לדלג לתוכן

פרדס רמונים ד א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
שער הרביעי הוא שער עצמות וכלים

השער הזה שמו מוכיח עליו, והוא לבאר בענין הספירות אם הם עצמות המאציל או הם כליו ככלים אל האומן. והיא מבוכה רבה נפלה בין המקובלים האחרונים, ר"ל מהמחברים האחרונים, כמו הר' מנחם מראקנטי והרב ר' דוד. ובענין זה יהיה עסקנו בשער זה בע"ה:


פרק ראשון

הכונה בפרק זה להעתיק דעת ר' מנחם מראקנטי בספירות אם הם עצמות או כלים בקצרה כפי האפשר. עם היות שבספר ״טעמי המצות״ האריך בענין הרבה. ואנחנו נקצר בדבריו ונעתיק עיקר ראיותיו ולא כולם כי אינם מהמצטרך אלינו.

וזה לשונו:
אמת שאין עליה גמגום שבבורא יתברך לא יצדק בו לא ריבוי ולא שינוי.

  • א"כ קשה - אם הספירות הוא עצם אלקות איך יוצדק היותם פועלות דין ורחמים וצד ימין וצד שמאל? כי כל זה מורה שנוי.
  • שנית, כי בבורא יתברך לא יצדק הגבול וזה אמת שאין בה ספק - א"כ איך בספר היכלות אמרו גבול בבורא יתברך באמרם מימינו עד שמאלו ששה עשר רבבות פרסאות, שיעור קומתו רל"ו אלפים רבבות פרסאות? כל זה ודאי יורה גבול ולא יוצדק.
  • ועוד כי בבורא לא יוצדק מנין וא"כ איך אנו אומרים עשר?
  • ועוד כי מה שאינו גוף לא יתחלק, וא"כ איך אנו אומרים זה דין וזה רחמים וזה מכריע ביניהם וכו' - כי כל זה יורה גשמות?!


דע כי באמת הבורא יתברך אין לו שום שנוי ולא יצדק בו דבר ממשיגי הגשמות ח"ו. וכל מה שמדדו בס' מרכבה לא אמרו בבורא ממש אלא בספירות.

וא"ת, והרי ידוע כי כח המאציל בנאצל וא"כ מן הטעם אשר לא יצדק במאציל לא יצדק ג"כ בנאצל, וא"כ איך אנו אומרין כי הם בספירות?
יש לומר דע כי מה שנדבר בספירות אין אנו אומרים בבורא, אלא הספירות הם כמו כלי האומן שפועל בהם פעולתו להבדיל כמה פעמים. והספי' הם שוים לכל דבר ותמורתו. ולקרב הדבר אל השכל דמו החכמים אותה אל רצון הנפש שהוא שוה לכל החפצים ולכל המחשבות המתפשטות ממנו ואע"פ שהם רבים אין עקרם אלא א' והנפש אינה משתנית, אלא השנוי הוא בגוף שמוציא לפועל מחשבת הנפש וע"כ יל"ל יש לנו לומר(?) כי הם דברים שוים לכל דבר ותמורתו. שאם לא נאמר כן לא היה בהם כח לכל דבר. ועל כן דמו אותם לרצון הנפש וכמו שהנשמה מתלבשת מן הגוף כן הבורא ית' מאורו הגדול התנוצצו הכלים האלה וקראו אותם החכמים ספירות. והתפשטות הסבה הראשונה בכלים האלה נקרא אצילות.
עכ"ל והביא מאמר ראיה לדבריו ולפי שאינו מן הענין לא העתקנוהו.


ונחזור לדבריו:
ואין הספירות מגבילות אותו אלא הן מקבלות ממנו השפע תחלה יותר מכל שאר הנבראים, וחלילה שיהיה בהם גוף וגשמות אלא הם מיני אורה. כמו האור היוצא מן העין שאין מושג ונתפס כי אינו כלום, אלא הדבר המושג אחרי האור נתפס בציור מחשבות הלב ומצויירת הצורה ההוא בכח המדה.


והנני מוסיף לך בראיות הרבה מדברי רז"ל כי כל מה שדברו בספירות אינו ראוי לאמרו בו יתברך. ומצאתי בזוהר המופלא (נשא דף קלז ע״ב) (ח"ג קלז, ב) וז"ל:
"הכי תאנא לא דיין לרשעים שאין מהפכין מדת הדין למדת רחמים אלא שהן מהפכין מדת רחמים למדת הדין. והיאך מהפכין והכתיב אני ה' לא שניתי. אלא בכל זמנא דעתיקא דעתיקין רישא חוורא אתגליא רעוא דרעווין אתגלייא רחמין רברבין אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגליא כל דינין דזעיר אנפין זמינין. וכביכול רחמי עביד דינא ההוא עתיקא דכלא. דתניא, כד אתגליא עתיקא דעתיקין רעוא דרעוין כולהו בוציני דאקרון בשמא דא נהירין, ורחמי אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגליא טמירא דטמירין, ולא נהירין אלין בוציני, מתערין דינין ואתעביד דינא. מאן גרים להאי דינא, רעוא דרעוין דלא אתגליא, ובג"כ מהפכי חייביא רחמי לדינא", עכ"ל הזהר.


ואל תעשה עצמך כמתנמנם בקראך זה כ"א תדקדק במאמר תמצא שהוא מוכיח כי אין הספירות עצמות הבורא ממש, שאל"כ מאי תירץ "אלא בכל זמנא דעתיקא דעתיקין וכו'" - כיון שלסוף אמר "ובשעתא דלא אתגליא"? אלא נראה כי הדין הוא בהסתר פניו יתברך מספירה ואז "והיה לאכול" מעצמו. משל למלך שצוה לאחד מעבדיו כשתראה איש מהיר במלאכתו העניק תעניק לו מגרנך ומיקבך. ולאחר צוה כשתראה איש עצל הכה אותו. והנה המלך אינו מריע ואינו מטיב לאחד מהם אלא הכל במצותו. כך הוא ית' משפיע אל המדות לפעול פעולות והוא אינו משנה את פעולתיו.


עוד בזהר (שם דף קלו.) (ח"ג קלו, א) ז"ל:

"בחלליה דגלגלתא תלת חללין אשתכחו דשריא בהו מוחא, וקרומא דקיק דחפיא עלייהו. אבל לא קרומא קשישא סתימאה כעתיק יומין. ובג"ד האי מוחא אתפשט ונפיק לל"ב שבילין. הה"ד ונהר יוצא מעדן. "
"ותנא, בתלת חללין דגולגלתא מוחא שריא, מחללא חד מתבקע ומתפשט חד מבועא לד' סטרין, ונפיק מההוא מוחא דשריא בהאי חללא ל"ב שבילן רוחין דחכמתא."
"מחללא תניינא מתבקע ומתפשט חד מבועא אחרא ומתפתחין חמשין תרעין. מאלין חמשין תרעין אתאחדין חמשין יומין דאורייתא ונ' שנין דיובלא. נ' אלף דרין דזמין קב"ה לאתביה ליה רוחא ולשרייא ביה."
"מחללא תליתאה נפקין אלף אלפין אדרין ואכסדרין דדעתא שריא עלייהו ודרי בהו. והאי חללא שרי מדוריה בין האי חללא להאי חללא. ומתמליא מתרין סיטרין כל אינון אדרין, הה"ד ובדעת חדרים ימלאו."
"ואלין תלת חללין מתפשטין בכל גופא להאי סטרא ולהאי סטרא. ובאינון אחיד כל גופא ואחיד בהו גופא מכל סטרוי ובכל גופא אתפשטן ואשתכחן וכו'".
עד "ובהאי תליין ימינא ושמאלא נהורא וחשוכא רחמי ודינא. וכל ימינא ושמאלא בהאי תליא ולא בעתיקא"

עכ"ל. וראינו לקצרו ושלא להעתיק פירוש ר' מנחם ז"ל עליו כי לא העמיק בו כלל אלא שטחיות המאמר ושאר המאמר אינו מעלה ולא מוריד.


ונחזור לדבריו:
תתבונן מאוד על דבר זה והשיבהו במחשבתך ותראה שסילק התוארים ממנו יתברך שאמר "בהאי תלייא ולא בעתיקא", כי הבורא ית' אין לומר עליו לא אור ולא חשך ולא אחד מן ההפכים שלא יוחסו אלא במדות. ואם נאמר שהמדות עצם האלהות - איך אמר "ולא בעתיקא"? הנה שיש לנו בדבר הזה ב' ראיות.


