רוטנברג על משלי יג ג

רוטנברג על משלי • פרק יג • פסוק 3

הטקסט המקראי

נצר פיו שמר נפשו1], פשק שפתיו מחתה לו1].

[1] לפי פירושי התיבות "נפשו" ו"לו" טעונות הדגשה; לכן הן מובאות כאן במפוזר.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] נצר את[3] פיו, שמר את[3] נפשו כי[4] אדם, אשר[2] פשק את[3] שפתיו, מביא[5] מחתה לנפשו6].

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת מיוחס

[6] לפי כינוי סומך בודד

הפירוש

מי שנוצר את פיו שומר את נפשו שלו שכן מי שמרחיב[6] את שפתיו מביא אסון לנפשו שלו כלומר, מי ששומר את פיו ואינו מדבר לשון הרע, עושה בכך טובה לא רק לאותם אנשים, שאינו מדבר בגנותם, אלא בעיקר לעצמו, שהרי מי שפותח את שפתיו לרווחה, ומדבר כל מה שעולה על רוחו, מביא אסון לעצמו[7].

[6] "פֹשֵׂק" – מרחיב; השוה "ותפשקי את רגליך לכל עבר", יחזקאל טז25.

[7] מוסר השכל: מי ששומר את לשונו ואינו מדבר בגנות אחרים, אל יחזיק טובה לעצמו, מאחר שבעיקר הוא מביא בכך תועלת לעצמו.