עין איה על שבת ב קצט

(שבת לב.): "וי"א על שקורין לארון הקודש ארנא".

רגשי הקודש להכרת אדון כל ב"ה וכבודו, שמזה מסתעפים כל רגשי קדושה ורוממות נפש, הנה בעקרם הם נטועים בעומק השכל המדעי, בדעת אלהים אמת ודרכיו. אבל הם צריכים לעולם להיות מושפלים לפי תכונת האדם וטבע נפשו, כי אפילו המשכיל שבבנ"א יש לו לעולם להתחשב עם רגשותיו והתפעלויותיו הנפשיות שהם לו טבע קבוע, לא פחות ממה שצריך להתחשב עם צרכיו הבהמיים של אכילה ושתיה ויתר צרכי הגוף, והדברים קל וחומר. והנה מי שביסודו הוא נטוע בכח השכל, וממנו הוא (שואף) 'שואב' את הרגשות והמעשים והתכונות הטובות שהם מסתעפים מהם, אם לפעמים מצד הנטיה השכלית ירד ערך הדברים הנמשכים אחר התקדשות הרגש אצלו, אין כ"כ הפסד, כי עד מהרה ישוב לבנותם מצד עומק השכל, שישכיל ג"כ את ערכו ואת ההדרכה שהוא צריך לזה מצד שהוא אדם, נפש שכלית קשורה בחומר, הפועל עליו ומתפעל ממנו. האשה אמנם יסוד קיומה הרוחני הוא בשלמות הרגש הקדוש והטוב, היא צריכה לעולם לשמור מכל משמר את קדושת הרגש כמו שהוא, ולדעת את קדושת כל הדברים החיצוניים הסובבים אותו מצד התורה והמוסר בדעת אמת בלא שום התנודדות הרוח. ואם יזדמן שאותה ההתנודדות שבאה מצד השכל ההגיוני, שאצל מי שיסוד קיומו הרוחני הוא השכל השופט אין הדבר מזיק אצלו, שישכיל מיד להעלות את כל ציורי הרגש ונטיותיו מצד הליכות השכל כמו שהוא משכיל לסדר כל עניניו המעשיים ע"פ השכל. אבל אם תבא חלישות כחות בנפש האשה שקיומה המוסרי תלוי בטהרת הרגש שלה בעיקר, מיד תהיה מושחתת בלב יסודות המוסר והתורה. הרגש יש לו יחש ישר עם כל הדברים החיצוניים של המעשים והפעולות, ההנהגות והרעיונות הבאים לפיהם, והוא כארון לגבי ספר תורה. הארון הוא ג"כ קודש, מפני קדושת ס"ת השרוי בו. הרגש איננו יכול לנתח דברים לפרטיהם, הוא מרגיש כשהוא שלם כל החזיון ביחד, הקדושה האלהית הפנימית המקודשת מצד ההכרה השכלית ג"כ עם כל מכשיריה, כשינתח השכל לפעמים להפריד בין הדבר המלביש השומר לבין התוך, אין מזה הפסד, כי עד מהרה ישוב לחברם. אבל הנשים כשהן קורין לארון הקודש ארנא, כשאצלן נתקלקל הרגש מבריאותו השלמה במה ישוב החסרון הזה להיות מתמלא, במה איפוא תעבוד האשה בתור אשת מיל עטרת בעלה , שתעודתה היא בהרמת ערך ההנהגה הבאה מצד הרגש התם והטהור בתור עזר לההנהגה השכלית הבאה מהשפעת השכל והתורה שהיא עבודת הגברים. הלשון הקוראת לארון הקודש ארנא תורה אמנם על קלקול פנימי בנפש. קלקול כזה שא"א לפעמים לרפאותו כשהוא מתגבר ועולה עד תם חזיונו המהרס, עד שיבא ג"כ לפעמים מזה הכרח להגות מן המסילה אשת מדנים כזאת להיות בכלל המתות ילדות, טרם תספיק לקבע צורה נשחתה קבועה בהמשך פעולות תכופות של תקופה שלמה על בית ומשפחה בישראל.

<< · עין איה על שבת · ב · קצט · >>