לדלג לתוכן

פני יהושע/ראש השנה/פרק ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אם אינן מכירין פרק שני

במשנה אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו וכתבו התוס' ואותו אחר נמי מחלל עליו שבת. ונראה שהוצרכו לזה משום דקשיא להו לישנא דמתני' דאיפכא הו"ל למיתני בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם משקלקלו אין מקבלין אלא מן המכירין ואם אין מכירין משלחין עמו אחר להעידו והכי מקשינן בירושלמי ונהי דמשני התם דסיפא טעמא דריש' מפרש אפ"ה נראה שזה דוחק ועוד דיותר מזה קשיא לי אמאי תני כלל האי בבא דרישא דמהא דקתני אין מקבלין אלא מן המכירין ממילא שמעינן דאם אין מכירין צריך לשלוח עדים המכירים והא דלא מקשו הכי בירושלמי י"ל דהירושלמי לשיטתו תיכף אהאי דיוקא מקשה וכי עד אחד נאמן ומסיק דאין ה"נ דנאמן וא"כ שפיר איצטריך בבא דרישא לאשמעינן הא מילתא גופא דסגי בחד ומאי אחר חד משא"כ בסוגיא דתלמודא דידן דמסקינן בסמוך דבעינן תרי ואחר היינו זוג אחר א"כ ודאי קשה מאי קמ"ל בהאי בבא דרישא לכך הוצרכו לפרש דרישא דמתני' לענין חילול שבת איירי דאמתני' דלעיל סוף פרקין קאי והיא גופא איצטריך לאשמעינן דמחללין שבת וא"ש נמי הא דקתני למתני' בזה הסדר כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם משקלקלו הבייתוסים כו' ומשמע בכולה תלמודא דהקלקול הוא שרצו הבייתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה התחלת ימי עומר ממחרת שבת בראשית כמו שפירש רש"י לקמן בשמעתין ואע"ג דלפ"ז לא שייך האי תקנה דמכירין אלא בראש חודש ניסן אפ"ה גזרו בכולהו חדשים כדמשמע פשטא דמתני' ואי תקשי לפמ"ש התוספת בסמוך דעיקר מתניתין לענין חילול שבת איירי כדפרישית א"כ אמאי מחללין שבת בשאר חדשים אפילו בזמן הבית לשלוח אחר להכירו כיון דלא שייך בהו קלקול כלל מ"מ איכא למימר דמאחר שתקנו שלא יקבלו עדות אלא מהמכירין א"כ אם לא יכירו ידחה החדש מזמן קביעתו ממילא א"כ החילול צורך הקביעות הוא ולא מפני חשש הקלקול ועיין מה שאכתוב בזה בסוף הסוגיא. אבל אכתי קשיא לי אפילו בניסן גופא למה קלקלו הבייתוסים דאי למ"ד לעיל בפ"ק דף כ' דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר פשיטא דלא שייך צד קלקול ואי למ"ד זמנין מלא זמנין חסר הא אקשינן לעיל ניעבריה האידנא ונקדשיה למחר כי היכי דלא נחלל שבת ומתרצין דאיקלע יום שלשים ואחד בשבת ומחללים משום דמצוה לקדש על הראייה נמצא סוף סוף לעולם כי מקלע שלשים דאדר בשבת דחינן ליה ומה יכולים הבייתוסים לקלקל הא דחינן ליה ואי איקלע ל"א בשבת אין צורך לקלקל ויש ליישב דנהי דלעיל בלישנא בתרא דאיכא דאמרי מעיקרא הוי סבר דאיירי בהכי והוי בעי לאתויי סייעתא דלעולם חסר מ"מ לבתר דמותיב רב כהנא ומסיק בתיובתא דמתני' לאו משום מצוה לקדש ע"פ הראיה איירי א"כ ע"כ דתו לא מתוקמא דאיקלע שלשים ואחד בשבת אלא דמיקלע יום שלשים בשבת ואפ"ה סבר דלא אמרינן נעבריה האידנא ונקדשיה למחר כן נ"ל:


בגמרא וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועידיו עמו. וקשיא לי מאי קושיא דלמא לעולם בחול בעינן תרי דאע"ג דעד א' נאמן באיסורין ואפילו בעדות החודש הוי סגי בחד מה"ט גופא אי לאו דרחמנא קריה משפט אפ"ה מדרבנן מיהא בעינן תרי אפילו לענין מכירין משום גזירה דעדות החודש גופא דלא למיטעי לאכשורי בחד או משום אימר שרצו להחמיר או משום דאיכא חשש שמא שכרוהו בעינן תרי דחד חשוד לשקר בשביל השכירות כמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין עד א' באשה שמת בעלה דהיכא דאיכא למיחש שמא שכרתו כגון בקטטה לא מהימן מה"ט והא דתנן במתני' דסגי בחד היינו בשבת דמשום חילול שבת שלא לצורך אוקמא אדינא דעד א' נאמן באיסורין כ"ש הכא שאינו אלא חששא בעלמא ולכאורה שזו הסברא מוכרחת דאלת"ה תיקשי ברייתות אהדדי ההיא דהכא אברייתא דרבי נהוראי למאי דס"ד ר' נהוראי יחידי הוה ונראה ליישב דנהי דהמקשה הוה ידע שפיר דיש לחלק בין חילול שבת אפ"ה מקשה שפיר משום דמשמע ליה דמתני' נמי ע"כ איירי בחול דבשבת ליכא לאוקמי דא"כ לא שייך קלקול הצדוקים כמו שהקשיתי בסמוך ואע"ג שכבר תירצתי לפי המסקנא דרב כהנא מ"מ איכא למימר דהמקשה דהכא הוי סבר כסברת האיכא דאמרי לעיל דמייתי סייעתא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר וא"כ ע"כ מתוקמא מתני' דהכא שהקלקול אינו בחודש ניסן אלא בחודש אדר שלא נראית הלבנה ביום שלשים שחל בערב שבת וא"כ היה צריך להתעבר ולחול בשבת וא"כ היה ר"ח ניסן באחד בשבת לכך קלקלו הצדוקים ושכרו עידי שקר בשלשים לשבט לומר שראו הלבנה ויוקבע ר"ח אדר בע"ש וממילא ע"כ יוקבע ר"ח ניסן בשבת כיון דלעולם חסר וכן מצאתי בירושלמי שהקלקול היה מאדר אע"ג דבענין אחר איירי התם מ"מ ממילא רווחא שמעתתא דלפ"ז ע"כ בחל בחול איירי מתני' ומקשי שפיר ואי תיקשי מאי ס"ד דאיירי בחול א"כ רישא דמתני' מאי קמ"ל כמו שהקשיתי במשנתינו הא ליתא דלמאי דס"ד דהאי אחר היינו חד א"כ הא גופא קמ"ל דסגי בחד וע"ז משני הש"ס דלעולם אחר היינו זוג אחר וא"כ ע"כ מתני' איירי בשבת דאל"כ מאי קמ"ל ואפ"ה משכחת קלקול בשבת כמסקנת רב כהנא לעיל דלא אמרי' נעבריה האידנא ונקדשיה למחר נמצא דלפ"ז דמיתוקמא ליה מתני' בשבת תו לא הוי צריך לאוקמא מתני' זוג אחר אלא בחד לחלק בין חול לשבת אע"כ דהתרצן לא משמע ליה לחלק בין שבת לחול וסובר דאפילו בשבת בעי' שנים אם כן מקשה הש"ס שפיר וחד מי מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי כו' דבשלמא ברייתות אהדדי לא קשיא דחדא בשבת וחדא בחול אלא לסברת המתרץ דע"כ לא משמע ליה לחלק מקשה שפיר ודו"ק:

בתוס' בד"ה וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל כו' כדתנן בפ"ק כו' עכ"ל. ולכאורה יש לחלק דשאני הכא דאי חד לא מהימן איכא כמה ספיקי דלמאי דס"ד עכשיו דאחר היינו חד א"כ אותו נמי חד וע"כ היינו דאף על גב דליכא השתא אלא חד סהדא ואין מכירין אותו אפ"ה מחללין ושולחין אחר להעיד על זה וא"כ שמא לא ימצא עוד עד שני להעיד על החודש ואת"ל שימצא עד שני על החודש שמא לא יכירו את השני ואת"ל שיכירו אותו שמא לא ימצא עד שני שיכיר זה העד בעצמו שרוצה להעיד עכשיו ומש"ה הוי פשיטא ליה דאי חד לא מהימן לא הוי מחללינן משא"כ מתני' דאב ובנו י"ל דאיירי קודם שקלקלו הבייתוסים שהיו מקבלין מכל אדם וליכא אלא חד ספיקא אלא דבלא"ה מתרצין התוספת שפיר מיהו לקמן אבאר מאי דקשיא לי על תירוץ התוספת ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אלא מאי כו' תימא מאי קאמר אני יכול לומר א' מאותו הזוג עכ"ל לכאורה טפי הוה מצי לאקשויי דלרבותא קתני אותו דאע"ג דליכא אלא חד שמעיד על החודש ואין מכירין אותו אפ"ה משלחין אחר להעידו ומחללין שבת אע"ג דאיכא ספיקי טובא שמא לא ימצא כלל עד שני שיעיד על החודש ואת"ל שימצא שמא לא יכירוהו מיהו אפשר שזה באמת ג"כ בכלל קושיית התוס' דאני יכול לומר א' מאותו הזוג היינו מהזוג שצריכין להעיד על החדש בין שהשני כאן או שאיננו כאן אלא שמא יצטרף ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב קושיית התוס' ואם נפרש קושיית המקשה לעיל מעיקרא וחד מי מהימן דהיינו לענין חילול שבת כדהוה משמע להו להתוספת מעיקרא בדיבור הקודם וכמו שכתבתי בסמוך וא"כ משני רב פפא שפיר מאי אחר זוג אחר דאלת"ה מאי אותו וחד מי מהימן ותו ליכא למימר דאותו היינו א' מאותו הזוג ובענין שאין כאן עד שני כלל ואפ"ה מחללין שבת אע"ג דאיכא תרי ספיקי וא"כ תו לא תיקשי לך נמי אח"כ וחד מי מהימן לחלל שבת דודאי מחללין כקושיית התוס' לעיל דמה לי תרי ספיקי ומה לי תלתא ספיקי ומה"ט לא מצית לפרש ג"כ אותו אחד מאותו הזוג בענין שיש כאן שני עדים ומכירין את האחד ואין מכירין את השני דלכאורה מסברא בכה"ג אין צורך לחלל שבת כדי שיכיר שני עדי החודש דבהכרת אחד מהם סגי דתו ליכא למיחש שהבייתוסים שכרו זה שאין אנו מכירין שיעיד שקר דהא השני שאנו מכירין לא חשיד להעיד שקר. ועוד דאי חיישינן ששכרו ג"כ את זה מה צורך להם לשכור זה שאין אנו מכירין כיון שיש כאן אחד המעיד על החודש שאנו מכירין ויש כאן עוד אחד שמעיד על זה העד השני והרי לפניך שזה העד שאומר שמכירו ודאי קושטא קאמר דאם שכרו להעיד שקר יותר היה להם לשכרו שיעיד על החודש ולא יצטרכו כלל לזה שאין מכירין ומאי קשיא לך וחד מי מהימן והא דקתני מעשה שבא הוא ועדיו עמו היינו שאין מכירין את השני עדיין ואי אמרת דאכתי צריך להכיר שניהם כדי שלא תחלק בעדות א"כ מאי קשיא לך וחד מי מהימן מברייתא ותיפוק ליה דממתני' גופא מוכח דאחר זוג אחר דוקא דחד ודאי לא מהימן גופא שלא תחלק בעדות דאע"ג דעד אחד נאמן באיסורין אפ"ה לא רצו לחלק כדאשכחן בדוכתי טובא ודוק היטב:

בגמ' וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמאי קושיא דנהי דחד לא מהימן אפ"ה הלך רבי נהוראי יחידי דשמא יצטרף אחר עמו דבכה"ג נמי מחללין שבת כמו שהקשו בתוספת ד"ה וחד מי מהימן ומאי איצטריך נמי למימר בגמרא דסהדי אחרינא הוי בהדיה או באושא תיפוק ליה דאפילו מספק שמא ימצא סהדא אחרינא נמי אתי שפיר דהלך רבי נהוראי יחידי בשבת מיהו לפי מה שכתבתי לעיל לפרש כל הסוגיא כדהוה משמע להו להתוס' מעיקרא דהא דמקשה וחד מי מהימן היינו דאין לו לחלל שבת אם לא כשיש בודאי אחר עמו וכמו שחלקתי דלא דמי להאי דאב ובנו א"כ א"ש דמקשה הכא וחד לא מהימן לענין חילול שבת גופא מדר' נהוראי ומשני דהוה סהדא אחרינא דוקא כן נ"ל ברור ולא מצאתי מקום ליישב הסוגיא לפי שיטת התוס' דלעיל וצ"ע ודו"ק:

בגמ' והא דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר' נהוראי עיין בפרש"י. ולולי פירושו היה נ"ל לפרש בפשיטות כיון דמדינא סגי בחד המכירו דעד א' נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא דכאן החמירו משום חששא דשמא שכרוהו הבייתוסים וא"כ שפיר יש לחוש לכבודו של ר' נהוראי שהצריכו עוד אחר עמו ולא האמינוהו ביחידי ובאמת שחכמים לא חלקו מדתם בכך כדפרישית כן נ"ל נכון לולי שרש"י לא פי' כן ודו"ק:

בתוס' ד"ה סהדא אחרינא הוה כו' וכן פרש"י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אהאי פירושא בתרא ולא לפי' קמא ע"ש והקשה עוד דא"כ לפירוש בתרא דמקשה אתרי שינויא לא משני מידי אשינויא קמא ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר דלפי' בתרא לא מקשה כלל מידי מאי למימרא דהא ודאי טובא אשמעינן דאע"ג שאינו מעיד על החודש אלא אהכרת העד דליכא אלא חששא בעלמא אפ"ה מחללין וכמו שכתב המהרש"א ז"ל בעצמו בפי' הראשון ואפילו את"ל דהאי דינא דמחללין נמי אהכרת העד שמעינן לה שפיר ממתני' כדפרישית אפ"ה לא שייך להקשות אברייתא מאי למימרא דבכמה דוכתי אשמעינן בברייתא מאי דאיתמר במתני' וכ"ש הכא דמעשה קמ"ל ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמקשה שפיר מאי למימרא דליכא למימר דאשמעי' לענין חילול שבת א"כ לא הוה ליה למיתני בהאי לישנא שהלך יחידי דאיכא למיטעי דאפילו בדליכא השתא סהדא אחרינא נמי מחלל העד המכיר יחידי ולקושטא דמילתא ליתא אע"כ דלא נחית להכי לענין חילול שבת דבלא"ה פשיטא ליה דשני' המכירין מחללין ויחיד אין מחלל א"כ מקשה שפיר מאי למימרא ומשני דודאי פשיטא ליה אלא דאכתי קמ"ל דאפילו בכה"ג דאיכא ספיקא שמא לא ימצא העד בביתו כפירש"י אפ"ה מחללין וללישנא קמא נמי יש לפרש דקמ"ל אע"ג שלא היו מכירין אלא אחד מעידי החודש כדקתני להעיד עליו אפ"ה מחללין כיון דליכא אלא חד ספיקא שמא ימצא עד שני על החודש ומעתה אפילו לשינוי' דרב אשי נמי אתי שפיר ואין צורך לפרש כפרש"י. אלא דאכתי לא אתי שפיר למאי דפרישית דהתוספת לא נחתו להכי כמבואר א"כ צריך אני לפ' לשיטתם בענין אחר ויתיישב ג"כ לפרש"י דודאי לא קאי א"ה אלא לשינויא דרב אשי. דלכאורה ליכא בין שינויא קמא ובין שינויא דרב אשי לא מידי לענין דינא אלא בלישנא דברייתא הוא דפליגי דלשינויא קמא משמע ליה לישנא דברייתא שהלך אצל העד להעיד עליו דכולא מילתא אעדות החדש קאי ומפרש ע"כ דסהדא אחרינא הוי בהדיה ומפרש בדוחק דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר"נ אבל לרב אשי משמע ליה לפרש דלא חשיב מפני כבודו של ר"נ וניחא ליה לפרש אצל העד להעיד עליו לצדדין שהלך אצל העד היינו עד שני המכיר שהיה באושא ולהעיד עליו היינו אעדות החדש ולכאורה הא דמשמע ליה הכי לרב אשי היינו משום דבלאו הכי אצל העד לשון מיותר ואהא מקשה שפיר מאי למימרא בהא שהלך אצל העד הו"ל למיתני סתמא ומשני שפיר קמ"ל דמספיקא כו' והיינו כפרש"י שמא לא ימצא בביתו אפ"ה מחללין כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה להטעות את חכמים כו' כך פי' בקונטרס וא"ת ומאי מרוויחים כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דוחק ולולי פירושם היה נ"ל להיפוך דהצדוקים לא דרשי כלל אתם אפילו שוגגין ולא דרשי נמי כזה ראה וקדש דתליא דוקא בראייה אלא משמע להו דקביעות החדשים היינו לפי המולד כ"ט י"ב תשצ"ג שהלבנה מתחדשת וא"כ מצי למימר דלפי חשבון זה היה עצרת לאחר שבת ולפי שחכמים אין קובעין אלא ע"פ הראיה שכרו אדם אחד להטעות חכמים דלפי דעתם עשו פסח ועצרת וכל המועדים בזמנם והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דלאו דוקא בכה"ג חשידי לקלקל ניסן דוקא אלא אפילו בשאר חדשים חשידי לקלקל כדי שיוקבע ביום המולד והא דמשמע בתוספת ובירושלמי שהקלקול היה לענין עצרת כפרש"י היינו דתחלת קלקולם הכי הוה עובדא ומדאיגלי מעשייהו דחשידי לשכור עידי שקר חששו ג"כ בשאר חדשים ואפי' שלא בזמן הבית כדמשמע ממעשה דרבי נהוראי דהיינו ר"מ ולאחר חורבן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא למימרא דאחסר עבדינן אמלא לא עבדינן מאי טעמא. משמע דסברת המקשה דלעביד אתרווייהו. ויש לדקדק מהיכי תיתי נעביד טירחא שלא לצורך כיון דסגי בחד. ונראח דאי הוה עבדינן אתרווייהו טפי עדיף דלא הוי שייך קלקול הכותים שעיקר קלקולם היה להטעות את בני הגולה שיעשו שלא כדין או משום דאינהו נמי אחזקו בקביעות חדשים ומועדים אלא דלא דרשי כזה ראה וקדש והיו קובעין ביום המולד ורצו שאנשי הגולה יעשו כמותן ולעולם היו רוצין לעשות המלא חסר לפי חשבונם וא"כ כי ניעבד בין אמלא ובין אחסר תו לא מצו לקלקל והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה בסמוך וליעביד אמלא ולא אחסר דלא שייך נמי האי קלקולא כדפרישית מיהו מעיקרא הוי ניחא ליה טפי לומר דנעביד בתרווייהו משום דזימנין דשייך נמי קלקולא איפכא אע"פ שאינו מצוי כי הא דאמרי' לעיל מאיימין על החודש שלא נראה אע"פ שלא ראינו יאמרו ראינו והיינו משום אד"ו או משום תקופה וכדפרישית לעיל פ"ק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שיש חילוק בין חשבון המולד ובין מולד האמיתי וא"כ משכחת לפעמים שחכמים היו עושין המלא חסר ולא כן הוא לפי חשבון הכותים כן נ"ל ברור ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:


בגמרא וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר כלל כבר פירשתי לעיל סברת המקשה בזה מיהו נ"ל לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת רש"י ותוספת דנהי שכתבו התוספת דהיכא דלא עבדינן אלא בחד מינייהו תו לא שייך למימר איתנוסי הוא דאיתנסו היינו דלא שכיח כולי האי כמו בעבדינן בתרווייהו אבל מ"מ חששא ודאי איכא והיכא דאפשר לתיקוני מתקנינן וסבר המקשה דאי עבדינן לעולם אחסר א"כ אי מיקלע ר"ח מלא בשבת ולא עבדי אמרי חסר הוא והא דלא עביד איתנוסי הוא דאיתנסו דכיון שלא נעשה בזמן הקביעות עצמו כמו בשאר פעמים לא זהירי ביה כ"כ דאפשר שע"י שכרות נשתכח כיון שכבר עבר זמנו מה שא"כ אי נעביד אמלא ולא אחסר תו לא תליא כלל באיתנוסי דבזמנו מיזהר זהירי דחביבה מצוה בשעתה ועוד נ"ל דלא משמע להמקשה שום סברא לומר דאי מיקלע חסר בע"ש ניעביד במוצאי שבת כיון דלאו כ"ע ידעי בקביעא דירחא ובין מלא לחסר טעו אינשי טובא וא"כ כשרואין בכל חודש שמשיאין משואות לאחר שנקבעו בזמנו מיד אם כן ימנו החדשים והמועדים מיום השבת עצמו ולא מסקו אדעתייהו בין מלא לחסר לכך ראוי יותר דנעביד אמלא וכי מקלע מלא בשבת יעשו בזמנו. אלא דלפ"ז קשה א"כ כי נעביד נמי אמלא ולא אחסר ואיקלע מלא בע"ש היכי נעביד לא נעביד כלל לא ידעי בין מלא לחסר ואי עבדינן באפוקי שבתא ימנו החודש מיום השבת כמו שהורגלו למנות מיום שקודם המשואות לכך נראה עיקר כדפרישית מעיקרא מיהו המקשה דלעיל דמקשה נעביד בתרווייהו נראה דהוי מסיק אדעתיה האי סברא דלא שייך להשיא משואות שלא ביום הקביעות דאתי למטעי ולמימני מהאי יומא ומש"ה מקשה דניעבד בתרווייהו ומשני רבי זירא דע"כ עבדינן באפוקי שבתא ולא חיישי' להאי טעותא שימנו מיום השבת ואמרי דאיקלע חסר בשבת וכדמסיק בפ"ק כן נ"ל ודו"ק:


בתוספות בד"ה כמה הוי להו כו' וקשה היאך אפשר שירושלים הוי טבור של א"י הרי מהלך עשרים יום לאחרון שבירושלים כו' עכ"ל. בפרק אלו מציאות מקשו בפשיטות אפילו אי לא הוי ירושלים טבור של א"י דא"כ קשה טפי משאר צדדי א"י שהיה רחוק הרבה והנראה מזה דהכא משמע להו דלא חששו לגשמים אלא לאותן עולי רגלים של בבל לנהר פרת לפי שבבל היא ארץ מצולה. ועוד דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת שהולך וגדל. משא"כ שאר צדדי א"י מירושלי' לא חששו מש"ה הוצרכו להקשות הכא כיון דירושלים הוי בטבור א"י א"כ לצד פרת גופא מהלך עשרים יום. מיהו זה לי ימים רבים חפשתי ולא מצאתי מבואר בש"ס דירושלים היא באמצע א"י אלא באמצע טבור העולם כדאיתא בסנהדרין וכן במה שהקשו עוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום אחד כבר כתבתי בפרק אלו מציאות שלא ידעתי מהיכא פסיקא להו דעבר הירדן והלאה לא היה בכלל אותן ת' פרסאות וכל זה צ"ע:

בד"ה לא היו זזין כו' ומיהו אשכחן כו' עד סוף הדיבור. נראה דמה שכתבו תחלה דבעינן דוקא עיר המוקפת מחיצה לא פסיקא להו כ"כ מסברא פשוטה דשם בפרק מי שהוציאוהו כתבו כן בשם רש"י ז"ל אלא דכאן משמע להו הכי מדקתני במתני' לא היו זזין משם וע"ז כתבו מיהו כו' וא"כ אם נאמר דלענין יוצא חוץ לתחום נותנין לו העיר עם עיבורה א"כ ע"כ דלא בעינן מחיצה דהא עיבורה של עיר ודאי חוץ למחיצת העיר היא ולמאי דמספקא להו קצת בהא א"כ צ"ל דממתני' לא מוכח מידי דאיכא למימר דאותו חצי היה חוץ לעיבורה של עיר או דהא דקתני לא היו זזין משם היינו שלא היו זזין לצאת חוץ לעיבורה של ירושלים כן נ"ל בכוונתן:

בד"ה או דלמא כו' וקשיא מאי מייתי מסעודות גדולות הא ודאי שקודם התקנה הכי הוי כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו הא מצינן לפרש בפשיטות הא דמיבעיא ליה מעיקרא היינו דמספקא ליה אם נקראת בית יעזק וא"כ קודם התקנה היתה נקראת כך או בית יזק תנן ולאחר התקנה קאמר דהיתה נקראת כך ופשיט שפיר מההיא דסעודות גדולות היו עושין להם דקתני בהאי בבא גופא דהיתה נקראת א"כ משמע דבזמן שהיו עושין סעודות גדולות כך היתה נקראת:

בא"ד וא"ת כיון דאיסור שבת עלייהו כו' עד סוף הדיבור. נ"ל בכוונתן דהא דפשיט מסעודות גדולות היינו דמסתמא כיון שעשו להם סעודות גדולות היה המקום מורווח מקום סעודה ואהא דחי הש"ס דלמא תרתי עבדי בהו פיר' דאפשר דמקום סעודה לאו באותו חצר הוה אלא בחצר אחרת וא"כ מקשו שפיר א"כ היאך יצאו מחצר לחצר כן נ"ל בכוונתן וכן נראה ממה שכתבו ומייתי ראיה דמרווח היה ובחנם נדחק המהרש"א ז"ל ודו"ק:


בתוספת בד"ה אבל מצטרפין כו' לכך דחק בקונטרס כו' והכי מפרש לה בהדיא בס"פ כל הנשבעין כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דאע"ג דהתם לא מפרש הכי אלא אליבא דרב חסדא ולמאי דקיימא לן כרב הונא אין צורך לפרש כן אפ"ה דחק בקונטרס לפרש כן בפשיטות אליבא דכ"ע כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דקשה לי מאי מקשה התם אדרב חסדא דאיירי בשתי כתי עידים המכחישים זא"ז ומש"ה קאמר בהדי סהדי שקרי למה לי כיון שכ"א הוכחש משנים משא"כ בחד וחד שכ"א לא הוכחש אלא מע"א ולא כלום הוא אפשר דר"ח נמי מודה דכל אחד מצטרף אפילו לממון דהא מוקמינן ליה אחזקת כשרות והיה נראה מזה דהמקשה דהתם הוה משמע ליה דהא דתני מצטרפין לעדות אחרת דהנך שני עדים גופייהו כשרין לעדות אחרת אפילו שניהם כאחד אע"ג דחד מינייהו ודאי איתרע ולא מצטרפין לכאורה משמע הכי ועוד דא"ה אחד מינייהו קאי אמאי קאמר לעדות אחרת הא אפילו לאותו עדות של זה החודש כשר כ"א מהם אם יצטרף לעד כשר נמצא דלפ"ז שייך קושיא דהתם אפי' לרב הונא דדוקא כ"א בפני עצמו קאמר דכשר אבל חד מהנך וחד מהנך לא מצטרף. ולפ"ז הא דמשני דהתם דמצטרפין כ"א מהם לעדות אחרת נמי אתי אליבא דכ"ע ואע"ג דבכה"ג כשר אפילו לעדות ממון אליבא דכ"ע כדפרישית מ"מ כיון דאתא להכי דבחד מינייהו ממילא לקושטא דמילתא אפי' לאותו עדות של זה החודש כשר אם יצטרף עם אחר דאין דבריו של אחד במקום שנים וניחא לן לפרש ולדחוק דלעדות אחרת היינו לאותו עדות עצמו אלא שיצטרף עם אחר קרי ליה אחרת כיון דקושטא דמילתא הכי הוא כן נ"ל נכון דלפ"ז פירוש רש"י דהכא אליבא דכ"ע. ולפמ"ש יש ליישב לשון הש"ך בח"מ סימן למ"ד מה שכתב בשם חכמי בריסק והביא סוגית התוספת דהכא ולא הביא סוגיא ערוכה דפ' כל הנשבעין ולמאי דפרישית אתי שפיר כמבואר למבין ואין להאריך ודוק היטב:

במשנה דמות צורות לבנות היו לו לר"ג כו' ובגמרא ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשיי כו'. וקשיא לי הא מסתמא הנך דמות צורות לבנות של ר"ג לא היו צורות שלמים של עיגול הלבנה כמו שהיא במרום אלא דמות חצי עיגול קו קטן כמו שהיא בקטנות בשעת המולד שעליהן היה שואל לעדים כזה ראית או כזה וא"כ הא משמע בכולהו שמעתין ובכל הפוסקים דלא אסירי בעשיה אלא פרצוף שלם ודמות שלם ואפשר דלא שייך לשאול כזה ראית או כזה אלא בענין שמצייר כל עיגול הלבנה ככדור שחור מתוכו מצוייר קו קטן לבן כמו שרגילה להיות בעת המולד ובכה"ג ניכר הלבן מתוך השחור ולשאול כזה ראית או כזה ערך הקו לפי הכדור. ולפ"ז לדינא הוה שרי לצייר דמות חצי לבנה בפני עצמה בלא כדור שלם ולפי שלא נזכר בפוסקים נ"ל דלפי המסקנא הנך צורות שלמעלה והפרצופין שאין אדם יכול לציירן כמו שהם במרום אלא לפי מה שמתראין לבני אדם עיקר האיסור הוא לפי הדמות והראו' לבני אדם וכמו שמבואר לקמן בענין המלאכים ושרפים ואופנים וא"כ דמות צור' חצי לבנה נמי אסור כיון שבענין זה עשויה להאיר לבני אדם ומיקרי שמשין וכבר היה נראה בעיני דהמקשה דהכא דקאמר כדמות שמשיי ומסתמא היינו הך ברייתא דמייתי בסוף הסוגיא לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ובכוונה הביאה בקצרה משום דלישנא דמשמשין לפני במרום משמע דדוקא באותו הצורה שמשמשות במרום אסור ולקושטא דמילתא לא הוי הכי אלא כדפרישית ואביי דלא אסיק אדעתיה השתא האי ברייתא דלקמן וס"ד דלשון הברייתא אינו אלא כלשון המקשה מוקי לה בהיכל ואולם דוקא כך היה נראה בעיני לכאורה לפרש כל הסוגיא בענין דחד מקשה הוא בכולא שמעתין ולפי סדר התירוצים הקשה לו דלא מצי לאוכוחי האי סברא דלבנה אסורה אפילו בחצי עיגול כפי הנראה לבני אדם אלא לבתר דמייתי בריית' דשרפים ואופנים ומלאכי השרת דא"א לצייר כלל מהותן כמו שהן במרום אלא לפי מה שמתראין לבני אדם וכמו שאבאר אלא לפי שראיתי בלשון המקשה דקאמר והכתיב לא תעשון ולא קאמר והתניא אלמא דהשתא לאו מברייתא מקשה ליה אלא דפשטא דקרא משמע ליה הכי דלא תעשון אתי היינו כדמות שמשי מרום כדכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף כו' ומשמע דאצורת השמים קאי כדכתיב לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים אלא דהתם לעשותן לעכו"ם איירי ולמיסר משעת עשיה והכא לענין עשיה גרידא כן נ"ל לפי פשט הסוגיא ולקמן אבאר עוד שיטה אחרת לפי שיטת התוספת דיומא פרק הוציאו לו ודו"ק:

שם אמר אביי לא אסרה תורה אלא משמשין שאפשר לעשות כמותן כו' נראה דהשתא משמע ליה לאביי דהאי לא תעשון לאו אאלהי כסף קאי אלא ענין בפני עצמו הוא ותרי מילי נינהו וכן הוא באמת לפי הנגינות והטעמים דאתי קריין באתנחתא ולשון אתי היינו המדור שלי וכן כוונת הכתוב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שהוא המדור העליון שלי וא"כ אם יעלה בדעתכם לעשות דמות המדור שלי לזכרון ובודאי שכדמות המדור העליון א"א לעשות כמותן אלא אפילו שום דמות מקום השראת שכינתי במדור התחתון לא תעשון אתי ואלהי כסף ואלהי זהב הוא ציווי בפני עצמו מיהו בל' רש"י בחומש מפרש ואלהי כסף וזהב נמי אכרובים שבמקדש ע"ש אלא שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש השיב עליו וכתב דפשטא דקרא דלא תעשון אתי אאלהי כסף דבתרא קאי וצ"ע לפירושו הא דקרינן אתי באתנחתא ויתכן יותר לפרש פשטא דקרא לענין היכל ואולם לחוד לפי מה שאמרו חז"ל דמקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה וא"כ אפשר שראו באותו פעם ג"כ דמות ההיכל ואולם במדור העליון והיינו דכתיב בתריה מזבח אדמה תעשה לי ומשמע דהכל בקדושת היכל ואולם ומזבח איירי כן נ"ל ואתי שפיר נמי דמייתי אביי כל הברייתא דשל חמשה ושל ששה עושה דמינה ידעינן דעיקר קפידא דוקא בכמותן ממש בעיקר צורתן ומדתן וכיון דכל זה לא שייך במדור העליון ודאי לא איירי בהו קרא ודו"ק:


