שפת אמת/קדושים

<< · שפת אמת · קדושים · >>

קדושים

תרל"א

ב"ה אחרי קדושים איני זוכר כסדר קדושים תהיו. במד' וזוה"ק כי הוא הבטחה ג"כ כי איך יוכל בו"ד להתקדש בקדושת הש"י. אך כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' אחר שהוציאנו הש"י ממצרים שהיינו משועבדים להם. והבדילנו מהאומות שהחיות והכח שיש בתוך כל איש ישראל הוא מהש"י וז"ש אנכי ה' אלקיך כו' מיוחד מלכל האומות. אף שכח כל הנבראים ממנו ית'. אבל בדרך הסתר וצימצומים. אבל חיות כל איש ישראל היא חלק אלקי ממעל. וממילא בכחינו להתקדש גם בעוה"ז. כי הש"י מחי' הכל אף כי הוא קדוש ונבדל מכל. וז"ש כי קדוש אני ה' ועי"ז יכולין להבין כי בכח האדם להתקדש בכל מעשיו אף שהם תוך הטבע. וז"ש במד' ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה. הפי' כי חיות הכל מהש"י רק הטבע נמשך מדרגה אחר מדרגה עד שנתכסה בחי' הפנימיות. אבל לעולם ידך בעליונה שהוא כח והחיות מהש"י שיש תוך ההעלם. ועי"ז יכולין להתבטל לנקודה הפנימיות בכל מעשה להיות נבדל מחומר המעשה להתדבק בפנימיות כל דבר. וז"ש קדושים תהיו. וברש"י שנאמרה בהקהל כו'. דעיקר הקדושה ע"י שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנס"י הכנסי' והתאספות כל החיות להש"י. וע"י הביטול להכלל יכולין להתקדש. וגם בשבת כתי' ויקדש כו' ג"כ כנ"ל (שבקדש) [*שבש"ק] נתברר ונתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר. ממילא יכולין להתקדש בנקל. וברכתו מכל הימים פי' שבת הוא השפעת החיים לכל הימים. וקדשתו מכל הזמנים ששבת מקושר בחיות שלמעלה מהטבע ועי"ז ע"י שבת יכולין להמשיך קדושה בהזמן והטבע עצמו. וקדושת שבת ג"כ ע"י דאתאחדת ברזא דאחד כו'. וכן ע"י כל המצות שהם נגד רמ"ח אברים דכתי' אשר קדשנו במצותיו שע"י מעשה המצוה שיש בה אור מציווי ה' בתוך המעשה. עי"ז יכולין לברר הקדושה גם במעשה ממש. ובכל מעשה נמצא רצון הש"י כי בל"ז לא הי' לו קיום. וכ"כ אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פי' שחיות כל מעשיו יהי' ע"י המצות שהוא רצון ה' המחי' כל המעשים כנ"ל:

ברש"י מקום שהיו ישראל מקולקל ביותר. להראות כי בכ"מ שיש הסתר יותר יש שם נקודה קדושה טמונה כי זה המכוון להסיר ההסתר:

איש אמו ואביו תיראו כו'. בזוה"ק שהש"י הוא אביהם של ישראל. וברש"י איזהו מורא לא ישב במקומו כו'. דכתי' מלא כ"ה כבודו. ובוודאי צריכין לידע בכל פעולה ותנועה גדולה וקטנה כי הוא מחיות הש"י ולא לישב במקומו. וז"ש שבתותי תשמורו שהוא ג"כ בחי' הנ"ל לברר מלכותו ית'. כי בשבת בנ"י מעידין על שהש"י בורא עולם ומחי' הכל:

במד' וכי תבאו כו' ונטעתם כו'. עץ חיים היא כו'. כי כתי' נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע. והם תורה שבכתב תורת אמת. ושבע"פ נטע בתוכינו להביא חיות פנימיות לתוך ההעלם ע"י היגיעה כמ"ש דדי' ירווך כו'. שמוצא תמיד טעמים בתורה כו'. וז"ש למחזיקים כו'. אף שעוסק בעוה"ז מ"מ יהי' רצונו קבוע ונטוע בתורה. ועוד במד' אחרי ה' תלכו וכי אפשר כו' אלא מה הקב"ה עסק במטע תחלה כו' אף אתה כו'. והוא ע"פ מ"ש ז"ל הדבק במדותיו כו'. כי הש"י א"ס ואין תכלית. אך יש בכל נברא ונאצל אור חיותו ית' בגבול ומדה. ובזה יכולין להתדבק גם ע"י אמצעות עשי' ממש שיש גם בהם בחי' מדה מאורו ית' שגנוז במעשה בראשית. וז"ש שהקב"ה ברא עולמו ע"ז המכוון להמשיך מעולמות עליונים לתוך הטבע והבריאה וכן יעשה האדם ועי"ז יתדבק בחיות הש"י שנגנז במ"ב. וזהו בחי' ארץ ישראל. כ"ת ונטעתם:

תרל"ב

ב"ה קדושים. לא נכתב כסדר כי אינני זוכר כראוי במד' ישלח עזרך מקודש כו' ומציון כו' מקידוש מעשים וציון מעשים כו'. כי איך יכול ב"ו להתקדש. רק להיות הרצון והשתוקקות לזה. וכן בכל מעשה להראות ולרמוז להפנימיות. וכן כל מצוה היא רק ציון ורמז כמ"ש הציבי לך ציונים. ועי"ז יכול לבא לקדושה. מקודש. התורה. וציון הם מצות. כי המצות כלולין בתורה. ובכל מצוה אף שהוא במעשה גשמיות בחי' ציון כנ"ל. מ"מ הציווי הוא מהקב"ה בתורה. ולכך ע"י ציון המצוה יכול להתדבק בהקדושה שבה והיא התורה. ומצות הם באמת עצות איך להמשיך קדושתו ית' לכל המעשים כנ"ל. וכן בש"ק כתי' ויקדש כו' שממשיך קדושה לכל מעשה בראשית. [דרך רמז עזרך מקודש הוא קידוש ומציון יסעדך סעודת שבת והבן]:

במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו'. כי חיי עולם נטע הוא תורה שבע"פ המשכת כח. התורה במעשה. וז"ש יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם כו'. שזה יותר יגיעה מתורה. כמ"ש בזוה"ק תרומה דקיימא בעובדא לא בא רק בטורח גדול וטהרה יתירה ע"ש. והוא היגיעה לחבר שניהם מעשה גשמי עם הקדושה שהיא חיות הפנימיות. שבכ"ד יש חיות מהתורה כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על שהי' קשה לישראל לכנוס לא"י שהי' עבודה רבה כנ"ל ע"ש. שבמדבר הי' רק תורה ובא"י הי' יגיעת שניהם כנ"ל בחי' תורה שבע"פ:

תרל"ד

ב"ה אחרי קדושים במד' קדושים ואתה מרום לעולם ידך בעליונה רוממות אתה נוהג כו' ישלח עזרך כו' מקידוש מעשים ומציון מעשים כו'. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה כו' קדושה. כי עריות הוא לשמור חק השי"ת להיות דבוק כ"ד במקומו הראוי לו. וזה מביא קדושה כמ"ש הרי את מקודשת שמתיחדת אליו כן יש לכל דבר בן זוג. ובנ"י בפרט מקודשין ומיוחדין להש"י. כמ"ש מקדש עמו ישראל. קדושים תהיו. וגם בכלל הבריאה השי"ת נתן קדושה לכל הבריאה. רק כפי מה שמיישר כל אדם דרכו להיות מיוחד אליו מעורר הקדושה. לכן גם בשבת קודש ע"י שמתיחדין כל הנבראים לעלות להתדבק בשורשם שורה קדושה. וז"ש ויכל כו' ויברך כו' ויקדש כו' כי בו שבת כו'. ובכל מצוה יש קדושה כמ"ש אשר קדשנו וע"י הרצון באדם להתבטל להשי"ת כעבד לעשות רצון רבו שמיוחד אליו. עי"ז חל עליו קדושה וזה נותן כח לקיים המצוה. וז"ש עזרך מקודש. אח"כ צריך האדם לקבל רשימה מן המצוה בלבו. וז"ש מציון מעשים שבידך. ובמד' יכול כמוני ת"ל כי קדוש. קדושתי למעלה כו'. פי' כי כאשר ברא השי"ת כל הנבראים בסדר מיוחד מדרגה אחר מדרגה אין בהם שינוי. אבל ע"י קדושת האדם עולה למדרגה גבוה ואותו מדרגה עולה יותר כנ"ל. וז"ש לעולם ידך בעליונה. וכתי' נקדש בצדקה ע"י הצדק שמתנהגים בו בנ"י להיות כ"ד במקומו הראוי מעוררין הקדושה למעלה כנ"ל:

תרל"ה

במד' ואתה מרום רוממות אתה כו' בעולם כו'. כי מה שבחר הקב"ה לתת קדושה יתירה לבנ"י וכן לכהנים כו'. הוא מצד כי הקדושה נמצא מהקב"ה שהוא קודש וכפי דביקות הנבראים בו כך חל עליהם הקדושה. ולכן כיון שבנ"י קרובים אליו ית' לכן נמצא בהם הקדושה. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש כו' וכיון שאתם עם קרובי תוכלו להתקדש ביותר. וז"ש רוממות אתה כו' שכל התרוממות קצת הברואים על קצתם הוא כפי התדבקותם בך. כי אתה מרום בלבד כאמור:

וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו'. פי' ג"כ כנ"ל כיון שבנ"י מיוחדין להשי"ת. ושמירת עריות הוא לשמור חוק הש"י. כל דבר ומין למינהו. וממילא כשכ"ד יהי' במקומו ממילא מדרגת בנ"י הם להיות חלק ה' ונחלתו כנ"ל:

ובמד' ישלח עזרך מקודש כו' מקידוש מעשים וציון מעשים שבידך. כי המצות הם רק לבוש ורמז להקדושה הגנוזה בציווי השי"ת. והם עצות איך להמשיך הקדושה בעוד האדם בלבושו הגשמיי בעוה"ז. ועל ב' הבחי' הללו אומרים קדשנו במצותיו וצונו:

תרל"ו

פ' אחרי קדושים במד' ישלח עזרך מקודש כו' תחתונים שנבראו לסיוע כו'. מקודש מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים שבידך כו'. כי האדם נברא באופן זה שיצטרך לסיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו כו'. אכן הסיוע תלוי ג"כ בעבודת האדם. וז"ש מקידוש מעשים שבידך כו'. והיא בחי' תורה ומצות כי התורה קודש. והמצות הם במעשה גשמיי רק שהם רמזים וציונים לדברים עליונים. וע"י קיום המצות במעשה זוכה אח"כ לקדושת התורה. וברש"י בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. פי' כפי עבודת האדם בעוה"ז במקום שצריך בירור וגדרים וסייגים משמרת למשמרתי כו'. כמו כן זוכה לקדושה. והם ימי המעשה והשבת שזוכין ע"י עבודת ימי המעשה מי שטרח בערב שבת לברר התערובות והוא גדר ערוה. יאכל בשבת שנקרא קודש כנ"ל. גם פי' גדר ערוה הוא בחי' בנ"י בכלל שנבראו להיות חומה להכניע כל הסט"א. ואיתא במד' ע"פ והי' מספר בני ישראל כחול הים כמו שכ' ושמתי חול גבול לים. כמו כן בני ישראל הם גבול וגדר לסט"א שנאמר עליהם מקולות מים רבים כו'. שלא יניחו להתפשט כחות הטומאה בעולם. לכן בנ"י נק' גדר ערוה ולכן הם מקבלין הקדושה:

ברש"י דבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלקיך. פשוט שע"י היראה יכולין לקיים דבורים המסורים ללב. אמנם ג"כ י"ל שאלה המצות התלוין בלב ע"י שמקיימין אותן זוכין ליראה. כי כל מצוה במעשה מתקן מעשה האדם. וכמו כן מצות התלוין במחשבת לב האדם מתקנין לבו של האדם. וכן שמעתי מפ"ק אא"ז מו"ר ז"ל ע"פ ולא תונו כו' את עמיתו ויראת מאלהיך כו' שע"י שמירת אונאת דברים זוכין ליראה. ובאמת ב' הפירושים אמת ע"פ מ"ש שכר מצוה מצוה. ובוודאי ע"י עומק היראה יכולין לקיים יותר מצות התלוין בלב לכן שכר המצוה היראה כדי לקיים עי"ז המצוה בטוב יותר וכן לעולם:

בפסוק ושמרתם את חקותי כו' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פירש"י בעוה"ב כו'. וי"ל עוד הפי' אשר זה עצמו הקב"ה מבקש מאתנו אשר באמצעיות שמירת המצות כראוי יתתקנו כל המעשים ויתברר האמונה בעולם. ובאמת כפי התגלות האמונה מתקיים השגחת הש"י בהתגלות. ולכן לעתיד יתברר כי גם הגשמיות הכל מכח הש"י כח הפועל בנפעל. ואז יהי' חיות כל חי אף בעוה"ז הכל מסטרא דקדושה בלבד. וע"י התורה ומצות יחי' האדם. נמצא פי' הכתוב ושמרתם כו' כדי שתפעלו במעשיכם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והבן מאוד כי הכל תלוי בעבודתינו. כי בוודאי הש"י מחי' כל חי רק שכן הי' רצונו ית' שיהי' גם לרשעים חיות מסט"א. אבל בכח בנ"י לדחות הסט"א ולתקן העולם במלכותו ית' בלבד:

ובמד' עץ חיים היא למחזיקים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים ומזוני דכולא בה עכ"ז תלוי בכח ההחזקה שמחזיקין בנ"י בתורה ויודעים זאת. כמו כן נתברר שהוא עץ החיים לכל חי. וכן במשנה גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב שהעושה ומקיים התורה זוכה שגם חיי עוה"ז יהי' רק ע"י התורה. ובכלל בנ"י תלוין כל הנבראים כנ"ל. ז"ש וכי תבאו כו' ונטעתם כו'. פי' שבנ"י יטעו ויקשרו כל אילני מאכל הכל בא"י שהיא מלכותו ית' והבן:

תרל"ז

ב"ה אחרי קדושים במד' ישלח עזרך מקודש כו'. כי כך ברא הקב"ה העולם הזה שיצטרכו להמשיך סיוע מעולם עליון כמ"ש במ"א מזה שבעוה"ז חסר השלימות. אך לכל דבר יש שורש בשמים כמ"ש אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע כו'. ומכ"ש האדם וודאי יש לו שורש למעלה מכולם. והוא כח הנשמה. וע"י מצות ומעש"ט ממשיכין כח הנשמה שבשמים. ומקידוש מעשים שבידך. הוא הכוונה ומחשבות רצון האדם בעשיות המצוה שהיא קודש. ומציון מעשים שבידך הוא גוף המעשה כשנעשה בקדושה. כמ"ש בזוה"ק שמכוונת המצות וגוף המעשה נעשה מכל א' לבוש מיוחד להאדם בעולם העליון ע"ש פ' תרומה. והנה בשבת קודש יורד הקדושה לאדם. והוא ישלח עזרך מקודש. הנשמה יתירה. ומציון יסעדך הוא ימי המעשה. ושבת נותן ברכה לכל הימים א"כ יש בקדושת השבת שורש לכל הימים ואותן השרשים הם הציונים שיש בהם רמזים לקדושה אף שאינו קודש ממש. וכ' ויברך ויקדש בשבת. גוף הקדושה של שבת וגם להיות ברכה ושישפיעו ממנו נחלים מיוחדים לכל הימים. ואותן הצינורות מעוררין ע"י ציון מעשים כנ"ל:

ובמד' ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולמך. הוא כנ"ל שהקב"ה עשה להיות הנהגות כל הבריאה ע"י זה התרוממות שמרימין המעשים לכח השורש שלמעלה מהטבע שנק' מרום עי"ז יש להם קיום וז"ש רוממות אתה נוהג כו'. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש א"ה אלקיכם פי' שכוחות שלכם דבקים בי ומצד זה אתם יכולים להתקדש כנ"ל:

בפסוק איש אמו ואביו תיראו כו' שבתותי תשמורו. דאיתא הסתכל בג"ד כו' מאין באת מטפה סרוחה כו'. ובאמת מאלו הג' שותפין שיש באדם הן ג' הדברים. מאין באת כח האב ט"ס. ולאן אתה הולך הוא כח האשה. רמז לדבר שהמיתה באה לעולם ע"י האשה. וגם הריון קרוב למיתה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא כח הבורא שיש בו. וזה רמז בשבתותי תשמורו שהוא לשמור תמיד ולהשתוקק לחזור בשמחה לשורשו שהוא תכלית הכל כמ"ש חז"ל על זאת יתפלל כל חסיד כו'. מצוא זו מיתה כו'. וכענין יום שכולו שבת כו'. ואין כוונת החשבון רק להפחיד האדם. רק שיבוש האדם באיזה חשבון יבא לפני המלך אם יהי' כדאי לחשוב המעשים טובים. כי דין קאי על עבירות וחשבון קאי על המצות. ואלה הג' בחינות נמצאין בכל דבר. היינו כח הכנת האדם לפעול איזה דבר טוב או מכין עצמו למצות וזה נק' כח האב. הזרע כדי להוליד. אבל אינו נעשה מזה כלל והוא ט"ס. אך ורק אח"כ צריך בחי' הביטול להיות כעפר ורק מוכן יהי' לבטל עצמו להבורא ית' והוא בחי' האם שבה נסרח הזרע. ואח"כ שולח הש"י חלק אלקי ממעל ובא לגמר הולדה וכולם ממתינין על כח הבורא. וזה שבתותי תשמורו לשון המתנה כמו שמר את הדבר:

תרל"ח

במד' רוממות אתה נוהג בעולמך כו'. כהונה לאהרן קדושה לישראל. פי' שיכולין לעורר הקדושה גם בעוה"ז אע"פ שעיקר הקדושה הפרישות מעוה"ז. מ"מ בכל דבר יש ניצוצי קדושה מכ"ש במעשה איש הישראלי. וז"ש מרום לעולם ה' פי' אף בעולם עצמו שהוא העמדת הטבע בגשמיות עכ"ז יש בו התרוממות הוית הבורא ית'. ופי' קדושים תהיו ע"פ מ"ש חז"ל בלשון הוי' בהויתו יהא. וכל שאין עצם הנפש משתנה מהויתו הלא הוא חלק אלקי ממעל והוא קודש. כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' שהכתוב גילה לנו כי אלקותו ית' חל עלינו כמו שהוא קדוש. כי בוודאי הש"י מהוה כל הוה. כל אחד כפי ערך המקבל. וגם חיות הבלתי קדוש הוא מהבורא ית' בהשגחה והתנהגות רחוקה. אבל אלקותו על בנ"י הוא בבחי' קדוש אני ה' אלקיכם שם הוי' ב"ה. ולכן קדושים תהיו. וז"ש במד' רוממות אתה נוהג שאף שמלכותו בכל משלה מ"מ הוא מנהיג כל פרט באופן אחר שמתרומם זה מזה כנ"ל:

במד' ישלח עזרך מקידוש מעשים. מציון יסעדך מציון מעשים. פי' אף כי א"י להיות קודש עכ"ז ע"י הרצון והיגיעה שמראין ומרמזין להמשיך עלינו הקדושה שהיא ענין המצות הפשטיים שאין אנו יודעין לעשותם בקדושה כרצונו ית'. עכ"ז זה גורם להיות נשלח עזרו מקודש. וקידוש מעשים בא ע"י ציון מעשים. פרשנו ציון מעשים בחול. קידוש מעשים בשבת. וגם בכל פרט המחשבה והרצון נק' קידוש מעשים. וגוף המעשה ציון. וכמו כן ש"ק הוא מחשבה ורצון של ימי המעשה. ברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וע"י גדר ערוה בימי המעשה מוצאין קדושה בש"ק. וכבר כ' מזה במ"א:

במד' וכ"ת כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו'. פי' כח הנטיעה ניתן לבנ"י שיכולין לנטוע ולדבק כ"ד לשורשו בכח התורה. וז"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. ונטעתם כל עץ מאכל לראות לבטל כל דבר לשורשו והיא עיקר בחי' ארץ ישראל וע"ז מבקשין ותטענו בגבולנו. שמקודם צריכין לנטוע נפשותינו בשורש כי האדם עץ השדה כו': בקיצור כי שכחתי

תרל"ט

ובמד' ישלח עזרך כו' מקידוש מעשים מציון מעשים כו'. פי' דיש בכל מצוה ומעש"ט ב' בחי'. עובדא ומחשבה כידוע. וגוף המעשה הוא רק ציון ורמז לכוונת המצוה. ומ"מ הכוונה והקדושה משייר ברכה והארה לגוף המעשה. וסיוע של גוף המצוה מורגש יותר בנפש האדם מהארת הקדושה בעצמה שהיא רוחניי ביותר. וז"ש ישלח עזרך מקידוש מעשים. ומציון מעשים יסעדך. והוא כמו בחי' ימי המעשה שנק' ציון מעשים. וש"ק קידוש מעשים כי קדושה היא פרישה. וביטול כל המלאכות בשבת נקרא קידוש מעשים. והנשמה יתירה בשבת משייר ברכה גם לנפש האדם על ימי המעשה כמ"ש מיני' מתברכין ו' יומין כו':

במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו' ע"ש. כי למה עשה כן הבורא ית' להיות שני ערלה מקודם. אבל כך הי' רצונו ית' להיות עלמא דשקרא והאדם יחזיק עצמו בהתורה ועי"ז הוא ממשיך עליו קדושה עוד יותר. וז"ש להוסיף לכם כו'. כי ע"י שני ערלה אם אדם מקיים כתיקנה בא אח"כ לתוספות. ולכן נאמר למחזיקים אף שא"י לקיים כראוי רק להחזיק עצמו בהאמת ע"י התורה. זה חביב ביותר לפניו ית'. ובא מזה אח"כ להיות קודש הילולים כו':

תר"מ

ב"ה אחרי קדושים במד' ישלח עזרך מקודש. דהל"ל עזרו. ועזרך משמע שיש לכל אדם עזר מיוחד. והענין הוא כח הנשמה שיש לכל אדם בשורש עליון. והרי אחז"ל אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע וא"ל גדל. מכ"ש אדם שהוא למעלה מכל הברואים וודאי יש לו כח עליון. והוא הארת הנשמה יתירה הבאה בש"ק לכל איש ישראל. ז"ש במד' ע"פ ואתה מרום לעולם רוממות אתה כו' בעולמך. פי' אם כי הבריאה בששת ימים הי' ע"פ הטבע. אך ש"ק הוא כח חדש שכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה למעלה מהטבע. והנהגה זו נמסר לבנ"י. וז"ש בשבת אות הוא כו' לדעת כ"א ה' מקדישכם. פי' השבת עדות שיש לבני ישראל חלק בהנהגה שלמעלה:

תרמ"א

פירש"י הוו זהירין מן העריות ועבירה. ורמב"ן ז"ל כ' לקדש במותר לו. ולפע"ד יפה כיון רש"י ז"ל כי בוודאי מצות קדושים תהיו הוא מדברים שאין להם שיעור. וכפי הפרישה כך זוכין לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתי' תהיו כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה. והרמז לדבר בפ' וקדשתם היום ומחר. כלומר שאין סוף לומר כבר קדוש אני. והראי' כי הלא אותו הדור היו באמת כל העדה כולם קדושים ונאמר להם קדושים תהיו. וזה שרמז המד' יכול כמוני כו' היינו שכיון שהפסוק אומר שאין סוף להקדושה כנ"ל עד שנותן גבול קדושתי למעלה מקדושתכם ממילא מובן איך אין סוף לקדושה זו שיכולין בנ"י להתקדש בעוה"ז יותר מהשרפים כנ"ל. אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל. ואז יש לו להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה שאין לו שיעור כנ"ל:

במד' ואתה מרום לעולם כו' רוממות אתה כו' בעולמך. ידך בעליונה כו'. פי' כי ה' לא עזב את הארץ וכל הדברים השורש שלהם הוא למעלה. לכן כתי' על הרשעים מקודם. יציצו כו' להשמדם עדי עד. שכל הגבהות שלהם בעוה"ז ואין להם שורש וכח למעלה. אבל בנ"י שדבקים בה' מסיים עליהם שתולים בבית ה' כו'. וזה עצמו הפי' ישלח עזרך מקודש כמ"ש במ"א דקאי על הנשמה יתירה שניתוספת לבנ"י בש"ק שע"ז מיוסד כל המזמור ליום השבת כמ"ש בפ' תשא ע"ש. עזרך מקודש הוא בזמן המקדש שהיו מרגישין הקדושה בפועל. ועתה מציון יסעדך כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק הציבי לך ציונים שאע"פ שאין המקדש קיים ע"י המצות מתעורר רמזים והארת הקדושה. ובמד' מקידוש מעשים ציון מעשים. י"ל כי קידוש מעשים הוא הפרישה והרחקה מגשמיות כמ"ש רמב"ן בפי' קדושים. וציון מעשים הם המצות המצוינים בנ"י בהם. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. א"כ ע"י הפרישה והרחקה מהמעשים לא טובים. זוכין לקדושה. דכתיב שער החצר הפנימית ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'. ופי' מו"ז ז"ל שכפי מה שאדם שומר פנימיות שלו מהגשמיות. כך מרגיש קדושה ומתגלה פנימיות הטוב שבו והיינו כדברי רש"י הנ"ל:

וכל אלה הדברים בפסוק קדושים תהיו ואהבת לרעך כמוך ויראת מאלהיך הם ג"כ הבטחות כי ע"י שמירת אלה המצות יזכו לאלה המדרגות. כאשר חכמים הגידו כי ואהבת לרעך כלל גדול בתורה א"כ קשה מאוד לקיימה רק באמצעיות מצות הקודמות ל"ת רכיל. לא תשנא. הוכח. זוכין אח"כ לואהבת כנ"ל:

במד' וכי תבאו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו' ע"ש. הענין הוא כי גוף התורה נק' עץ חיים והוא כמו שהיו בנ"י בקבלת התורה חירות כו'. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא שלא הי' כלל ערלה בעולם. ולכן מכל עץ הגן הותר לו לאכול מיד. רק אח"כ ע"י החטא שאנחנו שרוים בעולם הפירוד שיש תערובת טו"ר בעולם נותנת התורה עצות איך להפרד מן הערלה. וז"ש למחזיקים אף שאינו מתוקן כראוי לידבק ממש בעץ החיים. רק ע"י התשוקה והרצון לדבוק מקבל קצת הארה. כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף הוא הרצון והתשוקה. וכמו כן סמך הכתוב אח"כ ל"ת על הדם ודרשו חז"ל ל"ת קודם שתתפללו על דמכם. דיש ב' חללים בלב. יצ"ט ויצה"ר. ואסור לאכול (על לעשות) [*עד שעושים] פעולות ועבודה שבלב לזכך היצה"ר כענין מצות ערלה ורבעי. ולכן כ' המד' מי יגלה עפר כו' שכל אלה העצות צריכין ע"י חטא הקדום:

תרמ"ב

במד' מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך כו' כהונה לאהרן כו' מלכות לדוד כו' קדושה לישראל לעולם כו'. הענין הוא שנחזרו עתה בפ' זו כל עשרת הדברות כדאיתא בזוה"ק ובמד'. ולכן נאמרה פ' זו בהקהל כמ"ש רש"י ז"ל כמ"ש בעשרת הדברות הקהל לי את העם. והנה בקבלת התורה היו בנ"י קדושים כמ"ש ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו' וקדשתם היום ומחר כו'. אך ע"י החטא נפלו ממדרגה זו. ועתה אחר התיקון ע"י המשכן וע"י תשובה חזרו להתעורר קדושה הראשונה. וזאת לעדות כי קדושת ישראל שנתן להם הבורא ית' הוא לעולם. רק עונותיכם מבדילים. אבל בהסרת המסך המבדיל ע"י תשובה יכולין לעולם להתעורר הקדושה. וזו המתנה היא לכלל ישראל רק שצריכין לזכות להכניס עצמו לכלל ישראל. וגם הכלל להתאחד ביחד. לכן בש"ק דמתאחדין זוכין לקדושה שהיא הארה מלוחות הראשונות כמ"ש במ"א. לכן נאמר זה במזמור שיר ליום השבת כי הרשעים בפרוח כמו עשב כו' ואין להם שורש. ובנ"י שדבקין בשורש העליון מרום לעולם כו'. לכן שתולים בבית ה' גם אם ח"ו יש להם ירידה ע"י החטא. אבל עוד ינובון בשיבה כו' והשבת מעיד ע"ז כנ"ל. וברש"י ובמד' כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. יובן הענין ע"פ מ"ש במד' כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם כו' ממילא מדה טובה מרובה שע"י קדושה מעריות זוכין להיכנס בכלל ישראל אף אותן שאינם ראוין. כדמצינו ולא יראה בך ערות דבר ושב. אע"פ שהיו ראוין להשראת השכינה. ע"י הערוה מסתלקת השכינה מהם. מכ"ש ע"י גדר ערוה הגם שלא היינו ראוים בל"ז. משרה הקב"ה השכינה בינינו. דמכלל שאמרו כ"מ שא"מ גדר ערוה א"מ קדושה. משמע דאיירי באין ראוין בל"ז רק ע"י זכות ג"ע בלבד כנ"ל. והאמת כי הג' עבירות שמחויבין למס"נ בעבורם. מכ"ש כשנשמרין מהם בוודאי מביאין קדושה. שעל אלו ג' דרשו ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. ומקודם הי' בחי' אנכי ה' אלקיך ואחר החטא של העגל חזרו לעורר הקדושה בכח שמירה מעריות וג"ז קלקלנו בפ' בוכה למשפחותיו. והתיקון ע"י ואהבת לרעך היפוך ש"ד. ועי"ז נעשין כלל א' ואז כל העדה קדושים ובתוכם ה':

תרמ"ג

קדושים תהיו פרשה זו נאמרה בהקהל. שא"י לזכות להקדושה רק ע"י הביטול לכלל ישראל. דכתי' כל העדה כולם קדושים. פי' כשהם באחדות א'. לכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחבירו. וגם כשבנ"י הם א' אין יד הרשעים יג) שולטת בהם ונבדלין מהם ועי"ז שורה קדושה בישראל. כדכ' רש"י כ"מ שיש גדר ערוה יש קדושה. לכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד וסט"א מתעברין יש קדושה. וכ' כי קדוש אני ה' פי' שגם הקדושה צריך להיות לשם ה' כדי לזכות להתדבק בו ית'. וזה רמז המד' יכול כמוני ולמדין מפרשת פרעה אני פרעה כו'. פי' כמו שפרעה לא העמיד את יוסף רק לטובת עצמו שראה שהוא חכם העמידו לשמור את מלכותו של פרעה. כן לא יהי' הקדושה דבר נפרד רק כדי להתדבק בו ית' כי קדוש אני וא"י להתדבק בו רק כשזוכין לקדושה. וענין קהילה זו שייך בכל פרט ג"כ לאסוף כל הרמ"ח אברים וכל הרצונות לדבר א' כמ"ש חז"ל בפסוק ה"א מתהלך בקרב מחניך ברמ"ח אברים שבך. ולכן ע"י המצות זוכין לקדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. ומבקשין קדשנו במצותיך. כי ע"י המצות מתחברין הרמ"ח אברים לזכות לבחי' האחדות ואז יש קדושה כנ"ל. אבל קדושת הכלל ישראל הוא גבוה ביותר ולכן כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים שחל עלי' שם שמים וקדושה שורה בהם. וכמו כן בפועל ע"י שהי' אחדות בישראל הי' להם משכן ובהמ"ק והשכינה היתה שורה ביניהם. ועתה ע"י שנאת חנם חרב ע"י שאין קדושה רק באחדות כנ"ל. וזה עיקר הגלות מה שא"י להתאחד ע"י שנתפזרנו בין הרשעים והם מעכבין הקדושה שא"י לשרות בישראל על ידם. וכן משמעות הגמ' שם בשלמא בית ראשון הי' בהם ע"ז ג"ע כו' אבל בית שני שהיו חסידים כו' ומשני משום שנאת חנם. א"כ אם הי' רק עונש לגודל החטא מה אמרו שחסידים היו. רק ששנאת חנם היא סיבה בעצם שא"א להיות הקדושה כשחסר האחדות ואינו מצד עונש עוצם החטא:

במד' ואתה מרום לעולם רוממות אתה כו' בעולמך. הענין לידע שאין לחוש שע"י הפרישה מעוה"ז יתבטל קיום הטבע. כי הקב"ה ברא העולם בזה האופן שכפי הביטול אליו ית' מתקיים הבריאה. וז"ש הפסוק ההפרש בין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' להשמדם. אבל השתולים בבית ה' ומתבטלים אליו יש להם קיום. וזה עדות השבת שבו שובתין מכל המעשים והוא קיום כל ימי המעשה. וזה קדושים תהיו להיות הרצון לקבל הוי' ומציאות ע"י ביטול המציאות אליו ית' הממציא כל המציאות. וזה מרום לעולם ה' כי ההוי' ומציאות עיקר שורש קיומה למעלה מהטבע והמציאות כנ"ל. וצריך איש ישראל לקבל בכל יום התחדשות חיות מהבורא ית' המחדש בטובו בכ"י מעשה בראשית. וזה קדושים תהיו תמיד בכל יום. וע"ז ניתקן התפלה בכל יום כמ"ש בזוה"ק תרומה על פסוק קדוש עובר עלינו תמיד כו' ע"ש [*דף קלג] וזה שרמז לא תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם. פי' שלא להיות הקיום. הטבע והדם שכבר נתיישב בו מצד הטבעי. רח להמשיך חיות וקיום המציאות ע"י התדבקות בשורש החיים כנ"ל:

בפסוק הוכח תוכיח כ' המפ' להיות המוכיח בכלל התוכחה. פי' לידע שיש לו חלק בהחטא. כמ"ש ולא תשא עליו חטא. פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה. ואהבת לרעך כמוך פרשנו לשון פועל יוצא וקאי על אהבת ה' כי היכן מצינו שיאהב האדם את עצמו שיאמר כמוך רק הפי' (לאהוב) [*להאהיב] את השם לרעך כמו לך כמ"ש חז"ל ואהבת את ה' להיות ש"ש מתאהב על ידך. וכמו שהאדם מייגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו. כן יכניס אהבת ה' בלב חבירו לכן אמרו שהוא כלל גדול בתורה:

תרמ"ד

במד' ישלח עזרך מקודש כו' מה הרוחות צריכין סיוע תחתונים שנבראו לסיוע עאכ"ו כו'. הענין שנשמות בנ"י נשלחו בעוה"ז כדי לתקן הבריאה ובמד' אחרי ע"פ כשושנה בה"ח שלולי בנ"י לא הי' העולם מתקיים ולכן נשתלחו בנ"י להיות קיום לכל הפרדס בעבור השושנה ע"ש. וע"י שבנ"י המה שלוחי המלך ב"ה. לכן שולח להם עזר מקודש. דהנה המזמור יענך הי' שדוד המע"ה התפלל על יואב ששלחו למלחמה כמ"ש ואתה תהי' מעיר לעזור ע"ש ברש"י. וכמו שהי' בסדר העולם א"י וירושלים ובהמ"ק היכל ק"ק. והלכו עוד להלחם עם האומות בח"ל. כן יש מדרגות בנפש האדם ג"כ שיש אברים פנימיים מוח לב כו'. ויש אברים שהנשמה תלוי' בהם ויש אברים פחותים. וכן במעשי גשמיי שהכל מלחמת ה' מי שעוסק לש"ש. ונק' עת צרה. ואז צריכין סיוע וע"ז נאמר ישלח עזרך מקודש דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתי' קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א. פי' שיש נקודה קדושה מכח ניצוץ אלקות שיש בכל נפש ישראל. ואותה הנקודה לא תוכל להשתנות. ובמד' ואתה מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך. פי' הכח שבא מה' ית' הוא בהתרוממות אף אם יהי' נעלם ונכסה בכמה מיני צימצומים וירידות ע"כ הוא בהתרוממות תמיד. היפוך מדת הרשעים שכ' מקודם בפרוח רשעים כו' פי' שהרשעים אין להם קיום בעצם ואף אם יגבהו כנשר כו' להשמדם עדי עד. ומדת הקב"ה וב"ש אדרבא כל מקום שיש רשימה מהקדושה היא בהתרוממות כמ"ש לעולם ידך בעליונה. וז"ש ואתה מרום לעולם כו'. ואתה. כמ"ש ואתה מחי' את כולם שהתפשטות החיות מהקב"ה וב"ש היא בהתרוממות. [כי אות ו' היא תוספות] אכן התעוררות הקדושה שבאדם הוא כפי מה שנלחם עם היצה"ר. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה כנ"ל כפי מה שלוחם האדם לפרוש מן הערוה אתה מוצא קדושה כמ"ש יגעתי ומצאתי. וכמ"ש ישלח עזרך כו'. ואז מתחזק הארת הנשמה. עזרך הוא העזר המיוחד לך. והוא כח הנשמה שיש לה שורש בשמים:

תרמ"ה

לפ' אחרי קדושים במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' הה"ד עץ חיים היא כו'. וכל המדרש שם מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא המתנת שעה ובניך ממתינין לערלה ג' שנים. הענין הוא כי אלה המצות הם תקונים לחטאו של אדה"ר. ולא בא המד' לדבר ח"ו על מעלת אדה"ר באמרו מי יגלה כו' רק לומר כי בזה מתקנים את החטא. דכתי' ויטע כו' גן כו' וישם שם כו' האדם כו'. א"כ הי' רצון הבורא ית' שהאדם יהי' בג"ע ובוודאי נתקיים רצונו ית'. והגם דכתי' אח"כ ויגרש כו' האדם. היו התיקונים אח"כ מבחוץ ע"י התורה ובהמ"ק. כדכתי' וכי תבואו כו' ונטעתם שיוכלו להתדבק בשורש עץ החיים ע"י התורה ומצות רמז לדבר דכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שנכתב לרבותא לשבח המצות שיכולין עי"ז להתדבק בעץ החיים. כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו כלפי מ"ש פן ישלח ידו כו' וחי לעולם. והתורה היא הגן עדן ועה"ח וע"ז נאמר גן נעול גל נעול. תורה שבכתב ג"ן סדרים דאורייתא ושבע"פ. וכמ"ש לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל לעבדה במ"ע ול"ת רק אז הי' ברוחניות יותר ואח"כ הי' בהתלבשות עוד לבושים. ולכן נתרבו האזהרות ולעולם כן הוא. ולכן יש ג' שנים ערלה עתה. ובאמת כאותו הענין נתקיים בנו אח"כ שנתגרשנו גם מא"י ובהמ"ק. ומ"מ יש לנו לבטוח כי גם מבחוץ נוכל לתקן ולמצוא הארות הראשונות. ולכן ניתוסף עתה סייגים וגדרים יותר. אבל לעולם יש לנו חלק בעה"ח ע"י התורה ומצות הגם שהוא מבחוץ כענין ויגרש את האדם כנ"ל. [עוד יתבאר המד' במ"ש ללומדי' לא נאמר עפמ"ש במ"א שאחר חטא האדם דרשו את דרך עה"ח שד"א קדמה לתורה]:

תרמ"ו

במד' ישלח עזרך מקודש שיש זמנים שמתגלה הקדושה בעולם כגון בשבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שלכך הקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בנ"י קודם המועדות שבהם נמצא הקדושה כו'. ולבאר הענין כי באמת הקדושה נמצאת בלבות בנ"י כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. רק שהבלי עולם מחשיכין ומסתירין הקדושה. ולכן ע"י מס"נ מסירין זה ההסתר של הטבע ומתגלה הקדושה. אכן בשבתות ויו"ט מעצמו מתבטל ההסתר כדאיתא כולהון ערקין. ומתגלה הקדושה. וזה יש לפרש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כי בש"ק יכולין לזכות לקדושה מתוך המנוחה. מה שבימי המעשה צריכין להלחם ביגיעות רבות. ומו"ז ז"ל אמר יום מנוחה וקדושה שעיקר מנוחה ונייחא של בנ"י בהתגלות הקדושה. לכן ש"ק יום מנוחתנו ע"י שנמצא בו הקדושה. ולשון קדושים תהיו יש לפרש מלשון העכבה כמ"ש חז"ל בכ"מ לשון הוי' בהויתן יהיו. והיינו לעכב הקדושה בכל עת שנמצא הארה מעט כמאמר אחזתיו ולא ארפנו כי מקדושת השבת צריכין להמשיך קדושה לכל ימי המעשה. וע"ז מתפללין והנחילנו כו' באהבה כו' ש"ק וינוחו בו כו'. וקשה הלא אומרים וש"ק באהבה וברצון הנחילנו א"כ מה בקשה זו. הגם כי באמת השבת אין לו שיעור כמ"ש במ"א בפי' שבתותי לשון רבים. ולעולם מבקשין לשבת עליון. אך יתכן לפרש שהיא בקשה להתדבק בהארת השבת כי נקרא נחלה שאין לה הפסק ומבקשין שנקבל הארה מקדושת השבת על כל השבוע וינוחו בו. שע"י זו ההארה יהי' לנו מנוח בימי המעשה. כי ש"ק מעצמו הוא יום מנוחה. א"כ בקשת וינוחו בו היא על ימי מלחמה כנ"ל:

במד' העליונים מכתירין להקב"ה בג' קדושות כביכול ניתן לבניו ב' קדושות ע"ש. לבאר הענין כי קדושה פי' ג"כ לשון פרישה והבדלה כדאיתא בת"כ פרושים תהיו כו'. וז"ש במד' מקידוש מעשים וציון מעשים הוא בחי' מל"ת סור מרע ועי"ז בנ"י נפרשים ומובדלין מכל האומות. וציון מעשים הוא עשה טוב. והנה הג' קדושות הם א' שהקב"ה וב"ש נבדל מכל. הגם כי מלא כ"ה כבודו עכ"ז הוא קדוש ונבדל. והב' הוא גוף הקדושה שהוא קדוש בכל מיני קדושות. והג' הוא קדושה שאין כח הנבראים להשיג במציאות קדושה זו. וזה הוא ענין ג' הקדושות. וב' מהם נמצא גם בבנ"י בחי' הבדלה ואבדיל אתכם כו'. שהגם שבנ"י הם בין האומות הם נבדלין בעצם ואין להם התדבקות להם. ובחי' הקדושה עצמה קודש ישראל לה'. נמצא שב' קדושות נתן הקב"ה גם לבנ"י. זולת ענין קדושה הג' שאין השגה בה לנבראים. וכתי' קדושים תהיו לשון הוי' חדשה שבכל עת שאיש ישראל מקדש עצמו מאיר בו כח הנשמה ונעשה כברי' חדשה כדכתי' והתקדשתם והייתם קדושים:

תרמ"ז

בפסוק איש או"א תיראו שבתותי תשמורו. ובפסוק אחר כתיב שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ומסתמא כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה. דיש בחינות עולם שנה נפש. שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה והוא א"י ובהמ"ק בעולם. ויש זמנים מיוחדים לקדושה שבת ומקראי קודש. ויש נפשות מיוחדים. ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה. והכלל בכ"מ שיש התחדשות הארה מלמעלה נק' קדושה. ולכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה לקדש עצמו בשעת תשמיש על ידי שבלידת בנים נמשך נשמה והיא התחדשות מלמעלה לכן נק' קדושה. וכמו כן בש"ק שיורד הנשמה יתירה. וכמו כן בבהמ"ק כשעלו בנ"י לשם חל עליהם הארת הנשמה. ובאמת מהמקדש ומשבת צריכין לירא כמו מאו"א שגם המה נותנים הנשמה כנ"ל. ואדה"ר נברא ממקום בית המקדש כמ"ש חז"ל:

תרמ"ח

ובמד' ואתה מרום לעולם רוממות אתה נוהג בעולמך כו' נתת קדושה לישראל לעולם כו'. פי' כי הקדושה נמצא בפנימיות נפשות בנ"י כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נתקדשו בנ"י ונעשו כלים להיות מיוחדים אליו. ואם כי ע"י החטא נפלו ממדרגה הראשונה היינו שאין הקדושה יכולה להתגלות מפני ליכלוך החטא שנעשה מחיצה מפסקת. אבל כשהסט"א מסתלקת מתגלית הקדושה. וע"ז ניתקן מזמור שיר ליום השבת והוא עדות של השבת שאז שבין בנ"י לבחי' הקדושה ע"י דבשבת סט"א מתעברת וערקת כנ"ל. וז"ש חז"ל פרשה זו נאמרה בהקהל ואמרו ג"כ כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. הכל ענין א' שע"י שבנ"י מתאספין ממילא הם עצמם גדר ערוה כמ"ש שמתי חול גבול לים ובבנ"י כתי' כחול הים שהם המפסיקין בין הקדושה להסט"א. וכן איתא בזוה"ק בתיקונים [*בהקדמה דף י"ב]. ובשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א מתעברת וממילא מתגלה הקדושה. א"כ אות ועדות הוא כי בימי המעשה רק הסט"א מסלקת התגלות הקדושה. וז"ש בפרוח רשעים כו' להשמדם כו' ואחה מרום לעולם כו' אויביך יאבדו יתפרדו כו' אח"כ ותרם כראם קרני כו'. וזה שרמזו בלשון אתה מוצא קדושה פי' שכשיש גדר ערוה נמצאת הקדושה בהתגלות מה שהי' נסתר מקודם. נתת קדושה לישראל לעולם דכתיב קדושים תהיו לשון עתיד שעתידין בנ"י להיות קדושים לפנים ממה"ש כדאיתא בגמ' שיאמרו לפניהם קדוש. ונמצא יש בכח ישראל גם עתה למצוא הקדושה הגנוזה בו. ובמד' ג' קדושות מכתירין להקב"ה ונוטל א' לעצמו וב' לבנ"י ע"ש פי' כי קדושתו ית' בבחי' היה הוה ויהי'. ובהוה ויהי' יש לבנ"י חלק כנ"ל:

במד' ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים. כי כל המצות שורשם ברקיע גבוה מאוד והמעשים שבעוה"ז הם ציונים ורמזים להשרשים. ולכן מבקשים ויהי נועם ה' עלינו להיות התקשרות למצות שלנו בשורש העליון. ולכן תיקנו ברכה עובר לעשייתן ונק' ברכה ממש שעי"ז יש התקשרות וברכה במצוה שלמטה. והעיקר הוא הכוונה. כי לכל הדברים יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. לכן יש ברכה קודם המצוה שהיא בד בור. והעיקר הכוונה. ואח"כ הוסיפו לומר לשם יחוד. אבל זה העיקר במחשבה. רק שלא לשכוח העיקר הזכירו לומר לשם יחוד. וזה אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצות וצונו הוא בפרט המעשה שבעוה"ז כנ"ל:

תרמ"ט

ב"ה מפ' קדושים בקיצור אמרו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל. הרמז שע"י התאחדות בכלל ישראל זוכין לקדושה דכ' ה"א מתהלך בקרב מחניך והוא מחנה ישראל שנבדלת ונפרשת מתערובות אז השכינה ביניהם. ואיתא בש"ק אתאחדת ברזא דאחד וסט"א ערקית. לכן הקדושה מתגלה בשבת קודש. ויש לומר מחניך הוא שבת. וכמו שבמחנה התאספות בנפש. כן בש"ק התאספות בזמן. ובמדרש להצילך להגן עליך להיות צל על ראשך וכ"ה בש"ק פורס סוכת שלומו עלינו. ומ"ד להצילך לרוקן נכסי אומות לך כ"ה בש"ק והאכלתיך נחלת יעקב כו'. ונסמך איש או"א תיראו שבתותי תשמורו לומר שעי"ז זוכין לקדושה. ואיתא כמו דאיכא אבא ואימא לגופא כן לנשמתא. וכמו דבגוף שלשתן שותפין בו. לכן צריכין לירא מאב ואם. והגם כי גם מעשה אב ואם הכל בכח הבורא ית' רק שהם כלים שנגמר הפעולה על ידיהם. כמו כן השבת הוא כלי איך לזכות לנשמה דהוא יומא דנשמתין וע"י הנשמה היורדת בש"ק זוכין לקדושה. והתקדשתם הוא בימי המעשה והייתם קדושים הוא בש"ק שנעשין כמו הוי' חדשה בכח הנשמה כנ"ל:

במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו'. כי הנה אחר החטא של אדה"ר נתערב טו"ר בכל כי בוודאי עה"ח ועה"ד אינם ענינים פרטים רק שנמצא מאלה העצים בכל מקום. והי' הבחירה לבחור בזה או בזה. וכיון שאכל נעשה כל ההנהגה בבחי' עה"ד טוב ורע. וז"ש ואוכל ואמרו במד' ואוכל עוד. והיינו כנ"ל שידע שנעשה כל ההנהגה בתערובת עה"ד. ולכן צריך כל דבר בירור. ולכן ג"ש ערלה לברר הטוב מהפסולת. וכתי' יהי' לכם ערלים. כי ע"י שבנ"י כל הנהגה שלהם צריך להיות דבוק בשורש ובג' שני ערלה השורש נסתם לכן וערלתם ערלתו כנ"ל:

תר"נ

במד' ישלח עזרך מקודש כו'. כל המצות שהקב"ה הנחיל לבנ"י מביאין קדושה להם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל האדם צריך לראות שישאר מהארת הקדושה רשימה וחקיקה בלב ונפש. וכן הוא בקדושת השבת. קודש היא לכם ומקוים בו ישלח עזרך שניתוסף נשמה יתירה באדם. אבל צריך להיות נשאר מזה רשימה לכל ימי המעשה. והמשכה שממשיך האדם מן הקדושה זה נק' ציון מעשים שבידך. וזה עצמו בחי' ג' סעודות בשבת להיות עי"ז דביקות האדם בקדושת השבת. והוא רמז מציון יסעדך שיתן סעד וחיות לכל הימים. ולכן נקרח סעודתא דמהימנותא שיאמין האדם כי השבת שהוא קודש ונבדל מן הזמן אעפ"כ מיני' מתברכין כל הימים. והוא משפיע מזון וחיות לכל ימי המעשה. ומעין זה הוא בכל יום שאין לך אדם שאין לו שעה וכשבא לפעמים איזה הארה קדושה לאדם צריך לראות להיות נשאר מזה רשימה וחקיקה בלב:

במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו' [בני אם תקח כו'] ע"ש. כי התורה היא עצה למצוא דרך החיים. שאחר החטא מעה"ד נתערב טו"ר. וכפי הבירור והבדל טוב מרע זוכין לעץ החיים. והתורה ומצות הם מבררין טוב מרע. לכן צריך להיות ג"ש ערלה. ואח"כ יכול להתגלות הטוב והחיות הפנימיות. ז"ש להוסיף לכם תבואתו הוא תוספות למעלה מדרך הטבע וצימצום. שאחר החטא אין הפנימיות מתגלה קודם שמתקנים התערובות כנ"ל. ופי' עץ חיים כו' למחזיקים בה שכפי רוב האמונה בתורה ומצותי' כך נותנת החיים. וז"ש אשר יעשה כו' וחי בהם. שע"י העשי' ימצא אח"כ החיים כמ"ש בפ' משפטים שזה ענין הקדמת נעשה לנשמע ע"ש. [וז"ש בני אם תקח שלא הכל זוכין ללקח טוב הנ"ל רק בנ"י לכן כתי' כי הוא חייך דייקא]:

תרנ"א

במד' ואתה מרום כו' לעולם ידך בעליונה בין במדת פורעניות כו'. רוממות אתה נוהג בעולמך כו'. כי הנה הקב"ה הוא קדוש ומרומם מכל צבא מעלה. ובחר לו בנ"י להיות נמשכין אחר הנהגה שלו. וכמו שהוא קדוש ונבדל מכולם למעלה. כן צריך להיות הנהגת בנ"י קדוש ונבדל מכל התחתונים. [וע"ז כ' כשושנה בה"ח כו' כתפוח בעצי היער כו']. והנהגתו ית' הוא בדרך נסתר ונעלם כי הקדושה א"י להתגלות בעוה"ז שהוא מרוחק ומגושם. אכן יש זמנים ומקומות מיוחדים שהקדושה נתגלה בעולם. והמאמינים בו ית' צריכין תמיד להיות מוכן לחסות בצלו ואז זוכין להארת הקדושה אפי' בעוה"ז. ולכן הקב"ה צוה לבנ"י להיות קדושים ונבדלין מן העכו"ם יד) וכפי קדושתם כך יוכל להתגלות קדושתו ית' בעולם. וז"ש בת"כ אם אתם קדושים מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ע"ש. פי' כענין שפי' בזוה"ק בפסוק שחת לו לא חייביא עבדי פגימותא כו'. פי' שהתגלות קדושתו ית' בעוה"ז תלוי' בעבודת האדם. ומ"מ חלק ה' עמו ויש להם דבקות בשורשם למעלה בהקב"ה לעולם. אך אם זוכין מתגלה כח השורש גם למטה. וע"ז הוסד כל המזמור ליום השבת. להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. דכ' גולל אור מפני חושך ולכן כשאין הקדושה מאירה בעולם צריכין בנ"י להאמין בו ית' עד כי יבא בקר. וכן הוא בקדושה המתגלה בשבת היא אות ועדות על הקב"ה גם על כל ימי המעשה. ולכן כשבא השבת ומאירה הקדושה טוב להודות כו'. וזה החילוק בין הרשעים וכל השורש שלהם שיש להם קצבה מיוחדת ולכן כשהם יורדין יורדין הם עם השורש. וזהו בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד. וזה אויביך ה' הוא למעלה המקטרגים על בנ"י והם מסטרא דשמאלא. אויביך יאבדו הדבקים בהם מלמטה. כמ"ש בפי' סוס ורוכבו רמה כו' ע"ש. ואתה מרום לעולם. שאפי' בזמן הגלות וחושך הקב"ה למעלה שומר חלקן של בנ"י. ואדרבא חסד הוא שאין האור מתגלה בשעה שהחושך שולט גולל אור מפני חושך. והחושך מתגבר עד תכליתו ואז יאבדו ויתפרדו כו'. ואח"כ ותרם כראם קרני כו'. וכתי' מה רב טובך אשר צפנת כו' שהוא חלק השורש שעליו נאמר יצפון לישרים תושי'. פעלת לחוסים בך הוא כשבנ"י חסין בצלו ונבדלין מן העכו"ם טו) ואז מתגלה הקדושה גם למטה. וז"ש נגד בני אדם ונגד הוא מרחוק תחום שבת כמ"ש חז"ל בפסוק מנגד יחנו ע"ש. וז"ש כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. כי אחר החטא נתערב בכ"מ טו"ר ואין הקדושה יכולה להיות בתמידות. וזהו הרמז ה"א מתהלך בקרב מחניך. כמ"ש במד' בראשית מתהלך לרוח היום מקפץ ועולה כו'. כמו כן מתהלך בקרב מחניך לפעמים עולה ויורד סתים וגליא:

במצות ערלה במד' וכי תבואו כו' הה"ד עץ חיים היא כו' מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון כו' בניך ממתינין לערלה ג' שנים. הענין הוא כי אחר החטא שנתערב טו"ר א"י לזכות לחיים עד שיתוקן מקודם התערובות מעה"ד טו"ר. ואלה הדברים נוהגין בכל הפרטים שיש בכ"ד מעה"ח והדעת וצריכין לברר טוב מרע וזוכין לחיים הגנוז בכ"ד. ואחר החטא נתקללה האדמה אבל בנ"י זכו בכח האבות לתקן א"י להוציאה מקללה לברכה. וכמו שהי' בכלל שיצאה הארץ מת"י כנען להיות ארץ הקדושה כן הוצרך בכל נטיעה להיות סור מרע בשני ערלה ואח"כ קודש הלולים הוא התגלות הקדושה שכ"ד שבקדושה שיוצא לחירות מתערובת הסט"א הוא מלא שירה וזמרה. ולא דבר קטן הוא מ"ש יהי' כל פריו קודש הלולים והוא ע"י סור מרע בשני ערלה ואח"כ זוכין לחיים. ולכן נק' התורה עץ חיים שמלמדת לבנ"י בכח המצות לתקן כל הדברים לזכות לחיי עולם. וז"ש להוסיף לכם תבואתו הוא התחדשות שבא משמים שזה מיוחד רק לבנ"י. כי הנהגת בנ"י היא מהקב"ה בעצמו והיא למעלה מן הטבע. וזה הדרך מתגלה אחר בירור הפסולת כנ"ל. ואיתא בגמ' יומא בפסוק כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים שאינן של חיים רק אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה ע"ש. והוא כנ"ל שבכח איש ישראל להפוך שנותיו להוציאם מקללה לברכה ולזכות לתוספות הבא מלמעלה כנ"ל ונקרא שנות חיים שנשתנה הזמן להיות מתעלה לשורש החיים כנ"ל. וזהו להוסיף לכם. וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום. הוא המשכה משורש עץ החיים שלמעלה מהנהגות הטבע אחר בירור הטוב מרע כנ"ל. וכבר כ' במ"א פי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת ב' פעמים כי הארץ יצא מת"י כנען להיות מתוקן לקבל שפע קדושה ונתהפך אח"כ ונעשה ארץ חדשה לכן נקרא ארץ ישראל. כמו ישראל דקדשינהו לזמנים. כן הם מקדשין המקום. וכמו כן בכל נטיעה נעשה זה התחדשות כנ"ל להוסיף לכם תבואתו:

תרנ"ב

בת"כ ואהבת לרעך כמוך אר"ע זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר ז"ס תולדות אדם כלל גדול ממנו. כי הנה עיקר קיום תורה ומצות בכלל ישראל שע"י הכלל זוכין אל הקדושה כמ"ש ז"ל שפ' קדושים נאמרה בהקהל. ולכן צריכין לעשות כל מצוה בשם כל ישראל לבטל עצמו אל הכלל. ואמר זה כלל גדול מכלל דאיכא קטן. והכלל הקטן הוא להיות כל המצוה נעשה בכלל כל הרמ"ח אברים של האדם שנק' עולם קטן. וכדאיתא ערוכה בכל רמ"ח אברים היא שמורה כנ"ל. וכלל הגדול הוא כלל כל ישראל. והוסיף בן עזאי זה ספר ת"א כלל גדול ממנו שהוא לא זו שצריכין לעשות תו"מ בכלל ישראל כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. אך צריכין ג"כ לכלול עצמו עם כל הדורות. וזה כלל הגדול כל הנשמות כמו שהיו כלולין באדם הראשון שכולן תלוין זה בזה. וצריכין לשמור זה הכלל לעשות כל מצוה בכלל כל ישראל ואז חל עלי' שם שמים כדכתי' אני ה'. ופי' ואהבת לרעך כמוך כי בכל עשי' יש רצון ואהבה לתקן נפשו או כשעושה ביותר לשמו ית' שיזכה לעשות נ"ר לבוראו וכמו כן יאהב לחבירו שבזו המצוה יתמשך קדושה לכל אחינו בנ"י ושיהי' להקב"ה נ"ר מכולנו ואז כח הכלל מסייע לזה:

תרנ"ג

במד' וכי תבואו אה"א ונטעתם כו'. אחרי ה' כו' תלכו כו' לעסוק בנטיעה תחלה כו' ע"ש כל המד'. התורה מלמדת לנו להתדבק לעולם בפנימיות ושורש הדברים. כי הטבע מסתיר הפנימיות. ובוודאי ארץ ישראל אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו יש בה מעין הנובע. וכתי' וכרות עמו הברית לתת כו'. כמו שיש קדושה נסתרת בנפש האדם וע"י הסרת הערלה זוכין להתגלות הפנימיות. כמו כן יש פנימיות לארץ וצריכין מקודם להסיר הערלה. וג' שנים ערלים הוא כעין מילה ופריעה ואטופי דדמא אח"כ פריו קודש הילולים שמתגלה מאור הפנימי אור זרוע לצדיק. וכ"כ ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ נצר מטעי. ודרשו חז"ל כי ערלה במקום שעושה פירות ע"ש. ועוד במדרש שוקיו עמודי שש זה העולם שנברא בששת ימי המעשה מיוסדים על אדני פז זו התורה שבה נברא העולם ע"ש. הרמז כי בששת ימי המעשה מתלבש האור בצימצום הטבע כמ"ש ששת יה"מ יהי' סגור. וזה רמז עמודי שש מלשון שיש שהוא חלק שאין לשלוט בהפנימיות וזהו ענין ההבדלה בין שבת לימי המעשה שהאור מתעלם ומסתתר. והנהגת ימי המעשה שמיוחד לכל הברואים לכן יש בו הבדל כמו נעשה צוארו כעמוד של שיש שלא להתדבק בו. אבל בשבת שנפתח הקדושה וזה מיוחד רק לבנ"י. ומעין זה ברית הלשון והמעור כי בהם נפתח הפנימיות וזה נמסר רק לבנ"י כמ"ש וכרת לו ברית כו'. היינו הפתח שבו עושין פירות. לכן יש בשבת תוספות נשמה יתירה. וכן הוא ענין להוסיף לכם תבואתו אחר וערלתם ערלתו כו'. ובחי' עולם שנה נפש קשורין זה בזה. בארץ קודש הילולים. ובשנה בשבת קודש טוב להודות. בנפש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ואיתא וקדושים בכל יום יהללוך כמ"ש קדוש יושב תהלות ישראל כי ע"י תהלות ישראל מתגלה הקדושה. ובפסוק קדושים תהיו והטעם כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' שחל אלקותו ית' עלינו בדרך הקודש. כדאיתא במדרשים אלקי אני על כל ועליכם ייחדתי שמי ביותר אנכי ה' אלקיך. והקב"ה מנהיג הברואים בכמה מיני הנהגות. ובנ"י מנהיג בדרך הקודש. וכ"כ כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי כו'. ואיתא במד' שהקב"ה נותן לבנ"י ב' קדושות והיא בחי' פנימי ומקיף. ונ' שב' אלו הקדושות מתגלין בש"ק שהוא מיוחד לבנ"י לזכות לקדושה ע"י השבת כמ"ש קודש הוא לכם. ולכן אומרים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו ואח"כ ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. שהם ב' קדושות הנ"ל. ורמז לדבר פ"א כ' איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמורו סמך שמירת שבת לאו"א שהם שותפים בנפש. לומר שיש חלק מקדושת שבת בנפשות בנ"י. ולכן אחז"ל שיעבור שבת על התינוק קודם שנימול. ראי' מזה שחל קדושת שבת על התינוק. ופ"א כתי' שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לומר שחל קדושת שבת בכל מושבות בנ"י כמ"ש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם והיא קדושה עליונה שא"י לקבל בעצמותינו והיא החופפת עלינו כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו. וז"ש הנחילנו לשון נסתר ואח"כ הנחלתנו כנ"ל:

תרנ"ד

במד' ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה כו'. בין כך ובין כך לך ה' אזמרה ה' נתן ולא נמלך בפמליא וה' לקח הוא ובית דינו כו' ע"ש כל המדרש. דידוע דשם הוי' ב"ה למעלה מכל השמות והוא מורה על הויות המציאות שזה קיום הכל. ואח"ז יש כמה בחי' חומריים וצורות פשוטות ומורכבות מד' יסודות כמו שביאר היטב בס' גנת אגוז שער ההוי' ע"ש ותמצא נחת. ובבריאת עולם יש ל"ב אלקים שהוא הנהגות הטבע בל"ב נתיבות. אבל שם הוי' למעלה מזה והוא בחי' השבת ולכן כ' בזוה"ק דכולהו ברכאין בי' תליין ומנא לא חשתכח בי' כו' והוא ממש ענין שם הוי' שהוא המציאות בלי התלבשות וכל המדרגות שלמטה בי' תליין. דאין לך דבר דאין בו כח הוית המציאות אלא שנתוסף עליו חומר או צורה או הרכבה. אבל הוי' היא הוית המציאות בעצמו בלי התלבשות ותוספות. ובנ"י יש להם חלק בזה השם כדכתי' חלק ה' עמו ולכן כתי' קדושים תהיו להיות דבוק בבחי' הוי' למעלה מכל שינוי והתלבשות. והוא בכח המצות כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. ואיתא בזוה"ק מצוה הוא שם הוי' ואותיות י"ה הם בחילוף אותיות מ"צ. ויש לבאר שזה ענין המדרש דתלת קדושות הם ובנ"י יש להם ב' קדושות וקדושה שלישית בראשו של הקב"ה ע"ש. שב' אותיות השם מתפרשין במצוה בלי התלבשות אבל בשם י' ה' א"י להתדבק בלי חילוף אתוון שהוא למעלה מקדושתנו. ומטעם זה יתכן לומר דשם י"ה נהגה באותיותיו. ושם הוי' אין נהגה. משום דבכח אדם לעורר השם ונתפעל ע"י ההגיון לכן אסור להגות באותיותיו רק במקדש אבל שם י"ה אינו מתפעל שהוא למעלה מהשגתנו לכן רשאין להגות אותו באותיותיו. וזה שכ' במד' על שם הוי' לעולם ידך בעליונה שהוא גבוה מכל השמות והוא מתערב בתוך כל השמות כנ"ל. ולכן כ' הודו לה' כי לעולם חסדו. וזה שם הוי' שהוא החסד והרחמים כמ"ש ה' נתן ברחמים. וה' לקח שהוא במדה"ד אעפ"כ משתתף בו כח הוי' כי בכ"מ יש שורש הויות המציאות כמ"ש רק שנתוסף עליו מדרגות ושמות אחרים. ועל זה הוסד כל המזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואתה מרום כו' שבשבת יש גילוי שם הוי' ולכן ניתן רק לבנ"י חלק ה' עמו ושבת סהדותא איקרי וכמו כן בנ"י כ' אתם עדי נאום ה'. פי' כי הכל לכבודו ברא. והבריאה כולה עדות על בחי' אלקים ובריאת העולם. ובנ"י והשבת עדות על בחי' שם הוי' ז"ש נאום ה':

ובמד' ישלח עזרך מקודש כו'. הם ב' קדושות שבראש בנ"י שכ' במדרש והם בחי' ברית הלשון והמעור. הלשון קודש שנמסר רק לבנ"י כמ"ש בהנחל עליון כו' בהפרידו כו'. והוא בחי' דיבור. וברית מילה היא בעשי' רושם ממש בגוף זה מציון יסעדך. וקדושת המחשבה היא למעלה מכל זה. ולכן בזה אין רושם מיוחד בבנ"י. אבל בתיקון בחי' דיבור ומעשה ניתקן ממילא המחשבה. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' עלינו:

בענין ערלה שכ' וערלתם ערלתו. וכתיב לא יאכל. וגם מ"ש אח"כ להוסיף לכם תבואתו. קיצור הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק דאסור לשמש בשני רעבון שלא להוסיף כשסט"א שולטת רק לסתום מבוע ע"ש פ' מקץ. ולפי שאחר החטא נתערב טו"ר ולכן יש מקודם שליטת הסט"א לכן ג' שנים ערלים. וערלתם ערלתו להיות נשאר בסתימתו. כי באכילת בנ"י נפתח המקור והשפע וכפי יניקת הבן מתרבה החלב ז"ש לא יאכל. ערלתו את פריו דעיקר השמירה מסט"א שלא להוסיף. דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין הרי הקב"ה ברא עה"ד ואמר לא תאכל ממנו. ובמד' דא"א למד ערלת הגוף במקום שעושה פירות מערלת אילן. כי באמת זהו הכתנות עור על כל הגוף והי' הקפידה להסיר העור במקום עשיית פירות דוקא. וכמו כן באילן. ואחר הסתלקות הסט"א אז להוסיף לכם דייקא התבואה ולא לסט"א דאסתרס ודו"ק:

תרנ"ה

במד' קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. דכתיב אין קדוש כה' כי אין בלתך כי הקדושה אינו פרישה בלבד אך הש"י הוא מרומם ונבדל מכל נברא כמ"ש ואתה מרום לעולם. פי' הגם שהוא בורא הכל ומחי' הכל אף ע"פ כן הוא מרומם ונבדל וזה עדות על עצם קדושתו כי אין בלתך ואתה מחי' כל ואעפ"כ אין מי ידמה וישוה לו והוא בקדושתו עומד. וזה עדות על עצם קדושתו כענין דאיתא בשם האר"י ז"ל ביציאת מצרים דכתיב אני ולא מלאך כי מרוב טומאת מצרים לא הי' יכול מלאך לכנוס בתוכו והקב"ה לפי עצם קדושתו הוא נבדל ומרומם בכל מקום וזה מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך. וכתיב ואתה ו' מוסיף. לומר שהצדיקים הדבקים בו ית' גם המה מתרוממין וזוכין לבחי' הקדושה. ומעלה זו יש בישראל על המלאכים שהרי בנ"י ירדו למצרים ומ"מ נשארו בקדושה. וזה הרמז שכ' במד' כי למלאכים קדושה א' ולבנ"י שני קדושות. דקדושת המלאך מה שהוא נפרש ונבדל מגשמיות אבל יש עוד קדושה שניתן לישראל שהגם שהם בגשמיות ובלבוש גשמיי אעפ"כ יכולין להישאר בקדושה. וז"ש קדושים תהיו כענין שאמרו בהויתן יהיו שצריך איש ישראל לשמור נקודה הקדושה שבו שלא יתדבק בו פסולת. כענין שכ' לא אשית לנ"ע דבר בליעל עשה סטים שנאתי לא ידבק בי שע"י שאדם שומר עצמו כמ"ש והתקדשתם זוכה לעצם הקדושה שלא יוכל לדבוק פסולת בנפשו. וזהו השבח שמשבחין לבנ"י כשושנה בין החוחים כו'. שאע"פ שהם מעורבים בעוה"ז עכ"ז הם כשושנה אטומה ושומרים הפנימיות קדושה שבתוכם. והנה כתי' קדוש ק' ק' ה' מלא כ"ה כבודו. והם ג' בחי' זו למעלה מזו קדושה אחת כענין שנמצא במלאכים שהם נבדלים מכל גשמיי. וקדוש ב' כענין שנמצא בישראל שאע"פ שמעורבים בגשמיות ובמקום טומאה מ"מ הם נבדלין. אך יש קדוש למעלה מכל זה והיא קדושתו ית"ש שאע"פ שמלא כ"ה כבודו והוא מחי' כל ומהוה כל אעפ"כ בקדושתו עומד מה שאין ב"ו יכול להשיג כמ"ש אין קדוש כה' כי אין בלתך כמ"ש לעיל. וע"ז אמר המד' יכול כמוני שירצה האדם לעשות כל מה שלבו חפץ ויסמוך שישאר בקדושתו. ובאמת זאת הי' הטענה של אותו רשע באומרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. אבל הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו מות תמות כי גלוי וידוע לפניו שלא הי' אדה"ר ראוי עדיין לקדושה עליונה כזו. ולכן בנ"י צריכין לשמור הקדושה כפי מצות התורה שמלמדת לנו במה שיכולין לעשות בקדושה ומה שצריכין להתרחק ממנו. ואחז"ל לעתיד עתידין ישראל שיאמרו לפניהם קדוש כו':

במד' ורש"י למה נסמכה קדושים לעריות לומר כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה כו'. הענין כי בכ"מ שיש קדושה שם סובב הסט"א וצריך להיות שם גדר ערוה וזה אות ברית קודש ששם מקום הערלה. והוא גדר ערוה ושם גנוז עיקר הקדושה. ה"א מתהלך בקרב מחנך הוא שמו שחתם בברית מילה שאות י' נחתם במילה והוא שם שדי ורמז בקרב הוא שד וניתוסף באיש ישראל היוד וע"ז כתי' שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. מקדש י'. זה אות ברית קודש. כדאיתא שיש לכל איש ישראל ב' אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. וצריכין לירא ולשמור אות ברית קודש שחתם בבשרנו:

תרנ"ו

בפרשת ערלה. ובשנה הרביעית כו' קודש הלולים כו' החמישית כו' להוסיף כו' תבואתו. כי ע"י החטא כ' ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה ולכן צריכין להוציא הפרי מכלל ארור לברוך. והוא ע"י ג"ש ערלה שנשתנה בכל שנה עד שיוצא ממנו הפסולת. ואז קודש הלולים. כדאיתא כל הדברים שנתבררו לקדושה והוסר מהם פסולת ותערובת הרע אז הם מלאים שמחה ואומרים שירה. דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי הסט"א היא עצבון. וכל שיש חלק לסט"א אין הברכה שורה כדי שלא יהי' תוספות לסט"א. רק בהסיר העצבון בא הברכה. להוסיף לכם תבואתו דייקא ולא לסט"א. ולכן ג"כ בשבת דסט"א ערקת. אז יש תוספות ברכה ונשמה יתירה:

תרנ"ז

קדושים תהיו ובמדרש מרום לעולם ה' כו' נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהיו. כי קדושים תהיו היא גזירת הכתוב והבטחה כי לעולם נמצא קדושה טמונה בנפשות בנ"י. כמ"ש לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כמ"ש אני ה' לא שניתי כו' בנ"י לא כליתם כי חלק ה' עמו ויש בהם נקודה אלקות שאינו מקבל שינוי ולא יוכל להשתנות. וזה ניתן לישראל באמרו אנכי ה' אלהיך. ובמד' שלש קדושות הם וניתן לבנ"י שתים ע"ש. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וזה הג' קדושות קדושת הקב"ה וקדושת התורה וקדושת בנ"י. והנה קדושת בנ"י הוא המצות כמ"ש קדשנו במצותיו. כי המצות הם עיקר ציור האדם רמ"ח ושס"ה. וע"י קיום כל מצוה ניתקן אותו האבר לקבל הארה וציור אדם אשר ע"ז אמרו אתם קרוים אדם. כי בגוף האדם הוא אדם ובהמה. אבל בנ"י הם כלים ע"י המצות להיות פושטים צורה ולובשים צורה ציור אדם בלי השתתפות חלק הבהמיות. וע"ז אמרו ועשיתם אתם אתם כאילו עשיתם לעצמיכם ע"ש. וכשזוכין לציור הזה הם נר מצוה להתדבק באור תורה כי התורה ממוצע בין קדושת הקב"ה לקדושת בנ"י. כי התורה יש בה חלק הנותן וחלק המקבלים. והמצות הם בעשיות האדם בלבד רק שהם נר וכלי לחול עליהם אור תורה ואז מתדבקין בהקב"ה כנ"ל. זהו והתקדשתם במצות. והייתם קדושים באור תורה כנ"ל:

תרנ"ח

קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א. פי' הקב"ה קדוש ונבדל מכל. ובנ"י שצריכין לקבל את אלקותו ית"ש צריכין להתקדש ע"י המצות להיות כלים נקבל אלקות. ואיתא בפסוק כתפוח בעצי היער מה תפוח אין לו צל כך ברחו האומות מלקבל התורה ע"ש. הענין הוא כי הקב"ה ייחד שמו על בנ"י ביותר שהגם שהוא אלוה כל הברואים אבל הוא ע"י התלבשות וצמצומים וזה נקרא צל. כמו השמש שא"י להסתכל בו בלי אמצעות דברים אחרים. ורק בנ"י ע"י הכנת המצות במעשה ממשיכין אלקותו. והוצרכו בנ"י להקדים נעשה לנשמע. כי הבינו שא"י לשמוע התורה רק בהכנת המעשה וזה נר מצוה ותורה אור שא"י להנות מאור רק ע"י הנר:

ובמד' ישלח עזרך מקודש ע"ש שהעליונים יש להם קדושה א' וישראל ב' קדושות. כי המלאך נקרא עומד. כי הקדושה שבו בלי השתנות. אבל אדם נקרא מהלך כי עיקר הקדושה המוכנת אל האדם הוא בשורש העליון. אכן גם בחלק שלמטה יש בו קדושה מעט שעי"ז יוכל להמשיך עליו שורש הקדושה שלמעלה כמ"ש ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וזהו בחי' נשמה יתירה הנמשכת מלמעלה. וזה עזרך מקודש. ומציון יסעדך היא הרשימה מהקדושה שנמצא בו למטה. לכן כתיב קדושים תהיו לשון עתיד שלעולם צריך האדם להיות מהלך בקדושה מדרגה אחר מדרגה:

תרנ"ט

במד' ג' קדושות הם. וב' קדושות נתן לבנ"י. דיש קדושה בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ובכח התורה ומצות מתקדשין בנ"י בדיבור ומעשה כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וב' קדושות אלו יכול איש ישראל להתקדש בעולם להיות כל דבריו ומעשיו נשמרין בקדושה לשמור הדיבור והמעשה. אבל המחשבה להיות נשמר לעולם בקדושה בלי מחשבה זרה אין באפשרות. ובאמת עשה האלהים כו' האדם ישר. אבל אחר החטא א"א לאדם להתקדש בבחי' מחשבה לכן ניתן לנו ב' קדושות. אך המקדש עצמו כראוי בב' הקדושות מעלין עליו כאילו נתקדש גם קדושה השלישית כיון שברצונו להתקדש ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו ובקדושת הדיבור ומעשה כל שאינו מתקדש בהם נעשה רשימה בפועל בדיבור או במעשה לכן לא סגי ברצון בלבד אבל בבחי' המחשבה תלוי ברצון. ולכן כל שרצונו באמת להתקדש אין האונס פוגם בו. והנה מצוה קדושים תהיו להמשיך הקדושה בכל עובדא כי קדוש אני ה"א א"כ הקדושה נמצאת באיש ישראל אבל צריכין להמשיך הקדושה בכל האברים. ובזוה"ק ה"א מתהלך בקרב מחנך הוא הרמ"ח אברים שבאדם. ומתהלך לשון הוה. כי בכל עת שאדם מוכן להקדושה. נקודה הקדושה שבו מתפשטת. כמו בגשמיות החיות והדם מתפשט בכל אברים וגידין כן בפנימיות. הקדושה מתפשטת בכל אברים כשהם מוכנים לקבל הקדושה:

תר"ס

במד' ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ציון גי' יוסף. רמז לאות ברית קודש כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש. עזרך מקודש היא בחי' התורה והוא קדושת הנשמה. ואות ברית מילה תיקון הגוף. והיא ציון וחותם שכלי זה ראוי להקדושה וזה החותם בגוף איש ישראל שהוא בן עוה"ב. ולכן אמרו כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. ובנ"י ניתן להם המילה שהיא גדר ערוה שיהיו ראוין לקבל הקדושה. ואמרו הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. פי' שיש לו דביקות והתקשרות בקדושה כמו שבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש ויש בהם הבדלה והוא גדר ערוה דסט"א ערקת. ולכן הם מקראי קודש. כמו כן בנפשות ע"י הגדר ערוה הם קרואי קודש כדכתי' תקראו אותם מקראי קודש. מקדש ישראל והזמנים:

תרס"א

בפסוק איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמורו ודרשו חז"ל אם א"ל חלל את השבת אל תשמע לו. ולמה פרט הכתוב מצות שבת בזה. רק הרמז היא כי הקב"ה הקשה כיבוד או"א לכבודו ית"ש מפני שהם שותפין בו. והגם כי כח אב ואם הכל מאתו ית"ש. אבל יצירת הגוף בא באמצעיות אב ואם. אכן הנשמה היא כח אלקי בלי השתתפות. וזה עצמו ענין השבת במעשה בראשית שנברא הבריאה בדרך הטבע וזה ששת ימי המעשה. ואח"כ בשבת ניתן כח אלקות בחי' הנשמה של העולם כמ"ש וינפש. וזה קיום כל מעשה בראשית. וכמו כן באדם הכנת הגוף באמצעיות אב ואם כעין בחי' ימי המעשה ואח"כ שורה עליו הנשמה בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. וצריך האדם להיות זהיר ביותר בחלק הנשמה. זהו ואת שבתותי תשמורו:

במד' לעליונים קדושה א' ולבנ"י ב' קדושות. יש לפרש על קדושת התורה והמצות כי המצות נותנין קדושה לאדם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וזו הקדושה גם למלאכים שהם משרתיו עושי רצונו. אבל קדושת התורה ניתנה לתחתונים ולא לעליונים:

תרס"ב

עוד במד' שהקב"ה נותן לישראל ב' קדושות מג' הקדושות שמכתירין אותו. וכ' מזה במ"א כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובנ"י בכח קדושת אות ברית קודש שהיא במעשה כמ"ש נפשות העושות וע"י שמירה מעריות זוכין לקדושת המעשה. וע"י שמירת ברית הלשון זוכין לקדושת הדיבור. וקדושת המחשבה להיות נשמר מכל הרהור א"א בעוה"ז כמ"ש אין אדם ניצול מזה בכל יום. אך בשבת קודש דיש בו נשמה יתירה. יתירה הוא מה שא"א להשיג בעצמו. לכן הוא מתנה טובה. וכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם. שזו הקדושה המיוחדת אל הקב"ה שאין תחתונים יכולין להשיג. לכן בש"ק צריכין לשמור עצמו מכל הרהור כמ"ש חז"ל שלא תהרהר אחר מלאכה. וע"ז כתי' ישלח עזרך מקודש שהוא בעזר עליון:

עוד במד' קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש כו' קדושתי למעלה מקדושתכם. הפי' דכתי' כי קדוש אני ה"א. פי' כמו שהקב"ה למעלה קדוש ונבדל מכל השרים ומנהיגים. כמו כן בנ"י עם ה' צריכין להיות למטה קדוש ונבדל מכל התחתונים. יכול כמוני שנוכל להיות כ"כ קדוש ונבדל מן העמים כמו שהקב"ה קדוש ונבדל למעלה ת"ל כו' שאין כח בנו להיות נבדל לגמרי מהם. אך בש"ק דכתי' ביני ובין בנ"י אות היא כח השבת מסייע לנו להיות נבדל מהם. וכן איתא האל הקדוש שאין כמוהו המנחיל מנוחה כו' שבש"ק דכתי' אני ה' מקדישכם יכולין להיבדל לגמרי מן העמים כמ"ש המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים:

בפ' כי תבואו כו' ג' שנים יהי' לכם ערלים כו'. כתי' סוד ה' ליראיו. וארץ ישראל אשר נתן הקב"ה לאבותינו יש בה אוצרות גנוזים והקב"ה מסר הסוד ומפתח איך למצוא הפנימיות. וכמו ברית מילה בנפש שכ' במד' ע"ז סוד ה' ליראיו כי אור הגנוז בברית יש עליו ג' קליפות. חותם תוך חותם. ומסר הקב"ה הסוד לא"א ע"ה. וכמו כן בעולם מסר לו סוד א"י שהוא שורש כל העולם. וז"ש יהי' לכם ערלים. לכם בשבילכם. שכל הערלה וקליפות הסוככים על הפנימיות. לבל יגע בה זר. וא"י לעמוד על סוד הארץ רק על ידי המפתח שנתן לנו הקדוש ברוך הוא בתורה וכן כתיב ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ נצר מטעי. שע"י שיש בנפשם אות ברית נמסר להם סוד א"י:

תרס"ג

עוד למדרש קדושים ואתה מרום לעולם רוממות אתה נוהג בעולמך. נתת קדושה לישראל לעולם כו'. וגם מ"ש עוד במד' בפסוק ישלח עזרך מקודש כו'. דבכל אדם נמצא הקדושה בכח הנשמה שבאדם חלק ה' ממעל. אבל האדם צריך להמשיך מקדושת הנשמה אל הגוף ורמ"ח אברים. והוא בכח המצות שהם מול רמ"ח אברים כמו שחיות הנפש מתפשט אל האברים בגשמיות כמו כן בקדושה מקור הקדושה בנשמה. ונמשך אל האברים כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שע"י המצות נמשך החיות אל האברים. וכתי' וחי בהם פי' למעט חיות שמצד הטבע והגשמיות. כמ"ש במ"א דהגם דדרשו חז"ל וחי בהם ולא שימות. מ"מ במ"א אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ופרשנו כי הכל דבר א' כמ"ש וקוי ה' יחליפו כח וכפי מה שממעט אדם כוחות הגוף בעסקו בתורה ומצות נתחדש לו כח אחר בכח התורה והמצות כמ"ש משיבת נפש. והנה כפי מה שנמשך הקדושה והחיות מהנשמה אל הגוף כמו כן מתרבה וניתוסף קדושה וחיות ביותר אל הנשמה מחי החיים. וע"ז כתי' יחליפו כח שכפי התרחבות כח הנשמה בגוף כך מקבלת לעולם כח חדש וז"ש מרום לעולם ה' שיש בכח הנשמה להמשיך חיות דקדושה לעולם יותר ויותר לכן כתי' לעולם קדושים תהיו שאין סוף לקדושה זו. וכמ"ש והתקדשתם היינו המשכת הקדושה מנשמה לגוף. אח"כ והייתם קדושים התחדשות הקדושה מלמעלה וזה עזרך מקודש. ומציון יסעדך הוא הקדושה שלמטה מהנשמה להגוף. ועזרך מקודש הוא מלמעלה. לכן צריך כל אדם לעסוק בתורה ומצות כדי להמשיך קדושה לגוף כמ"ש אשר תמצא ידך לעשות בכוחך פי' בזוה"ק כוחך זו נשמה. וכעין זה הוא בקדושת השבת דכתי' זכור כו' לקדשו שהגם שהשבת הוא קודש כמ"ש ויקדש אותו. אבל כפי שמקבלין בני ישראל קדושת השבת וממשיכין מקדושת השבת קדושה לכל ימי המעשה כמו כן מתרבה יותר קדושת השבת מלמעלה. הנשמה כלי לקבל הקדושה להמשיך ממנו קדושה גם להגוף. והשבת הוא כלי לקבל הקדושה ולהמשיך ממנו קדושה לכל הימים:

ומ"ש במד' קדושה לעולם. היא הקדושה שקיבלו בנ"י במתן תורה כמ"ש ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש. לכן נמצא לעולם הקדושה בישראל מצד התורה כי אין עבירה מכבה תורה. פי' הקדושה שמצד הנשמה. מכבה מצוה היא הקדושה שנמשך אל הגוף זה נכבה ע"י העבירה. אבל התורה לעולם משיבת נפש:

תרס"ד

נאמרה בהקהל. כי עיקר הקדושה בכלל ישראל והם גדר ערוה כשמתיחדין כאחד. וכן הוא בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א ערקית ויורד הקדושה לבנ"י. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מנוחה בחי' שמור גדר ערוה וקדושה בחי' זכור להמשיך קדושת שבת בפה בקידוש היום. וזה שורש כל המצות. שס"ה מל"ת בחי' שמור. ורמ"ח מ"ע בחי' זכור. שע"י גדר ערוה של סור מרע זוכין לקדושה בעשה טוב. וצריכין לעשות המצות לשם כל ישראל וזוכין להקדושה שקדשנו במצותיו שזה הוא לכלל ישראל והם לעולם קדושים. וכמ"ש במ"א פי' הגמ' למדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. כי האדם יש לו השתנות תמיד. אבל כשזוכין להיות בכלל ישראל ע"י מצות ואהבת לרעך כמוך אז מוצא הקדושה לעולם מצד הכלל ועומד על רגל א' תמיד: