פני יהושע/מכות/פרק ב

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ז עמוד א

אלו הן הגולין פרק שני

במשנה אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגילה כו' עד סוף המשנה. ולכאורה משמע בלשון המשנה הא דקתני בבבא דרישא ההורג נפש בשגגה מילתא באפיה נפשיה היא דדוקא ההורג נפש בשגגה הוא דגולה משא"כ במזיד וזה לא יתכן דאכתי מאי קמ"ל דזיל קרי בי רב הוא דאין גולין אלא בשוגג דהא טובא בשגגה כתיבי בפ' מסעי ובפ' ואתחנן ובפ' שופטים נמי טובא כתיבי בבלי דעת ודרשינן בסמוך פרט למתכוין וממילא דכ"ש במזיד ובמתכוין ממש וליכא למימר דמשום הכי קתני בשגגה למעוטי לאומר מותר דאינו גולה משום דקרוב למזיד הוא כדאמרינן בשמעתין הא ודאי ליתא דהא אומר מותר נמי שייך בהו לשון בשגגה כמו שכתבו התוס' בסמוך דבחטאת חלב ובכל חטאת נמי כתיב בשגגה אפ"ה אומר מותר נמי חייב (וכמו שאבאר בסמוך) אלא הא דממעטינן לאומר מותר מגלות משום דכתיבי שגגה יתירא וא"כ לפ"ז אכתי אין לשון המשנה מדוקדק אדרבה בלשון בשגגה אפי' באומר מותר במשמע וא"כ ה"ל למיתני בהדיא בסיפא דמתניתין דאומר מותר אינו גולה ומה"ט גופא ליכא למימר דהא דקתני בשגגה היינו למעוטי אונס גמור כדאיתא בשילהי כיצד הרגל דאמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה והרגה דפטור מגלות וכה"ג גופא בשאר אונס גמור כהנך דמייתי התוס' התם בשילהי כיצד הרגל ובפ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז) משום דהתוס' גופייהו כתבו שם הא דממעטינן אונס גמור מגלות היינו משום דטובא בשגגה כתיבי ומייתי נמי הך ראיה דחטאת חלב דחייב אפי' באונס גמור דאין לך אונס יותר מתינוק שנשבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דאפ"ה איצטריך למיתני במתני' בשגגה למעוטי מזיד ולא אתרו ביה או אפילו אתרו ביה נמי איצטריך משום דלכאורה מפשטא דקרא משמע איפכא דלבתר דכתיב בפרשת מסעי גבי ערי מקלט ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה כתיב נמי והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וא"כ יש במשמע דבתרתי איירי קרא דערי מקלט קולטות לגמרי במכה נפש בשגגה שאין גואל הדם רשאי להורגו ואם הרגו נהרג עליו ומהני נמי ערי מקלט לענין מזיד דנהי דבב"ד בר קטלא הוא היינו שהב"ד שולחין שם לערי המקלט ומביאין את הרוצח לעירן ודנין אותו ע"פ עדים ואם התרו אותו דנין אותו במיתת ב"ד ואם לא התרו ביה אפשר דחוזר וגולה לערי המקלט כדמעיקרא כך היה נראה לכאורה בפשטא דקרא ולקושטא דמילתא לא הוי הכי כדמסקינן בסמוך בגמרא אפי' במזיד ולא אתרו ביה אינו גולה והיינו שאין ערי המקלט קולטות לענין גואל הדם לא מיבעיא שאם הרגו דאין נהרג עליו אלא דאפי' לכתחלה מותר לגואל הדם להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואף למאי דמשמע לק' דף י' ע"ב מברייתא דרבי יוסי ב"ר יהודה דקאמר בתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימין לערי מקלט ופירש"י דתחלת משפטן של רוצחים ועיקרן זהו א' שוגג וא' מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכמו שאבאר שם א"כ משמע דבמזיד גמור נמי שייך דין גלות מן התורה קודם שעומד למשפט לענין שאסור לגואל הדם להורגו אפ"ה א"ש לישנא דמתני' דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כיון דעיקר גלות דאיירי ביה קרא היינו דוקא בשוגג שערי המקלט קלטו לענין שאם הרגו גואל הדם נהרג עליו. משא"כ בהך גלות דמזיד נהי דלר' יוסי ב"ר יהודה מצוה על הב"ד להגלותו היינו דרך עצה טובה כדי שבקל ינצל מגואל הדם משא"כ לענין קליטה דאיירי ביה קרא היינו שדרך חיוב ממש בר גלות הוא ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד דבמזיד לכ"ע אין נהרג עליו כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל והוא פשוט א"כ לפ"ז אדרבה א"ש טפי לישנא דמתניתין דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה דבהאי הוא דאיכא לפלוגי בין דרך ירידה לדרך עלייה משא"כ בהך גלות שאינו אלא עצה טובה ודאי לא שייך לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה כיון דאפילו במזיד גמור שייך הך עצה טובה כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף ז עמוד ב

בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול עליו דרך נפילה. והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות רוצח נתן טעם בזה דדרך ירידה כיון שדרך דבר הכבד ליפול למטה וכיון שלא נזהר היטב בזה הוי קרוב לפשיעה מש"ה גולה משא"כ בדרך עלייה שהוא כמו פלא והוי קרוב לאונס מש"ה פטור ובעל תי"ט הביא לשון הרמב"ם וקלסיה ולכאורה לא ידענא למה הוצרך ליתן טעם לזה כיון דשמואל יליף לה מקראי דויפל ואטו אנן טעמא דקרא ניקום ונדרוש ויש ליישב דאי לאו שיש טעם בדבר לא הוי מצינן למילף מהך ילפותא דויפל היינו דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה אינו גולה דהא מצינן למימר נמי איפכא דקרא לרבותא כתיב דאע"ג דדרך ירידה הוה קרוב לפשיעה וסד"א דלא סגי ליה בגלות קמ"ל דאפ"ה חייב ומכ"ש בדרך עליה שאינו אלא שוגג גרידא פשיטא דחייב דלפוטרו בלא כלום א"א לכך הוצרך הרמב"ם לפרש טעם הדבר דאדרבה מסברא אית לן לאוקמי קרא דויפל בדדמי דדוקא בדרך ירידה אבל בדרך עלייה שהוא כמו פלא וממש מהיפך להיפך מש"ה פטור בלא כלום ובלא"ה נמי נראה שתלה הרמב"ם ז"ל דבר זה לחלק בין ירידה לעליה משום זה הטעם דדריש טעמא דקרא משום דלא ניחא ליה לומר דגזירת הכתוב הוא בענין כזה בדברים שהן בין אדם לחבירו ולא שייך לפוטרו בלא כלום אלא דע"כ דמה"ט הוא אלא דאי אפשר לומר כן דהא לכאורה מהא דמרבינן בזה הכלל ירידה שהיא צורך עליה וכן כה"ג בהך ברייתא דקצב משמע דלא שייך בהו הך טעמא של הרמב"ם ז"ל אע"כ דעיקר ילפותא היינו מקרא דויפל אפ"ה הוצרך הרמב"ם לכתוב טעם זה כדפרישית דניחא ליה לאוקמי קרא בדדמי וכיון דפשטא דקרא דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה וגומר ויפל עליו וימות ובכה"ג פשיטא ליה להרמב"ם שהוא כמו אונס מש"ה ליכא למימר דלרבותא כתבו אלא דלעולם דוקא דרך נפילה בעינן ואפשר נמי דהאי ויפל עליו מיותר לגמרי להך דרשא כנ"ל:

שם ת"ר בשגגה פרט למזיד כו' מזיד פשיטא בר קטלא הוא. והקשו בתוס' תימא אימא במזיד ולא התרו בו ותירצו דאפ"ה פשיטא משום דמבלי דעת נפקא או מדכתיב והוא לא שונא לו. ולכאורה אין תירוצים הללו מספיקים דמל' הגמרא לא משמע כן דלפירושם שם ה"ל למימר הא מהכא נפקא הא מבלי דעת נפקא או מוהוא לא שונא משא"כ הך לישנא דקאמר מזיד פשיטא בר קטלא הוא משמע דלא איצטריך קרא כלל דמסברא פשיטא לן הכי ולולי תירוצם היה נ"ל דודאי אפי' מסברא אית לן למימר דאפי' במזיד ולא אתרו ביה נמי פשיטא דלא שייך ליה עיקר גלות שיגלה לעיר המקלט ויהיה גואל הדם נהרג עליו דהא ודאי ליתא כיון דבר קטלא הוא שהרי ניתן להצילו בנפשו מהיקישא דנערה מאורסה אם כן מה"ת נאמר שיהא גואל הדם נהרג עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דלכאורה נראה דבמזיד ולא אתרו ביה נהי שהב"ד אינן יכולין לעונשו מיתה אפ"ה חייב מיהא כרת או מיתה בידי שמים והא דלא חשיב ליה בריש כריתות בהדי ל"ו כריתות היינו משום דלא חשיב ליה אלא הנך דשייך בהו קרבן בשגגתם משא"כ ברוצח שלא ניתן שגגתו לכפרת קרבן כדאמרי' בפ' אלו נערות ובדוכתי טובא:

סליק פרק שני