בגמרא אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי ולכאורה האי בהדי הדדי לישנא יתירא הוא דבמאי דהוה משני לא אסרי תורה אלא דמות ד' פנים הוי סגי ועוד דהא דמקשה בתר הכי אלא מעתה פרצוף אדם לישתרי ומקשה מברייתא דכל הפרצופין כו' נמי יש להקשות דבלא מילתא דאביי היאך הוה אתי ליה שפיר מ"ש פרצוף אדם משאר פרצופין. ונראה ליישב דאביי לא מצי לשנויי בפשיטות דלא אסרה תורה אלא באופן ד' פרצופין ואפילו חד מינייהו דא"כ תיקשה ליה טובא ממעשים בכל יום שמציירים צורת אריה וצורת שור ונשר ותקשה נמי מכסא של שלמה שהיו עומדין אריות אצל ידות הכסא וכמו שהקשו בתוספות פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ד ע"ב) ומסקו שם דע"י אחרים מותר וא"כ למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דאחרים עשו לו מותר ע"כ צריך לאוקמי דפרצוף אחד מהפרצופין שרי והטעם בזה כדפרישית דאדרבא מסתברא דאותן הפרצופין שאין ידוע לנו מהותן אין לאוסרן ואם כן באותן הפרצופים של ד' פנים שלא ניתן לשום עין לראותן כ"א לנביאים במראה הנבואה וביחזקאל גופא הא כתיב וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת ורגליהם רגל ישרה ופרש"י שאין להם קפיצין וכף רגליהם ככף רגל עגל נמצא שאין דומין כלל לאותן פרצופין שור אריה ונשר שבינינו ולפ"ז לא הוה מצי אביי לאוקמי קרא על אותן הפרצופים כ"א בחמה ולבנה שצורתן ידוע במראית עין ומש"ה איצטרי' לאוקמא דאיירי שפיר בכה"ג וכגון שעושה ד"פ בהדי הדדי ומש"ה אסירי דבזה הענין דמי מיהא לפרצופין שלמעלה שיש להם ד' פנים בהדי הדדי ואהא מקשי שפיר א"כ פרצוף אדם לשתרי אלמה תניא דבלאו מימרא דאביי הוי אתי ליה שפיר הא דכל הפרצופין מותרין מטעמא דפרישית אבל פרצוף אדם אסור שדומה לדמות עליון כביכול דמקרא מלא הוא כי בצלם אלהים עשה את האדם ויברא את האדם בדמותו ובצלמו וא"כ אתי בק"ו משאר שמשין שאפשר לצייר דמות שלם כגון חמה ולבנה מכ"ש פרצוף עליון ממש ועוד דבלא"ה פרצוף אדם שבכס' הוא פרצוף אדם ממש כדאיתא שדמות יעקב אבינו חקוק בכסא וע"י זה נתקנאו המלאכים שראו צורתו ממש משא"כ לשינויא דאביי דלא איירי קרא דאתי אלא אתי ממש דהיינו חיות הכסא ודוקא ד"פ וכדפרישית דבענין זה נושאות הכסא ומקרי שמשיי משא"כ אחד מהם אינו משמש כלום א"כ פרצוף אדם לשתרו מהאי טעמא גופא ועוד דאי ס"ד דאסור א"כ ד"פ למה להו קרא ות"ל דבלא"ה אסור כקושית תוס' ומשני שפיר דקרינן נמי אותי מדלא כתיב עמי וא"כ ע"כ דד"פ אסירי מדכתיב אתי דהיינו פשטא דקרא לפרצוף אדם לחוד נמי אסור מאותי וע"כ היינו כמו שתירצו בתוספת כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובאמת לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספת ביומא מאריה שעשה שלמה כיון שאינן כלל כדמות אריה של מעלה ועוד דלא מיתסר אלא ד"פ בהדי הדדי וכמ"ש התוספת דלמסקנא נמי לא הדר ביה אביי אלא דבלא"ה מסקו התוספת שפיר דאחרים עשו לו שרי כמסקנא דהכא ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה חוץ מפרצוף אדם תימא מאי קושיא כו' דילמא הכא במוצא וכדרבא כו' עד סוף הדיבור. פירוש דאע"ג דהכא אליבא דאביי קיימינן אפ"ה לאביי נמי רישא וסיפא דברייתא ע"כ איירי במוצא מדאסר בצורת דרקון דלא שייך ביה איסור עשיה ומדמפליג נמי בין כוכבים ומזלות לחמה ולבנה וע"כ היינו במוצא א"כ פשטא דברייתא משמע במוצא ומאי מקשה הכא ועי"ז תירצו שפיר כיון דמציעתא דפרצוף אדם א"א לאוקמי במוצא אלא אליבא דרבי יהודה ואביי לא בעי לאוקמי כר"י א"כ מקשה שפיר ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בסמוך:

בא"ד וכן תניא לקמן טבעת שחותמה שקועה כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי ראייה מייתי דהא לקמן כתבו התוס' להדיא בד"ה סמי עיניה דדין דההוא דחותם בולט היינו משום חשדא דע"ג ובצור' דרקון. ונראה מזה דלא כתבו כן לקמן אלא למאי דמשני מעיקרא אדר"ג דלסברת המקשה בעשיה דאחרים נמי שייך חשדא ולפ"ז ע"כ דלסברת התרצן לא שייך חשדא אלא לענין ע"ג והיינו ע"כ בצורת דרקון כמו שאבאר משא"כ בסוף המסקנא דמשני בהא דר"ג בכמה גווני דלא שייך חשדא וא"כ לעולם דבעלמא שייך חשדא אף לענין עשיה וממילא מתוקמא שפיר דההיא דטבעת שחותמה שקועה משום חשדא דעשיה ואתי אליבא דכ"ע ועוד דסתם חותם היינו צורת אדם כמ"ש התוס' בסוגיא זו בפרק כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דדריש לא תעשון אתי כן נ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה לא תעשון אתי כו' וא"ת ומאי קאמר כו' ר"ל משום צורת אדם כו' וי"ל כי איכא שארי פרצופין עם אדם שרי טפי עכ"ל. ולא ידענא מאי מספקא להו בהא כיון דצורת אדם שבד' פרצופים לא דמי כלל לצורת אדם ממש דהא כתיב וארבע פנים לא' וכנפיהם וכמו שתירצו התוספות בפרק כל הצלמים לענין צורת מלאכים דכיון שאין להם עורף לא הוי בכלל צורת אדם כ"ש הנך פרצופים דד"פ ואפשר דהתוספת דהכא לא פסיקא להו האי מילתא דבעינן צורה שלימה ממש אלא דמקצת צורה נמי אסור והיינו כדפרישית כיון דמקשה בשמעתין אדמות לבנה של ר"ג אע"ג דלא הוי צורה שלימה מיהו בדברי התוספת דע"ז ודפ' הוציאו לו צ"ע ודו"ק:

בד"ה לא אסרה תורה כו' הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה כו' עד סוף הדיבור. נראה מדבריהם דהאי שינויא דלא אסרה אלא ד' פנים בהדי הדדי ודאסירי שאר שמשים שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ומלאכים חדא שינויא חשיב להו דהא דלא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי לאו לשנויי מתני' אתא אלא כדפרישית אלא דאכתי בעיקר כוונתן תמיה לי טובא שאם רוצין לומר דלענין הדין כולן אמת דהנך כולן אסורין ומש"ה לא הדר ביה הא מילתא דפשיטא היא דברייתות מפורשות הן ואי לענין שינויא דאביי הא ודאי הדר ביה ממאי דקאמר בכל חד מינייהו לא אסרה תורה והא ליתא דהא לקושטא דמילתא כולהו אסורין ועוד דממאי דקאמר לא אסרה תורה אלא שבמדור העליון ודאי הדר ביה דהא אפילו שבמדור התחתון אסור ודוחק לומר שבא למעט שאר דברים שברקיע ולכאורה היה נ"ל לפרש דבריהם לפי מה שכתבו בפרק הוציאו לו לחלק דאותו שבמדור העליון אסור אף כשאחרים עשו לו ואפשר דה"ה בהיכל תבנית היכל כיון שאפשר לעשות כמותן ממש אסור נמי אף ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה מותר מן התורה באחרים עשו לו כדילפינן התם מקראי והשתא הוי אתי שפיר דכולהו שינויי דאביי קושטא נינהו ולא הדר ביה כלל דמעיקרא נמי דמשני לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן היינו לענין אחרים עשו לו ועיקר שינויי דאביי לאוקמא הא דר"ג בלבנה שאחרים עשו לו כדמסיק בסוף וה"ה בכולהו שינויי דידיה וכן משמע מפירוש הרי"ף ז"ל בפ' כל הצלמים ע"ש אלא דלענ"ד א"א להעמיד דברי התוספת דהכא בכך חדא דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפ' הטעם שיש לחלק מדאורייתא בין מדור העליון למדור התחתון באחרים עשו לו כמו שפירשו שם מדרשא דקראי ובפירושא דשמעתין. ועוד דא"כ מאי מקשה בשמעתין בסמוך אשינויא דאחרים עשו לו מדא"ל שמואל לרב יהודא שיננא סמי עינא דדין ומפרשי התוספת בסמוך משום חשדא ומנא לן דלמא שאני התם דצורת אדם הוי ואסור מדאורייתא אף על ידי אחרים מלא תעשון אתי ומכ"ש משאר פרצופים שבמדור העליון משא"כ בחמה ולבנה שזה עיקר התירוץ דאביי לפירושם בפ' הוציאו לו ובשלמא לפירושם שם לא קשה מידי דאיכא למימר דהוי פשיטא ליה לתלמודא טובא דהא דר"י דא"ל סמי עינא היה ג"כ צורת חמה או לבנה ומזלות ושייך בהו ג"כ סמי עינא כמ"ש הר"ן ז"ל ומשני ליה דאפ"ה אסור בחותמו בולט משום חשדא דעכו"ם משא"כ בפי' התוס' דהכא א"א לומר כן דהא כתבו בסמוך דלמסקנא הא דר"י צורת דרקון הוה וכתבו ג"כ דבחמה ולבנה אין לחלק בין שוקע לבולט וא"כ ע"כ לא היו צורת חמה ולבנה אלא דמספקא ליה אי הוה צורת אדם או צורת דרקון ואם כן מעיקרא לא הוי מקשה מידי אע"כ דהתוספת דהכא לא נחתו להאי פירושא דפ' הוציאו לו דבלא"ה כתב מהרש"א ז"ל שם שאינם מדברי התוספת אלא לשון מהר"ם מרוטנבורג ז"ל וא"כ נראה מדבריהם בסוגיא דשמעתין דלענין אחרים עשו לו אין לחלק דמדאורייתא כולהו שרי וכמו שאבאר עוד בסמוך. ובכך אני תמה על הר"ן ז"ל שמפרש דהא דמקשה מר"י היינו דלאו צורת אדם הוי אלא א' ממשמשי מדור התחתון ויש לתמוה דא"כ מאי משני דחותמו בולט הוה דהא הר"ן ז"ל גופיה כתב דבחמה ולבנה אין לחלק בין בולט לשוקע לענין חשדא ומשמע דה"ה לכוכבים ומזלות כמ"ש כל הפוסקים. ועוד דבשאר כוכבים ומזלות לא שייך חשדא דעכו"ם דהא קיי"ל כל המזלו' מותרין חוץ מחמה ולבנה וכמו שאבאר בסמוך וצע"ג ליישב דברי הר"ן ז"ל מיהו בשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ע"כ צ"ל דבחמה ולבנה נמי שייך לחלק בין שוקעת לבולטת וכמו שאבאר לקמן ודוק היטב:

בד"ה שאני ר"ג כו' הכא לא גזור משום מצוה כו' עכ"ל. דוקא לענין אמירה לעכו"ם שבות משמע להו לחלק דמצוה שאני משא"כ לענין חשדא דבסמוך לא שייך לחלק דאלת"ה לא הוה מקשה מידי בסמוך והא ר"ג יחיד הוה וכן לפי' התוספת בסמוך בד"ה סמי עינא דמעיקרא נמי הוה מקשה משום חשדא דעשיה וצ"ל דלענין חשדא דעשיה נמי פשיטא ליה דלא שייך לחלק בין מצוה לשאר דברים וכל זה דוחק ועיין בסמוך:

בד"ה סמי עינא דדין אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דמה שהוכרחו לפרש כן ולא ניחא להו לפ' בפשיטות דמקשה דאפילו אחרים עשו לו נמי אסור היינו משום דלא נחתו הכא כלל לשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ופשיטא להו הכא טובא דלא שייך איסור לא תעשון אלא בעושה לעצמו. ולפ"ז צ"ל דבכל השקלא וטריא הוה סבר דר"ג עשה בעצמו דמות הלבנה שבטבלא ולכאורה יש לתמוה דהיאך לא סליק אדעתיה דאחרים עשו לו שאין דרך אדם חשוב כמותו כר"ג דנשיא הוה לעשות מלאכות כאלה בעצמו ואפשר דס"ד דא"א לכוון הדמויות על ידי אחרים או שנאמר דבכל השקלא וטריא דמעיקרא הוי סבר דכיון דאיכא איסורא דאורייתא בעשיה דלבנה פשיטא דיש לחוש לחשדא והיינו מדאמר ליה שמואל לר"י סמי עינא וקס"ד דצורת אדם הוה דהכי אורחא דמילתא ולא שייך ביה חשדא דעכו"ם כיון דקיי"ל המוצא צורת אדם דמותר לרבנן דר"י בפ' כל הצלמים והיינו משום דלא עבידי דפלחי לאדם וא"כ כ"ש דמהאי סברא אין לחוש בישראל לחשדא דעכו"ם דמה"ת נתלי בכך כיון דלא שכיח דפלחי צורת אדם אע"כ דטעמיה דשמואל משום חשדא דעשיה וא"כ מקשה שפיר כיון דשמעי' מברייתא דצורת חמה ולבנה אית בהו איסור עשיה מדאורייתא קשיא דר"ג אמאי לא חייש לחשדא וע"ז משני הש"ס שפיר לעולם דלא חיישי' לחשדא דעשיה אלא התם בדשמואל היינו משום חשדא דעכו"ם והיינו כמו שמפרש בה"ג דלהתרצן ע"כ צורת דרקון הוה דלא שייך ביה איסור עשיה אלא חשדא דעכו"ם כדאיתא פרק כל הצלמים אבל בחמה ולבנה לא ניחא להו לאוקמא אף להתרצן משום דלשון סמי עינא לא משמע שפיר בחמה ולבנה ודלא כשיטת הר"ן ז"ל כך נ"ל בכוונת התוספת דהכא ואכתי איכא למידק א"כ למאי דס"ד דהא דשמואל לר"י היינו משום חשדא דעשיה ובצורת אדם ומקשה מעשיה דאדם על עשיה דלבנה דא"כ בלא"ה דהא דר"ג הו"מ להקשות בפשיטות משאר כוכבים ומזלות שאוסר בברייתא מדאורייתא דלא תעשון ואפ"ה תנינן בפרק כל הצלמים דכל המזלות מותרין ואע"ג דאוקמי' לה במוצא אכתי ליתסר משום חשדא דעשיה כי היכי דאוסר שמואל בצורת אדם ונ"ל דמשום הא לא איריא דההיא דכל המזלות מותרין לאו היינו להשהותן דודאי אסור אלא דמותרין בהנאה קאמר ולאפוקי ממזל חמה ולבנה דאסירי בהנאה לגמרי כדקתני התם יוליך לים המלח דחיישי' שנעבדו לעכו"ם כיון דחשיבי להו:

כל זה נ"ל לפרש לפי שיטת התוספת דהכא. אבל לשיטת התוספת דפרק הוציאו לו שכתבתי לעיל שהיא ג"כ שיטת הר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים דלמסקנא צורת אדם אסור מדאורייתא אפילו ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה כוכבים ומזלות א"כ קשיא לי טובא מאי דוחקיה דאביי לאוקמי ברייתא דפ' כל הצלמים רישא וסיפא במוצא ומציעתא בעושה דהא מצי לאוקמא שפיר לכולה בבי בין במוצא ובין בעושה ע"י אחרים דהיינו סתמא ולענין להשהותן איירי דצורת אדם אסור מדאורייתא להשהותן דהא אפילו ע"י אחרים אסור וממילא דאסור נמי במוצא וחמה ולבנה ודרקון נהי דלא שייך איסורא דלהשהותן משום עשיה דדרקון מותר לגמרי וחמה ולבנה מותרים מיהו ע"י אחרים וחשדא דעשיה נמי לא שייך למסקנא אלא דאפ"ה אסור להשהותן לגמרי משום חשדא דעכו"ם וכ"ש דאסורין במוצא שמא כבר נעבדו ובשלמא לרבא התם לא שייך להקשות כן משום דלשון אסורין משמע ליה דהיינו בהנאה לגמרי וצריך שיוליך לים המלח ומש"ה לא מתוקם ע"כ אלא במוצא משא"כ לאביי דמוקי מציעתא בעושה וע"כ דמותרין ואסורין היינו לענין להשהותן ולא לענין איסור הנאה א"כ שפיר הוי מצי לאוקמא רישא וסיפא נמי בכל גווני כדפירש ברישא וצריך לומר דלשיטת התוס' דיומא שייך למסקנא נמי חשדא דעשיה וכמו שאבאר וא"כ מדקתני התם במציעתא כל המזלות מותרין ע"כ היינו דמותרין בהנאה אבל להשהותן אסור משום חשדא דעשיה א"כ ע"כ דמציעתא איירי לענין איסור הנאה דמזל חמה ולבנה יוליך לים המלח ומש"ה מוקי לה במוצא דוקא ומכאן נמי מוכח דהתוס' דהכא לא ס"ל כשיטת התוספת דיומא דוק היטב כי נכון הוא בעז"ה:

בגמרא רבים שאני והא ר"ג דיחיד הוה ולכאורה הסוגיא תמוה דמאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא דמשני אדא"ל שמואל לרב יהודה התם משום חשדא וא"כ ע"כ צ"ל דבדר"ג ליכא חשדא ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דודאי מעיקרא הוי ס"ד דההיא טבעת שחותמה שקוע היינו בצורת דרקון ומשום חשדא דעכו"ם דוקא וא"כ ל"ק אדר"ג דהתם שקוע הוי ולענין עכו"ם בחמה ולבנה נמי שייך לחלק בין בולט לשקוע אלא מאן דמקשה מאנדרט' לא אסיק אדעתיה דמוקי להא דשמואל ולהא דטבעת שחותמה שקוע בדרקון דוקא אלא קס"ד דאיירי שפיר בצורת אדם כסתם חותמות ואפ"ה איכא חשדא דעכו"ם דנהי דלענין מוצא דאיירי לענין איסור הנאה לא מיתסר בצורת אדם דלא שכיח דפלחי לרבנן דר"י בפ' כל הצלמים אפ"ה לענין חשדא דעכו"ם שפיר שייך אפילו בצורת אדם והיינו דק"ל מאנדרטא דהוי צורת אדם ולא חיישינן לחשדא זו סברת המקשה אבל התרצן דמשני רבים שאני ע"כ דלא ס"ל חשדא דעכו"ם בצורת אדם כלל דא"כ אין לחלק בין יחיד לרבים אלא סבר השתא דההיא דטבעת שחותמה בולט או שוקע לא איירי משום חשדא דעכו"ם אלא משום חשדא דעשיה דשייך בצורת אדם ובהא משני ליה שפיר רבים שאני דברבים לא שייך כלל חשדא דעשיה כיון שאין שם בעלים עליו לחוש שעשאו ובודאי בי כנישתא דרבים נעשית ע"י אחרים וא"כ לסברת התרצן עכשיו דכולהו חשדא בין דשמואל ור"י ובין ההיא דטבעת איירי הכל משום חשדא דעשיה א"כ מקשה שפיר והא ר"ג דיחיד הוה וממילא דתו ליכא למימר דר"ג שקוע הוה דהא לענין עשיה לא שייך לחלק בחמה ולבנה בין בולט לשקוע כמ"ש התוס' דברקיע נמי אין בולטין כן נ"ל נכון ומוכרח לפמ"ש התוספת לעיל בד"ה חוץ מפרצוף אדם דמייתי ראייה דליכא צורת אדם אסור משום לא תעשון מההיא דטבעת אלמא דלמסקנא הוי טעמא משום חשדא דעשיה ואיירי בצורת אדם דלא שייך חשדא דעכו"ם בשיטת בעל הלכות גדולות מיהו למסקנא ל"צ לאוקמא בצורת דרקון אלא בצורת אדם כסתם חותמות ואסור משום חשדא דעשיה ועוד דאי למסקנא נמי איירי דוקא בצורת דרקון א"כ מאי מקשה ליה מאנדרטא דהיינו צורת אדם. דלפי' בעל הלכות גדולות לא שייך ביה חשדא דעכו"ם אלא ע"כ כדפרישית דלמסקנא דמילתא מתוקמא שפיר בצורת אדם והיינו כדפרישית ודוק היטב וגם זה נכון בעז"ה ותו לא מידי. ומתוך סוגיא דשמעתין נראה לי שזה היה כוונת ישראל שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו'. והנראה מזה שביקשו לעשות פרצוף אדם לפי מאי דלא הוי משמע להו הך דרשא דלא תעשון אותי וא"כ אפשר דלשם שמים נתכוונו לעשות דמות האדם שנדמה להם הקב"ה בשעת מתן תורה. אמנם כן אהרן קדוש ה' שהיה יודע דרשא דלא תעשון אותי לא היה רוצה לעשות פרצוף אדם כי היכי דלא ליעביד איהו איסורא דעשיה לכן היה רוצה לדחותן ועשה פרצוף השור שבמרכבה כדכתיב וימירו את כבודו בתבנית שור וא"כ לא עביד איהו איסורא דלא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדדי כן נ"ל:

סליק פרק שני