ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שה
שלא לאכל טבל
[עריכה]שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כהן, והוא הדבר שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי. ובא הפירוש המקבל על זה (סנהדרין פג א), שבאוכל טבל הכתוב מדבר. וענין הכתוב לומר, שלא יחללו הקדשים בעודם מערבים עם החולין, וזהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד, כלומר שעדין לא הרמו. וכן הוא בגמרא סנהדרין (סנהדרין פג, א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליי בעתידים להרים הכתוב מדבר, דיליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליה ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר יח לב). והיא במיתה כמו שכתוב למעלה (מצוה רפ), מדכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו, וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (דף טז:) בענין זה, יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, אבל נטלה ממנו תרומה גדולה. ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, או מעשר ראשון, או מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין כלומר, מנין שיהיה בדבר חיוב? תלמוד לומר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך. ולהלן הוא אומר (שם כו יב) ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל.
אמנם זה החיוב הוא למלקות, אבל עון מיתה אינו אלא על הטבל שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, וכן נמי באוכל מעשר קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר, וזהו שנאמר בצואת הלוים (במדבר יח לב) כשצום להוציא מעשר מן המעשר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזו היא מניעה שלא לאכול מעשר ראשון בטבלו, כן פרשוהו זכרונם לברכה (יבמות פו א) ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. נמצא מכלל דברינו, שהאוכל הטבל קדם שנטלה ממנו תרומה גדולה, וכמו כן קדם שנטלה ממנו תרומת מעשר הוא במיתה, ואם אכל ממנו אחר שנטלה ממנו תרומה גדולה, ונטלה ממנו גם כן תדומת מעשר, וכגון שהקדים לטול תרומת מעשר קדם מעשר, אף על פי שהוא עדין טבול לשני המעשרות, דהיינו מעשר ראשון ושני, או מעשר עני, אינו בחיוב מיתה, אבל הוא בחיוב מלקות, וכן כל זמן שהוא טבול אפילו לאחד מן המעשרות במלקות. ואזהרותיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו', כמו שנכתוב לקמן בסדר ראה אנכי ושמר ענין זה (מצוה תעג ד), כי כן תמצא האמת אם תזכה ללמד דברי חכמינו בעלי הקבלה זכרונם לברכה.
משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה סמוך בלאו דכהן טמא בתרומה (מצוה רעט).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה עג ב) באיסור הטבל, שאוסר תערבתו בכל שהוא, מה שאינו כן בשאר אסורין שבתורה, חוץ מיין נסך וחמץ בפסח, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קיא). ונתנו טעם בטבל, מפני שאסורו כמו התירו בכל שהוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה, שאין לתרומה שעור מן התורה, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול של חטים, אף אסורו כמו כן בכל שהוא, ונמצא שאם נתערבו מעט חטים של טבל בכמה של חולין, שכולן אסורין. ובסדר זרעים ובמסכת תרומות ומעשר שני ומעשרות יתבאר אי זה דבר חייב בתרומה ומעשדות והן טובלין הפרות, ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר חייב מן התורה, ואי זה מדברי סופרים. ויתר משפטי הטבל שם, ובמקומות מן מסכת דמאי [1].
ונוהג אסור זה של טבל בכל ישראל בזכרים ונקבות, ואפילו בכהנים ולוים [2] אף על פי שהם האוכלים התרומות ואפילו בדגן שלהם, וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר, שאסור לאכול הטבל של פרות ארץ ישראל בכל מקום, אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפרות, ידוע הוא שלא חיבתנו התורה בהם אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה (במדבר טו ב) בבואכם ודרשו זכרונם לברכה (כתובות כה א): ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם. וכן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) ולפיכך אין אסור הטבל מדאוריתא אלא בפרות ארץ ישראל, ובדגן ותירוש ויצהר דוקא, כמו שנכתב במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה).
וכבר כתבתי קצת חלוקין במקומות שסביב ארץ ישראל לענין שביעית בסדר אם כסף תלוה, ותחומי ארץ ישראל ידועים הם. ועוד אכתב בארכה כל ענין תרומות ומעשרות וחלוק המקומות ומה שהוא מדאוריתא או מדרבנן בסדר שופטים (תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה וקחנו משם. ועוד אודיעך שם מחלוקת המפרשים בענין תרומה אם היא מדאוריתא או דרבנן היום אפילו בארץ, ומי שהוא במקום שיהיה מספק עליו אם הוא מארץ ישראל אם לא, בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר בדבר על כל פנים לפי שזהו ספיקא דאוריתא, וקימא לן ספיקא דאוריתא לחמרא (ביצה ג ב). ומן הדומה שחכמים זכרונם לברכה (חולין ו ב) היו מחמירין אפילו בפרות שחיוב המעשר שלהם דרבנן במקומות המספקים להם אם הם מארץ ישראל, ואפילו אחר חרבן הבית, אף על פי שאסור זה אינו נוהג אלא בפני הבית מדאוריתא. והעובר על זה ואכל כזית מן הטבל קדם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, וכן קדם שהפרישו ממנו תרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, וכמו שאמרנו למעלה, ואם אכל כזית טבל שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, אבל עדין לא הפרישו ממנו מעשרות, ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני חייב מלקות, ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן, כגון כל שאר פרות חוץ מדגן תירוש ויצהר ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל, ובזמן הבית מכין אותו מכת מרדות. ומשקין היוצאין מפרות שהן טבל אסורין כמותן. ומכל מקום אף על פי שהן אסורים מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפרות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים והענבים, והטעם לפי הדומה, מפני שעקרן של אותן פרות, למשקין הן לבריות.