עוד ראייה ג' בספר הזוהר (במדבר דף קכ) (ח"ג קכ, א) בלשון זה:
"ר' אלעזר שאיל לר' שמעון אבוי אמר ליה סימנא לזווגא דיחודא מניין. א"ל ברי אע"ג דאוקימנא מלין לכל סטר וסטר, ואתבדרו הכא מלה והכא מלה, סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן בא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית וכו'".


וצריכין אנו לבאר השאלה והתשובה. ובזה יתבאר כוונתנו בעה"ו.
סימנא לזווגא - פי' האיך ישפיע האדם לראש צדיק ואיזו מדה מקבלת קודם חברתה. היאך הוא סדר היחוד. והשיב ר"ש כי צריך האדם ליחד קודם מזרח שהוא ת"ת, בדרום שהוא חסד. כי הוא מדת רחמים אבל לא כ"כ כמו החסד, בעבור שמדת הדין נשפעת שם שהיא צפון שנאמר (ירמיה א, יד) "מצפון תפתח הרעה", ואח"כ צריך ג"כ מזרח בצפון כי היא מקבלת משניהם. אח"כ צריך להדביק אשה בבעלה דרך מדת הדין, שהיא מקבלת קודם מצפון דרך מזרח, ואח"כ צריך ליחד אותה בדרום דרך מדת הרחמים כדי שלא תפרד מן המים העליונים ותהיה מדת הדין הקשה.

ובעבור כי השכינה מקבלת באחרונה ע"כ אמרו כי השכינה במערב - ר"ל כי שם מתערב השפע והברכה מדת הדין והרחמים ואז נמצאו הברכות למעלה ולמטה.

ומצאתי סמך לזה הסדר בענין היחוד הכתוב (שיר ד, טז) "עורי צפון ובואי תימן וכו'," ותראה האיך פי' כאן כי הגן שהוא נמשל לשכינה מקבל קודם מן הצפון ואח"כ מדרום שנא' עורי צפון ובואי תימן, ו"הפיחי גני" - ר"ל להמשיך הברכה אל הגן היבש ולהשקות אותו מימי התשובה והרחמים. וכל ההשפעה וההמשכה הזאת כולה באה מאת הבורא ית' בהתפשטות עלת העלות במדות שקורא היחוד. והוא האצילות כאשר פירשתי למעלה.

ובעבור תהיה בקי בפאות אמר "נקט סימנא וכו'". ונ"ל כי מכאן נוכל לומר כי הקצוות אינם דבוקות בו ית' כי א"כ לא היו צריכין ההשפעה והברכה אם הוא ית' והספירות הם עצם א' כמו שבארנו למעלה. ולפי שאין הנאצל נפרד מן המאציל יש לנו לומר כי לא מן הבורא אמרו שאין בו לא חיבור ולא פירוד אלא במדות.


עוד הביא ר' מנחם ראיות מתפלת רבי נחוניא ולפי שאינם ראיות כ"כ לא כתבתים, וכן מספר הבהיר.


והנה השלמנו מה שהיה בדעתנו להעתיק מדברי ר' מנחם וכן העתיק דבריו בארוכה ר' יהודא חייט בספרו מנחת יהודה, והוסיף עליו קצת מזעיר לא כביר. ואמר אעפ"י שהלכה כדברי ר"מ עכ"ז מה שהכריח מענין הפרסאות שנאמר בספר מרכבה אין הכונה פרסאות ממש בענין כמותי ח"ו אלא הלשון נגזר מלשון (דניאל ה, כח) "פריסת מלכותך". והכונה ניצוצות מתפשטות ממנו לכל צד.

ותפס ר' יהודה על ר' מנחם על פי' מאמר היחוד ג"כ על מה שכתב בדמיון האור היוצא וכו' והמשיל ר' יהודה משל אחר ואמר כדמיון ניצוץ האור השמש ואורו אשר אינו עצמות השמש אלא סגולה בו כך האצילות סגולה במאציל ואינו עצמות המאציל.


ע"כ הגיעו דברי האומר שהספירות הם כלים בקיצור: