רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נג עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף נג עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שהכרשינין יפות לה מן הכל שמעינן מינה משום דמעלי לה הוא ש"מ בעא מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והא ליכא או דילמא לא תדוש בחסימה בעינן והא איכא א"ל מבית אביך אתה למד (ויקרא י) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם בבאכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי שם ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא אלא בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה ת"ר החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו חייב אלא הדש והמנהיג בלבד איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב ור' שמעון בן לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ורבי שמעון בן לקיש אמר פטור עקימת פיו לא הויא מעשה והלכתא כר' יוחנן ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור אמאי הא אינו לוקה ומשלם ואסקה רב פפא משעת משיכה הוא דאיחייב במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר תא שמע דאמר שמואל במנאפים משיראו מנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת אמר רב יהודה מין ומינו מותר להכניס כמבחול בשפופרת ולפריצותא לא חיישינן מאי טעמא בעבידתיה טריד:

מתני' היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו אפילו בכתפיו הרי זה אוכל ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ובחמור כשתהא פורקת:

גמ' אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה פועלים עד שלא הילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין משהילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין יין ועושה בגפן זה אינו אוכל מגפן אחר:

ובחמור כשתהא פורקת:

מהיכא אכלה אימא עד שתהא פורקת תנינא להא דת"ר חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:

מתני' אוכל פועל קישות ואפי' בדינר כותבות ואפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו

נימוקי יוסף

ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים דומיא דחסום פרתי ודוש בה שאומר לו כן קודם דישה כ"כ הרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל הביא ראיה אחרת מדאיצטריך היתירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעובד כוכבים לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בירושלמי בריש מי שהחשיך דאילו מהכא אין נראה לו כל כך ראיה משום שאומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה משא"כ כשאומר לו בחול לעשות מלאכה בשבת:

מבחוץ. קודם שתכנס לדוש:

מבית אביך. כהן היה:

ולהבדיל בין הקדש. בתריה כתיב משמע כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ואי שתי ועייל מ"מ שכור הוא ולא ידע להבדיל:

החוסם את הפרה. ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה:

המזווג. שור וחמור לקרון ובא חברו והנהיג פטור הראשון:

חסמה בקול. כשהיתה שוחה לאכול גער בה:

הנהיגה בקול. בכלאים ואינו אוחז במרדע:

הויא מעשה. כמו מימר שדבורא בעלמא הוא שאומר זו תמורת זו ומיקרי יש בו מעשה משום דאתי מאותו דיבור מעשה שנתפסת הבהמה בקדושה בדיבורו וה"נ בקולו היא נחסמת ובקולו הוא מנהיגה והיא הולכת ולפיכך מיקרי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו וכ"כ הראב"ד ז"ל דהוי מעשה אף ללקות וכן פרש"י ז"ל הכא הוי מעשה שלוקין עליו והלכתא כר' יוחנן וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל:

ד' קבין לפרה וג' לחמור. כך שיערו אכילתה וכתב הרשב"א ז"ל דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא:

והא אין לוקה ומשלם. דהוי להו שתי רשעיות וכתי' (דברים כה) כדי רשעתו רשעה אחת:

דמשעת משיכה. כלומר ואינם שתי רשעיות אלא כשבא חיובם כאחת אבל הנהו אינם באים כאחת:

מין ושאינו מינו. מזכר ונקבה:

מהו להכניסן לדיר. מי הוי כמרביע או לא:

במנאפין. משיראו זה על זה כדרך מנאפין וא"צ לעדים שיראו כמכחול בשפופרת שלא הזקיקם תורה להסתכל כל כך:

כמכחול בשפופרת. עד שיכניס בידיו אבר הזכר בנקבה כדרך בני אדם במין במינו:

מכחול. קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציא מן הכחול במכחול ומעביר על העין:

ואפילו משום פריצותא דשמא יבא לידי הרהור וכדאמרינן (בע"ז דף כ:) לא יסתכל בבהמות ובעופות כשנזקקין זה עם זה [ליכא] משום דהאי בעבידתיה טריד ולא מהרהר ומיהו הא דמתירין מכחול בשפופרת היינו היכא דליכא למיחש לפריצותא דעבדי אבל אם אינם בני תורה או דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי אסור בכלאים אפילו להכניס מין ושאינו מינו לדיר ובמין במינו נמי דוקא הכנסה לדיר הוא דשרי דלא מצי אתי לידי איסורא דאורייתא:

מתני' ואפילו בכתפיו. שאינו מזיז ידיו ורגליו:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר. לית הלכתא כוותיה אלא כת"ק:

אבל מונע וכו'. ואוכל אכילתו מהם:

וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעת גמר מלאכה וכו'. כלומר אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי דלאחר שנגמר מלאכתו לא יאכל לפי שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה וכשמונע עצמו לאכול עד שיגיע למקום היפות נמי לא יאמר כשאגיע לשם אשב לי ואוכל שהרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי מלאכתי דכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה. דרשינן בספרי וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף למלאכה לא יניף חרמש לאכילתו וכתבו האחרונים ז"ל דטעמא דמילתא כדי שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו הנה למדנו שאם עשה כן עבר בלא תעשה:

אבל מפני השבת וכו'. שלא יבטל ממלאכתו ויאכל:

אמרו הפועלים. התקינו שיוכלו הפועלים לאכול בהליכתם אע"פ שאז אינם עסוקים במלאכה דמהלך לאו כעושה מעשה דמי כדאיתא בגמרא ועוד דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר:

מאומן לאומן. משורה לשורה כשגמרו שורה זו והולכים להתחיל במלאכתן בשורות אחרות ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעה"ב בהכי כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו:

כשתהא פורקת. לאו למימרא דבעינן כשהמשוי על גבה לא תאכל דודאי עיקר היתר אכילתה הכי הוי וכדאיתא בגמ' אלא ה"ק עד שתהא פורקת אוכלת ולאחר פריקה לא כדפרישנא גבי שעת גמר מלאכה:

גמ' עד שלא הלכו. דרכם להטיל ענבים על הגת ולדרכם ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בו שתי וערב אין מלאכתם ניכרת אלא בענבים ולפיכך אין שותים יין דה"ל כעושה במין זה ואוכל במין אחר. משהלכו. כבר ניכרת גם ביין ועדיין עושה בענבים הלכך אוכלים ושותין שהרי עושה במינים אלו יחד:

מהיכא אכלה. כל משאה פורקין בבת אחת ואוכלין:

עד שתהא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:

מתני' אפילו בדינר. אפי' בשוה דינר אע"פ ששוה יותר משכרו שהתורה זכהו לאכול שבעו:

רבי אלעזר וכו'. לית הלכתא כוותיה אלא כחכמים דסברי כת"ק לענין שיכול לאכול אפילו יותר משכרו:

אבל מלמדין. נותנים לו עצה:

ויהא סותם וכו'. שימנעו מלשוכרו למלאכתם והכי קיימא לן כחכמים דאילו ת"ק לית ליה מלמדין:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט