כד עמוד ב

הא בחוץ אפילו עבודת סילוק. תימה לרב רבי אלחנן כיון דבחוץ לא כתיב כלל מיעוטא לעבודת סילוק אפילו בהוצאת הדשן ליחייב בה זר י"ל כיון דלאו עבודה חשובה היא אין לנו לחייב בה זר בלא מיעוט כמו שמפרש רבי לקמן בסוף פירקין גבי עבודת לילה:

עבודת סילוק בהיכל מהו. תימה לרבי אמאי לא פשיט דפטור מדלא חשיב להו לוי לעיל וליכא למימר משום דלא איירי אלא במזבח החיצון דהא פריך בסמוך זר שסידר השלחן ליחייב אלא פשיטא דלא מיחייב מדלא מני ליה:

איכא סידור בזיכין. ואף על פי שבלחם הפנים עצמו אין עבודה אח"כ מ"מ סידור לחם הפנים עבודת סידור השלחן היא ועבודת סידור השלחן לא נגמרה עד שיסדר הבזיכין ולא דמי למקטיר כזית שחייב מיתה שכל זית הקטר חשוב בפני עצמו הוא:

הצתת אליתא עבודה היא. ומ"מ לא מיחייב דאיכא בתרה סידור שני גזירין:

הדלקה לאו עבודה היא. שהשלהבת עולה מאליה אבל הצתת האליתא איכא אש גדול אבל תימה לה"ר יוסף כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן דכתיב (במדבר ח) דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות וגו':

והמזה בחטאת העוף. הכי נמי הוי מצי למימר והמוצה בחטאת העוף אלא דפליגי בה אמוראי בפרק שני דמעילה (דף ח:) אם מעכב בה מיצוי:

תניא כוותיה דלוי ז' הזאות. וכ"ש זריקה:

דף כה עמוד א

מאי לאו באותם שזכו לפייס. שהיו מניחין עליהם מכנסי חול עד שילבשו בגדי קדש דאי באותם שלא זכו קאמר שהלבישום בגדי קדש לעשות פייס ואח"כ הפשיטו אותם אפילו מכנסי קדש לא היו מניחין עליהן אלא היו מפשיטין הכל ומשני באותם שלא זכו כו':

חציה בקדש וחציה בחול ושני פתחים היו לה אחד פתוח לקדש ואחד פתוח לחול. ואומר רבי דחציה בנויה בקדש וחציה בנויה בחול לפיכך פתח של חול היה מושך לחול הבנוי בחול וכן פתח של קדש מושך לקדש הבנוי בקדש אבל אם היה שליש בקדש וב' שלישים בחול אין פתח של קדש מושך לקדש אלא הבנוי בו והכי משמע הכא דקאמר חציה בחול וחציה בקדש וכן משמע נמי במסכת מעשר שני (פ"ג מ"ח) דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול כו' בנויות בקדש ובחול פתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול חול משמע דוקא מה שבנוי בקדש מושך פתח של קדש ולא של חול מדלא קתני בין שבנויות לקדש בין שבנויות לחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש כו' ובתוספתא דמ"ש (פ"ב) קתני לשכה בנויה בקדש ופתוחה לחול כו' בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש משמע כדפי' שאין פתח של קודש מושך אלא הבנוי בו אבל בסמוך קתני בנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול כגון לשכת בית המוקד מכנגד הקדש לקדש כו' ונראה לרבי שחסר שם ויש לנו לגרוס בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש וגרס בתר הכי בנויה בקדש ובחול ופתוחה לקדש ולחול כגון לשכת בית המוקד מכנגד הקדש וכן מוכח לישנא דמכנגד הקדש שחציה בנויה בקדש כדפי':

מי שוחט מי זורק ומי מדשן מזבח הפנימי כו'. תימה אמאי נקט שחיטה וזריקה מקמי דישון מזבח הפנימי והמנורה שהיה קודם לשחיטת התמיד כמו ששונה הסדר במסכת תמיד שאחר סדר הדישון בא לשנות סדר שחיטת התמיד וכן לקמן בפ"ג (דף לג.) דמסדר אביי מערכה משמיה דגמרא מקדים דישון מזבח הפנימי והמנורה לסדר התמיד ואומר רבי כיון שהן עיקר עבודת היום היו מפיסין קודם להם ורבי שמואל פירש שמתחלה נמי קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה היו מבינין ורואין אם יש בו מום כדמפרש בתמיד שהיו רואין אותו לאור אבוקות ולכך [הן] מפיסין לו קודם:

מי שוחט מי זורק. מי מקבל לא קתני דשוחט או זורק הוא מקבל שלא תיקנו לקבלה ולהולכה כהן בפני עצמו:

הראש והרגל. הראש בימין והרגל בשמאל וכן כל סדר אברים אלו היאך מוליכין אותן מפורש בסדר תמיד:

דף כה עמוד ב

או דילמא זורק מקבל. וא"ת ואמאי לא פשיט ליה מדתנן לקמן בפ"ג (דף לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו משמע דוקא כ"ג אבל בשאר ימים אין אחר ממרק אלא השוחט ממרק לפי שאחר היה מקבל י"ל דה"ה נמי באחר שצריך למרק שחיטה אף על גב דלא תני ליה ועוד בכהן גדול איצטריך למיתנייה ליה לפי שיש פסול אם אין עבודות נעשות בו אי נמי י"ל משום חולשא דכ"ג מירק אחר ולא משום שלא היה יכול לקבל אם היה ממרק:

דרך הלוכו הראש והרגל. לכולהו קדים ראש ורגל כדמפרש טעם לקמן ולא משום דרך הלוכו כך ודרך הפשטו כך כדמוכח בפרק כל כתבי (דף קיו:) א) הערת המדפיס: משם מוכח רק דדרך הפשטו הוא מן הרגלים וע"ש ברש"י ובתו' מנחות ס"ג ע"ב אבל מדרך הלוכו לא מוכח התם מידי. ועיין ש"י.:

ושתי ידים העוקץ והרגל. ופריך והכתיב כל מבחר ירך וכתף אלמא רגל קדים ליד ולספרים דגרסי רגל מקמי ידים איכא למימר דפריך אכולהו דמדמדכר ידים ורגל אחרונים א"כ גרועים הם והכתוב משבחם מבחר ירך וכתף ומשני ההוא בכחושה דמיירי ברשעי ישראל שהן אוכלין וחומסין עניים והם טובים לפי שיש רוב בשר אבל בתמיד שהיה שמן מיוחד שבעדרו אזלינן בתר שומנה:

דף כו עמוד א

עולה נמי הכתיב בה כליל. פר"ח דכתיב בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל כו':

עולה נמי הכתיב בה כליל. פי' א"כ יפיסו עליה בחדשים ומשני דהא שכיחא א) הערת המדפיס: צ"ל דיכולים. דיוכלו כל אחד ואחד להתנדב עולה ולהביא אבל קטורת אין יכולין להתנדב אלא אותה של ציבור ובקונטרס פירש עולה שכיחא ואין הכל ראוין להתעשר ולדבריו קא פריך עולה אמאי לא מעשרא ואין זה טעם מפורש כל כך כי למה לא יתעשרו כיון שיש בה כליל כמו בקטורת:

דכתיב יהודה מחוקקי. הכי נמי הוה מצי לאתויי מחוקק מבין רגליו אי נמי הוי מצי למימר בנשיא וראש הגולה שבאו מדוד כדדרשינן בסנהדרין (קד:) ודוד נמי ב) הערת המדפיס: צ"ל מיהודה. מלוי קאתי:

אלא כהן כו'. אע"ג שהיה ערבית בשני כהנים כדתנן בפירקין ושחרית לא היה אלא בכהן אחד כדאמרינן מי שזכה בתרומת הדשן היה זוכה בשני כו' יש לומר שכהן שהיה זוכה שחרית זוכה בו ערבית והיה אומר לכהן שעמו זכה עמי בשני:

הכא בשבת עסקינן כו'. וכולהו שינויי לא צריכי כיון דבשבת מיירי והוי כמו אלא:

מיהא אתו מצפרא. וא"ת ולמאי דאסיקנא לא ניחא אם לא תפרש דאתו כולהו מצפרא כי בקטורת לא היה פייס אלא כהן (אבל) הזוכה בה שחרית היה זוכה בה ערבית. ה"ר יוסף:

הרביעי מי מעלה כו'. דקטורת קודם לאברים כדמפקינן לקמן בפרק ג' (דף לג.) מקרא:

ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא. שיניח זה העבודה וילך לו ויעשה אחרת אבל ודאי כולי עלמא מודו שהיו מביאין האברים על הכבש כשמלחום כמו שמפורש במס' תמיד ובכמה דוכתי:

דף כו עמוד ב

תמיד קרב בט' כו'. סדר הולכת אברי תמיד קתני ולא חשיב עבודות הדם ודישון שהיו לפני זה:

ושנים בידם ב' בזיכי לבונה כו'. האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין דאי הוה מוספין קודמין לבזיכין לא הוו שייכי מידי בזיכין למילי דפייס השני ובגמרא חשיב ליה בהדי מילי דפייס השני דקתני פעמים ששה עשר ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין משמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל וא"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע"ג דתמיד קרב בשחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט משום דהוו בזיכין בפייס השני חשיב להו בתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמרינן חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותם קודם חמש והא דאמרינן בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט (דף נח.) נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבם יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. ואם תאמר למה היו עושין אותן בפייס שני כיון שהיו אחר הקטרת אברי התמיד שהיה בבקר והבזיכין אח"כ אפילו למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל עניני הקטרות והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכי שחרית כדפירש רבי:

שני בזיכי לבונה. וא"ת מי היה הזוכה בהן י"ל אותו שאחר אחרון של מוליכי אברים לכבש אך מספקא לרבי במוסף של שבת אם היו עושין פייסות או אותם של שחרית היו עושין זה אחר זה ולא תיקשי דאם כן נפישו להו פייסות דד' פייסות דמתני' בכל יום מיירי אבל בשבת איכא טפי כדאמרינן לעיל (ע"א) וכשם שמפיסין לה שחרית כך מפיסין כו' דמיירי בשבת ואפילו אם תמצא לומר שאין פייס למוסף לא תיקשי מהא דתנן (סוכה נה:) בשמיני חוזרין לפייס כברגלים אלמא מפיסין על מוסף דנהי דמפיסין כולהו המשמרות איזהו משמר יעבוד מ"מ אנשים שזכו במוסף לא היו מפיסין מי שוחט מי זורק:

ושנים בידם ב' גיזרי עצים. אבל של שחרית לא קחשיב שהן היו בפייסות של קרות הגבר עם תרומת הדשן כדאמרן לעיל מי שזכה בתרומת הדשן כו':

ורגמוהו העם באתרוגיהן. אלמא היה ניסוך בתמיד של שחר ואע"פ שאנשי ירושלים היו נוטלין כל היום אתרוגיהן בידיהן מסתמא לא היו בעזרה בשעה שתמיד של בין הערבים קרב שלא היה זמן תפלה:

אם אינו ענין לתמיד של שחר. וא"ת הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא גבי עולת נדבה כתיב בפרשת ויקרא ובבן בקר י"ל דלקמן (דף כז.) אוקי לה רבי אלעזר בעולה:

דלא כר"א בן יעקב ודלא כרבי יהודה. ה"ג בספרים והקשה הקונטרס נהי דשמעינן ליה לר' יהודה אין פייס למחתה מה ענינה לתמיד ועוד אי מני מחתה וסבר לה דלא כר' יהודה ליחשוב נמי קטורת ונפישי להו ועוד כיון דמני מחתה ומני נמי הולכת אברים מכבש למזבח א"כ נפישי להו מי"ז ועל פירוש הקונטרס דגרס אלא כרבי יהודה קשה כי מה לן להזכיר כלל ר' יהודה ועוד תימה שחושב כאן לפירוש הקונטרס הולכת אברים מכבש למזבח שהיה בפייס רביעי דמה נפשך אי בפייס שני חשיב לה לא ליחשוב העליה למזבח אי סדר תמיד קחשיב לא ליחשוב דישון מזבח הפנימי והמנורה ועוד תימה דמשמע במשנה דתמיד שהרבה כהנים היו מעלין אברים מכבש למזבח דתנן בזמן שכהן גדול רוצה להקריב הראשון מביא לו ראש והרגל וסומך עליהן וזורקן השני כו' ועוד דאמרינן לקמן (שם) הטלה טעון ששה משמע דבהעלאה מכבש למזבח איירי ועוד דאמרינן לעיל (ע"א) טעמיה דמעלה אחר אברים למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ואי אין מעלה אלא אחד אין זה הדרת מלך אלא טוב היה שיעלו אלו הראשונים על כן נראה כפירוש ר"ח שמיישב גירסת הספרים דלא כר"א בן יעקב ודלא כרבי יהודה וה"פ פעמים שאתה מוצא בפייס השני י"ג הנך י"ג דמתניתין שכולם בכלל פייס שני הם והא דתניא פעמים י"ז ההיא ברייתא מוספת כהן אחד במחתה והאי תנא דלא כרבי יהודה ודלא כר' אליעזר בן יעקב א) הערת המדפיס: צ"ל שר"י. (שהיה) אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה פירוש פייס של מחתה לא היה בפייס שני מי מוליך המחתה אלא בפייס של קטרת הן מזכין במחתה לזה שעמו ומי מוליך המחתה על ידי פייס הקטורת וברייתא זו סבירא לה שהיו מפייסין בפייס שני מי מוליך המחתה ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דהא בהדיא מוקמינן להאי ברייתא מחתה בכלל פייס שני ואיהו מוקי פייס למחתה בפני עצמה וכן מפרש בתוספתא שמפרש אלו השלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר בכלל פייס שני. פר"ח. ואם תאמר ולמה תהא פייס למחתה בפייס שני ולא תהא בכלל פייס הקטרת ויש לומר דסבר האי תנא דמחתה לא מעשרת וצריכין להפיס עליה חדשים וישנים וצריך לקובעה בפייס שכולם היו שוין בו ולכך הויא בפייס שני והא דחשיב בירושלמי ברך ה' חילו בקטרת ופועל ידיו תרצה במחתה האי תנא סבר דמחתה מעשרת. ה"ר יוסף וכן רבי:

פר קרב. תימה אמאי לא חשיב סדר אברי פר כסדר אברי תמיד דלעיל:

והגרה בשלשה. ואע"פ שבאיל לא היה מוסיף בה יותר מבטלה בפר מיהא צריך שלשה:

דף כז עמוד א

והאי מיבעי ליה לגופיה. תימה דמ"מ נילף דלא בעיא כהונה ונאמר דמנתינה ואילך מצות כהונה לאפוקי הפשט וניתוח דמקמה י"ל דלעיל מהפשט וניתוח גבי עבודת הדם כתיב כהן ויכול להיות הפשט וניתוח קאי עלה ואע"ג דכתיב גבי נתינת אש כהן ולא אמרינן דקאי כהן דעבודת הדם עלה היינו משום דאינה בגוף הקרבן אבל הפשט וניתוח הוא בגוף הקרבן:

תשמרו את כהונתכם שומע אני אפילו שחיטה. והא דדרשינן מהאי קרא עבודת מתנה היינו מועבדתם עבודת מתנה אבל רישא דקרא דתשמרו את כהונתכם קאי אכל עבודות וקרא דלעיל מיירי לחייב זר מיתה:

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה כו'. והכי נמי הוה מצי למימר מכדי כתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע כל עבודות ונתנו למה לי כו' אלא מקבלה ואילך מצות כהונה עדיף ליה לאיתויי דמפרש בהדיא אבל תשמרו את כהונתכם אינו מפורש ומפקינן מינה שחיטה:

מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה. וא"ת אמאי לא אמרינן מקבלה ואילך מצות כהונה דוקא בעבודת דם שבה תלויה הכפרה ולא נלמוד משם הפשט וניתוח דתיבעי כהונה כמו שלא נלמוד משם נתינת אש כי היכי דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף י.) דכל היכא דכתיב כהונה בעיא ימין דילפינן מוטבל באצבעו הימנית דמצורע ולא ילפינן מהתם הולכת אברים לכבש דלבעי ימין אע"ג דכתיב ביה כהונה כיון דלא מעכבא ביה כפרה י"ל דסברא היא להצריך כהונה על כל מה שכתוב אחר עבודת הדם והיא מגוף הקרבן כגון הפשט וניתוח אבל נתינת עצים אינה מגוף הקרבן:

כיון דלאו עבודה דמעכבא כפרה היא לא תיבעי כהונה כו'. משמע הא הפשט וניתוח הוי מעכב כפרה וא"ת אמאי הפשט וניתוח מעכב כפרה והלא אפילו אם אבדו העור והאימורין אחר זריקת דם לא מעכבא כפרה כדאמרינן בתמיד נשחט (דף נט:) א) הערת המדפיס: שם לא מיירי אלא באימורין אבל ה"ה בבשר כמ"ש התוס' שם וכ"ש העור דלאו אכילת מזבח הוא ועי' ש"י. י"ל דלאו דוקא נקט מעכבא כפרה אלא הפשט וניתוח גוף הזבח אי נמי אומר רבי די"ל דלא קרי מעכב כפרה אלא דם וה"פ ואע"ג דמקבלה ואילך מנות כהונה שפיר כתיב כהונה בנתינת אש ואע"ג דלא אתי לאשמועינן דלא תילף מינה להפשט וניתוח דלא בעי כהונה דלגופיה לא איצטריך משום דלא הוה שמעינן נתינת אש מקבלה משום דקבלה מעכבא כפרה ואינהו לא מעכבי וקמ"ל קרא דאפילו הכי בעי כהונה ומינה שמעינן דמקבלה ואילך מצות כהונה אפילו בדבר שאינו מעכב כפרה דומיא דנתינת אש ויליף מינה ג"כ להפשט וניתוח דאע"ג דלא מעכבי כפרה בעי כהונה כיון דכתיבי מקבלה ואילך וא"ת א"כ ליכתבה לכהונה גבי הפשט וניתוח דכתיבי מקמי נתינת אש כי היכי דלא לישתמע דבהפשט וניתוח לא בעי כהונה מדלא כתבה בדבר שאינו מעכב כפרה עד נתינת אש וי"ל דמהפשט וניתוח שבגוף הקרבן לא ילפינן נתינת אש אבל מנתינת אש ילפינן דכל שכן הפשט וניתוח שכבר מקבלה ואילך הוזקק לכהונה:

אימא למעוטי שני גיזרי עצים דלא בעי כהונה. ואע"ג דאמרינן לעיל מנין לתמיד של בין הערבים שטעון ב' גיזרי עצים בשני כהנים כו' לאו דוקא אלא בשני בני אדם קאמר והאי דנקט בשני כהנים האמת נקט ואע"ג דבהדיא קרא דלעיל כתיב כהנים מ"מ גבי וערכו עצים דהיינו סידור לא כתיב כהנים:

זביחה דכוותה קא ממעט. פירוש הפשט וניתוח שבגוף הזבח:

והקריב הכהן את הכל וגו' זו הולכת אברים לכבש. דכתיב בתריה והקטיר (הכהן הכל) המזבחה אלמא לאו בהקרבת אברים מיירי:

הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה הא סידור גיזרי עצים בעי כהונה וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח. והא ליכא לאקשויי אימא דוהקריב למעט הפשט וניתוח וערכו למעט סידור גיזרין דוהקריב ליכא למימר דלמעוטי הפשט וניתוח אתא דלא כתיב בהדיא לעיל מיניה ולא דמי ליה נמי ב) הערת המדפיס: צ"ל דהאי הולכה והאי הפשט. (האי הולכה להאי הפשט) וניתוח אבל מוערכו איכא למעט שפיר הפשט וניתוח דכתיבי בהדיא (וכתיבי) לעיל מיניה אע"ג דלא דמו דלאו סידורא נינהו ומוהקריב נמעט הולכת עצים דהויא הולכה כוותיה. לשון רבי:

הא סידור שני גיזרי עצים בעי כהונה. וליכא למימר דאתא למעט נמי שני גיזרין דמסתברא הולכה דכוותה קא ממעט כדפירש רבי:

בספרים שלנו כתיב הולכת עצים לא בעי כהונה הא סידור שני גיזרין בעי כהונה וערכו למה לי למעט הפשט וניתוח וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים למדנו לטלה שטעון ששה וכן גרס בקונטרס ותימה מה שייכא הכא דרשה דוערכו שנים כו' כיון דאוקימנא ליה למעט הפשט וניתוח ובפר"ח בכמה ספרים גרס וערכו למה לי למעט הפשט וניתוח אדרבה סידור דכוותה קא ממעט אלא והקטיר הכהן הכל המזבחה למה אתא אלא והקטיר הכהן למעוטי הפשט וניתוח והקריב הכהן זו הולכת אברים לכבש הולכת עצים לא בעיא כהונה הא סידור עצים בעי כהונה ונתנו לגופיה וערכו שנים כו' והשתא אתי שפיר דאיצטריך ליה לאוקמי וערכו לדרשה אחריתי וקשה לרבי דבסוף פ"ק דזבחים אמרינן דעבודה שאפשר לבטלה לר"ש לאו עבודה היא ופריך והרי הולכת אברים לכבש דאפשר לבטלה ואמר מר והקריב הכהן זו הולכת אברים לכבש ומשני היכא דגלי גלי אלמא איצטריך כהן דהולכה לגופיה דס"ד דלא בעי כהונה הואיל ואפשר לבטלה והיכי [מרבינן] מיניה סידור שני גיזרין ומיהו אין קושיא כל כך אי לא הויא הא דרשה דהכא לר"ש אלא לרבנן דידיה ואע"ג [דאית] ליה לעיל דסידור שני גיזרין בעי כהונה ועוד מצינו למימר לר"ש נפקא כהונה דסידור שני גיזרין ממילא דאין זר קרב לגבי המזבח כמ"ש לקמן (דף מה.) א"ל ר"ש וכי תעלה על דעתך זר קרב לגבי המזבח כו' ור"י דהתם אית ליה אי לאו קרא הוה אמינא דעביד במפוחא אבל לר"ש לית ליה האי סברא אבל קשה לה"ר אלחנן דהא לפירוש הקונטרס דלקמן שפי' דלר"ש איצטריך למכתב כהונה גבי הצתת אליתא הא לאו קרא הוה אמינא שיושיטם מרחוק או יזרקם ע"ג המזבח הא ה"נ איכא למימר גבי שני גיזרין מיהא רבי פירש לקמן דדרשינן בפ' שני דזבחים (דף יח.) הכהן בכיהונו:

למדנו לטלה שטעון ששה. בהולכת אברים לכבש מיירי ולא בהקטרה מדכתיב בתריה והקטיר מכלל דעד השתא לא איירי בהקטרה ותנן נמי בתמיד כשהיה כ"ג רוצה להקריב התמיד היה מקטירו כולו אך קשה קצת דלישנא דוערכו עצים על האש משמע דמיירי בנתינה על האש ודומיא דסידור שני גיזרין שהיו על האש ממש אלא נראה לרבי דודאי בהקטרה טעון ששה דכהן גדול שאני שיכול להקריב כל שעה שירצה כדאמרינן לעיל פ"ק (דף יד.) ומיהא על כרחך צריך קרא שיכול להקריב דאי ליכא קרא הא מנא לן כיון שטעון ששה:

דף כז עמוד ב

וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר. מיהא זר ודאי מוזהר עליה דכתיב צו את אהרן וגו' היא העולה על מוקדה וגו' ולעיל נמי אמרינן דסידור גיזרין בעי כהונה אבל הכא איירינן בפסול מיתה ואם תאמר מנין לנו שאין כאן פסול מיתה לפי שהיא [כשרה] בלילה הא גבי זר הקרב יומת לא כתיב יום ולא ממעטינן לילה י"ל דפשיטא ליה שאין עבודה חשובה אלא של יום וביום צוותו כתיב לחייב עליה מיתה:

שכבר קידש מתחלת עבודה. תימה אמאי לא משני כדמשני בריש פירקין שכבר קידש מתחלה לעבודה י"ל לית ליה א) הערת המדפיס: צ"ל לר' זירא. לרבי יהודה דהכא ההיא שינויא דס"ל כאידך טעמא לעיל מיהו הוה מצי למיפרך על מילתיה דר' יוחנן דהא לאו עבודה תמה היא ולקמן לאיכא דאמרי פריך לה מיהו הך פירכא דתרומת הדשן איתא לכ"ע דאפילו לרב דפטר לעיל ממיתה לא פטר אלא מקרא דעבודת מתנה ולא מטעם שכשרה בלילה אך קשה מאי טעם דחשיב תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא כלל י"ל כיון שהלילה מיום שאחריו ותרומת הדשן הוי תחילת עבודת אותו היום ועל כרחך כשקדש אז קדש לכל היום כולו שהרי גם בלילה צריך לסדרה כמה פעמים ואין בה גם חשיבת עבודה כל כך כמו בתרומת הדשן דחשיב לה עבודה דיממא. ה"ר יוסף:

אישתמיטתיה הא דתניא מי שזכה כו'. ולקמן קאמר דה"ק אלא מעתה יפייסו לה בפני עצמה אבל האי לישנא לית ליה הכי ב) הערת המדפיס: הוא סוף דבור ואח"כ מה"ד למימרא דעבודת וכו' כן הגיה בש"י. [אלא] למימרא דעבודת יום בעיא פייס ועבודת לילה לא בעיא פייס אבל אין נראה לפרש דדייק מפשטא דמילתא דפריך אלא מעתה דקאמרת הואיל אעבודת יום תיבעי פייס אלמא תלי טעמא בעבודת יום דא"כ הוה משמע שיש לחלוק אהא דקרי ליה עבודת יום והא כתיב בהדיא ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר ואוקימנא לעיל לשני גיזרין ואין נראה לפרש דלא שמיע ליה ועוד מנא ליה לתלמודא דקאי אההיא ועבודת יום הוא דילמא אעיקר מילתא דחייב בה זר מיתה קאי:

משום מעשה שהיה. והוה מצי למימר משום שתחילת עבודה דיממא היא אלא דעדיפא מינה קא מיבעיא ועוד דהכא לא אתי שפיר כמו לעיל משום דלעיל קאמר לאחשובה ממערכה שהיא בלילה אבל כאן אינו חשיבות להחשיבו מסידור שני גיזרין שהן ביום:

למימרא שעבודת יום ושזר חייב מיתה בעיא פייס. דהא פשיטא ג) הערת המדפיס: מדפריך. (מדלא פריך) ליה לעיל על לישנא קמא כדפי' לעיל:

שאני שחיטה דתחילת עבודה דיממא הוא. ואע"ג שכשרה בזר ואפילו שחיטת פרו איכא דמכשר לקמן בפרק טרף בקלפי (דף מב.) מכל מקום תחילת עבודה דתמיד היא ואכתי הוה מצי לאקשויי והרי דישון מזבח הפנימי והמנורה והולכת אברים לכבש דאין זר חייב עליהן מיתה דלאו עבודה תמה היא ובעי פייס ואיכא למימר דדישון מזבח הפנימי תחילת עריכת נרות עבודת פנים והולכת אברים לכבש תחילת הקטרה:

ואיכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא. והיה כתוב בספרים והרי אברים ופדרים כו' והרי תרומת הדשן כו' ומחקו הקונטרס דודאי עבודה תמה היא וכדפרישית לעיל:

זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא. ולית ליה הא דאמרן לעיל זר שסידר שני גיזרין לחייב איכא סידור אברים דלא חשיב ליה אחריה עבודה דלא שייך מידי לסידור שני גיזרין ורב ולוי לעיל דפטרי מדלא חשיבי ליה פליגי אדרבי יוחנן דהכא:

הדרן עלך בראשונה